עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

טוב, אז הייתי טיפה עסוק (הרבה עסוק) בהכנת פרוייקט פתיחת העונה של ה-NFL (הממשק של רשימות עושה לי בעיות עם הלינק, קבלו ככה: http://sports.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=7&id=425128), אבל הרי לא באמת חשבתם שאתעלם מהנושא.

נו, עכשיו זה לא רק רחביה ברמן החשישניק אומר. עכשיו אפילו חברי כנסת, ולא רק מהשמאל הרכרוכי, אומרים חד וחלק שהמחלקה לחקירות שוטרים נמצאת בכיס של הקלגסים.

חשוב שתקראו את הכתבה עד הסוף, כי בפסקה האחרונה מתבררת עובדה מדהימה: בכל פעם שאזרח מתלונן במח"ש, נפתחת במשטרה חקירה נגד המתלונן.

מה עוד צריך עדר הכבשים המבוהל, המתקרא הציבור הישראלי, כדי להבין שמשטרת ישראל אינה אלא מאפיה? איך עוד לקרוא לתבנית של נקמה נגד מי שמתלונן נגד פשעיך? מישהו כאן רוצה לקום ולטעון שזה לא סימן היכר מובהק לפשע מאורגן?

אולי יש בין קוראיי הנכבדים כאלה שעד כה חיו באשליה שאנחנו חיים במדינה מתוקנת, שבה אולי יש חריגות אבל יש גם מוסדות שמטפלים בהן – עכשיו אתם יודעים את האמת. זו אינה אלא תרמית קלאסית, שבה מי שכביכול בא לסייע לך הוא בעצם חלק מהקומבינה.

אז מכיוון שהממסד הוא חלק מהבעיה, ולמרות הזעזוע של נבחרינו לא ממש עושה רושם שיש מי שהולך לתקן את המצב, יש רק שתי אפשרויות.

אחת היא להמשיך לאכול חרא, ולהשלים עם העובדה שאנחנו חיים בבריונוקרטיה. השנייה היא להקים גוף עצמאי, שיחנך את קלגסי ישראל המתועבים וילמד אותם לכבד את זכויותיהם הבסיסיות של התושבים (לא אזרחים – זו מלה שמגדירה אנשים שחיים במדינה מתוקנת).

איך נחנך? רגע, רגע…איך הגדיר את זה מלקולם ליטל, המוכר יותר בכינויו מלקולם אקס? אה, כן:

By any means necessary

אוי, ענק. שי ודרור עשו את שיחת הטלפון המפורסמת שלהם לצחי הנגבי, והתפתחה שם שיחה משעשעת במיוחד. הנגבי ניסה להסתלבט על השניים ושאר מי מהם הקירח ומי המכוער. שי אמר ששניהם מכוערים ואינם מתביישים בכך, אבל אז הביא דרור את היציאה האלמותית הבאה: "בתור הבן של גאולה כהן, הייתי עוזב במקומך את עניין היופי". ועל כגון דא שנו רבנן: !!!!

בסיום הראיון אמר לו שי "אתה כנראה חי בשלום עם עצמך, וזה המדאיג באמת בכל הסיפור". חזק, חזק.

ובעניין אחר: את מה שיש לי בשלב זה לומר על סיפור החפרפרת בוושינגטון אפשר לקרוא כאן.

טוף, אני יצאתי קצת אהבל כשהעליתי פוסט מהבית ולא נקלט לי בקופסא שהאידיוט המדובר הוא לא צחי הנגבי, אלא דני נוה. אז כל ההתגוללות שלי בגוף ראשון מאבדת קצת מטעמה, אבל העמדה הבסיסית בעינה עומדת:

 כל אסיר ואסיר שאנחנו מחזיקים הוא באחריותנו המלאה. אנחנו נטפל בכל אחד מהם בלי שום קשר לאופן שבו הוא חלה, נפצע או לקה בכל תסמין שהוא. אם ניתן לטפל בתחומי בית הסוהר ברמה הגבוהה ביותר, אז ניחא, אבל כולנו הרי יודעים שלא זה המצב בכל המקרים. אנחנו ניתן לרוצחים האלה את מיטב הטיפול הרפואי, או שאין לנו זכות להחזיק אותם.

