עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

הגיע הזמן שאני אתן משהו חזרה, אז הנה כמה הערות על המצב השוטף. 

(עדכון 1: יש קישורים!

עדכון 2: יש לי רשימת תפוצה. הירשמו נא.)

1.

 מה להגיד על האפסיות המוחלטת של הקלגסים והכלובאים שלהם? האם יש איזושהי תהום של אוזלת יד, רשלנות, אטימות וטיפשות שהארגון הזה לא יגיע אליה? לוקחים את החלאה לדיון משפטי ביום שאין בית משפט, על סמך אישור שתאריכו זויף (מן הסתם בצורה די בוטה), נותנים לו ללבוש ג'ינס מתחת למדי האסיר, לא כובלים אותו… דיכטר מתגלה כאפס אמיתי. בימים שבהם היעדר האג'נדה זועק, הוא היה יכול להשתלט על סדר היום עם מהפך עמוק במשטרה – מהפך שחייב להיעשות היום, עכשיו, כי כל יום שהאנשים הכושלים האלה ממשיכים להחזיק במשרתם מהווה אשרור לכך שזה בעצם בסדר, או לפחות לא כזה נורא. אבל בשביל זה צריך ללמוד את הנושא לעומק, וכנראה ש לזה אין לאבינ'קה לא כוח ולא ביצים. יותר קשה מחוץ לצללים, אה? 
 

2.

 נכון, זה היה בעיתון של סופ"ש שעבר, אבל מכתבי הקוראים היו השבוע ואני שמח לראות שלמרות ההגשה הדי מגמתית של גידי וייץ, שהביא בגיליון "מוסף הארץ" שעבר את תמלילי העימות שנערך בין רמון למתלוננת, רבים וטובים לא קנו את הגרסה של המתלוננת. אהבתי שמישהו התקומם נגד היציאה שלה ש"אני בסך הכל ילדה". אני לא חושב שזה סביר שקצינה בצה"ל תשתמש בטיעון כזה. קצינה בצה"ל זה תפקיד שבהגדרתו שמור למבוגרים. מבוגרים צעירים, אבל מבוגרים. מצד שני, מצער שהאיש תולה את התנגדותו להגדרת המתלוננת כילדה לא בהיותה קצינה, אלא באיך שהתנהגה. לוליטות לא חסר, ועדיין אם הן בעליל ילדות זה כן חמור אם מבוגר מנשק אותן, אפילו פעם אחת. אם מישהי מבוגרת, זה לא כזה חמור.
 
בכל מקרה, גם המכתבים שגינו את העובדה שרמון בכלל הסתבך בנשיקה הזו (וזה ראוי לגנאי), ויתרו מראש על כל ניסיון להגן על הגדרת הפרשה כעניין פלילי. אני חוזר וטוען שמסע יחצ"ני תוך שימוש בתמונה מהאירוע היה דופק את רמון הרבה יותר מהתביעה המופרכת הזו, שרק בזבזה משאבים ועשתה מהאידיוט קדוש מעונה – ובזכות, כי למרות שהוא רחוק מקדוש, דינו בהחלט עונה. 
 

3.

 ונמשיך עם מוסף הארץ – ראיון מרתק וחשוב ביותר עם אורי לוברני הוותיק, שגריר לשעבר שמילא שלל תפקידים בכירים בחוץ ובביטחון. כשהמלחמה המטופשת בעיראק רק התחילה, ציפיתי שממשל בוש ידחוף חזק בכיוון הזה של סיוע לקבוצות מתנגדות משטר, יצירת תסיסה, מתן מקלט זמין וכו'. קשה להאמין, אבל הממשל הכושל בהיסטוריה היה מספיק דפוק לא לעשות את זה. 

4.

 עמיר פרץ – מה כבר אפשר להגיד? הקריירה הפוליטית המביכה זה שנים מסתחררת לה במערבולת ביוב לעבר סיום בלתי נמנע, והאידיוט ממשיך להיאחז בקרנות הג'ורה. השבוע היה קטע בחדשות שהראו איזה בן דוד שלו משדרות שצועק שהוא צריך לעוף מהביטחון. עכשיו כולם (כולל ה"תומכים" שלו) מדברים על זה בגלוי, ורק הוא מעמיד פנים, כמו קווין בייקון הצעיר בסוף "בית החיות", ש"All is welllllllllllllllllllllllll". ייטיב הטמפיט לעשות אם יזכור איך בייקון גמר את הסצינה ההיא. 
 

