עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

בנוגע לפסטיבל לכידת בני סלע, עמיתתי לשעבר דוריה למפל כתבה יפה את המובן מאליו – שההצטלמות של השוטרים החוגגים היתה חוצפה ממדרגה ראשונה. אבל זו ממש לא החוצפה הכי גדולה של השוטרים בימים האחרונים.

שמעתם כמובן על הרצח המחריד של הילדה בקצרין. שמעתם מן הסתם גם שאיזה טיפוס בן 56, שבכוונה אני לא כותב את שמו, נעצר בחשד למעורבות, ושמו ותמונתו פורסמו מיד כשהמשטרה – כמה שמים שעל סמך "דו"ח סודי" שהוגש לשופט אבל לא לסניגור – השיגה הארכת מעצר ראשונית.

עכשיו בן ה-56 שוחרר וגנן בית הספר, בן 40 (ששמו לא יופיע באתר זה עד שלא יוגש נגדו כתב אישום) נעצר. ומה עם בן ה-56? כנראה ישוחרר. כמה נחמד. אחרי ששמו הוטבע בתת-מודע של כל אדם באזור שבו הוא חי כקשור איכשהו לזוועות חולות. וכך גם בן ה-40, שאם סתם נהמר על סמך המאזן של משטרת ישראל, בטח גם לו אין שום קשר לפרשה.

אולי כבר יעבירו חוק שאי אפשר לפרסם את שמו של אדם פרטי מיד כשעוצרים אותו כחשוד בפרשה חמורה שהשיוך אליה מכתים באופן בלתי הפיך את שמו של אדם?

רגע הבני סלע של ארה"ב בעיראק

לא, סדאם (עוד) לא הצליח להימלט. מי שכן חמק הוא האחיין שלו, שהיה מספיק חשוב ואשם בפשעים שונים (כולל מימון המורדים אחרי נפילת המשטר) כדי להיות שפוט למאסר עולם.

יש כמובן הבדלים גדולים בנסיבות הבריחות המתוקשרות כאן ושם. אצלנו זה קרה בגלל שמשטרת ישראל היא גוף מטומטם ומסואב שהבהמיות נמוכת המצח המושרשת בו מונעת את זרימת הדם למוח. שם זה קרה בגלל תסמונת ממאירה לא פחות: שחיתות. או ליתר דיוק העובדה ש"כוחות הביטחון" העיראקיים שורצים מורדים, אנשי מיליציות שיעים, חברי כנופיות וכיו"ב.

כמובן שהאמור לעיל לא בא להגיד שאם בני סלע לא היה פגוע נפש במידה מסוכנת, אלא סתם פושע חסר מעצורים ומצליח, לא היה יכול לקרות שמישהו במשטרת ישראל ישתכנע בתמריצים אלה ואחרים לסייע לו לברוח. או נגיד לרצוח בשבילו. או נגיד למזמז ולמסמס את חקירת אותו שוטר רוצח במשך חודשים על גבי חודשים.

סתם, היפותטי שכזה. בכל מקרה, הא לכם סקופ כשר, פרסום ראשון בעברית, אלא אם כן אני ממש לא רואה טוב.

תיכף נוסיף הערות שוטפות נוספות.

לשסף את צוואר האויב במחווה אדיבה

מה עוד היה לנו שם? מעבר לכל הברדק עם המלצות הוועדה לעיון בעיראק של בייקר, אתה יודע שהושפלת קשות כשהאויבת הגדולה שלך מציעה לך עזרה בלחלץ את עצמך מהקקה שבתוכו התעקשת לדרוך.

"עזוב שטויות", שח הברקו

ולסיום, הליצן, המכונה בחוגים מסוימים "הקיסם", הלא הוא איל ברקוביץ' המאוס, התעלה על עצמו בטיפשות בהמית הערב בתוכנית סיכום המחזור בכדורגל. התארח באולפן לוני הרציקוביץ', והברקו פונה אליו ומתלקק לבוס הדוחה של מכבי תל אביב כדלהלן: "לוני, אתה הרי באמת…איש של תרבות, ארץ ישראל היפה. למה אתה צריך את החרא הזה?"

נעזוב את השילוב של ארץ ישראל היפה עם החרא. כשלוני מגיר הדביקות מתחיל לענות ש"כי אני מאמין בלתת לקהילה" או משהו בסגנון, קוטע אותו אילוש שלנו ואומר "עזוב שטויות, בשביל מה אתה צריך את זה"?

אם אתה לא מאמין לו שהוא עושה את זה בשביל לתרום, איל, מה היה הבולשיט על "ארץ ישראל היפה"?

וכמובן, כל מי שעוקב יודע שהעיר צדקו לחלוטין כשאמרו עליו, כבר בתחילת העשור, ש"היה הלורד לעכבר, עכבר פחים בחליפה". אמירה מדויקת להפליא, שקלעה גם למהות (מאיסות קטנונית ולא נעימה) וגם לכסות המבקשת להסתיר מהות זו – חליפה, יומרה לתרבותיות, גינון של התנשאות מובנית שכל-כולה נסמכת על מוצא עדתי\סוציו-אקונומי. מדובר הרי בבריון מגעיל, כזה שמשתמש במקבת ה"תרבותיות" כדי לדפוק על כל ביקורת כנגדו את תווית ה"ככה לא מדברים" האדנותי. לך תזדיין, יצור מגעיל, ותפסיק כבר לפגוע בספינת הדגל של הכדורגל הישראלי. מעולם לא הייתי אוהד מכבי, אבל צריך את מכבי, והכדורגל הישראלי היה הרבה יותר מגניב בשנות ה-90', כשהיה מכבי, מאשר בשנות ה-80, כשהתחפש בבגדים שלה משהו שספג 10-0 וכאלה.

