עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

לפני כשבועיים הוציא ידידי הטוב ועמיתי לעבודה דוד רוזנטל ספר סיפורים קצרים בשם "שש בש עם ברוס לי". הסיפורים עוסקים בספורט, במערכות יחסים, בגעגוע, בבדידות ועוד. הייתי מפרגן לו כאן בכל מקרה, אבל אמרתי בוא נקרא את הספר קודם, שניראה שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים.

בחיאת כל האלים – הופתעתי לטובה.

אני אגזים אם אני אשווה את הרמה לאתגר קרת (מעט מאד סיפורים קצרים ראויים להלל הזה), אבל בהחלט יש משהו מהניחוח הקרתי הזה. מצד שני, זה ממש לא חיקוי של אתגר. דוד כותב על מה שבא לו, איך שיוצא לו, במין טעם שכונתי, ארצי, אסלי מאד.

מי שמחפש פוזה אינטלקטו-שמאלצית, עם שפה נורא גבוהה בכל מחיר ודימויי ברז מטפטף, הסיפורים האלה רק יעשו לו צרבת. אבל מי שמחפש צליל אותנטי ולא יומרני שמבוטא בצורה אינטליגנטית ונהירה ייהנה עד הגג. יש שם קטעים שיגרמו לכם להרהר, יש קטעים שייגעו לכם בלב, ויש קטעים שיגרמו לכם להשתנק מצחוק – במיוחד בתיאורים הפלסטיים, לא רק של סקס אלא של כל ההיבטים של הקיום הגופני (ודי לחכימא).

בקיצור, תעשו לעצמכם טובה ותלכו לקנות את הבונבון הקטן הזה. לא תתאכזבו. עליי.

"שש בש עם ברוס לי" \ 109 עמודים

דוד רוזנטל

הוצאת חלונות

עיצוב: אביחי ברוך התותח

טוף, ביום חמישי חלה שנה להחלטה הטובה ביותר בחיים שלי -להתחתן עם אום קדם כמובן – וחגגנו את ציון הדרך בצורה מושקעת ומוצלחת במיוחד.

פתחנו בים, שם פשוט התרווחנו כמה שעות אחרי הצהריים, עם מרגריטות וחתיכת עוגה בצ'אנקי ביץ' (ליד הדולפינריום) ובשכשוכים עזים במים (הלא נורא מלוכלכים, השבח לג'ה). אחרי זה החלה התוכנית האמיתית.

לקחנו חבילה זוגית בסיסית ב"ספא מול הים", שכוללת אמבט מלחים של חצי שעה בג'קוזי גדול ומשובח, שעם קצת יותר זמן ויותר פרטיות היה מפתה לידי מעשים טובים, ואז מסג' יסודי ומשובח של חמישים דקות. בחבילה הבסיסית נכלל גם תלוש לארוחת בוקר במקום שנקרא "קפה מצדה". בעשרים ש"ח לבנאדם משדרגים את התלוש הזה לארוחת צהריים \ ערב, ומכיוון שאתה טיפול סיימנו אחרי 19:00 בערב, זה מה שעשינו.

מי שלוקח את הדיל הנ"ל מומלץ לו בחום לשדרג את הארוחה בעוד 10 ש"ח לאדם במסעדה עצמה. אין לי ספק שגם המנות הבסיסיות (חזה עוף למיניהו ולסוגיהו) טעימות מאד, אבל לאחיר השדרוג אפשר לקחת את האנטריקוט, שהוא לא פחות טוב מכל סטייק שטעמתי בתל אביב (ורק 69 שקלים בתפריט הרגיל שלהם. אחושילינג מציאה) ואפשר לקחת את הדניס בתנור. במנות ראשונות לקחנו את פטה הכבד המעולה עד מאד ואת מרק העגבניות ואורז הטוב מאד.

על היצור שמר כל הזמן הזה ידידי הטוב והמוכשר ערן ורד, שעשה עבודה למופת ושוב תודה לו. אחרי שחזרנו, וישבנו קצת עם ערן, הוא הלך ואנחנו השלמנו את הערב כיאות, בקצב שלנו.

בקיצור, גם הספא (הרברט סמואל 46, שלושה בניינים דרומה ממגדלי האופרה) וגם קפה מצדה (הירקון 83, צמוד למקדונלדס של הטיילת) מומלצים בחום. עכשיו לכו תמצאו סיבה רומנטית לעשות את זה.