5.

 ואם כבר מדברים על ביטחון – מישהו יכול להסביר לי למה היינו צריכים לשים מוקשים בדרום לבנון? למה היינו צריכים לשפוך שם ארבעה מיליון פצצות? למה זרחן לבן? מה, אנחנו לא מספיק עדיפים עליהם מבחינת כוח נטו שאנחנו חייבים לעשות את מה שאסור? מה שיגרום לנו להיראות רע? למה אני צריך לסבול את עשיית הדברים האלה בשמי? ססססססעמממממק. 

6.

 ולסיום, נקפוץ מעבר לים. זוכרים שדיברנו על ננסי פלוסי, היו"ר הנכנסת של בית הנבחרים האמריקאי? זוכרים שהסברתי למה היא אסון? ובכן, לא לקח לה הרבה זמן להוכיח. אני מחבב את ג'ק מורת'ה, חבר בית הנבחרים מפנסילבניה שעורר סערה לפני שנה ומשהו כשקרא בגלוי לנסיגה מעיראק. אבל בהרצתו לתפקיד מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים (הג'וב מספר 2 בעוצמתו, אחרי היו"ר) היו שתי בעיות עיקריות:
 
1)       זה דגל אדום לרפובליקאים ולממשל, ודבר שיש בו להכשיל מראש כל ניסיון לשת"פ דו מפלגתי.
2)       לאיש, מה לעשות, היתה פרשיית שחיתות בעברו. שמו ננקב כ"קושר שלא הוגש נגדו אישום" בפרשת שוחד. נכון, זה היה מזמן, וכאמור לא הוגש נגדו אישום. ובכל זאת, כשחלק גדול מנצחונך נזקף לזכות (או חובת) שערוריות השחיתות של היריב, להעמיד איש כזה לתפקיד מנהיגות זה אידיוטי.
 
אז ננסי התעקשה להריץ את מורת'ה, והחברים השפילו אותה כשבחרו בסטני הוייר ממרילנד בהפרש של כמעט 60 קולות. לא זו בלבד, אלא שברקע של ההתמודדות נשמעו סיפורים על איומים של אנשי פלוסי בנקמה וכאלה. יופי של דרך להפגין כמה את שונה מהשיטה של דליי וראמספלד וצ'ייני, טמבלית.
 
אבל הפקאצה לא מסתפקת בזה. היא, מסתבר, לא אוהבת את ג'יין הארמן, הדמוקרטית הבכירה בוועדת המודיעין. היא לא רוצה שג'יין תהיה היו"ר של הוועדה. הבעיה? הדמוקרט מספר 2 בוותק בוועדה הזו הוא אלסי הייסטינגס, שאותו הזכרנו. אלסי הודח מכס השיפוט על ידי הקונגרס לאחר שנתפס לוקח שוחד (אפילו פלוסי הצביעה להדיח אותו!). הוא זוכה במשפט הפלילי, ולבוחרים במחוז שלו כנראה לא אכפת, אבל רבאק! פלוסי המטומטמת הבטיחה ל"משלחת הדמוקרטית השחורה" בבית הנבחרים שתתמוך בהייסטינגס לתפקיד. אם תעשה זאת, לא זו בלבד שצריך להדיח אותה מתפקיד היו"ר, צריך לשלוח אותה להסתכלות. קשה להבין איך אדם יכול להיות כל-כך מפגר.
 
בקיצור, המצב לא נראה טוב מבחינת הדמוקרטים, ומאה ימי החסד שלהם אפילו לא התחילו.

פרס למתמידים

הבן שלי, עוד ארבעה ימים בן שנתיים, נהיה שמגג גדול. בגן מפטמים אותו במתוקים, אז גם בבית הוא למד לדרוש אותם נון-סטופ. "צה גייה!" הוא דורש בבואו הביתה, במקום לאכול אוכל אמיתי קודם. וכבן שנתיים גאה, הוא גם בוכה וצועק כשהוא לא מקבל. אבל החיים קשים והעם דבק במטרתו לגדל ילד בריא-תזונה ככל האפשר. הוא מקבל קצת מתוקים, פה עוגה ושם ביסקוויט, אבל אנחנו מתעקשים שיאכל קודם אוכל של בני אדם. רשעים אנחנו.

