עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

יום כיפור היום ונהוג ביום הזה להביא אותה בחיבוטי נפש והתבוננות פנימית וזה. יש אחלה בלוגרים אחרים לזה. לא כתבתי הרבה וגם זה יהיה קצר, אבל לטעמי לא נטול תועלת.

נכון אחת הטענות העיקריות נגד המחאה היתה שהיא לא ממוקדת, “אבל מה הדרישות שלכם" וזה? עזבו שהמחאה מתה. המחאה בתצורתה הבורגנית החמודה מתה. הזומבי שיקום עוד מעט יהיה, כדרכם של זומבים, הרבה פחות נחמד. אבל זה לא אומר שהוא חייב להיות גם מפוזר שכלית. הזומבים הכי מוצלחים הם אלה שחושבים.

לאור זאת, עוד לפני שמוקמת הבריקדה הראשונה ולפני שמתחיל מצעד המיליון על קרית הממשלה בירושלים, תרשו לי להציע סדרה קצרה של דרישות – לא ראשי פרקים למשא ומתן. דרישות. תנאים ברורים ובלתי ניתנים למו"מ להפסקת הבלגאן שאנחנו בסופו של דבר הרי נפתח בו.

ברוח של מיקוד, רוב הסעיפים למעט הראשון (שהוא החשוב ביותר) והשני (חשוב לא פחות) נוגעים לעניין הגז ומי ייהנה ממנו – הבעלים של האדמה (אנחנו) או הפועלים ששכרנו בתנאים מופלגים וגם מימנו להם אתי חפירה עם ורוד ונצנצים לחפור לנו אותו (תשובה והחבר'ה). אז אם אתם בעניין של רקע, תלחצו יפה על הלינק ותגידו תודה שיש עידן לנדו, שמלמד בני ישראל איך עושים עיתונות.

ובכן, לעסק:

1. ביטול מוחלט של חוק ההסדרים הכלכליים במשק, והעברת חוק שיאסור על העברת חוק דומה בפחות מרוב מיוחס של 80 חברי כנסת.
2. ביטול התקנות לשעת חירום 1945, דבר המלך במועצתו. אם לא מחזירים את המנדט, הגיע הזמן לבטל את חוקי הדיכוי שלו בשעה טובה.
3. העלאת אחוז תמלוגי הגז ל-70%. על כל חודש שבו הדרישה הזו לא תמומש, יתווסף לה אחוז. תוך שנה נגיע לרמות נורבגיות ומצדי אפשר להמשיך גם צפונה. כרגע אנחנו מציעים להם הנחה לקונה המהיר.
4. העברה מיידית של חוק המטיל איסור מוחלט לייצא את הגז ל-25 השנה הבאות (עד 20238). כמו בסעיף דלעיל, על כל חודש עיכוב בהעברת החוק הזה, תתווסף שנה.
5. הקמה מיידית של הקרן לתמלוגי הגז. על כל חודש עיכוב בהקמה – אחוז נוסף בתמלוגים. כן, אני יודע שהקמת הקרן היא הבעיה של הממשלה אז למה להעניש את החברות, ובכל זאת תראו שאם יהיה תנאי כזה, זה יקרה הרבה הרבה יותר מהר.
6. העברת חוק, משוריין ברוב מיוחס, לפיו אין להשתמש בכספי הקרן אלא למטרות חברתיות מובהקות (דיור, בריאות, חינוך, סביבה, רווחה) ללא רוב של 90 חברי כנסת לכל הוצאה בנפרד. בין אם זה הוצאה ביטחונית, “השקעות בחו"ל למקרה של אסון", או אפילו דברים ששווה להשקיע בהם קצת יותר כמו ספורט ואמנויות. קודם כל לחם וחמאה. אפשר לקבוע איזה רף מדדים שאחרי שנגיע אליו אפשר טיפה לשחרר חגורה במובן הזה.
7. הקרן תתחיל לפעול עם הצטברות 50 מיליון ש"ח בקופתה, ולא שני מיליארד כמו שאומרים עכשיו שיהיה.

