עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

הבוס שלי, ראש דסק החדשות בוואלה, החליט ללכת עם "בעולם" בכותרת. אני מעדיף ככה, אז בתור ראש הדסק ב"רדיקל מקלדת", ככה זה עולה פה. בגרסה המקורית היו עוד שתי פסקאות בסוף שעונות מראש להשגות שחלקכם בטח תעלו, אבל נשאיר את זה ככה ונענה להשגות אם וכאשר תעלו אותן.

*************************************************************

הדבר שאני אישית מתבייש בו יותר מכל, בנוגע להתנהגות כוחות צה"ל ומג"ב בכפר הפלסטיני בילעין בחודשים האחרונים, אינו האטימות או הבריונות המרושעת לעתים, אלא הטמטום המדהים והמתסכל שמפגין אחד הצבאות החזקים בעולם.

בהתחלה היו ההפגנות נגד גדר נערכות על תוואי הגדר, וכללו הפרעה ממשית לעבודות. בתנאים אלה היה הגיון כלשהו בתגובה הכוחנית של כוחות צה"ל, שנשלחו על מנת לאפשר את קיום העבודות.

אולם לפני כשלושה חודשים החלו כוחות צה"ל להתעקש גם על פיצוץ ההפגנות של יום שישי – יום שבו לא נערכות כלל עבודות בתוואי הגדר, ולכן אין ביכולתם של המפגינים להזיק להן במיוחד. לאחר שרב"ט מיכאל שוורצמן איבד את עינו מאבן שנזרקה עליו, החליט צה"ל שהוא חייב להתחיל את העימות עם המפגינים בנקודה טופוגרפית גבוהה יותר, ולפני שנזרקה אפילו אבן אחת. מסיבה זו החלו כוחותינו לחסום את דרכם של המפגינים כבר בתוך השטח הבנוי של הכפר, באמצעות תלתלית (גליל של תיל דוקרני), שמונחת בשרירותיות סמלית לא בקצה השטח הבנוי של הכפר, אלא מעט פנימה יותר, כך ששני הבתים הקיצוניים מנותקים בעצם משאר שטח הכפר.

ההחלטה הזו לא ממש מיזערה את הסכנה אליה נחשפים כוחותינו. ההפגנות היו נעצרות בתלתלית והמפגינים היו ממשיכים לעמוד שם עד שהשבאב היה משתעמם ומתחיל לזרוק אבנים, או שהמגבניקים הם שהיו משתעממים, ומתחילים לירות אפילו בלי העילה הלכאורה לגיטימית הזו.

חשוב להדגיש את האבסורד: בתגובה לזריקת אבנים של השבאב, לעתים מכיוון שונה לגמרי מזה שבו ניצבו המפגינים, היו כוחותינו תוקפים דווקא את המפגינים, שנוקטים באופן עקרוני טקטיקה של אי אלימות. לפעמים הם עומדים כשזרועותיהם שלובות, לפעמים הם כולאים את עצמם בתוך מיצג של "גדר", ולפעמים פשוט יושבים על הארץ. זה לא משנה. בסופו של דבר, עם אבנים או בלעדיהן, תמיד מגיעה הנקודה שבה חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, החמושים מכף רגל ועד ראש ומאובזרים בציוד מגן, מחליטים שהם פשוט חייבים לפזר את ההפגנה בכוח.

אחרי המתקפה הראשונית נגד המפגינים, הכוללת מכות באלות וירי של גז וכדורי גומי, היו הכוחות מתקדמים לעומק הכפר, לכאורה כדי לרדוף אחר מיידי האבנים (שאותם כמעט לעולם אינם מצליחים לתפוס). בתוך הכפר יורים הכוחות גז וגומי ובסוף הולכים הביתה – כי הם הרי לא יעבירו את הלילה בכפר – והשבאב היה מנצל את ההזדמנות "להבריח" אותם במטר של אבנים. זכורה במיוחד תמונה שבה, אחרי עוד יום של עימות, הגיע השבאב עד לתוואי הגדר והפציץ ג'יפ צה"לי בעשרות אבנים ממרחק קרוב.