האמת שהורס מצחוק לחיות איתו עכשיו, כי זה קצת כמו לחיות עם תוכי, רק כזה שלא שומע טוב. לא משנה מה אני או אמא שלו אומרים, הוא כמעט תמיד יחזור אחרי המלה האחרונה או המלה שנאמרה בהדגשה. אלא שהחיך שלו טרם סיימה להתגבש, אז זה כמו לחיות עם תוכי שלא ממש שומע טוב. האמת שצריך להיזהר, אני כבר לא יכול לקלל כמו פעם… קשים חיים.

ולאור ביקוש המוני, הנה עוד פוטוגראפים להמונים:

וזהו להפעם.

מי מאיתנו לא פרט על מיתרי האוויר בהמיית לבבו, למשמע סולו גיטרה משובח? בארה"ב אפילו יש תחרויות של "גיטרת אוויר", שמתמקדות במימיקה של העניין. אז עכשיו אולי אפשר יהיה לעשות קצת יותר מזה. תגידו, תגידו שזה לא מגניב בפיתה.

למקרה שתהיתם – כזה אני רוצה ליומולדת.

הקטע עם בלוג, כמו עם האינטרנט בכלל, הוא המיידיות. אם אתה לא יכול להגיב מיד, היכולת להגיב מאבדת לא מעט מכוח המשיכה שלה – במיוחד אחרי שאחרים כבר העלו את הנקודות שלך. אבל אני יודע שאתם, צאן קדושים פותה שלי, לא יכולים בלי התובנות החדות כתער שלי, אז הנה מקבץ של אירועי השבוע

מהא-מה? מה-הא-פך!

יש כמה וכמה דברים שאפשר וצריך להגיד על התוצאות המרנינות של בחירות מחצית הכהונה בארה"ב, אז אני אשתדל לקצר.

קודם כל, הנה טקסט קצר שכתבתי ושלדעתי צריך היה להוות את הבסיס לנאומים הראשונים של ננסי פלוסי (שהאלה תעזור לנו, תיכף נגיע לזה) ושל הארי ריד בשבתם כבוסים החדשים של הסנאט ובית הנבחרים.

ברוך שפטרנו – מעונשו של ראמספלד. מתברר שאפילו לקודקודו הסתום של בוש החלה לחלחל ההכרה שהאיש כושל ומזיק ללא תקנה, ושהוא שקל להחליפו עוד לפני הבחירות. למזלנו, חוש הגאווה המטופש שלו מנע זאת, ומנע אולי התאוששות רפובליקאית (את בית הנבחרים הם היו מפסידים, אבל לדעתי פיטורי רע-מספלד היו מצילים להם את הסנאט). יש להניח שגם בוש וגם ראמספלד ידעו שהמשך כהונתו יגרור זימונים, חקירות ואולי גם כתבי אישום שונים ומשונים. בוש גם שיחק אותה בכך שגזל הרבה אור זרקורים מהדמוקרטים החוגגים לטובת מהלך שאפילו שונאיו לא יכלו שלא לברך עליו. האיש נשיא מזעזע, בער סתום, אבל פוליטיקאי מיומן.

מחליפו של דונלד דאק, רוברט גייטס, הוא בחירה מעולה. מדובר באדם נבון, שלא יוצר לעצמו אויבים כל פעם שהוא פותח את הפה, שמכיר את המערכת היטב, ששירת שישה נשיאים משתי המפלגות והכי חשוב – שבא מהמעגל של פאפא בוש. גם חברותו בוועדה לבדיקת עיראק, בראשות ג'יימס בייקר, היא סימן חיובי. איתו בפנטגון ההמלצות (שחזויות כקשות לתומכים העיוורים של המלחמה האומללה) צפויות להתקבל. אולי זה גם מסמן שבוש ג'וניור מתחיל להקשיב פחות לקולות שבתוך הראש שלו ויותר לאביו הביולוגי, אותו תיאר פעם כ"האב הלא נכון לפנות אליו לעזרה". אז בהצלחה, מר גייטס.