לא מובן לי למה לפשיסטים יש צורך להיות בלתי מוסריים, עד שגם כשהם בתוך הגדר, הם חשים דחף לאו בר כיבוש לפרוץ אותו.

עם זאת, עמדתי על השביתה עצמה נותרה כשהיתה, במיוחד לאור הטמטום הלא מובן של אנשי "גוש שלום", לפיה יש להיענות לתביעות האסירים דווקא בגלל שהם שבויי מלחמה. את דעתי בנושא ניתן לקרוא כאן.

מי שמכיר אותי, יתקשה לחשוד שאני נמנה על אוהדיו של איש השרשראות, בן ההיסטרית, כבוד שר הפנים צחי הנגבי. אבל בעניין האסירים הביטחוניים הוא צודק באלף אחוז.

זה שאסייר החמאס ודומיהם מוכנים למות ממש לא הופך אותם לצודקים. הפלסטינים בחרו לנהל את המלחמה שלהם תוך הפרה של כל כללי האמון הבסיסיים. הם משתמשים באמבולנסים להעברת מטענים ונשק, וגם בילדים כמתאבדים פוטנציאליים. אבל עכשיו אנחנו אמורים להתייחס אליהם בכבוד, ולסמוך על המלה שלהם? ממש לא.

גם באבו כביר, שם להזכירכם אנשים מוחזקים חפים מפשע כל עוד לא נדונו, נפגשים עם המשפחות דרך סורגים. לגבי החיפושים בעירום – מה לעשות, זו הדרך היחידה לוודא שהם לא מבריחים שום דבר. גם בבתי כלא לאסירים מסוכנים בכל העולם מחפשים על האסירים בעירום.

בקיצור, צודק לחלוטין כבוד השר. אנחנו לא רוצים במותם של האסירים באופן פעיל (ולראיה: הם חיים), אבל אם הם רוצים לרעוב, שירעבו. זה לא ישנה את נהלי הבטיחות ההכרחיים.

אני יושב פה בבית ומחכה לאנשים מהמפקד הלאומי (הדבר הזה של עמי איילון וסרי נוסייבה, לא מאשים אתכם שכמעט שכחתם) שיבואו לתלות לי על המרפסת שלט של "נפרדים מעזה לשלום". מרגש, נכון? המון השפעה יש לשלט כזה. זה גם נורא מקורי. <\סרקזם> אז למה בכל זאת הסכמתי? כי זה יותר טוב מכלום. וכי הם ביקשו.

אבל זה רק ממחיש כמה שאנחנו (אסמול, מחנה השלום, פושעי אוסלו, איך שתרצו) נהיינו עלובים בכל מה שקשור למשיכת תשומת לבו של הציבור למאבקינו השונים. אפילו ההמצאות שלנו כבר משמשות את המחנה השני, וזה כבר ממש מרגיז.

כי שרשראות אנושיות, כמו זו בה עמדו אתמול עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות, הן המצאה של השמאל. נגד איידס, נגד המלחמה בעיראק, נגד כל מיני דברים. ופתאום באים אלה מהצד השני, המתנחלים, תאבי הכיבוש כביכול, וגונבים לנו את הרעיון.

אבל אתם יודעים מה? טוב מאד. מכמה סיבות: קודם כל, אולי זה יזכיר לנו לצאת מהשאננות שלנו, להפסיק עם העצרות הפתטיות בכיכר רבין (אלה שאנחנו בודקים מי שר בהן, כדי לדעת אם שווה לבוא) ולהכניס קצת פלפל, קצת דחיפות לאקטיביזם שלנו. גם האקטיביסטים האמיתיים, אלה שמקבלים מכות ליד הגדר, כבר מעלים עובש. זה כבר לא מזיז לאף אחד. צריך לחשוב על דרכים ללכוד את הדמיון של מי שעדיין לא מסכים איתנו, ובשביל זה צריך לנסות לחשוב כמוהם, דרך העיניים שלהם.