באמת שמתחיל להישבר הזין מהאיש. "כל השנים הזנחנו את נושא ההטרדות המיניות", אומר העילוי. ומה הפיתרון? כמובן – לנהל תיק חסר כל סיכוי להרשעה (במדינה שפויה, ז'תומרת) עם חוט אפל מאד של אינטרס פוליטי שזור בתוכו. זה באמת מה שיתקן את המעוות, וימנע מנשים שהוטרדו לפחד מלהתלונן. הרי דווקא התיק הזה, כשהכל ייגמר, ירתיע יותר נשים מלהתלונן, שמא גם עליהן יאמרו שנמרחו על המטריד – כמו שכנראה המתלוננת ה' באמת עשתה.

אבל מזוז, בתור ראש מערכת אכיפת החוק במדינה, פשוט לא יכול לדבר על התיק בעודו נידון. בטח לא להשתלח במי שמעביר ביקורת לגיטימית על תפקוד אנשיו. רוצה לתת גב לאנשים שלך? יופי. אחרי פסק הדין. מה שהוא עושה עכשיו, בעצם, זה נאום סיכום שלא מן המניין.

האליטה המשפטית במדינה הזו מסרבת לקלוט איך הלגיטימיות שלה נשחקת, מתערערת, נעלמת. רמז: זה בגלל שטויות כאלה.

רבות וטובות כבר נכתב על הכוכב של מחוז גוש דן, שושן העיר עלי מוהר (Eli, ולא עַלי. זה על שם הכהן הגדול מתקופת שמואל). אני אסתפק באמירה שבין שאר שיריו הנפלאים, מר מוהר כתב גם את מה שהפך, מאז חדר לחיינו החיזר הקטן, להמנון הלא-רשמי של אומתנו הקטנה:
 
 
אם יוולד לי ילד
ורוד עם קורט תכלת
זה יהיה מפנה חשוב
ולדעתי גם רב תועלת.
הו ילד, הו ילד
אתה תפתח בי דלת
לחדרים שנסגרו מזמן
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
 
אם יוולד לי ילד
אביגדור, או קוהלת,
אני אסביר לו ת'הבדל
בין סתם יונה ובין צוצלת.
הו ילד, הו ילד,
אני חושב עליך
וכבר עולה בי אמהות גברית
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
והוא צוחק לי,
הוא שורק לי,
ובוכה לי
 
ואני כבר יודע
שכשאהיה בן מאה
הוא כבר לא יהיה
כל כך קטן
אם נרצה נלך גם לסרט
ואם לא – אז לא,
ואני ארצה לספר
איך הייתי בגילו.
 
וגם בכדורגל
תהיה לו יד ורגל
הוא עוד יגיע לנבחרת
או שלפחות לסגל
קדימה! להבא
אתה תלמד מאבא
איך לעצור כדור מן האויר!
אני קורא לו –
הוא לא עונה לי
איזה ילד,
ילד קצת חצוף.
 
וזה נעים לי,
זה מתאים לי –
הוא שורק לי
לא קטן מדי,
לא גדול מדי,
ילד די נחמד.
             

אז תודה לך, עלי, ורק שתדע לך שפולמוסאי, קולמוסאי ובר פלוגתא מאד כועסים שהשארת אותם ככה לבד, וגם אני, שכבר לא אספיק לתפוס אותך בזקן שלא היה לך, ולשאול אם אתה, חוכמולוג שכמוך, כן ידעת להבחין בין סתם יונה לבין צוצלת. 
 

בעניינים אחרים

לחיזר הנזכר לעיל מלאו שנתיים ביום חמישי, וביום שישי חגגו לו בגן. היה מאד נחמד, בלי כל מיני "מפעילים" מטופשים מבחוץ. קצת שירים, איזה ריקוד שעשו הילדים הגדולים יותר בגן, וקצת זלילה. תמונות טרם הורדו מקלטת הווידאו, אבל עוד יהיו.
 
במהלך האירוע קצת צבט לי בלב. הוא הרגיש שיש כאן איזה עניין, אבל עוד לא תופס לגמרי את הקטע של יום הולדת, ועלה בדעתי שלפחות בגיל הזה, אנחנו עושים את כל החגיגות האלה יותר בשביל עצמנו מאשר בשבילו. הוא דווקא התנהג יפה, ולא בכה כמו שהרבה ילדים בגיל הזה עושים מרוב תשומת הלב והלחץ. מצד שני, הוא גם לא ממש השתתף בפעילויות השונות, לא רקד אלא הסתכל מהצד, קרוב לאבאמא.
 
אתמול הוא בא אליי, הושיט לי את הגירים הצבעוניים שלו ואמר "אבא צייר!". היות שאבא מאולף היטב אני, ישבתי וציירתי. עכשיו, בנקודה זו יהיה רלוונטי להסביר משהו: אני הצייר הגרוע ביקום. לפני כמה ימים, כשציירתי לו כלב והוא אשכרה הבין מה אני רוצה ממנו, זה היה רגע השיא בקריירה האמנותית שלי. אוקצור, אתמול אני יושב ומנסה לצייר לו את הקטנוע שלי, שאותו הוא כמובן מאד אוהב. אז אני מקשקש משהו ואומר לו: "מה זה?"
 