יושבת הראש הנכנסת של בית הנבחרים, ננסי פלוסי, רחוקה מלהיות כוס התה שלי. לא בגלל דעותיה – אלה ליברליות כהלכה וקרובות ברובן לשלי. אבל האשה, למרות שגדלה בבית של פוליטיקאי, היא טמבלית צורמנית שלא יודעת לבחור את הקרבות שלה. לא יהיה הוגן להשוות אותה לדליה איציק (לא יהיה הוגן להשוות את החותנת הכי גרועה שפגשתם לדליה איציק), אבל יש קווי דמיון. לא לחינם ניסו הרפובליקאים להפחיד את הבסיס שלהם ואת הקולות המתנדנדים ב"הלא אינכם רוצים, חברים, שננסי פלוסי תשלוט בנו". אבל ההתבטאויות שלה בינתיים מרוסנות, וזה טוב. נקווה שהחבר'ה המנוסים יותר יצליחו לרסן אותה גם בהמשך.

מה שכן, היא ציינה כל מיני נושאים ואג'נדות שבית הנבחרים בהנהגתה צפוי לקדם. משום מה נעדר משם ביטולו המיידי של "חוק בתי הדין הצבאיים 2006" (זה שהועבר לאחרונה, מכשיר עינויים ומרשה לנשיא ולשר ההגנה לעצור אנשים מתי בזין שלהם). אני הייתי מצפה מקונגרס דמוקרטי לבטל את הסעיפים הבעייתיים בחוק הזה תוך חצי שנה גג. אם זה לא קורה עד הבחירות הבאות, תהיה לי בעיה רצינית לתמוך במפלגה הזו.

עוד דבר שהדמוקרטים חייבים לדאוג לו במהירות הוא שאדון אלסי הייסטינגס לא ימונה לראש ועדת המודיעין, או כל ועדה אחרת. הייסטינגס הוא אדם לא נטול כישורים, אבל היות שהוא הודח מכס השיפוט בשל קשירת קשר לקבל שוחד, הוא פסול.

מי שעוד יותר פסול הוא האדון וויליאם ג'פרסון – זה שנתפס כש-90 אלף דולר תופסים פנאן בפריזר שלו. ג'פרסון נמצא במירוץ צמוד שכנראה יילך לסיבוב שני מול מתמודד דמוקרטי (ג'פרסון רץ כעצמאי לאחר שהודח מהמפלגה), ויש להתפלל שיפסיד. הייתי מוכן שאת המקום שלו יתפוס רפובליקאי.

לסיום, סילוקו של ראמספלד ייתן לדמוקרטים אפשרות ריאלית ליטול את הקרדיט על שיפור בעיראק – אם יתרחש, כמובן.

מצעד העלבה

נו, הייתי ב"מפגן הגאווה", שהתרחש עמוק בתוך ארון, באיצטדיון גבעת רם בירושלים. קשה לתאר מקום יותר סגור, נידח ולא גאה בכלל, לפחות במרכז העיר. לא היתה שום גאווה, לא היתה אנרגיה, לא היתה מיניות, לא היה מה לראות… עלוב, עלוב. אפילו הדג נחש, נשיקות האלה על עיניהם היפות, נראו לי טיפה'לה כבויים (אבל נהניתי מאד בכל זאת. פעם ראשונה שיוצא לי לדגום אותם לייב). יש לי גם תמונות מגניבות מההופעה, אבל ייקח זמן עד שאזדמן לערן כדי להוריד אותם מהוידאו.

גם קומץ של חברי עלה נידף היו שם, והיו קטעים. היו"ר המצחיק שלהם, אוהד שם רע, דרש משוטר שיאסור על ערן לצלם אותו… דמות פוליטית למופת, אין מה לדבר. השוטר הודה בפני ערן שאינו יכול לדרוש זאת, אבל ביקש בתור טובה לא להציק לבכיין יותר מדי. היה עוד קטע משעשע במיוחד, אבל נחכה שערן ימצא אותו בחומרי גלם לפני שנדון בו.

הדג נחש, שלא יודעים כמובן את כל סיפורי הביזיון האלה, ושידועים כתומכים גדולים בלגליזציה, עשו להם (ולכל התומכים בגאנג'ה) כבוד כשדרשו לנופף ב"דגל העלה, איפה דגל העלה שראינו" לפני שהתחילו לשיר את "מסטול כזה" שלהם.

אוי לא, היא בוכה – בואו נרחם עליה!