שבוע הספר הוא חג מרנין. אין כמו לחזור הביתה מלא ספרים, כמו שיהונתן אמר פעם, ויומיים אחרי זה להיות מוקף ערימות ספרים כמו איזה קריקטורה של אקדמאי דגול עד שנמצא לכל הרכש הזה מקום בארונות הספרים של הבית.

קנינו 21 ספרים. שמונה במחסן של צומת ספרים בדיזנגוף סנטר והשאר ביריד בפארק הירקון. 21 זה כולל שלושה ספרים כאלה לילד, מה שמשאיר 18 ספרים לי ולמלכתי.

המיסטיקה העברית הקדומה (האוני' המשודרת)

יהדות בית שני, חכמיה וספרותה (הוצאת מאגנס)

יהדות בית שני, הקומראן ואפוקליפטיקה (מאגנס)

שנות הצמיחה – המדריך המעשי והמקיף להתפתחותו של הילד (הוצאת הדר)

עונשים וחטאים מן המקרא לספרות חז"ל (מאגנס)

כתביו הפילוסופיים של פילון (מאגנס)

קאנט והההיסטוריה של הפילוסופיה (מאגנס)

מרגל עם נשמה (עם עובד)

ימי נתניהו (אוסף נחום ברנע, זמורה ביתן)

סיפורים אירוטיים מאת אלברטו מוראביה (כנרת)

סיפורי סתיו, צבעי שלכת, מאת אמנון שמוש (מודן)

לגדל ילד מוכשר יותר (ספרי ארז)

היסוד המשיחי של החסידות, מאת מור אלטשולר (אוני' חיפה  – זמורה ביתן)

פופוליזם וכאריזמה (על הפרוניזם, הוצאת מודן)

מקדש ומרכבה, כהנים ומלאכים, היכל והיכלות – המיסטיקה היהודית הקדומה, מאת רחל אליאור (מאגנס)

אוצר פתגמים וניבים לטיניים (מאגנס)

מסע הרבבה מאת קסינופון (מוסד ביאליק)

תולדות מלחמת הפלופונס מאת תוקידידס (מוסד ביאליק)

בוודאי ניחשתם שלהוצאת מאגנס יש אחו-שלוקי מבצע. לא כל-כך המבצע (ספר שביעי חינם, לא מרעיש בהשוואה לספר שלישי חינם של כתר) כמו המחירים. הספרים העבים ביותר שלהם עולים חמישים שקלים בשבוע הספר, שזה בהחלט מצדיק ריור מוגבר, בהתחשב בספרים הטעימים להפליא שיש להם.

אגב טעים, אם אתם הולכים, ואתם קרניבורים גאים, הדוכן של ריפאבליק מציע כמות מאד מאד יפה של ספריבס סבירים בהחלט בזנגביל וסויה ב-20 שקלים. אילו רק לא היה הצ'יפס שלהם חיוור משהו, זה היה מושלם.

היצור, העונה בימים אלה לשם בטטיניו, כבר יושב וזוחל, והשמחה מרובה עד מאד. הוא בא איתנו לשבוע הספר, ולקראת החלק השני של ההסתובבות נרדם למדי – קודם על הכתף, ואחר כך על המנשא שלו שנפרש על הדשא בזמן שישבנו לאכול.

מה שמזכיר לי. למה יש אנשים, שלמרות שהם יודעים יפה מאד שאתם לא סובלים אותם ושגם הם לא סובלים אתכם, מרגישים צורך להיות "תרבותיים" ולהתעניין בלבביות מזויפת בשלומכם במקום להתעלם באלגנטיות כמוכם?

אבל אתם יודעים מה, חג היום, יום היפוך (solstice) הקיץ, אז אנחנו נשאיר את הרגשות האלה בצד השני של הגבעה. הודו לאלה כי טוב, כי לעולם חסדה (חוץ ממתי שלא, למה היא קפריזית ולגברת תמיד יש זכות לשנות את דעתה).

המשחק הכי גרוע בקמפיין, גם לנבחרת ככלל וגם לכמה שחקנים בפרט, ועדיין הוצאנו תיקו מול נבחרת כל-כך עדיפה עלינו, שפשוט מעציב לחשוב על זה. כלומר משמח! כלומר, יש אלוהים. חלק זכר, חלק נקבה, וכל אלה מביניהם שאוהבים כדורגל היו היום עם הדבילים שלנו, שיהיו רק בריאים.