וזה מביא אותנו לסיבה השנייה שבגללה טוב שאכלנו את הלב אתמול. העורכת שלי היתה אתמול בירושלים, והיום בבוקר היא אומרת לי "הם נראו כל-כך נחמדים". אכן, טוב להיזכר שהאנשים האלה, שאנחנו נהנים לקרוא להם בינינו לבין עצמנו מתנחבלים, ושאנחנו סבורים באמת ובתמים שהם מהווים את המכשול העיקרי לשיפור המצב, הם לא מפלצות. אין להם קרניים על הראש ורובם לא עושים את מה שהם עושים מתוך שנאה אלא מתוך אהבה.

זה לא אומר שהם צודקים, אבל זה אומר שקצת אמפתיה לא תזיק. גם אם צריך, למען טובת הכלל, לעקור כמה אלפי אנשים (עשרות אלפי, בסופו של דבר) מבתיהם, זו עדיין טרגדיה ענקית. האנשים האלה נלחמים לא רק על השקפת העולם שלהם, אלא על הבתים שלהם.

לפני כמה שבועות פורסם טור של גדעון לוי שבו הוא טען שלא מגיע פיצוי למתנחלים שיפונו מבתיהם, כי היה עליהם כביכול לדעת שבסוף נחזיר את השטחים, למרות שממשלות ישראל שלחו אותם לשם. מעבר לטיפשות הלוגית-חוקית שביציאה הזו, נחשפה אצל לוי הרבה איבה פנאטית, שממש לא מחמיאה למי שעשה את שמו מהזדהות עם סבלם של אנשים, גם אם הם פלסטינים. שורש הרשע הוא הכחשת סבלם של אנשים, גם אם מדובר באנשים שטועים, וגם אם הסבל שלהם מקורו בטעות שלהם עצמם.

יפה לשמאל שהוא ער לסבלם של הפלסטינים, אבל הניצחון האמיתי יבוא כשהוא יהיה ער גם לסבלם של בני עמו. צריך לפנות את התנחלויות הרצועה, וצפון השומרון ובסופו של דבר עוד כמה וכמה (מי אמר תפוח ולא קיבל?), אבל אסור לעשות את זה בשמחה לאיד. אסור לעשות את זה בקטנוניות ובהתחשבנות על כל שקל.

כי רק כשנבין למה המאבק של האנשים האלה נגד פינויים מבתיהם מעורר כל-כך הרבה סימפטיה, נצליח גם לחשוב על דרכים יצירתיות וקולעות להסביר למה חייבים לעשות את זה בכל זאת.

יאללה, איפה החננות של עמי עם השלט?

——————————————————————–

* פורסם במקור בוואלה! חדשות ב-26/7/04

במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, באייטם של שמעון שיפר (עמוד 3) נמצא גם הציטוט המרנין הבא:

"אני מסתכל בתימהון, גם מתוך דאגה, על הנכונות לשקר ביודעין".

הדובר? כבוד ראש הממשלה, אריאל שרון כמובן.

"תגידו, הוא כבר הפסיק לשקר?"

– דוד בן גוריון, על אותו אריאל שרון, מתישהו בשנות ה-50.

צריך לדעת ממי לצטט

ואם כבר בביקורת עיתוני השבת עסקינן, קלוט קלטו עינינו שתי פאשלות בענייני מקורות, מצד אנשים שבאמת צריכים להיטיב לדעת.

מאיר שלו, בטור שלו, מלעיג על יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שלדבריו פיזז בצורה מביכה ברדתו מן הבמה לאחר הדלקת המשואה בטקס יום העצמאות. אין לי בעיה על ירידות לעבר רובי, שהוא באמת איש נלעג משהו, למרות שאני אישית חושב שזכותו להקדיש את המשואה שלו למי שבזין שלו. הבעיה היא שמאיר שלו, בלעגו על ריבלין, ציטט שם את הפסוק מספר שמואל ואמר שהוא "נגלה כהיגלות נגלות אחד הריקים".