בשבועיים האחרונים, אחרי סיום ההתנתקות, שינו הכוחות פאזה בטיפול בהפגנות. בשני ימי שישי האחרונים, כבר בשעות הבוקר המוקדמות, השתלטו כוחותינו על הכפר וניצבו לאורך הרחובות הצרים במטרה מוצהרת לוודא, ש"היום לא תהיה הפגנה בבילעין". עכשיו, במקום שהשבאב יצטרך לזרוק על כוחותינו אבנים ממרחק מאה מטרים של שטח פתוח, יכלו הנערים לעשות זאת ממרחק קצר בהרבה, מעל גגות או מאחורי חומות. בנסיבות הללו, הסכנה לפגיעה בחייל צה"ל גדולה פי כמה.

הטמטום לא מסתיים פה. שלשום נפגעו שלושה חיילי צה"ל מגז מדמיע שהם עצמם (או חבריהם) השליכו. כשנשאל מפקד הכוחות במקום אם לא מדובר במחדל, ענה "אי אפשר לשלוט בכיוון הרוח". נכון מאד, אבל אפשר לברר את כיוון הרוח לפני שזורקים גז. חוסר המיומנות רק נמשך. אחרי שנפגעו מהגז, ניסו החיילים הדומעים לשטוף את עיניהם במים. היו אלה הפלסטינים המצחקקים, שמנוסים בפגיעתו של הגז, שנאלצו להסביר לחיילים שמים רק מחריפים את הבעיה (משהו שכל מי שעבר טירונות אמור לדעת). המפגינים השמאלנים והעוינים הם שהושיטו לחיילים בצל, שבכוחו להקל על הפגיעה. עכשיו נותר רק לברר מיהו ה"מפקד" ששולח את חייליו לשטח בלי ידע מינימלי על השפעות כלי הנשק שהם נושאים. אחד החיילים הנפגעים, בזעמו על המצוקה שגרם לו הגז, התפרץ לתוך דבוקה של מפגינים וצלמים, חבט לכל עבר כשור זועם והוריד סטירה אדירה דווקא לצלם של ערוץ 10 שנכח במקום.

כך, במשך שעות ארוכות, שהו כוחות צה"ל במרכז הכפר, בצורה שמערבת בעימות גם את מי שבימי שישי העדיף להסתגר בביתו ולא ליטול חלק בהפגנות. תוך כדי כך גם סיפקו כוחותינו שפע של צילומי וידאו לצלמים מכל העולם – רימון הלם שנזרק לתוך חצר המסגד של הכפר, גז מדמיע שנורה לתוך חצרות בתים עם ילדים בפנים, ועוד ועוד.

ואחרי כל האלימות האימפוטנטית הזו, אחרי השעות הארוכות שבהן שיחקו אחינו ובנינו בחיילים מול אספסוף של בני 15, אחרי כל הנזק התדמיתי הזה – בסוף כן נערכו בשני המקרים הללו הפגנות. האם ייתכן ביזיון גדול יותר?

* הכותב עוסק בימים אלה בהשלמת סרט על ההפגנות בבילעין.

מחר מתחילה עוד עונה של הליגה הטובה בעולם (חמישי, 03:00 בלילה. האלופה ניו אינגלנד פטריוטס נגד האוקלנד ריידרס. אין שידור למה ESPN יצאו האמא של האפסים, אבל יש לא מעט שידורים החל במחזור המלא ביום ראשון) .

ולשאלות הבוערות: האם ריקי וויליאמס יישבר וידפוק שאכטות תוך כדי ריצה עם הכדור? האם רנדי מוס יצליח באוקלנד, או שמא יוכיח שמינסוטה צדקה כשנפטרה מהתחת האגואיסטי שלו? האם טרל אואנס יסתום ת'פה? האם הג'טס שלי יצליחו להגיע לסופרבול? האם אצליח לרמוס סופסוף את המתחרים בליגת הפנטסי? האם מגלי הכישרונות בליגה ישיגו כבר את הטלפון שלי ויתחילו להגיש הצעות על שירותיו של הכוכב העולה, הקווטרבק העברי הראשון לציון? כל אלה ועוד, בעונה שמתחילה כבר בליל חמישי הקרוב.

איזה כיף!