יאללה, רצינו קצר. אפשר להתחיל מזה. תנו לי את זה ויש עם מה לבנות מדינה פה. לא תתנו? יהיה בלגאן. הרבה בלגאן. בלי הפסקה. לא ברוטשילד אלא מסביב לכנסת, למשרד האוצר למשרד ראש הממשלה ולבית של כל שר וחבר כנסת שיהיה לו בעיה עם זה.

כן, אני בריון; כן, אני נוקט שיטות טרור. כן, אני מה שתגידו. אבל אתם לא יכולים להגיד שלא ברור מה אני רוצה.

מעניין לעקוב אחרי גלגוליו של הנראטיב הציוני לגווניו ולסיפורי המשנה שלו לאורך הדורות. פעם, אחת מטענות המטא- הרווחות של ההסברה גרסה ששורש העימות בין המפעל הציוני לעולם הערבי בטיבם הנצלני והרודני של משטרי ערב. אלה, אמר ההסבר המקובל, מסיטים את תשומת לב ההמונים מהבעיות האמיתיות שלהם – עוני, בורות, דיכוי – באמצעות ליבוי השנאה לישראל כשטן שאחראי כביכול לכל הצרות. אם רק יקומו יום אחד הערבים, יחליטו להצטרף לעולם המודרני באמצעות בחירה בדמוקרטיה, הרי שמאליה תיעלם הסיבה לעוינות ואנחנו נקדם את פניהם כאחים אבודים למשפחת העמים החופשיים.

זה לא שאין בטענה המקורית הזו כלום ושום דבר לחלוטין. זה לא שמשטרי ערב הרודניים לא עשו בדיוק שימוש כזה בעימות; זה גם לא שלא נעשה בפליטים הפלסטיניים שימוש ציני במסגרת זו. אבל כל זה, מסתבר, לא משנה את העובדה שהיו פליטים, והיה גירוש, ויש סיבה קדמונית לעוינות שאינה תלויה בזהות שליטי מדינות ערב או צורת המשטר שלהן.

כי הנה, בזה אחר זה קמים עמי ערב, ומתקוממים בדיוק כמו שכביכול ייחלנו כל השנים, ואצלנו כולם רועדים מפחד. שתי המדינות הערביות שעשו איתנו שלום עשו כך בהנהגת דיקטטור, נגד הרצון של רוב ברור במדינותיהם. ולמרות שברור לכולם שהמחאות נגד השלטון במדינות אלה ואחרות אינו קשור ליחסים עם ישראל או לקיומה, אלא לאותו רצון פשוט בחיים טובים והוגנים יותר, שפעם טענו שאנו כה רוצים לראות אצלם, לכולם ברור שעם השליטים החדשים יהיה קשה לגנוב סוסים. ובמיוחד רועדים מפחד שהפלסטינים יחליטו סופסוף לעשות את המהלך שלהם ולהתקומם גם הם באופן לא אלים. כצעד מונע לכך מאיימים ברשות הפלסטינית לאחרונה להניח את המפתחות ולהפסיק לשחק בהצגה המגוחכת. שישראל תטפל בביוב. כך יהיו הפלסטינים חופשיים להפנות את ההתקוממות שלהם נגד המדכא האמיתי – ולא שאבו מאזן וחבריו הם מלאכים שלא הופכים למדכאים בזעיר-אנפין, זה פשוט שכאשר בשביל להעביר אנשים וציוד מטול כרם לשכם אתה צריך לעשות עיקוף על רבע מהגדה, אתה לא מדכא ולא שולט, מקסימום מרביץ קצת למי שאומרים לך. אתה המקל, לא היד.