את המשפט הזה אמרה מיכל בת שאול על דוד מלך ישראל, שפיזז לפני ארון הברית בדבקות חושפת חלציים שהסופר המקראי דווקא רואה בעין יפה. ומיכל עצמה, כעונש על הסנוביות שלה, "לא היה לה ילד עד יום מותה". אז פעם הבאה, מאיר, שקול ציטוט.

80 שנה? לא בבית ספרנו

הפדיחה השנייה שייכת לב' מיכאל, יהודי מאמין שמשום מה נפל בפח מרוב התלהבות מהרטוריקה שלו עצמו, שסבבה במקרה זה סביב המספר 80, וטען שהבית השני עמד על תילו 80 שנה. לא היא! הבניין המשופץ של הורדוס עמד אמנם כ-80 שנה, אבל למרות יופיו המרהיב של אותו בניין, הקמתו אינה מציינת את תחילת העידן המכונה בית שני, שנמשך מסביבות 500 לפני הספירה עד 70 לספירה – פי 7 מכפי שסופר מיכאל שלנו. אז ב', שקול שנים.

שנו כבר חכמים, שאי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. אחרי שלוש שנים וחצי, מבינים כבר רוב האנשים שנשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, הוא לא התכשיט הכי מבריק בקופסא. רוב האנשים, במיוחד בישראל, כבר מבינים גם שלמרות כל הרטוריקה על התמדה ונחישות, ההרפתקה בעיראק מידרדרת במהירות, ושבסוף כל השרירים שמפעילים הנחתים בנג'ף ובפאלוג'ה, הם יצטרכו לאמץ את הפתרון העזתי של אריק שרון.

עם זאת, ניכרת בציבור הישראלי, במיוחד זה שאינו "סמולני" חלילה, אהדה גדולה לאיש העילג מטקסס, ורצון לראות אותו ממשיך בתפקידו. יש רבים מבין אלה שמבינים שבוש אולי קצת אהבל, אולי עושה שטויות ומוביל את ארצו לאסון מיותר בתכלית, אולי מערער את הסדר העולמי, אבל כל זה מתגמד לעומת העובדה, הבלתי ניתנת לערעור כביכול, שהוא "טוב לישראל". הוא "חבר שלנו".

זה לגיטימי (אם גם לא רחב אופקים במיוחד) לראות הכל רק דרך הפרזימה הצרה וקצרת הטווח של "טוב ליהודים". אבל זהו, שהוא לא כזה חבר שלנו. לא כל מי שכל הזמן נחמד אליך הוא חבר, ולא כל מי שלפעמים מקשה עליך הוא שונא. לפעמים זה בדיוק להיפך. זה שמעודד אותך בדרכך לתהום הוא כל מיני דברים, אבל חבר הוא לא. לעומת זאת, זה שתופס לך בזרוע ומטלטל אותך מההלם לפני שאתה מגיע לשפת הצוק הוא אחלה חבר שבעולם, גם אם באותו רגע הוא ביאס לך את השאנטי.

בתורת הטיפול בהתמכרויות מוכר המושג enabler. פירוש המלה הוא "מאפשר" והאנאייבלר הוא זה שמאפשר לך להמשיך את ההתמכרות. הוא זה שאצלו אתה מזריק, או זה שלוקח אותך כל הזמן לבארים, או זה שכל הזמן מלווה לך כסף, בלי לשאול יותר מדי שאלות.

לישראל יש התמכרות חריפה לשטחים שכבשה ב-1967. כמו כל התמכרות קשה, גם זו פוגעת בתפקוד התקין ומשתלטת על החיים. חבר טוב של אדם מכור הוא זה שלא עושה לו הנחות, לא אומר לו שזה בסדר ולא מתעלם כשהוא חותך פינות. בוש, לפחות נכון לעכשיו, עושה את ההיפך מזה.