שתיקה נבוכה.
 
"זה האופנוע של אבא!"
 
הילד מסתכל עליי ברצינות ואומר בפסקנות:
 
"לא!"
 
הוא גם עשה ביומיים האחרונים זינוק מילולי די מרשים. הוא חוזר בצורה הרבה יותר מדויקת אחרי כל מה שהוא שומע, אבל עדיין מתעקש לפעמים להשמיט מלים. כך לדוגמא, כשהוא שאל "איפה איציק (סבא שלו)" ונענה ש"איציק בים המלח", הוא הפנים מהר מאד ובילה את שארית הסופ"ש בהכרזה הדרמטית ש"איציק מלח!"
 
טוב נו, אם אתם מבקשים, קחו פוטוגראף זריז להמונים.

בעוד עניינים אחרים

 ננסי פלוסי הוכיחה שהיא לא לגמרי דפוקה, כשפסחה על אלסי הייסטינגס הנגוע בשחיתות, ומינתה לראשות ועדת המודיעין של בית הנבחרים את סילבסטרה רייס – חייל מעוטר ומתנגד ותיק למלחמה בעיראק. אמנם היו שטענו שהיא צריכה למנות את סנפורד בישופ, כדי לפייס את איגוד חברי הבית השחורים שיתאכזבו מהפסיחה על הייסטינגס השחור, אבל בחירתו של רייס היא איתות על כוונה להמשיך בעמדה קשוחה בנוגע למלחמה המפגרת של בוש, וזה טוב. 
 

בענייני בני סלע

 אין חדש, למעט ספיח קטן ומעניין שיתפרסם, אם תרצה האלה, מחר. מה שכן, נחמד לראות שמיטב הכותבים (מוטי גילת, מאיר שלו) ממשיכים הטרנד שהתחלתי לאחרונה, ומתחילים להיכנס בראש הדג המסריח, כבוד השר דיכטר.
 

יאיר לפיד

 ממשיך להיות קריקטורה של עצמו. בטור שלו ב-"7 ימים" של השבוע, הוא מספר על מפגש עם אנטישמית רוסיה. לא משנה ההתחכמות הקטנה שלו (לאשר לה שאכן אנחנו שולטים בכולם, כולל פוטין, עד שהטמבלית נבהלה – בהנחה שהסיפור לא מצוץ מהאצבע). מה שהרס אותי היה הקטע שבו לפיד אומר משהו כמו "שוב הסיפור הזה על איך יש לנו כל-כך הרבה כסף… למה אף אחד לא נותן לי קצת". כי יאיר לפיד, כמובן, בתוקף תפקידו כישראלי האולטימטיבי, הייצוגי, הממוצע והמדבר בשם כולנו, הוא בדיוק הבנאדם שיכול לבכות שחסר לו כסף לג'ל.

בספורט

 * כבוד למכבי חיפה על המשחק הנאה מול ליבורנו, אבל חשוב לזכור שגביע אופ"א זה מפעל די זניח. לא על זה חולם יעקב שחר בלילות.

 * העובדה שלראשונה זה מיליון שנים בערך, שחקן ישראלי (ליאור אליהו) מייבש אמריקאי (נואל פליקס) על הספסל של מכבי ת"א כדורסל, קצת מקשה לשמור על האיבה כלפי הצהובה המאוסה. עם זאת, התנהגותו הבהמית של דון שימון (איש דוחה למרות שהוא זכאי לפרס ישראל) בנושא המשחק מול לובליאנה הזכיר יופי. אז דפקתם את הגויים, ניצלתם את היעדר שעות השינה שלהם וניצחתם. אולי ככה בכל זאת תעלו שלב. בלעחס.

 * כנראה שסילביו ברלוסקוני לוקה בהרעלה קשה כתוצאה מהשתלת השיזוף שעשו לו ערב הבחירות באיטליה לפני שנה. אחרת אין להסביר את העובדה שקרלו אנצ'לוטי עדיין מאמן את מילאן. בושה וכלימה.

 * אם לא העובדה שמאמנם הוא מרטי (הפחדן) שוטנהיימר, הייתי אומר שסן דייגו היא המועמדת הראשית לסופרבול. היות שהוא כן, אני חייב להגיד, בגועל קשה, שהמועמדת העיקרית שלי היא הבולטימור רייבנס, למרות הפסדה הלא נורא משמעותי מבחינתה לסינסינטי ביום חמישי האחרון. 
  * ולסיום, מה שעוד יותר חשוב מפוטבול סתם – אסירי "מוסד העבריינים הצעירים של הסוהר גלין" עולים מחר למשחקם האחרון בעונת הפנטסי הפוטבול הסדירה, כשמקומם בפלייאוף ועלייה ישירה לסיבוב השני כבר מובטחים. על הכף רק מאבק יוקרתי מול "מתנקשי החרש של נינה וויליאמס", בבעלות מר משה יחזקאל. ואז, בעוד שבועיים, מתחילה דרכנו אל התואר הנכסף. תחזיקו אצבעות.
 

הגיע הזמן שאני אתן משהו חזרה, אז הנה כמה הערות על המצב השוטף. 

(עדכון 1: יש קישורים!