בכל מקרה, נראה שבלי התמודדות כלשהי עם שורש הסכסוך – הרצון שלנו לריבונות מדינית בארץ הזו והאמצעים בהם נקטנו כדי לממשו, כמו גם היחס המתמשך שלנו לאוכלוסיות הפלסטיניות שבשליטתנו, זו הכבושה וזו שסתם מופלה ומדוכאת – החלום הציוני המורחב של לנגב חומוס בדמשק, לתפוס כוסיות בביירות ובכלל להתנהג ברחבי העולם הערבי כמו שטעמנו קצת בטורקיה לא יתממש. הצעת השלום של הליגה הערבית הציעה התמודדות כזו, במחיר נוח למדי. המחיר הזה, נראה, כבר לא יחזור. ככל שנמשיך לשבת בפרצוף חמוץ כמי שחרב עליהם עולמם נוכח התפרצות הרצון לחופש בקרב שכנינו, כך המחיר יעלה.

כל שעל הפלסטינים לעשות הוא לצעוד, בידיים מורמות ובשלטי "הצד הזה שלנו" ממש עד לגדר עם רצועת עזה. נראה את צה"ל אוכף את מדיניות האזור המפורז המחוצפת שלו, שהורגת איכרים ומלקטים תמימים הרבה יותר ממחבלים, ושוללת מתושבי על המון בסדר גודל של כיכר תחריר.  כרגע בישראל כולם מרוצים מהדודה של קדאפי, שגרה בישראל ונוזפת בו שמה שהוא עשה "אפילו ישראל לא עשתה לפלסטינים". אבל אם מישהו חושב שזה אומר שאפשר לצאת ל"עופרת יצוקה 2" מתי שהוא בקרוב, שישכח מזה. מעכשיו, בכל פעם שישראל תוריד בניין עם אנשים תמימים בתוכו, זה יזכיר לאנשים את תושבי בנגאזי המופצצים. אנחנו, בתסריט ההשוואה, נהיה קדאפי, ואת אף אחד לא יעניין שהיינו חייבים והיה שם מחבל איום ונורא עם שיערות בשיניים לפי מיטב המודיעין שבידינו.

השינוי במזרח התיכון רחוק מלהיות מושלם, ועוד ייתכנו תקופות ריאקציה. אבל הגל הזה גם רחוק מלהיגמר, ולמרות שזה לא יתקן הכל, עדיין לא מאוחר להוציא את עצמנו ממעגל השלטונות המדכאים. עם המצב הנוכחי והמתלהט לאיטו בערב הסעודית, המלך ישמח להיראות באור חיובי. ציפי לבני תוכל לכפר על הזנחתה ההיסטורית ולהחיות את הצעת הליגה הערבית – דבר שייתן למנוול הזקן מריאד ולכמה שליטים אחרים משהו למקד בו את תשומת הלב של נתיניהם ושל העולם. ישראל תוכל באבחה אחת להיפטר מסרטן הכיבוש המאכל אותה, להשתמש באזרחיה הערבים באופן מאורגן ויזום כחיל החלוץ של הנורמליזציה (דבר שייתן למגזר יתרון מכריע בסחר עם השווקים החדשים ויחולל קפיצה ברמת החיים של ערביי ישראל, קפיצה שתעכב ותעדן את התסיסה המוצדקת הקיימת במגזר), להשיג כאמור נורמליזציה עם כל מדינות ערב (כמובן שאת לוב ייצגו "המסוממים" ולא קדאפי, וגם בבחריין עושה רושם שצריך משהו כזה), ולשליטים הרודניים למיניהם יהיה זמן להתארגן לבלתי נמנע, בין אם ברפורמות ובין אם בהכנות לבריחה מסודרת.

והנה מישהי שאומרת את זה מצוין – בעלת הטור המצריה ואושיית הטוויטר מונה אל-תחאווי, מבכירת הפרשנים של המהפכה המצרית וההתעוררות המזרח תיכונית בכלל, מציבה אתגר בפני ג'יי סטריט, שרוצים להוות אלטרנטיבה רצינית לכיוון הימני של השדולה היהודית בעולם.