איזה יופי בכתה מירי גולן על דוכן העדים? רחמונס עליה, באמת. "דפקו אותי, לא נתנו לי דרגת ניצב, סימן שלא יכולתי לעשות את מה שאתה טוען", אמרה המסכנה לעו"ד של רמון. אפילו חיותה כוחן הודתה שאי העברת הקלטות הסתר היתה מעשה חמור ביותר, והשופט דן ארבל (אני חושב שזה שמו) נכנס בה על התרגיל הזנותי של "הוא יתבע אותך דיבה אם לא תתלונני". אני חושב שלכולם ברור, במיוחד לאחר העדויות שסתרו את הטענה על איזו סערת נפש גדולה מיד לאחר המקרה, ששאר המשפט פה הוא לפרוטוקול בלבד. אני מניח שאחת הגורגונות, כוחן או שיריזלי, תנצל את ההזדמנות להכניס לדברי פסק הדין נזיפה ברמון על הטעם הרע שבמעשה, ונזיפה כזו בהחלט מגיעה לו – אבל לא במסגרת הליך פלילי.

אגב – מירי גולן מסובכת בפרשה עוד יותר חמורה, במסגרתה היא ביצעה האזנות סתר הרבה מעבר למה שהתיר לה צו שופט מפורש (בפרשה שהתבררה כבולשיט מוחלט, ושבה המשטרה מסרבת לרדת מהעץ ודורשת שהבנאדם יודה באישום מופחת). הראו בעיתון את הצו, והתאריך כתוב בו בבירור, אבל היצורה הזו מצפה שמישהו יאמין לה שהיא חשבה ש"1" הוא בעצם "2". אהא.  יאללה הביתה.

חלוץ אכל אותה

היה גם את כל הסיפור על חקירת המחדלים במלחמת לבנון. זה כמעט מדכא מכדי לכתוב על זה (במיוחד האידיוט מחיל הים, שכיבה את מערכות ההגנה ולא טרח לספר למפקד שלו). אבל דבר טוב אחד יצא – חלוץ אכל אותה חזק, אולי טרמינלית, כשהקצין החוקר המליץ להדיח מהצבא את תא"ל גל הירש, שאותו הרשה לעצמו חלוץ לקדם לפני שנגמרו התחקירים. לא שאני שמח שפרץ הכסיל נחל ניצחון, אבל פרץ הוא גוויה פוליטית בכל מקרה. מחלוץ, שמוכיח שהוא לא למד שום דבר מכישלונותיו ושהוא באמת לא מבין בלוחמה יבשתית בדיוק כמו שאמרו החריפים שבמקטרגיו, צריך להיפטר. וכל המעודדות שלו, שטוענים ש"רק הוא יגן עלינו מהאיום האיראני" יקפצו. כמו שכבר כתבתי כאן, אם הוא היחיד שמסוגל, אז אנחנו אבודים בכל מקרה, כי לבד הוא לא יכול. הוא צריך עוד כמה וכמה קצינים שמבינים עניין כדי להוציא לפועל את תובנותיו המבריקות. 

יאללה, מספיק כבר. אם לא יקרה שום דבר שידרוש תגובה מיידית (שלא תצא לפועל כי הממשק לא  יעבוד באותו רגע), אז הפוסט הבא יעסוק ביצור שגדל אצלי בבית ויכלול גם פוטוגראפים להמונים.

קטנה וזריזה לבוקר, כשמאוחר יותר נדבר על התוצאות המשמחות מארץ האפשרויות:

אני לא מכיר את תמר טרבלסי-חדד ולא רוצה להשתלח בה או לקבוע מסמרות בנוגע להשכלתה הספרותית, אבל הידיעה שלה הבוקר ב"ידיעות" העלתה בי גיחוך קל.

הסיפור עצמו מחמם לב: תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה לקחו את פרס "הסרט הזר הדרמטי הטוב ביותר" בתחרות סרטי סטודנטים בהוליווד. על מה הסרט? על שני ידידי-נפש, שמגיעים לפגישה שקבעו 20 שנה קודם. אחד הפך לשוטר, והשני לפושע מבוקש, והשוטר מתייסר בשאלה אם לעצור את חברו משכבר.

נשמע מוכר? לא פלא. זה אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של וויליאם סידני פורטר, "או'הנרי" בשבילכם, האמן הגדול של הסיפור הקצר. הסיפור כה מפורסם עד שאחד מאוספי הסיפורים המבריקים של הסופר הדגול הזה נקרא על שמו.

אז איפה האזכור לעובדה הקטנה הזו בסיפור על הקולנוענים מהריאלי? יוק.