זה לא יספיק מול שווייץ, שיהיה ברור. כדאי שאנשים יגיעו לתחילת העונה הבאה בכושר. טל בן חיים בריא ורענן יהיה טוב.

– 97:36, שריקת סיום

לא היה כלום! אוי, האירים הולכים לשנוא אותנו מחר…

– 84:30

סאחה לאבי נמני על הביצים מקרח. שלוש פעמים לרוץ לפנדל, פעמיים לבעוט, בשתיהן להבקיע – זה מרשים. ותראו את אבי יחיאל. יש המאבד עולמו תוך פחות ממחצית וקונהו חזרה בנגיחה אחת. קיבלנו בראש ובראש חזרנו מהמתים. אחרי הגול הראשון כתבתי :"רק לא לקבל עד המחצית", ואז קיבלנו פנדל והשווינו. האם נבזבז את המתנה הזו מאלי הכדורגל? הישארו עימנו.

– מחצית

מרוב להיטות לתת לאברם את הכבוד בזמן, שכחתי לציין שאני כבר שבוע מסתובב עם הרגשה רעה לגבי המשחק הזה.

– 21:40

חשוב להגיד את זה לפני שמתחיל המשחק:

אני מבסוט מההרכב של אברם. זה הרכב עם ביצים, עם אמונה בצדקת הדרך ועם הרבה התקפה. זו ערובה בדיוק לכלום, אבל לא ביקשנו ערובות. רק סיכוי של ממש.

אל-אל ישראל.

– 4/6/05, 21:30

שימת כותרות שהיו לפוסט הזה:

"יאסו על הביצים, אברם" לפני השריקה, על ההרכב ההתקפי שמצא חן בעיניי ולא ממש עבד (לפחות לא בצורתו הראשונית).

"בלוג ביזיון אירלנד"

אחרי ה-0:2

"בלוג תדהמת אירלנד"

אחרי השוויון

אני בנאדם עם הערכה עצמית די גבוהה, סך הכל. אני לרוב מודע למגבלותיי, אבל גם למעלותיי, ואני אוהב את עצמי מספיק כדי ליהנות מהמבט בראי, גם אם אני בעליל לא הדבר הכי יפה שיש – או אפילו הכי יפה שאני הייתי יכול להיות לו זה היה חשוב לי מספיק.

בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד פה זה שלמרות שאין לי שום בעיה להרגיש ראוי להערכת עמיתיי ובכיריי בעבודה, להערכת קוראים (תודה לכם) ולאהבת זוגתי שתחיה, אני די מבויש נוכח ההערצה האוטומטית וחסרת הסייגים שמקרין אליי הבן שלי.

נכון שאני משתדל, וסך הכל אני חושב שאני אבא לא רע, אבל מה בעצם עשיתי כדי להרוויח את העובדה שברגע שאני נקלט בשדה הראייה שלו, הפנים שלו נדלקות כמו שמש? כשהוא מגיב ככה לאמא שלו, אני מבין לגמרי. אמא שלו היא אכן השמש וכל גרמי השמים – כשאני ממלא בחלק מהזמן את התפקידים של הגרמים המשניים הללו. אני מאכיל אותו חלק מהזמן, מחתל, מחזיק וכו', אבל הרבה פחות מנירית. ובכל זאת, הוא אוהב אותי לא פחות מאשר אותה.

אולי זו הנדירות? אולי. מכל מקום, היכולת שלי להצית בו את החיוכים הממיסים ביותר בלי בכלל להסתכל – מספיק שהוא מסתכל עליי – מכה אותי בענווה מסוימת. זה דומה להרגשה שלי כשאומרים לי (אומרים לנו) ש"הצליח לכם איתו". אני לא מרגיש ראוי למחמאה הזו. הוא ילד מאד רגוע ויש להניח שאנחנו זכאים לקחת על זה קרדיט כלשהו, אבל הדרך כל-כך ארוכה. כשמחמיאים לנו ש"הצליח לנו איתו" אני לרוב עונה: דברו אתי בעוד 17.5 שנים.