בעונה הבאה הוא פותח בהרכב, מבטיח P-:

יש משהו מאד מקומם באנשים, שאינם נמנים על השכבות המקופחות והמסכנות, שזועקים חמס בקול עוועים כשנוגעים באחת הפרות הקדושות שלהם. אהובתי נירית נוהגת להזכיר בהקשר זה את אותם תל אביבים מחוגים מסוימים, שמנסים לשוות לתוכניות לסגור את בריכת גורדון אופי של אסון תרבותי נורא.

אבל גם זוגתי שתחיה תודה שהכותרת היום בחלק ב' של הארץ שברה את כל השיאים מבחינה זו. הכותרת הלכה כך: לא פחות ברברית מהשמדת פסלי בודהה באפגניסטן

ומהי אותה ברבריות נוראית, שמשתווה לאטימות, להיעדר הסובלנות ולשנאה שבהשמדת אוצר תרבותי בקנה מידה עולמי רק בגלל שהוא לא מסתדר עם התפישה החמורה של הדת שלך? האם מדובר בתוכנית זדונית לקעקע את יסודות כיפת הסלע? בולדוזרים השועטים לעבר כנסיית הקבר? סכין מונפת לעבר העופרים של יעל בר זוהר או בר רפאלי?

לא ולא, אחים ורעים. התוכנית, שמושווית בהינף מקלדת של אוויל משריש להשמדת פסלים נדירים בני מאות שנים, היא זו שקוראת לשיפוץ היכל התרבות בתל אביב. אמנם, אחד מ-1,500 בניינים בתל אביב שהוגדרו כראויים לשימור על ידי אונסק"ו, אבל איך לומר את זה בעדינות? הטאג' מהאל זה לא.

עכשיו, אני לא בא להתווכח בעד או נגד שינוי היכל התרבות. הייתי בתוכו פעמיים וחצי בימי חיי והמקום אינו מהווה חלק חשוב בעולמי. כמו כן, למרות שדווקא למדתי שרטוט אדריכלי, ברור שאין ביכולתי להתווכח עם תובנותיו האדריכליות של הלל שוקן, מחבר המאמר דנן, אדירכל וראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. לכן אציין רק שהבניין אמנם נאה בעיניי הסובייקטיביות, אבל ממש לא מרגש במיוחד, ואין בו שום דבר מרומם רוח או מפעים שאני אישית אוהב לראות בבניינים מסוג זה.

אבל ההזדעקות הזו, של אנשים אמידים ושבעים שמזיזים להם את הגבינה, באמת מעוררת סלידה. כן, מר שוקן, הצלחת למשוך את תשומת לבי – אבל רק במידה זו שעכשיו אראה ברכה מסוימת בזה שישנו את הבניין, ולו רק כדי שתתאפס על עצמך ותקבל *קצת* פרופורציות.

אנחנו, הסמולנים ימח שמנו בעגלא בזמן קריב, אכן לא זוכים לאוויר הצלול והנהדר שממנו אתם, אחינו המתנחלים, ממאנים באופן די מובן להתפנות. אבל עם כל הסימפטיה לכאבכם, זה שאנחנו נושמים עשן ופיח לא אומר שאפשר לחרבן לנו באוזניים בלי תגובה.
 
על מה אני מדבר? על ההתעקשות החוזרת ונשנית שלכם לעוות את העובדות, ההגיון, ואפילו את השפה העברית הדוויה. דוגמא? בבקשה:
 
היום הכריז ראש הממשלה על סגירת רצועת עזה לכניסת אזרחים. מה זעקה מועצת יש"ע בתגובה? "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שרה"מ יהודי מטיל מצור על יישובים יהודיים". האמנם? אז זהו, שלא. באחד באפריל 1982, לאחר שפונו המתקנים הצבאיים מחבל ימית, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. 19 יום לאחר מכן החל הפינוי עצמו. אז לא פעם ראשונה ולא נעליים.
 