ורק שיהיה ברור – אין שום דבר בעייתי בזה שהריאלניקים ביססו את סרטם על הסיפור, ואני די בטוח שהם לא שכחו לכלול קרדיט לאו'הנרי. הבעיה היא בזה שלא הכתבת ולא העורך במוזסון זוכרים מספיק משיעורי הספרות. איפה הימים שגרשום שוקן לא היה שוכר עיתונאי שלא היה בקיא בתלמוד ובספרות? מצד שני, זה שוקן. לסבא של ג'ודי היו כנראה סטנדרטים גמישים יותר (ובגלל זה קרליבך ברח ממנו ברגע שיכול היה).

אולי עכשיו הממשק המזורגג הזה ייתן לי להעלות פוסט?

רציתי לכתוב את הדברים האלה אתמול, אחרי החשיפות בעיתון השבת, ולפני החשיפות החמורות בהרבה בעיתון של ראשון.

אם הטענות שהופיעו בידיעות אחרונות נכונות, תנ"צ מירי גולן חייבת ללכת לכלא. היא סחטה באיומים (שקריים) אשה שכלל לא התכוונה להתלונן מתוך מניע פוליטי גרידא. אם זו לא עבירה פלילית, אז גם ללכת ולירות במישהו שאתה לא רוצה שיהיה שר זה לא כזה נורא.

גם מעורבותו של ניצב יוחנן דנינו חשודה מאד. מסתבר שהוא הכיר את המתלוננת, והכיר אותה כאחת שנמרחת על גברים מבוגרים בעמדות כוח (כמוהו, לדוגמית). האם ייתכן שהיה כאן לא רק ניצול נפשע של תקרית, אלא ביום של תקרית?

לגבי מזוז – אם הוא הניח לפרשה המופרכת הזו להתפתח "בתום לב", הוא חייב לעוף הביתה, עם כל הסימפטיה לעמדתו ההגונה בנוגע למצעד הגאווה. כל אדם סביר היה חייב להבין שאין כאן שום דבר, ולמחוץ את הפרשה בטרם פגעה במהלכה התקין והדמוקרטי של הממשלה הנבחרת.

אלא שעלה בדעתי הסבר מעט ערמומי יותר. מזוז לא אידיוט. הוא גם ממש, אבל ממש לא חבר של "כנופיית שלטון החוק" – זו שבהשראתה ולמענה בושלה כל הפרשה הזו (בייניש והחבר'ה). הוא מתעב את האנשים האלה מקדמת דנא. אז מה פתאום הוא משחק לידיים שלהם בצורה כה מטופשת? יכול להיות, כך עלה בדעתי הנכלולית, שהוא אמר "הממממם, אתם רוצים לתפור לרמון תיק? יפה. אני אשחק אותה אהבל ואתן לכם לתלות את עצמכם". אבל אם כן, כדאי שתהיה לו הוכחה לכך, כי אחרת הוא חייב לעוף מטעמי אי כשירות בסיסית.

אתמול אני יושב ורואה פוטבול עם בחור שנמנה על הוותיקים והמתמידים בקוראיי, ושאותו פגשתי אתמול בפעם הראשונה. בין טאצ'דאון לפאמבל אנחנו מדברים על הבלוג (המצוין, למקרה שלא ידעתם) של יוסי גורביץ ופתאום אומר לי הקורא הנאמן "זה הבלוג היחיד שאני קורא". עשיתי פרצוף נעלב וההוא מושך בכתפיים ואומר "מה אני אעשה, אתה כבר לא כותב…"
 
אז הנה. 
 

היֹה היה בחור בשם עמיר

עמיר נורא רצה להיות זיין גדול. הוא חלם לתפוס לעצמו את נישת זיין האלטרנטיב. לא אותה כוחנות של אין-אאוט, הוא למעלה היא למטה, אלא משהו קצת יותר רגיש. הוא השקיע טיפה בלבוש, קצת קיצץ את השפם שלא יגרד בעת הלקלוק, וגם למד אנגלית כי הוא שמע שזו השפה שבה כולם עושים את זה.
 
ואכן, עמיר הצליח להילקח הביתה על ידי אחת שנותנת. אבל עמיר לא ידע שאותה נותנת היא רק בעניין של השפלות, ולכן הסכים שהיא תלקה אותו בתחת עד זוב דם. כשהתברר שהוא לא מסוגל לשבת או לשכב על הגב (כי אמרנו, הוא לא מאלה שמתעקשים להיות למעלה), השלימה הדומינה את המלאכה ועשתה מהביצים שלו ריפוד לתחת, שיהיה לו נוח, ובשביל זיון של ממש לקחה לה גבר אחר, שיכול לספק את מלוא הזקפה שהוא מבטיח. עמיר אפילו לא התנגד, כי הוא הבין שזו הדרך היחידה להישאר במיטתה.
 