עדכון 2: יש לי רשימת תפוצה. הירשמו נא.)

1.

 מה להגיד על האפסיות המוחלטת של הקלגסים והכלובאים שלהם? האם יש איזושהי תהום של אוזלת יד, רשלנות, אטימות וטיפשות שהארגון הזה לא יגיע אליה? לוקחים את החלאה לדיון משפטי ביום שאין בית משפט, על סמך אישור שתאריכו זויף (מן הסתם בצורה די בוטה), נותנים לו ללבוש ג'ינס מתחת למדי האסיר, לא כובלים אותו… דיכטר מתגלה כאפס אמיתי. בימים שבהם היעדר האג'נדה זועק, הוא היה יכול להשתלט על סדר היום עם מהפך עמוק במשטרה – מהפך שחייב להיעשות היום, עכשיו, כי כל יום שהאנשים הכושלים האלה ממשיכים להחזיק במשרתם מהווה אשרור לכך שזה בעצם בסדר, או לפחות לא כזה נורא. אבל בשביל זה צריך ללמוד את הנושא לעומק, וכנראה ש לזה אין לאבינ'קה לא כוח ולא ביצים. יותר קשה מחוץ לצללים, אה? 
 

2.

 נכון, זה היה בעיתון של סופ"ש שעבר, אבל מכתבי הקוראים היו השבוע ואני שמח לראות שלמרות ההגשה הדי מגמתית של גידי וייץ, שהביא בגיליון "מוסף הארץ" שעבר את תמלילי העימות שנערך בין רמון למתלוננת, רבים וטובים לא קנו את הגרסה של המתלוננת. אהבתי שמישהו התקומם נגד היציאה שלה ש"אני בסך הכל ילדה". אני לא חושב שזה סביר שקצינה בצה"ל תשתמש בטיעון כזה. קצינה בצה"ל זה תפקיד שבהגדרתו שמור למבוגרים. מבוגרים צעירים, אבל מבוגרים. מצד שני, מצער שהאיש תולה את התנגדותו להגדרת המתלוננת כילדה לא בהיותה קצינה, אלא באיך שהתנהגה. לוליטות לא חסר, ועדיין אם הן בעליל ילדות זה כן חמור אם מבוגר מנשק אותן, אפילו פעם אחת. אם מישהי מבוגרת, זה לא כזה חמור.
 
בכל מקרה, גם המכתבים שגינו את העובדה שרמון בכלל הסתבך בנשיקה הזו (וזה ראוי לגנאי), ויתרו מראש על כל ניסיון להגן על הגדרת הפרשה כעניין פלילי. אני חוזר וטוען שמסע יחצ"ני תוך שימוש בתמונה מהאירוע היה דופק את רמון הרבה יותר מהתביעה המופרכת הזו, שרק בזבזה משאבים ועשתה מהאידיוט קדוש מעונה – ובזכות, כי למרות שהוא רחוק מקדוש, דינו בהחלט עונה. 
 

3.

 ונמשיך עם מוסף הארץ – ראיון מרתק וחשוב ביותר עם אורי לוברני הוותיק, שגריר לשעבר שמילא שלל תפקידים בכירים בחוץ ובביטחון. כשהמלחמה המטופשת בעיראק רק התחילה, ציפיתי שממשל בוש ידחוף חזק בכיוון הזה של סיוע לקבוצות מתנגדות משטר, יצירת תסיסה, מתן מקלט זמין וכו'. קשה להאמין, אבל הממשל הכושל בהיסטוריה היה מספיק דפוק לא לעשות את זה. 

4.

 עמיר פרץ – מה כבר אפשר להגיד? הקריירה הפוליטית המביכה זה שנים מסתחררת לה במערבולת ביוב לעבר סיום בלתי נמנע, והאידיוט ממשיך להיאחז בקרנות הג'ורה. השבוע היה קטע בחדשות שהראו איזה בן דוד שלו משדרות שצועק שהוא צריך לעוף מהביטחון. עכשיו כולם (כולל ה"תומכים" שלו) מדברים על זה בגלוי, ורק הוא מעמיד פנים, כמו קווין בייקון הצעיר בסוף "בית החיות", ש"All is welllllllllllllllllllllllll". ייטיב הטמפיט לעשות אם יזכור איך בייקון גמר את הסצינה ההיא. 
 

5.

 ואם כבר מדברים על ביטחון – מישהו יכול להסביר לי למה היינו צריכים לשים מוקשים בדרום לבנון? למה היינו צריכים לשפוך שם ארבעה מיליון פצצות? למה זרחן לבן? מה, אנחנו לא מספיק עדיפים עליהם מבחינת כוח נטו שאנחנו חייבים לעשות את מה שאסור? מה שיגרום לנו להיראות רע? למה אני צריך לסבול את עשיית הדברים האלה בשמי? ססססססעמממממק. 

6.