דוגמא אחרת? בכבוד:
 
שלשום קרא ארגון "הבית הלאומי" הנכבד לתומכיו לפרק את מחנה הכוחות שתפקידם יהיה לבצע את פינוי גוש קטיף ויישובי צפון רצועת עזה. "מספיק שכל אחד מהצועדים לגוש ייקח מוט של אוהל", הסבירו שם בהגיון לוגיסטי שאין למעלה הימנו, ובנוסף תרמו גם את הפנינה הבאה: " לפעולה מעין זו יתרונות רבים. ראשית היא פעולה העומדת בכל הקריטריונים של מרי אזרחי בלתי אלים. אין בה אלימות".
 
אה, איך לבשר לכם את זה בעדינות, חבר'ה? לא יודע איך זה אצלכם, אבל בכדור הארץ, חבלה במתקנים צבאיים זה לא "מרי אזרחי בלתי אלים". זה משהו שאם פלסטינים רק חולמים עליו בלילה נוקש השב"כ על דלת ביתם, ואם פלסטינים רק נראים כעושים אותו, דופקים להם קליעי עופרת על מפתן האונה האחורית של המוח. רוצים ללכת ראש בראש עם צה"ל? עניין שלכם. אבל תנסו להעמיד פנים שזה לא מה שאתם עושים. זה, כמו שאמר מייקל קורליאונה, מעליב את האינטליגנציה שלנו ומאד מאד מרגיז אותנו. 
 

ולסיום, שיעור לשון:

"לגרש", פירושו להרחיק מישהו ממך והלאה, בעוד אתה עצמך נותר באותו מקום. נגיד, כמו שגירשו את מחבלי החמאס ללבנון. או כמו שמגרשים גנב שמנסה לפרוץ לבית, או כמו שהספרדים גירשו את היהודים מספרד. לגרום למישהו להימצא קרוב יותר אליך, כמו אבא שמוריד את הילד השובב שלו מהעץ כדי להכניס אותו הביתה עם רדת הערב, אינו גירוש – בוודאי לא כשמפצים אותו ביד נדיבה על כך. לצורך זה יש להשתמש בפועל פ.נ.ה, שלמרבה הצער אינו מתאים באותה מידה לשלהוב יצרים.
 
אז אנא מכם, מספיק. רוצים למחות ולהתנגד, תפדלו. אבל די לבלבל במוח.

האירוניה המרה. ג'ודית' מילר – כלבת המלחמה של ממשל בוש ואחמד צ'לבי, זו שכתבה 10 מתוך 12 הכתבות על נשק השמדה המונית בעיראק לפני המלחמה שהעיתון מצא לנכון להתנצל עליהן בפומבי, זו שקנתה בולשיט בקילו והשתמשה בו כדי להצדיק את המלחמה של הממשל – הופכת לנו מול העיניים לאייקון של חופש העיתונות, עאלק.

עכשיו, אני מאמין גדול בחופש העיתונות ומאמין עוד יותר גדול בלהגיד לסמכות באשר היא ללכת לחפש מי ינענע אותה, אבל במקרה הזה אני אומר: שתירקב בכלא הבת זונה.

אין כאן עניין של חופש העיתונות. אין כאן הענשת מישהו על סירובו להסגיר מישהו שהדליף מידע בעל עניין לציבור. יש כאן מישהו שעצם ההדלפה שלו היא גם לא חוקית מעיקרה ומקורה במניע פלילי, וגם ההדלפה עצמה חסרת כל עניין לציבור.

תזכורת קצרה: מישהו (כנראה, הלוואי אמן, יועצו הפוליטי של בוש, קארל רוב) הדליף לשישה עיתונאים, מילר ביניהם, שואלרי פליים, אשתו של הדיפלומט ג'וזף ווילסון, היא סוכנת CIA. מדובר בעבירה לפי חוקי ארה"ב. מדובר גם במידע שהוא חסר כל ערך לציבור. ווילסון דנן העלה את חמת הממשל בכך שחשף שבוש שיקר כשאמר שסדאם ניסה לקנות עפרות אורניום בניז'ר, למרות שווילסון – שנשלח לניז'ר על ידי בוש עצמו כדי לברר את הטענה הזו – מצא שהיא אינה נכונה.

הבית הלבן הדליף שאשתו של ווילסון, פליים, היא סוכנת CIA במטרה ליצור רושם שפליים היא זו שסידרה לבעלה את השליחות לניז'ר.