ומכיוון שזה אפילו רלוונטי, פוטוגרפים להמונים:

תמונה היסטורית והיסטרית – הפעם הראשונה שהיצור תפס משהו לגמרי מרצונו והכניס לפה

אום קדם ובנה בעין פיק שברמת הגולן (צילם: אבו קדם כמובן)

על המזרן האולימפי כעת: קדם בתרגילי גמישות למתקדמים

רק האלים יודעים למה זה לקח לי כל-כך הרבה זמן. אני מתווכח ברשת הרבה יותר על פוליטיקה אמריקאית מאשר על ישראלית, אבל כנראה חיכיתי השד יודע למה. יכולתי גם לשים את הפוסטים האנגליים כאן ברשימות, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שרשימות נועד לעברית.

בקיצור, קבלו את תל אביב-ניו יורק, הבלוג שינסה לגשר בשפת המשורר (בוב דילן, למה מי חשבתם? :-P) על המרחק שבין שתי הערים שאני רואה כבית שלי. אם אתם בקטע, אתם מוזמנים גם לשם.

תגידו, מה זה הדבר הזה, שבכל כתבה שאינה על המיץ של הפוליטיקה הישראלית, תמיד, אבל תמיד, תהיה לפחות תגובה אחת של "את מי זה מעניין?"?

מה זה זה?

תחילת ההיכרות שלי עם התופעה היתה בתגובות למדור פוטבול, אז במשך הרבה זמן חשבתי שזה באמת מבטא עוינות כלפי חומר הנושא. אבל לא. אנשים נכנסים לידיעות שתוכנן ברור לחלוטין מכותרתן (או, נגיד, ממיקומן באתר, כידיעות מקושרות לידיעה אחרת), ואז מתלוננים שהנושא – לא דרך הכתיבה, אלא עצם התוכן, בידיעות חדשותיות טהורות, חפות מפרשנות ודעה – לא מעניין אותם.

מה הרעיון המזדיין?

מה זה חוסר הנכונות הבסיסי לקבל את קיומם של דיונים שאין לך עניין בהם?

מה, כל אייטם ואייטם באתר חייב לעניין אותך, ואם לא אז מישהו חטא?

מה זה הצורך האומלל בתכלית לכפות את  השיממון שלך על אנשים, ועוד בצורה המתנשאת הזו?

מה, אם תטיחו שזה משעמם אז מישהו מאחורי המסך יזדעק ויציל אתכם מהמועקה הנוראית של להיות אתם??

לכו, טמבלים. יש זבובים שמחכים שיתלשו להם את הכנפיים, קירות שמחכים שינגחו בהם וכאמור, צמתים הומי כלי רכב שרק מחכים שאנשים כמוכם ישחקו בהם בשעת השיא. קישטה.

טוף, נעדרתי מספיק זמן, אתם לא חושבים?

אם אתם קוראים את המלים הללו, וקראתם אותי כאן בעבר, אולי אתם תוהים למה, ואז מן הראוי שאסביר לאן לעזאזל נעלמתי לקומץ קוראיי המובחר. בחלקו של דבר זה בגלל שהייתי עסוק נורא, בין השאר בלארגן לעצמי חתונה אלטרנטיבית די מגניבה ביער בן שמן (לצוער החוקר עם הזין הקטן וחבר מרעיו הקלגסים – בעסה לכם שלא באתם. היה פצצות. תמונות ברשת מתישהו בקרוב).

אבל לא בזה העניין, כי עדיין מצאתי זמן לכתוב די הרבה בפורום האמריקאי של הסופר אורסון סקוט קארד. קארד עצמו הוא פוץ לא קטן כשהוא לא כותב רומנים שחלקם ממש טובים, שכן הוא שמרן ומתלהם ולאומן עד כדי גועל, אבל מערכת הפורומים שלו מעולה והדיונים שם ברמה, גם אם עקב שנת הבחירות הטונים גבוהים והאדיבות במינון צנע.

בחלקו של דבר זה בגלל באג מסתורי שתקף לי את המחשב ומונע ממני לכתוב באקספלורר בעברית. אני יכול לשדרד (ההיפך מלשדרג) לאקספלורר חמש, או לעבור למוזילה, אבל אז זה לא מסתדר עם הממשק של רשימות בכלל. בקיצור, זה הופך כל פוסט וכל תיקון קטן של פוסט לסחבת של קופי-פייסט.