 ולסיום, נקפוץ מעבר לים. זוכרים שדיברנו על ננסי פלוסי, היו"ר הנכנסת של בית הנבחרים האמריקאי? זוכרים שהסברתי למה היא אסון? ובכן, לא לקח לה הרבה זמן להוכיח. אני מחבב את ג'ק מורת'ה, חבר בית הנבחרים מפנסילבניה שעורר סערה לפני שנה ומשהו כשקרא בגלוי לנסיגה מעיראק. אבל בהרצתו לתפקיד מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים (הג'וב מספר 2 בעוצמתו, אחרי היו"ר) היו שתי בעיות עיקריות:
 
1)       זה דגל אדום לרפובליקאים ולממשל, ודבר שיש בו להכשיל מראש כל ניסיון לשת"פ דו מפלגתי.
2)       לאיש, מה לעשות, היתה פרשיית שחיתות בעברו. שמו ננקב כ"קושר שלא הוגש נגדו אישום" בפרשת שוחד. נכון, זה היה מזמן, וכאמור לא הוגש נגדו אישום. ובכל זאת, כשחלק גדול מנצחונך נזקף לזכות (או חובת) שערוריות השחיתות של היריב, להעמיד איש כזה לתפקיד מנהיגות זה אידיוטי.
 
אז ננסי התעקשה להריץ את מורת'ה, והחברים השפילו אותה כשבחרו בסטני הוייר ממרילנד בהפרש של כמעט 60 קולות. לא זו בלבד, אלא שברקע של ההתמודדות נשמעו סיפורים על איומים של אנשי פלוסי בנקמה וכאלה. יופי של דרך להפגין כמה את שונה מהשיטה של דליי וראמספלד וצ'ייני, טמבלית.
 
אבל הפקאצה לא מסתפקת בזה. היא, מסתבר, לא אוהבת את ג'יין הארמן, הדמוקרטית הבכירה בוועדת המודיעין. היא לא רוצה שג'יין תהיה היו"ר של הוועדה. הבעיה? הדמוקרט מספר 2 בוותק בוועדה הזו הוא אלסי הייסטינגס, שאותו הזכרנו. אלסי הודח מכס השיפוט על ידי הקונגרס לאחר שנתפס לוקח שוחד (אפילו פלוסי הצביעה להדיח אותו!). הוא זוכה במשפט הפלילי, ולבוחרים במחוז שלו כנראה לא אכפת, אבל רבאק! פלוסי המטומטמת הבטיחה ל"משלחת הדמוקרטית השחורה" בבית הנבחרים שתתמוך בהייסטינגס לתפקיד. אם תעשה זאת, לא זו בלבד שצריך להדיח אותה מתפקיד היו"ר, צריך לשלוח אותה להסתכלות. קשה להבין איך אדם יכול להיות כל-כך מפגר.
 
בקיצור, המצב לא נראה טוב מבחינת הדמוקרטים, ומאה ימי החסד שלהם אפילו לא התחילו.

פרס למתמידים

הבן שלי, עוד ארבעה ימים בן שנתיים, נהיה שמגג גדול. בגן מפטמים אותו במתוקים, אז גם בבית הוא למד לדרוש אותם נון-סטופ. "צה גייה!" הוא דורש בבואו הביתה, במקום לאכול אוכל אמיתי קודם. וכבן שנתיים גאה, הוא גם בוכה וצועק כשהוא לא מקבל. אבל החיים קשים והעם דבק במטרתו לגדל ילד בריא-תזונה ככל האפשר. הוא מקבל קצת מתוקים, פה עוגה ושם ביסקוויט, אבל אנחנו מתעקשים שיאכל קודם אוכל של בני אדם. רשעים אנחנו.

האמת שהורס מצחוק לחיות איתו עכשיו, כי זה קצת כמו לחיות עם תוכי, רק כזה שלא שומע טוב. לא משנה מה אני או אמא שלו אומרים, הוא כמעט תמיד יחזור אחרי המלה האחרונה או המלה שנאמרה בהדגשה. אלא שהחיך שלו טרם סיימה להתגבש, אז זה כמו לחיות עם תוכי שלא ממש שומע טוב. האמת שצריך להיזהר, אני כבר לא יכול לקלל כמו פעם… קשים חיים.

ולאור ביקוש המוני, הנה עוד פוטוגראפים להמונים:

וזהו להפעם.

כן, כן, אתם חשבתם שכבר לא יגיע…אז דווקא לכם. הנסיך קדם הראשון, בן שנתיים בסוף חודש זה, בתצלומים מהחודש האחרון.

אחרי הנאגלה של היום אני מראה את התמונות לקדם ולאום קדם שתחיה, ואני אומר לו:

"מי זה בתמונה?"

אז הוא עונה:

"אמא! ו…שסק!…"

"ומי עוד?" אני דוחק בו

אז הוא מתרכז ועונה:

"ו….ילד!"

וואלה, לפעמים הולך לי עם המצלמה

רק העוגב חסר 🙂

תוד כדי תנועה…

"מדינת ישראל לא תאפשר השתלטות של גבירים ונדבנים על מצוקתם של אזרחים. תופעה זו לא יכולה להימשך", אמר שר האי-ביטחון, הצווחן בלי המגאפון, הגמד הפוליטי המאכזב וגונב הדעת והקולות עמיר פרץ.

"נכין תוכנית מסודרת מאורגנת ומשותפת כדי להקל על התושבים, כדי שלא יצטרכו להידפק על דלתות של נדבנים", הבטיח פרץ, "אסור שתהיה תופעה של נטישה או בריחה. תוכנית כזו צריכה להתבצע באופן מסודר ומאורגן".

ומי בדיוק מפריע לך, קשקשן קטן?