אלא מאי? גם אם זה נכון, זה חסר כל משמעות, מהסיבה הפשוטה שהשליחות הנ"ל היתה ללא תשלום ולכן אין פה שום פרוטקציה. צריך היה מישהו שייסע לניז'ר ויברר משהו בשביל הממשל, ופליים אמרה לממונים עליה "היי, לבעלי יש שם קשרים מעולים. תשלחו אותו אם אתם רוצים". סוף הסיפור.

בקיצור, אין כאן מקרה של מישהו שמדליף שחיתות שלטונית ויש להגן על זהותו. מדובר במישהו שמשתמש בקטע של חסיון מקורות בצורה צינית ומרושעת. הרי מה בעצם ההבדל בין זה לבין מישהו מהממשל שבתור נקמה יתחיל לעשות אאוטינג להומואים בארון? או להוציא דיבה? גם עליהם חייבים להגן בכל מחיר?

אז נחזור שנית: תירקבי בכלא, משת"פית עלובה. את לא מגינה על חופש העיתונות, את מגינה על הממשל המחורבן ולא מגיע לך על זה שום סימפטיה.

חג היום. קרוב ל-300 מיליון בני אדם חוגגים היום אירוע שהתרחש לפני 229 שנה. בתחילת חודש יולי, 1776, התכנסו כמה גברים לבנים ואמידים, שנמאס להם להיות אזרחים סוג ב' באימפריה הבריטית. לאחר שפתחו בהבעת כבוד לדעת האנושות באשר ההיא, כבוד שגורם להם להסביר את מעשיהם, המשיכו והצהירו כדלקמן: "אנו מאמינים כי האמיתות הללו מוכחות מאליהן – שכל האנשים נבראו שווים, ושכולם ניחנו על ידי יוצרם בזכויות מסוימות ובלתי מעורערות – ביניהן הזכות לחיים, חירות והחיפוש אחר האושר".

מהצהרה פשוטה וסוחפת זו נבעה הצהרת העצמאות של ארה"ב – אולי המסמך החילוני המשפיע ביותר בתולדות האנושות. יאמרו המלעיזים שמניעיה של ההצהרה היו מסחריים וכלכליים בעיקרם, והם גם יצדקו, אבל בדברי ימי העולם המערבי אין להצהרת העצמאות מתחרים. המהפכה הצרפתית היתה רק האירוע הראשון ששאב את השראתו מהזיקוק הטהור של ערכי עידן ההשכלה, שהעלה משפטן צעיר מווירג'יניה בשם תומס ג'פרסון על הנייר בלילה שבין השניים לשלושה ביולי, 1776.

יישום הערכים הללו בשטח היה אתגר לא פשוט כבר מהרגע הראשון. העולם התבונן בספקנות לא מוסתרת ברעיון של שלטון דמוקרטי לחלוטין. פחות מעשרים שנה לאחר תום מלחמת האזרחים העבירה ממשלת ארה"ב שורה של חוקים שסתרו את התיקון הראשון לחוקה בצורה גסה (אבל אלה בוטלו ופקעו תוך זמן קצר). יחסה של הרפובליקה הצעירה לסוגיית העבדים האפריקאים הכתים את הניסוי קשות, ואפילו 87 שנה לאחר מלחמת העצמאות קבע אברהם לינקולן שהשאלה אם "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם" אכן תשרוד את מבחן הזמן – עודנה פתוחה.

שחרור העבדים לא הביא סוף לעוולות. נדמה שמאז ומעולם היתה אמריקה יותר משאר העולם. יותר נועזת, אבל גם יותר שמרנית. יותר פתוחה, אבל מסוגרת בעצמה במידה קיצונית. הכי מתקדמת, אבל במובנים רבים מפגרת בצורה דווקאית ולא נתפשת. דינמו בלתי נלאה של מחקר והשכלה, ובו בזמן תהום פעורה של בורות ונחשלות. עושר אגדי ועוני קורע לב.