אממה? עכשיו שכולם רואים שאין לו ביצים, איך הוא ישכיב בעתיד, וזה הרי כל מה שחשוב לו? לכן, ילדים, בראותכם את עמיר המסכן ברחוב, תלשו נא לו שערה-שערה מהשפם המגוחך, כדי שאפשר יהיה לתפור לו פרגוד שיסתיר את הריקנות שם למטה. 
 

 איזו מקריות!

פסק הדין במשפט סדאם חוסיין היה אמור להינתן באמצע חודש זה. אבל משום מה העניין מתעכב, וכעת מודיעים – דווקא מצד ההגנה – שהוחלט להודיע על פסק הדין בחמישה בנובמבר. תגידו, "חיכינו שלוש שנים מאז שתפסו אותו, נחכה עוד טיפה". אבל החמישה בנובמבר זה יומיים לפני השבעה בנובמבר, שזה יום הבחירות לסנאט ולבית הנבחרים בארה"ב. מפלגתו של הנשיא מפגרת קשות בסקרים לקראת בחירות אלה, ועלולה לאבד את השליטה בשני בתי הקונגרס – דבר שייצור עבור הנשיא מצב לא נוח במיוחד של דרישה לדין וחשבון על מעשיו.
 
אבל אני בטוח שאין שום קשר. די כבר עם תיאוריות הקונספירציה. באמת. 
 
 

מה עוד היה לנו שמה?

 
עלה נידף עשו "כנס יהודי-ערבי על הסמים והשלום". נעזוב את זה שלמרות חודשים של הכנות ותקציב של אלפי שקלים שנתרמו מקנדה, הגיעו 25 בני אדם, כולל עיתונאים וערן ורד הבלתי נלאה. נעזוב את זה שכל הדוברים הערבים הכנס ה"יהודי-ערבי" הבריזו ברגע האחרון. נעזוב גם את זה שהמפלגה הדמוקרטית והשונה כל-כך זרקה את ערן ורד והאולם למרות שצילם בפה חתום מקצה האולם ולא הפריע לאיש.
 
במקום לנצל את ההזדמנות לדבר על הנזקים האמיתיים של המלחמה בסמים, על הנזק הכלכלי, על התועלת למשפחות הפשע, על האסונות ההומניטאריים של הנפגעים, בחרו בועז וכטל המביש ו"יורשו" המגונה לבזבז את החשיפה על שטות גמורה שלא קשורה לכלום – והכותרות המלגלגות בהתאם. הבגידה ב-19 מנדטים חמורה מהבגידה במנדט ושליש, אבל הבגידה של הטמבלים האלה בבוחריהם לא פחות גדולה. 
 

קצין חינוך ראשי או לא?

לפני כמה ימים אני רואה "שש עם…" וה"עם…" זה כרגיל עודד בן עמי. הוא מראיין איזה פרופסור נעים למראה, שהוציא "מילון לעברית תנ"כית". עכשיו, אתם מכירים אותי – אני מת על הדברים האלה. רוב הסיכויים שבשבוע הספר הקרוב אני קונה וגם מספיקותי לעיין בו. אבל אז חייב הבן עמי להיות גננת. "אבל למי מיועד המילון הזה??? אתה יודע איך אנשים מדברים היום? אתה יודע מה זה חבל"ז?!! מה זה "פצצות לגבות"??! ככה הם מדברים היום!!!". ושלא תשתה לי שם חשיש, עודדושקה.

צנח לו ויזל

אה, והכי חשוב: נדמה שהדיבור על זה קצת ירד, אבל חייבים התנגד בכל תוקף לרעיון של מינוי אלי ויזל לנשיא המדינה. לא בגלל הסיבות שמנה ידידי יוסי גורביץ – שזה בעצם אומר שאין לנו בארץ אנשי רוח ושזה יעליב את הערבים. אני במיוחד דוחה את הטענה האחרונה. יש לחתור לביטול בקיפוח של אזרחי המדינה הערבים במישור הפרטי, אבל במישור הלאומי, אה, איך נגיד את זה? פה זה ארץ ישראל טועמה, פה זה מדינת היהודים. (כן, אני גם המום שאני מצטט את בבוני טדי, אבל במקרה הזה, זה הולם).
 