ובזאת אנחנו נסיים את פרק החלומות בהקיץ של הפוסט הזה, ונעבור לעניינים אחרים:

לא צריך היה את הסקר הגדול של ידיעות אחרונות ומינה צמח על השער של אידיוט אחרונות ביום שישי כדי לדעת שיש ריח חזק של בחירות באוויר. מספיק לראות איך נתניהו אוזר ככבש נסער חלציו ומתחיל לסכל את הצעות החוק ההזויות של הימין הקיצוני – שכולל כזכור כמה וכמה מחברי סיעתו שלו. נתניהו ממצב את עצמו כאופציה הימנית השפויה יותר – זו שאין לה שום כוונות לסיים את הכיבוש, אבל מבינה שהדרך היחידה לא לסיים אותו היא לא לסיים אותו בשקט, לא ברעש מתריס. בכך שנתן לחברי הליכוד חופש הצבעה בסוגיית ועדות החקירה לאנשים כמוני ומקורות העושר המופלגים שלנו, עשה ביבי שני דברים: סימן באופן בלתי הפיך את המיצוב של הליכוד (לפחות לבחירות הקרובות) כמפלגה של דן מרידור, בני בגין, רובי ריבלין ומיקי איתן, ולא של ציפי חוטובלי, דני דנון ופייגלינים קטנים אחרים, ואותת שהוא מתכונן לבחירות בכך שהתכונן למאבק האמיתי שלו בבחירות – מול אלה שמאגפים אותו מימין (מסיעתו ומחוצה לה), הרבה יותר מאשר מול קדימה.

אלה שבסדר עם המשך הכיבוש כל כמה שאפשר, בלי שום ניסיונות רציניים מדי להידבר וגם על ויתורים רטוריים נאבקים עד שמוציאים אותם מהם בפינצטה, אבל רק מבינים שכמו ליברמן אי אפשר, הם אם כן האלקטורט של הליכוד בראשות ביבי. האם זה יספיק לשלטון? אני בספק. במיוחד אם אכן דרעי ירוץ ואכן ייקח משהו בסביבות השבעה מנדטים. מצד שני, אלה בחירות, ולמרות ההישג המרשים של הבחירות הקודמות, קשה לי להאמין שציפיטפוט יכולה לגבור על ביבי, ועל אביגדור, ועל יו"ר סיעת עצמאות (שלא ייכנס לכנסת אבל יהיה שחקן פעיל ביותר מאחורי הקלעים ומאחורי הגב) בקרב של טריקים מלוכלכים – גם בלי התותח העיקרי ששמו "מבצע קפיצה בסקרים 2".  ראה נראה.

מה שעוד ראה נראה הוא איזו מפלגה תקבל בסופו של דבר את הקול המכריע ביותר בבחירות – שלי כמובן. התנועה הירוקה, זוכת 2009 (הרבה זה עזר לה, אני יודע) לא תקבל את קולי כל עוד תמשיך עם הקו השגוי  – מוסרית וגם מעשית – שאימצה תחת היו"ר החדש אלון טל של להילחם רק למען הסביבה כאילו אין כיבוש (בלי שום חלק שני של המשוואה). עלה נידף התפרקה רשמית בשעה טובה, אם כי אופתע אם לא נראה את אוהד שם-רע בקונסטלציה זו או אחרת. לאבודה לא אצביע גם אם שלי יחימוביץ' תעמוד בראשה, כי אם היא תעשה את זה, זה ללא כל ספק יהיה במחיר של הפיכתה למאמי לאומנית כדבעי – כפי שכבר ראינו בבחירות לראשות עיריית תל אביב שאין לה שום בעיה לעשות. מרצ זה פגר די מסריח, והאפשרות הריאלית היחידה שאני רואה להצביע לה היא אם יקרו שני דברים: מועמדת ערבייה (או ערבי) ומוסי רז במקומות ריאליים. כרגע אני מנסה לדמיין את עצמי מצביע לחד"ש ומאד קשה לי, אבל אם לא תהיה אופציה טובה יותר נצביע בשביל דב.