אמנם, צריך לתת גם לבוש את הקרדיט המגיע לו. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שהעלה על דל שפתיו את המונח "מדינה פלסטינית", ועל כך תהיה תודת ההיסטוריה נתונה לו. אבל בוש טוב מאד בהתעלמות ממשמעותן של מלים. מדינה פלסטינית היא חסרת משמעות אלא אם כן יש לה רצף טריטוריאלי. עם הנתק מרצועת עזה עוד אפשר להסתדר איכשהו (מנהרה, גשר, אללה יודע), אבל לפחות ביהודה ושומרון חייב יהיה להתקיים גוש אחיד. אם פלסטיני לא יוכל לנסוע מבית לחם לג'נין בלי לעבור דרך מחסום או לנסוע שעתיים כדי לעקוף גושי התנחלות, אז אין מדינה פלסטינית. אם משאירים בכוח את האנשים הכי קיצוניים מהצד שלנו בלב חברון ובפאתיה, לא יהיה שלום. כנ"ל אם משאירים 400 אלף פלסטינים חסרי זכויות בתחומי מדינת ישראל. למי שרוצה למנוע את קיומה של מדינה פלסטינית, ורוצה להימנע משלום עם העם הפלסטיני, אין פה בעיה. לרוב אזרחי מדינת ישראל יש.

יכול להיות, כמו שכתבו כבר לפניי, שבוש מוכן לקבל כביכול את גושי ההתנחלות של שרון לעת עתה, ובלבד שההתנתקות מעזה תבוצע, ושבבוא הזמן הוא יסביר לשרון או ליורשו שגם על חברון וקרית ארבע הוא יצטרך לוותר. אבל כל אלה הן השערות. מה שידוע הוא ש"החבר הכי טוב" שלנו שמע אותנו אומרים שבכוונתנו להמשיך לדפוק לעצמנו כל סיכוי להיחלץ מן ההתמכרות לכיבוש, ולא אמר דבר.

אדם ששומע אותך דופק לעצמך את החיים, טופח לך על השכם ומחייך כאילו הכל בסיידר, הוא או מלקק תחת או מישהו שמנצל אותך. אף אחד מאלה לא עונה להגדרה "חבר".

ראיתם את זה? באו הקלגסים לחפש סמים אצל אחיו הגדול שחזר מהודו (בבית של ההורים), ובדרך מצאו הוכחות שהבן הצעיר הומו. אז לא רק שהם לעגו לו וגרמו לו להתחנן שלא יספרו להוריו, אלא שאחד הקלגסים המלוכלכים גם הפר את הבטחתו וסיפר לאבי הנער, ובכך הרס את חיי המשפחה שלו באופן די ממצה.

מילא שלדעת המערכת המשפטית המפוארת בישראל, מגיעים לקרבן רק 30 אלף שקל על הפרת זכויות בסיסית וחמורה ביותר. מה שבאמת מדאיג הוא שהגענו לשפל כה חמור בתפישה של חובת הדיווח של השלטון לאזרחיו, עד שמח"ש מרגישה שהיא יכולה פשוט לירוק לנו בפנים: "אנחנו לא מצליחים לאתר את הבנאדם. כן, הוא שוטר. כן, הוא עסק בהוצאתו לפועל של צו חיפוש חתום. כן, המשטרה נוהגת לרשום בדיוק מי מבצע צעדים שכאלה. למרות כל אלה, ולמרות שזה יכול להיות רק אחד משלושה או ארבעה קלגסים מלוכלכים שביצעו את החיפוש – למרות כל אלה, "אנחנו לא מצליחים לאתר את הפושע".

אתם יודעים איך קוראים לזה, כשהנמנים על ארגון מסוים מסוגלים לבצע פשעים לאור היום, מבלי להיתפס, בגלל שקיים קוד של שתיקה שאין למערכת נכונות לפצח? פשע מאורגן. מאפיה. לחובבי ה'אנר בוודאי לא נחדש הרבה כשנספר שלקוד השתיקה קוראים אומרטה.