אבל בחלקו הלא מבוטל זה בגלל שאיכשהו פחת הלהט העיתונאי שלי. כשהיו לי דברים חמים אז כתבתי אותם בשביל הפורטל שמשלם לי את השכ"ד, וגם אם לא יכולתי שם להביע את דעתי האישית בחופשיות כמו פה, בכל זאת לא היה לי מספיק דחף.

אבל לכל בית זונות יש סוף (ותשאלו את יריב ברוכים), והנה אני חוזר. אני אשתדל להתגבר על מכשלת הווירוס התמוה (מישהו מכם שמע על דבר כזה???) ועל שאר התירוצים ולספק לכם פנינים שבגלל שיקולים מערכתיים וחשש למשוא פנים כבד לא יפרסמו בוואלה!, וכמובן הפניות לדברים שלי שם.

כפי שאתם בוודאי רואים גם השם של הבלוג השתנה, והקרדיט עליו מגיע לידידי הטוב והשרוט ערן ורד, שבימים אלה סובל גם הוא מהתנכלות הקלגסת (מסיבת הקווירפאדה בפלורנטין, אם שמעתם, זו שפוצצו). ולכן מצווה על כל אנשי שלומי להחזיק לו ולידידיו הנרדפים עמו אצבעות, שייסגר להם התיק בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן. בכל מקרה, אם כל הכבוד ל-flower power, נראה לי שהשם הזה קצת יותר מתאים. מה תגידו?

בקיצור, הנה חזרתי, ואם אתם כמהים לקצת בשר ולא רק ליבבות שלי על כמה קשה לי לנסות להיות בלוגר ראוי לשם, תנו קפיצה לוואלה, תקראו את המאמר (http://news.walla.co.il/?w=//570656) החדש שלי על תופעת מייקל מור (ביקורת אישית יותר על הסרט עצמו אני מבטיח כאן בימים הקרובים), ואשמח אם גם תגיבו. יאללה ביי.

טוף, הבטיחותי לכם דו"ח על מסעותיי, ולא אדם כמוני יאכזב (אולי יתעכב, אבל לא יאכזב). עקב בעיות ביורוקרטיות קשות לא יכולתי לעלות על הטיסה המקורית, ואהובתי נאלצה לנסוע בלעדיי, בעוד אני הולך להילחם בטחנות הניירת ולבטל את צו עיכוב היציאה שעדיין נשאר על כנו (טוב, סוחר סמים נוראי). מסיבה זו מצאתי את עצמי נוחת כעבור שלושה ימים לא בסחיפול, כי אם בשדה התעופה הבינ"ל (תהרגו אותי אם אני זוכר את שמו) של בריסל.

אהובתי ואני החלטנו שבעיר שהאטרקציה העיקרית שלה היא אנדרטה לפדופילים אין לנו הרבה מה לחפש, וקבענו להיפגש דווקא באנטוורפן. אנטוורפן עיר נחמדה, אבל הגענו ביום שני שכמסתבר הוא היום הכי לא מתאים. מקומות רבים פשוט סגורים כל היום, ואלה שלא נפתחים רק אחרי הצהריים. מה שלמדנו באנטוורפן הוא בעיקר שבאירופה, ההבחנה בין כביש למדרכה הרבה פחות מודגשת מכפי שאנחנו רגילים. השיעור הזה עתיד לחזור על עצמו לאורך הטיול, ורק במקרה לא מצאתי את עצמי מעוך מתחת לגלגליה של איזו חשמלית. למרות הרצון לבקר בקתדרלה המרשימה של העיר, החלטנו לא לחכות שלוש שעות ותפסנו רכבת לספייקניסה – פרבר של רוטרדאם שם התארחנו באותו יום.

על ספייקניסה אין הרבה מה לספר, מלבד לציין ששם חנכנו את ביקורינו בקופישופס. רכשנו שני גרם של זן שנקרא אוראנג'באד, והתענגנו עליו עד מאד. מבין שלושת הזנים שדגמנו בביקור, האוראנג'באד הוא ללא ספק הריחני ביותר, וגם השפעתו משובחת.