בשנים האחרונות, עקב מדיניות יהירה ופזיזה של ממשל אמריקאי נתון, נעשה אופנתי בקרב חוגים שאוהבים לחשוב את עצמם "מתקדמים" לבוז לאמריקה, לפחד ממנה ולראות בה רק מקור לשלילה. מגמה זו רווחת מאד ביבשת שהולידה את אמריקה, ושרבים בה מעולם לא השלימו עם כך שהצאצא עקף את המקור בסיבוב.

היום, ביום חגה של ארצות הברית של אמריקה, ראוי לזכור שעם כל חטאי הקפיטליזם (משהו שאמריקה לא המציאה), עם כל הכוחנות, עם כל השטחיות הפזיזה שלעתים היא הרת אסון, הרי שאמריקה היא גם המקור לכל מה שאנחנו אוהבים בעולם המודרני – חופש, ניידות כלכלית וחברתית, הנטייה המושרשת לפקפק בסמכות ולחשוב לבד והאמונה היוקדת שמחר יכול להיות, ואכן יהיה, יותר טוב מהיום. אמריקה הביאה לנו את הג'ז, הבלוז והרוקנרול, את הקולנוע והטלוויזיה והאינטרנט. את הנוחות החומרית ואת הבעיטה במוסכמות. את הסדר של עולם העסקים ואת הפסיכדליה של תרבות הנגד. עם כל המגרעות של אמריקה, קשה לתאר מישהו שהיה מעדיף לחיות בעולם שהאתוס השולט בו הוא הנפיחות הבריטית, הצביעות הצרפתית, הברוטליות הרוסית או הביורוקרטיה הסינית.

ארצות הברית של אמריקה כבר עברו תקופות אפלות, תקופות של שלטון טועה ומטעה, תקופות של היצמדות לערכים אפלים וקטנוניים. היום, כשהיא מעבירה חוקי "פטריוט" שרומסים את זכויות האזרח, כשהיא מתפתלת כדי למצוא הצדקות לעינויים, כשהיא שועטת בעיוורון לעבר הרס החומה הבצורה בין דת ומדינה – אחד החידושים הגדולים של החוקה שלה – קצת קשה להבחין, מבעד לכל החשכה הזו, באור שממשיך לנגוה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

הייחוד של אמריקה הוא שהיא תמיד ידעה לצאת מזה, וכך יהיה גם הפעם. אז כשאתם קוראים את המלים האלה מעל גבי מסך מחשב – עוד דבר שלא היה אפשרי ללא הרוח האמריקאית – קחו את הרגע לפנות לאל או לאלה החביבים עליכם ולבקש מהם שיברכו את אמריקה. היא צריכה את זה.

* פורסם בוואלה! חדשות, 4/7/05, בשעה 20:00

נכון, הייתי צריך לעשות את זה בזמן אמת, אבל הייתי עסוק בכל מיני דברים ולא כל-כך התחשק לי. אז בכלופן, הנה הרשמים שאני זוכר:

REM -הופעה חלשה, וסטייפ נראה רע. אילולי הפס הכחול הזה על הפנים והעיניים, הוא היה נראה כמו פקיד. (מה זה היה אגב, מחווה לבריטונים הקדמונים?)

U2 היו בסדר. בחירת השירים לא היתה משהו, חוץ מ-ONE כמובן.

מדונה היתה מצחיקה, עם הקשקושי קבלה האלה שלה על הקירות, משולבים במחשוף העמוק וה"פאקינג" שהיא שרבבה שם לאיזה משפט כדי להוכיח שהיא עדיין משלנו. עם זאת, היא נשמעה ונראתה פצצה.

מגרין דיי לא נהניתי. לא יודע.

רובי וויליאמס נשמע ונראה סבבה, אבל השירים שלו… שילונדע.

אלטון ג'ון נתן יופי של הופעה. השירים שהוא בחר פחות הלהיבו אותי, אבל הבחור יודע לתת בקלידים.

שמחתי לראות את מאריה קארי בשליטה. אני לא שם חצי זין כפוף על השירים שלה, אבל הבחורה הרי עברה התמוטטות וטוב לראות אנשים חוזרים מזה. היא היתה לגמרי קול וקשקשה שם על הבמה בסבבה ולא נלחצה כשלא הצליחו לארגן לה תושב למיקרופון. דיווה שמרגישה שהבמה שייכת לה. יפה לה.