נסיים בלינקים להמונים:

נדב איל בשני מאמרים מופתיים שמסבירים איך מזיינים אותנו בלי וזלין בשם האחדות הלאומית, המדינה קטנה מוקפת וכל החרטא הזה.

עידן לנדו, גם הוא מביא בפולו דה מאני, והפעם בעין על הכיבוש.

נכון אהוד ברק אוהב לפרק שעונים? ליוסי גורביץ יש תחביב מועיל מזה – הוא מפרק את השקרנים ההזויים שמקבלים משום מה במות גדולות ומרכזיות בתשקורת העברית. והפעם במעבדה: ארי שביט, שבאמת, תפרוש כבר. הקריירה השנייה קוראת לך.ובינתיים כמובן הצטברו הרב דברים טובים אצל החבר של ג'ורג'.

יריב אופנהיימר באמירה המתבקשת נוכח סעיף האישום ברצח שאירע בכיכר החתולות בירושלים.

שלום בוגוסלבסקי – לא קוראים אותו שבוע, מפסידים ערימה של דברים טובים וחשובים.

כמה הערות לסיום: המתנחבלים בוכים שירו בהם בכדורי גומי. אשכרה התנהגו אליהם כמו אל חיות…סליחה, כמו אל פלסטינים! הגיע הזמן באמת. הכיבוש עדיין היה כיבוש אם הוא היה מופנה בצורה שווה כלפי כל המתגוררים בשטחים, אבל לפחות הוא היה מסריח פחות מאפרטהייד, ואף אחד בבילעין או בנבי סלאח לא תוקף חיילים בצורה שאנשים בהתנחלויות מרשים לעצמם.

בסוף השבוע היה יום השנה (הלועזי) לטבח במערת המכפלה. בדרך כלל זה לא כזה רחוק אחד מהשני, אבל השנה יש חודש שלם בין יום הזיכרון של אלה שמציינים את האירוע כזוועה שאסור לתת לה להישכח לבין יום הזיכרון המתרפק יותר, שכולל כשאפשר חפלה שמחה על קברו של הרוצח.

נטלי פורטמן – מסכנה. משורה ישחרר רק המוות. נולדה בישראל והתגוררה בה עד הגיל המופלג של 36. חודשים. אולי טיפה יותר או פחות – בגיל שלוש עזבה את הארץ. אמרה כבר שהיא (האט, מלת שלילה לפניך) ל-א רוצה להיחשב ישראלית או אפילו במיוחד יהודיה. היא לא רוצה תפקידי שואה, לא רוצה תפקידי תקומה, ותפסיקו כבר לנכס אותה. נטלי פורטמן, עזבה את ישראל בגיל 3, הצהירה כבר שהיא לא רוצה להימנות על קהלנו – לא יעזור. ישראלית. אלכס אברבוך, עלה לארץ בגיל 25 (שנים, הפעם), וזאת אחרי שהיה כבר לספורטאי מוכר ביבשת – אחינו הוא, הישגיו הישגינו, אנחנו יצרנו את התנאים להתפתחותו. המשך של מנטליות ה"שלי שלי שלך שלי"? לא ברור.

באותו עניין, יפה אמר "הארץ" על האוסקר לדוקו הקצר שקיבל הסרט על בית הספר של ילדי העובדים הזרים: "אחרי שקיבלת אוסקר, תקבל גם אזרחות?" מזל שזכה. אם רק היה מועמד בטח היו מתחילים לעצור את היוצרים או מקורביהם, כמו שקרה לעג'מי.

ובנימה עגומה זו נחתום כאן ונעלה את זה. הוועד הפועל של רדיקל מקלדת מודיע שהתקבלה תרומה בקופת המאבק ומבקש להודות לתורמת, לאחל שתחזק ימינה ולהזכיר גם לכם את כפתור התרומות, שבכוחו המאגי והמצטבר לגרש זאבים הצרים על דלתו של אבו קדם, המביא לכם תוכן מצוין וחינוכי זה.