עכשיו, האם פרץ צודק שיש כאן בעייתיות עצומה בכך שאיש פרטי (ומפוקפק) לוקח על עצמו את הדברים שצריכים להיעשות על ידי המדינה? בוודאי. אבל במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמו וחבריו לממשלת החרפה, הוא מנסה להפגין את הביצים שאין לו בניסוח המתלהם, הפוזאי, ובעיקר הריק מתוכן "לא נאפשר". מה זה לא תאפשר? תוציא חוק שיגיד לארקדי איך להוציא את הכסף שלו? חוק שאוסר על אזרחים לקחת מארקדי את מה שהוא מוכן לתת? מה בדיוק לא תאפשר, טמבל?

עכשיו,לא רק שהאיש האפלולי והמסוכן הזה יוכל להגיד שהוא עשה לבד מה שממשלה שלמה לא השכילה להזיז את התחת ולעשות – הוא יוכל לומר שעשה זאת למרות התנגדות אקטיבית של הממשלה. ומי הגיש לו מגש את הספין הלא-לגמרי שקרי הזה? האפס הקטן, שהולך לרשת מדוד לוי את תואר "האיש עם הכי הרבה עוצמה שעשה הכי מעט עבור העיר שלו עצמו".

וכן, אני כועס כפליים כי אני, לחרפתי, הצבעתי בשבילו. כבר היה עדיף להצביע בשביל רפי המסריח ושרוני האידיוט. הנני ואלך לשפד את שתי עיניי על מצע של נעצים.

מסכן הבחור, אבל שיהיה מסכן בבית"ר, לא בנבחרת.

ומישהו יכול להסביר למה טוטו תמוז לא פותח? למה קשטן פותח עם חלוץ אחד בבית? למה החיים שלנו בזבל?

ועד הטכנאים מכה שנית

מה זמני, מה? זה נפלא! העם מודה לחידלון האישים של ועד טכנאי ערוץ 1 (אחי, שעבד פעם בחדר השידור הגדול בארץ, טוען שזו תקלה סופר-פשוטה לתיקון), ודורש במפגיע שאם כבר לראות את בחורינו מקבלים בראש, לפחות שייחסכו מאיתנו השטויות של נוימן את וייץ.

עדכון: רק דיברתי… מצד שני, אני מוכן אפילו לסבול את המטומטמים בתא השידור בשביל עוד גול. יאללה, דיל או לא דיל?

"הוא היה האחרון בדרך לשער!!!!"

מילא דני נוימן, הוא אידיוט ידוע. אבל אלון חזן? מה לעזאזל הבעיה שלכם? החוק שאומר "שחקן המכשיל יריב בעודו האחרון בדרך לשער יורחק" לא חל על שוערים שיוצאים לכדור בצורה לגיטימית! אחרת כל פנדל היה גורר אדום. מה, האנשים האלה אידיוטים?

באשר למשחק עצמו – בינתיים תוצאה צודקת. מהדקה ה-25 החל לחץ של קרואטיה שהיה ברור שיסתיים בשער (אם לא שלהם, שלנו במתפרצת מקרית), ובדקה ה-31 אמרתי לעצמי "חמש דקות גג יש גול". לקח שלוש.

כשראיתי את ההחזרה הכושלת לאחור הייתי בטוח שזה גרשון, אבל מתברר שלא צריך לחכות עד דמדומי הקריירה כדי להיות חמור.

מי מאיתנו לא פרט על מיתרי האוויר בהמיית לבבו, למשמע סולו גיטרה משובח? בארה"ב אפילו יש תחרויות של "גיטרת אוויר", שמתמקדות במימיקה של העניין. אז עכשיו אולי אפשר יהיה לעשות קצת יותר מזה. תגידו, תגידו שזה לא מגניב בפיתה.

למקרה שתהיתם – כזה אני רוצה ליומולדת.

הקטע עם בלוג, כמו עם האינטרנט בכלל, הוא המיידיות. אם אתה לא יכול להגיב מיד, היכולת להגיב מאבדת לא מעט מכוח המשיכה שלה – במיוחד אחרי שאחרים כבר העלו את הנקודות שלך. אבל אני יודע שאתם, צאן קדושים פותה שלי, לא יכולים בלי התובנות החדות כתער שלי, אז הנה מקבץ של אירועי השבוע

מהא-מה? מה-הא-פך!

יש כמה וכמה דברים שאפשר וצריך להגיד על התוצאות המרנינות של בחירות מחצית הכהונה בארה"ב, אז אני אשתדל לקצר.

קודם כל, הנה טקסט קצר שכתבתי ושלדעתי צריך היה להוות את הבסיס לנאומים הראשונים של ננסי פלוסי (שהאלה תעזור לנו, תיכף נגיע לזה) ושל הארי ריד בשבתם כבוסים החדשים של הסנאט ובית הנבחרים.

ברוך שפטרנו – מעונשו של ראמספלד. מתברר שאפילו לקודקודו הסתום של בוש החלה לחלחל ההכרה שהאיש כושל ומזיק ללא תקנה, ושהוא שקל להחליפו עוד לפני הבחירות. למזלנו, חוש הגאווה המטופש שלו מנע זאת, ומנע אולי התאוששות רפובליקאית (את בית הנבחרים הם היו מפסידים, אבל לדעתי פיטורי רע-מספלד היו מצילים להם את הסנאט). יש להניח שגם בוש וגם ראמספלד ידעו שהמשך כהונתו יגרור זימונים, חקירות ואולי גם כתבי אישום שונים ומשונים. בוש גם שיחק אותה בכך שגזל הרבה אור זרקורים מהדמוקרטים החוגגים לטובת מהלך שאפילו שונאיו לא יכלו שלא לברך עליו. האיש נשיא מזעזע, בער סתום, אבל פוליטיקאי מיומן.