The Who היו פשוט גדולים מהחיים. טל ברמן וקיסוס הדביל (שהיה מזעזע, אגב. מה הקטע שלו?) עיצבנו אותי עם ההיטפלות לאורך של השיר (האלמותי, המופתי, מגדולי שירי הרוקנרול) Won't Get Fooled Again. היה ביצוע פשוט חלומי, למרות היעדרו המורגש של אמן הבאס ג'ון אנטוויסל זצוק"ל. בפינאלה של השיר יש כמובן את הזעקה, והם מתחו את זה כמו כמו בליסטראה קטלנית, והמתח (אצלי לפחות) היה רב לראות אם יעמוד לו קולו של רוג'ר דאלטרי – פעם יפיוף הורס והיום סתם גבר נאה עם משקפיים – לתת בראש. עמד. נתן. צרחה נוקבת בלי לזייף. אח.

לא יודע אם הזכרתי את זה כאן, אבל הופעת הרוק הטובה ביותר שנפל בחלקי לראות היתה של ה-Who במדיסון סקוור גארדן בשנת 94 או 95. הם עשו סיבוב הופעות, שבניגוד לפסטיבלי הלהיטים של להקות זקנות כמו הסטונס התבסס דווקא על אלבום קונספט פחות מוכר שנקרא Quadrophenia. היה ענק מהחיים. היה איזה רגע שם שאנטוויסל פצח בסולו של חמש דקות של פינגרטאפינג – שזו טכניקה שמאד מוכרת בסולו גיטרה, אבל בבאס??? קרוב ל-20 אלף איש עמדו ובהו בפה פעור בתופעה. אחרי שהם גמרו לשיר את כל קוואדרופיניה, הם נתנו בהדרן את Tommy, את Won't Get Fooled Again ואת Blue Eyes. בהופעה ההיא, דאלטרי עדיין נראה כמו בחור בן 25, עם בטן שאפשר להקפיץ עליה מטבעות. מאז הגיל הכריח אפילו אותו לעשות כמה ויתורים, אבל הוא עדיין נראה מצוין לגילו – כמו האבא שהחברות של הבת שלו מתאהבות בו כזה.

ומה עם פינק פלויד, אתם שואלים? בסדר. נשמעו טוב מאד, כאילו לא עבר דור מאז הסכימו לנגן יחד. אני אישית אוהב את ה-Who יותר מאשר את פלויד, אז למרות המעמד ההיסטורי פחות התרגשתי. להקה גדולה וכל זה, אבל פחות עושה לי את זה אישית. החזקתי מעמד עד סוף ההופעה שלהם והלכתי לישון, אבל מבחינתי הקליימקס היה רוג'ר ופיט טאונסנד.

לגבי העילה לכל הטררם הזה – צ'מעו, מסכנים האפריקאים, ושמיטת חובות זה צעד ראשון חיובי, אבל כל עוד ימשיכו תאגידי ענק לקשור קשר עם שליטים מושחתים שם, זה הרי לא יעזור. נשמוט את החובות האלה, ואז נלווה להם שוב כסף, ואז שוב נשמוט…

נו טוף.

ג'ון קרי, האיש שכמעט היה לנשיא ושאני הייתי נורא שמח אם זה היה קורה, גרם לי להרהר, ולא בפעם הראשונה, אם הוא אכן היה מהווה שיפור על פני הבבון המכהן. קרי כתב מאמר בעמוד הדעות של הניו יורק טיימס, שם הוא מתיימר להגיד לנשיא בוש מה לומר הלילה בנאומו בנושא עיראק. כאלה קשקושים כבר הרבה זמן לא נשמעו. הנה המאמר, מחולק לפסקאות ולהערות המחכימות שלי עליהן. תיהנו.

למי שמכיר את הקומיקס "דונסברי" לא צריך להרבות בהסברים. למי שלא מכיר, כדאי מאד להתוודע לאספקלריה הליברלית השנונה והנוקבת ביותר ב-35 השנה האחרונות. תקראו ותיהנו (תירשמו, עצלנים. זה בחינם ולא מקבלים מהם זבל בלי לבקש).