למחרת הלכנו לבקר בעיר עתיקה בשם ברילה. זה מן הסתם עניין של טעם, אבל מבחינתי יש משהו קסום בערים העתיקות והציוריות האלה. טיפסנו במגדל של הכנסייה המקומית, לקחנו שאכטה שהכנו מבעוד מועד והשקפנו על הנוף השטוח להחריד. לאחר מכן יצאנו לטיול בטבע הסובב את העיר. מסלול הטיול הזה נקבע בהתאם לידידים של אהובתי, שהתגוררה בהולנד במשך שנתיים וחצי, וטיול הטבע כלל ביקור בחווה שבה היא עבדה פעם. נחמד. בברילה גם למדנו לראשונה שרמי פורטיס אינו סתם רוקר, אלא ישות כלכלית אדירה. בארץ הוא משחק אותה אמן צנוע, ובהולנד בכל חור יש לו בנק. שערוריה, אני אומר לכם. את הביקור בברילה סיימנו בארוחה משובחת ביותר במסעדה אינדונזית (להולנד יש מיעוט אינדונזי גדול וטוב שכך, שכן בלעדיו היה המטבח שלהם משעמם טיכו).

ביום הבא נסענו לטייל באוטרכט. ברכבת לאוטרכט ביצעה חברתי האהובה שגיאה פטאלית כשהשיבה בחיוב להצעת הנישואין שלי. תאריך עוד אין, אבל אנחנו חושבים על האביב הבא.אוטרכט היא עיר גדולה, והחלק העתיק שלה הוא מרהיב. חבל רק שהגשם החליט לרדת דווקא באותו יום, מה שקצת הגביל אותנו. כמו כן, החלטנו לא לשלם שמונה יורו כל אחד כדי לעלות במגדל הקתדרלה, והסתפקנו בסיבוב בכנסייה, בביקור במוזיאון לתיבות נגינה (מומלץ בחום – דברים מרהיבים!) ובנשנוש אוכל רחוב למינהו. משם תפסנו רכבת (אחלה דבר, רכבת) לאמסטרדם.

אמסטרדם!

אח, אמסטרדם! איזו עיר. הגענו בערב, אז הסתפקנו בערב שקט בבית. אני הלכתי עם המארח שלנו שיריק לחברים שלו לראות את הולנד נגד צ'כיה. היה מאד מעניין לראות משחק בלי להבין שום דבר – גם בטלוויזיה וגם בסלון. מדי פעם אמרו החבר'ה משהו באנגלית כדי שאבין, וכמובן שענו לשאלותיי, אבל רוב הזמן הם דיברו הולנדית. שפה מוזרה, יא?

טוב, המשחק נגמר בצורה מבעסת למדי (3:1 לצ'כיה), וחזרנו הביתה במצב רוח לא מרומם. בילינו ערב שקט וקמנו מוקדם ליום של שוטטות. הצבעים, האבנים העתיקות והתעלות חוברים כולם ליצור קסם נינוח שפשוט מזמין טיולים רגליים. עוד דבר שמאד מצא חן בעיניי באופן אישי היה שאמסטרדם כל הזמן הזכירה לי, באדריכלות ובהרגשה הכללית, את עיר הולדתי ברוקלין. טיילנו עד שנפלנו מהרגליים, אבל לא לפני שרכשנו גרם וחצי של "אורות הצפון" (יעני נורת'רן לייטס, שבהחלט שווה את כל הסופרלטיבים שמרעיפים עליו) ושתי מקטרות זכוכית יפות – אחת מסולסלת, שמקררת את העשן הנשאף, ואחת צבעונית ויפה, שמשנה את גווניה עם העישון.

חזרנו "הביתה", לדירה הנעימה של שיריק וסילביה, נחנו קצת, אכלנו ארוחת ערב ויצאנו לרקוד. הלכנו חצי שעה ברגל למקום שנקרא "שביל החלב" (מלקווך), שם ראינו להקה דרום אמריקאית שניגנה מין תערובת של רוק וסלסה בכיכוב אקורדיון. היה משעשע, אבל מרקיד.

פיט-פיט-פטריה

למחרת קמנו בסביבות עשר,אכלנו ארוחת בוקר קלה והלכנו לוונדל פארק – הפארק הגדול של העיר – כדי להתנסות במה שעבורי היה פעם רביעית ועבור אהובתי פעם ראשונה: פטריות הזיה. המגרעת העיקרית של הפטריות היא טעמן המזעזע, והצטערנו שלקחנו את הסוג הטרי ולא הסוג היבש (הקטן בהרבה בנפחו). שטפנו את הטעם באיזו סודה וחיכינו. לא לקח הרבה, אולי עשר דקות, והדשא החל לזוז ולרקוד לנו מול העיניים. אלא שמן השמיים לא שיתפו פעולה, החל לרדת גשם ונהיה קר, והתוכנית להעביר את הטריפ בחיק הטבע נגוזה. התחלנו לעשות את דרכנו מחוץ לפארק, כשבדרך עצרנו להתחממות בבית הקפה. הזמנו שוקו חם, שהיא לא יכלה לגעת בו ואני לקחתי רק שלוק להתחממות, ואז יצאנו מהפארק ועצרנו מונית.