מחליפו של דונלד דאק, רוברט גייטס, הוא בחירה מעולה. מדובר באדם נבון, שלא יוצר לעצמו אויבים כל פעם שהוא פותח את הפה, שמכיר את המערכת היטב, ששירת שישה נשיאים משתי המפלגות והכי חשוב – שבא מהמעגל של פאפא בוש. גם חברותו בוועדה לבדיקת עיראק, בראשות ג'יימס בייקר, היא סימן חיובי. איתו בפנטגון ההמלצות (שחזויות כקשות לתומכים העיוורים של המלחמה האומללה) צפויות להתקבל. אולי זה גם מסמן שבוש ג'וניור מתחיל להקשיב פחות לקולות שבתוך הראש שלו ויותר לאביו הביולוגי, אותו תיאר פעם כ"האב הלא נכון לפנות אליו לעזרה". אז בהצלחה, מר גייטס.

יושבת הראש הנכנסת של בית הנבחרים, ננסי פלוסי, רחוקה מלהיות כוס התה שלי. לא בגלל דעותיה – אלה ליברליות כהלכה וקרובות ברובן לשלי. אבל האשה, למרות שגדלה בבית של פוליטיקאי, היא טמבלית צורמנית שלא יודעת לבחור את הקרבות שלה. לא יהיה הוגן להשוות אותה לדליה איציק (לא יהיה הוגן להשוות את החותנת הכי גרועה שפגשתם לדליה איציק), אבל יש קווי דמיון. לא לחינם ניסו הרפובליקאים להפחיד את הבסיס שלהם ואת הקולות המתנדנדים ב"הלא אינכם רוצים, חברים, שננסי פלוסי תשלוט בנו". אבל ההתבטאויות שלה בינתיים מרוסנות, וזה טוב. נקווה שהחבר'ה המנוסים יותר יצליחו לרסן אותה גם בהמשך.

מה שכן, היא ציינה כל מיני נושאים ואג'נדות שבית הנבחרים בהנהגתה צפוי לקדם. משום מה נעדר משם ביטולו המיידי של "חוק בתי הדין הצבאיים 2006" (זה שהועבר לאחרונה, מכשיר עינויים ומרשה לנשיא ולשר ההגנה לעצור אנשים מתי בזין שלהם). אני הייתי מצפה מקונגרס דמוקרטי לבטל את הסעיפים הבעייתיים בחוק הזה תוך חצי שנה גג. אם זה לא קורה עד הבחירות הבאות, תהיה לי בעיה רצינית לתמוך במפלגה הזו.

עוד דבר שהדמוקרטים חייבים לדאוג לו במהירות הוא שאדון אלסי הייסטינגס לא ימונה לראש ועדת המודיעין, או כל ועדה אחרת. הייסטינגס הוא אדם לא נטול כישורים, אבל היות שהוא הודח מכס השיפוט בשל קשירת קשר לקבל שוחד, הוא פסול.

מי שעוד יותר פסול הוא האדון וויליאם ג'פרסון – זה שנתפס כש-90 אלף דולר תופסים פנאן בפריזר שלו. ג'פרסון נמצא במירוץ צמוד שכנראה יילך לסיבוב שני מול מתמודד דמוקרטי (ג'פרסון רץ כעצמאי לאחר שהודח מהמפלגה), ויש להתפלל שיפסיד. הייתי מוכן שאת המקום שלו יתפוס רפובליקאי.

לסיום, סילוקו של ראמספלד ייתן לדמוקרטים אפשרות ריאלית ליטול את הקרדיט על שיפור בעיראק – אם יתרחש, כמובן.

מצעד העלבה

נו, הייתי ב"מפגן הגאווה", שהתרחש עמוק בתוך ארון, באיצטדיון גבעת רם בירושלים. קשה לתאר מקום יותר סגור, נידח ולא גאה בכלל, לפחות במרכז העיר. לא היתה שום גאווה, לא היתה אנרגיה, לא היתה מיניות, לא היה מה לראות… עלוב, עלוב. אפילו הדג נחש, נשיקות האלה על עיניהם היפות, נראו לי טיפה'לה כבויים (אבל נהניתי מאד בכל זאת. פעם ראשונה שיוצא לי לדגום אותם לייב). יש לי גם תמונות מגניבות מההופעה, אבל ייקח זמן עד שאזדמן לערן כדי להוריד אותם מהוידאו.

גם קומץ של חברי עלה נידף היו שם, והיו קטעים. היו"ר המצחיק שלהם, אוהד שם רע, דרש משוטר שיאסור על ערן לצלם אותו… דמות פוליטית למופת, אין מה לדבר. השוטר הודה בפני ערן שאינו יכול לדרוש זאת, אבל ביקש בתור טובה לא להציק לבכיין יותר מדי. היה עוד קטע משעשע במיוחד, אבל נחכה שערן ימצא אותו בחומרי גלם לפני שנדון בו.

הדג נחש, שלא יודעים כמובן את כל סיפורי הביזיון האלה, ושידועים כתומכים גדולים בלגליזציה, עשו להם (ולכל התומכים בגאנג'ה) כבוד כשדרשו לנופף ב"דגל העלה, איפה דגל העלה שראינו" לפני שהתחילו לשיר את "מסטול כזה" שלהם.