הפעם זו לא רק המשטרה. הפעם זו קנוניה בין מח"ש, השייך למשרד המשפטים, לבין הטינופות שמכתימים את הצבע הכחול. מח"ש פשוט מסרב להגיש כתבי אישום נגד כל השלושה או הארבעה עד שמישהו מהם ייחליט שהוא לא מוכן לאכול אותה למען המניאק. אבל אתם יודעים מה? אפילו לא צריך את זה. הקורבן ראה מי מסתודד עם אבא שלו ולוחש על אוזנו. האב בוודאי יודע, ולמרות שהוא הומופוב ניתן מן הסתם לגרום לו לזהות את הפושע. אבל מח"ש פשוט לא מעוניינת. היא רק רוצה שכל הסיפור ייעלם, והמערכת מוכנה לשלם טיפה בקשיש לשם כך.

אבל לי זה לא מספיק. אם הבחור מוכן להסתפק בסכום הזה, זה עניינו. אבל העובדה שחלאה עדיין לובש מדים ורשאי להתערב לי ולכם בחיים בהתרעה של רגע בלי הרבה עיכובים – זה עניין שלי. אם מח"ש לא מוכנה לעשות את הצעדים הפשוטים הדרושים למציאת החזיר המרופש שעשה את זה ולניפויו מכל שירות ציבורי, אז אין לה זכות קיום. אם המדינה לא תגן עלינו מקלגסים חסרי מעצורים, אנחנו נעשה את זה לבד. אם משטרת ישראל לא רוצה לפקח על עצמה, שתיקח בחשבון שיותר ויותר מאיתנו יתייחסו אליה כאל כוח אויב.

אז לזה שיודע לכתוב, ולזה שיודע לקרוא, ולשאר החברים לבית אהרונישקי: אני כופר בזאת בלגיטימציה שלכם, עד שתוכיחו שאתם ארגון לשמירת חוק ולא כנופיית פשע מאורגן שמקיימת קוד שתיקה כדי להגן על עברייניה העלובים..בפעם הבאה שתעצרו אותי בדרך, או תרצו להיכנס אליי הביתה, או תרצו שאגיד לכם מה השעה – תחשבו טוב טוב אם יש לכם מספיק ציוד מגן וגיבוי. מאד יכול להיות שאשתף אתכם פעולה – אם ככה ייראה לי נבון לעשות – אבל יכול להיות גם שלא, ולעולם לא תדעו מתי אחליט שלא. לא תקבלו עוד אזהרה. 

לא ייאמן כמה פעמים פוליטיקאים מסתבכים לא בגלל משהו שהם עשו, אלא בגלל הצורך הכפייתי שלהם לשקר. כך קרה לקלינטון, אפילו לניקסון, וכך קורה גם לשרון. הרי כל בר דעת מבין שלא היה בין שרון לשמעון כהן קשר מהסוג שעשוי לדחוף אדם לשקול שיקולים אישיים בנוגע לעסקת שבויים. הם לא נפגשו זה 25 שנה. הקשר ביניהם היה כה רופף, עד ששמעון כהן לא נכח בלווייתה של לילי שרון.

מצד שני, פשוט לא ייתכן ששרון לא ידע שטננבוים הוא חתנו של כהן. חד וחלק אין מצב. כשאדם הופך למרכזה של סוגיה ברמה הלאומית והביטחונית, לומדים מקבלי ההחלטות בדיוק מיהו האדם ולמי הוא קשור. אם שרון היה אומר "כן, ידעתי מי זה. לא היה לזה קשר וחצי קשר להחלטות שלי", הוא היה נראה הרבה יותר טוב. במקום זאת הוא בחר לשקר. למה?

הקורא הנאמן ניר כבר איים שאם לא אכתוב השבוע רשימה, הוא יצביע לרפובליקנים. מכיוון שאנחנו מחוייבים למנוע צעדים מרים ונמהרים שכאלה, אנחנו נכתוב, בחיי שנכתוב. אבל עד שנכתוב רשימה של ממש (הערב, אם תרצה האלה הטובה), הרי לכם הפניה זריזה אל הטור החדש שלי בוואלה! דעות. שיהיה לכם (וגם לי) יום ירוק מבעד לסגריר.