זו הייתה מן הסתם הנסיעה ההזויה בחיים שלנו. הנהג דווקא יצא בסדר, אבל בהתחלה זה לא נראה ככה. בהתחלה הוא לא ידע לאן אנחנו צריכים, וכשהוא אמר שהוא כן יודע כמובן שלא האמנו לו. אני עוד ניסיתי (תוך כדי טריפ) להשוות את שמות הרחובות על פניהם חלפנו עם המפה המקומטת שבידי, אבל מהר מאד הכריעה אותי זרות השמות. תמונה אחת נחרטה בזיכרוני לנצח – פנייה חדה מרחוב עתיק אחד למשנהו, כשהבניינים הישנים, בצבעי שחור-לבן דרמטי, נראים כרוכנים לעברנו…

בסוף הגענו חזרה לדירה, ואפילו בדיוק במחיר שהנהג אמר כשעלינו למונית. שילמנו ודשדשנו למעלה. המארחת המקסימה שלנו לקחה הכל בסבבה והמשיכה לעבוד בחדרה בזמן שאנחנו התמקמנו על המזרון שלנו בסלון. במשך כל החצי הראשון של הטריפ לא יכולתי להפסיק לפהק – פיהוקים אדירים, בולעי יקום, מצחיקים להפליא. אהובתי, מנגד, המשיכה להצמיד את ידה לפיה בצורה היסטרית, וכמובן שעכשיו כל שעל אחד מאיתנו לעשות הוא לפהק ו\או להצמיד יד לפה בהבעה מודאגת, כדי להביא את השני למצב כפית. לאחר כחצי שעה של חוסר מנוחה התמקמנו במצב מאוזן ומחובק, והעברנו את שארית הטריפ באהבה רבה, כשמהחלון ניבטים דרקונים סיניים ירוקים ושעירי גבות, שכרכשו בגביניהם ונהמו אלינו באישור.

טוב, בערך בחמש וחצי בערב זה עבר, ברובו המכריע, והיינו כשירים לרדת לסופרמרקט המקומי ולרכוש מצרכים לארוחת הערב שהבטחנו לבשל. כמו הרבה דברים אחרים, גם הסופרמרקט בהולנד הוא חוויה רגועה. הכל מרווח, מסודר, ארוז יפה, סחורה משגעת…תענוג. מכל הדברים החביבים שיש שם ואין פה, הכי התלהבנו מחבילות קטנות וארוזות יפה של תערובת פירות ים (יורו וחצי סה"כ). בערב יצאו מארחינו לבלות ואנחנו נשארנו בבית, כדי לסיים לרדת מהפטריה באופן רגוע.

אין איאקס, יש שסק

היום האחרון עבר בשוטטות נעימה באמסטרדם, ברכישת הדגימה האחרונה של העשבייה המקומית – ווייט ווידו – ובלגימת בירה בחברת שיריק וסילביה. דווקא היום הזה היה שמשי וחם, מהסוג שהיה הופך את הטריפ שלנו למוצלח עוד יותר. לא נורא.

בערב היינו אמורים לחתום את הטיול באמסטרדם ארינה, במשחק של איאקס אהובתי נגד ר.ק.ס. למה לא הסתייע? כי הזמן (בין תום המשחק לטיסה) היה דחוק והתוכנית הייתה לשים את התיקים בלוקרים של תחנת הרכבת מבעוד מועד, כדי שלא נצטרך לחזור לדירה. אלא שכל הלוקרים היו תפוסים, ובמקום ללכת למשחק העברנו את השעות האחרונות לבד בדירה, בנעימים.

זהו, בשובנו קיבל את פנינו האדון שסק, הלא הוא כלבנו האהוב, וגרם לנו אפילו לשמוח על שובנו לארץ אבות. עד כאן יומן טיול, ובימים הקרובים נחזור לעסוק בענייני דיומא. בינתיים – שיהיה יום ירוק.