אוי לא, היא בוכה – בואו נרחם עליה!

איזה יופי בכתה מירי גולן על דוכן העדים? רחמונס עליה, באמת. "דפקו אותי, לא נתנו לי דרגת ניצב, סימן שלא יכולתי לעשות את מה שאתה טוען", אמרה המסכנה לעו"ד של רמון. אפילו חיותה כוחן הודתה שאי העברת הקלטות הסתר היתה מעשה חמור ביותר, והשופט דן ארבל (אני חושב שזה שמו) נכנס בה על התרגיל הזנותי של "הוא יתבע אותך דיבה אם לא תתלונני". אני חושב שלכולם ברור, במיוחד לאחר העדויות שסתרו את הטענה על איזו סערת נפש גדולה מיד לאחר המקרה, ששאר המשפט פה הוא לפרוטוקול בלבד. אני מניח שאחת הגורגונות, כוחן או שיריזלי, תנצל את ההזדמנות להכניס לדברי פסק הדין נזיפה ברמון על הטעם הרע שבמעשה, ונזיפה כזו בהחלט מגיעה לו – אבל לא במסגרת הליך פלילי.

אגב – מירי גולן מסובכת בפרשה עוד יותר חמורה, במסגרתה היא ביצעה האזנות סתר הרבה מעבר למה שהתיר לה צו שופט מפורש (בפרשה שהתבררה כבולשיט מוחלט, ושבה המשטרה מסרבת לרדת מהעץ ודורשת שהבנאדם יודה באישום מופחת). הראו בעיתון את הצו, והתאריך כתוב בו בבירור, אבל היצורה הזו מצפה שמישהו יאמין לה שהיא חשבה ש"1" הוא בעצם "2". אהא.  יאללה הביתה.

חלוץ אכל אותה

היה גם את כל הסיפור על חקירת המחדלים במלחמת לבנון. זה כמעט מדכא מכדי לכתוב על זה (במיוחד האידיוט מחיל הים, שכיבה את מערכות ההגנה ולא טרח לספר למפקד שלו). אבל דבר טוב אחד יצא – חלוץ אכל אותה חזק, אולי טרמינלית, כשהקצין החוקר המליץ להדיח מהצבא את תא"ל גל הירש, שאותו הרשה לעצמו חלוץ לקדם לפני שנגמרו התחקירים. לא שאני שמח שפרץ הכסיל נחל ניצחון, אבל פרץ הוא גוויה פוליטית בכל מקרה. מחלוץ, שמוכיח שהוא לא למד שום דבר מכישלונותיו ושהוא באמת לא מבין בלוחמה יבשתית בדיוק כמו שאמרו החריפים שבמקטרגיו, צריך להיפטר. וכל המעודדות שלו, שטוענים ש"רק הוא יגן עלינו מהאיום האיראני" יקפצו. כמו שכבר כתבתי כאן, אם הוא היחיד שמסוגל, אז אנחנו אבודים בכל מקרה, כי לבד הוא לא יכול. הוא צריך עוד כמה וכמה קצינים שמבינים עניין כדי להוציא לפועל את תובנותיו המבריקות. 

יאללה, מספיק כבר. אם לא יקרה שום דבר שידרוש תגובה מיידית (שלא תצא לפועל כי הממשק לא  יעבוד באותו רגע), אז הפוסט הבא יעסוק ביצור שגדל אצלי בבית ויכלול גם פוטוגראפים להמונים.

קטנה וזריזה לבוקר, כשמאוחר יותר נדבר על התוצאות המשמחות מארץ האפשרויות:

אני לא מכיר את תמר טרבלסי-חדד ולא רוצה להשתלח בה או לקבוע מסמרות בנוגע להשכלתה הספרותית, אבל הידיעה שלה הבוקר ב"ידיעות" העלתה בי גיחוך קל.

הסיפור עצמו מחמם לב: תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה לקחו את פרס "הסרט הזר הדרמטי הטוב ביותר" בתחרות סרטי סטודנטים בהוליווד. על מה הסרט? על שני ידידי-נפש, שמגיעים לפגישה שקבעו 20 שנה קודם. אחד הפך לשוטר, והשני לפושע מבוקש, והשוטר מתייסר בשאלה אם לעצור את חברו משכבר.

נשמע מוכר? לא פלא. זה אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של וויליאם סידני פורטר, "או'הנרי" בשבילכם, האמן הגדול של הסיפור הקצר. הסיפור כה מפורסם עד שאחד מאוספי הסיפורים המבריקים של הסופר הדגול הזה נקרא על שמו.

אז איפה האזכור לעובדה הקטנה הזו בסיפור על הקולנוענים מהריאלי? יוק.

ורק שיהיה ברור – אין שום דבר בעייתי בזה שהריאלניקים ביססו את סרטם על הסיפור, ואני די בטוח שהם לא שכחו לכלול קרדיט לאו'הנרי. הבעיה היא בזה שלא הכתבת ולא העורך במוזסון זוכרים מספיק משיעורי הספרות. איפה הימים שגרשום שוקן לא היה שוכר עיתונאי שלא היה בקיא בתלמוד ובספרות? מצד שני, זה שוקן. לסבא של ג'ודי היו כנראה סטנדרטים גמישים יותר (ובגלל זה קרליבך ברח ממנו ברגע שיכול היה).