בכל מקרה, לא זו הסיבה. הסיבה היא שאלי ויזל מייצג בדיוק את אחד מסוגי היהודים המאוסים ביותר – זה שעבורו היותו בן לעם שעבר את השואה הוא המרכיב המהותי ביותר של יהדותו.
 
את ויזל עצמו אין להאשים על כך – הוא אישית עבר את השואה ובהחלט יש לו זכות להתעמק בחוויה כמה שהוא רק יכול. יש גם מקרים שבהם הוא מדבר יפה נגד זוועות הנגרמות לאחרים – אבל רק כל עוד זה לא מגיע קרוב מדי לנחלה שלו ולמעמד הקורבן שלו. אלי ויזל נלחם במשך שנים למנוע את הכללתו של נציג רומאני (צועני) במועצת מוזיאון השואה בוושינגטון, ונלחם נגד הקמת אנדרטה לשואה הצוענית במלחמת העולם השנייה – שואה אמיתית וזוועתית בדיוק, אבל בדיוק כמו שלנו. רק כשהוא פרש מהמוזיאון מונה לראשונה נציג רומאני. נדמה לי ששמם גם הוסף לאנדרטה, אבל ממש לא הודות לסופר הבינוני.
 
בניגוד לרומאנים, ולאחרים שנשרפו באותן משרפות כמו המשפחה שלי, לנוצרים ולעובדי האלילים של דארפור, ולכל מיני נטבחים אחרים בזמן הזה, אנחנו את קלף המסכנות שלנו כבר המרנו בערובות ממשיות למניעת שחזור. לעולם מתחיל להימאס מלשמוע על הייחוד חסר ההשוואה של הסבל היהודי, ובמידה מסוימת בצדק. אלי ויזל הוא בדיוק הסמל הלא נכון לשים לעצמנו על הראש.
 
וזהו. בעגלא בזמן קריב – פוטוגראפים (מגניבים במיוחד) להמונים!

טוף, אין לי מוזה לרשימה מנומקת ומסודרת, אז רק נזרוק כמה הערות:

* יפה מאד שהוצאנו תיקו ברוסיה, ויפה שקשטן פגע בול עם החילופים. אני רק מקווה שהמשחק הזה לא הרס לבניון את הבריאות לטווח ארוך. מצחיקים בית"ר (ארקדי, שקלאר) איך שניכסו לעצמם את הניצחון. הנבחרת נראתה זוועה במחצית הראשונה. ההגנה על הפנים. סבן דווקא היה יותר טוב ממה שעשו לו היום בעיתון, אבל גם בן חיים וגם גרשון הציגו יכולת מחפירה. הייתי בהלם כששמעתי שגרשון רק בן 29. נדמה שהוא כבר פה מאז המנדט והוא גם זז ככה. יאללה, אריס סאן – הביתה.

* מתישו שבוע שעבר שואל אותי קורא הבית דור קונפורטי אם אני חושב שירידת מחירי הדלק זה בכוונה כדי לעזור לרפובליקאים בבחירות. המהמתי משהו לא מחייב, אבל למחרת נדרש לשאלה המגזין סלייט. התשובה – כנראה שלא. סתם מזל של מנאייק.

* עדכון בפרשת הקונגרסמן החרמן: יש גם חשדות נגדו להשקיית קטינים באלכוהול (לא שמדובר בקטין תמים, כי לפי שיחות המסנג'ר כבר היתה לו ת"ז מזויפת לצורך שתייה). מסתבר גם שהוא שכב עם שמש קונגרס לשעבר – אבל רק כשההוא כבר היה בגיר, אז זה לא עניין של אף אחד. מה שכן, מרתק לראות איך פרשני הימין מיישרים קו ולא בוחלים בשום דבר כדי להעביר את הבעיה לצד השני. נבלה אחד בשם שון האניטי מסביר בעצם הנערים אשמים בכל, וש"לא קרה שם שום דבר שהגופים הצעירים שלהם לא רצו" ואן קולטר הדפוקה מאשימה בכלל את הדמוקרטים. כרגע הדיבור בצד הפסיכי של המפה הוא "צריך לברר מתי הדמוקרטים ידעו על זה", (לא, נגיד, ראשי הרפובליקאים בקונגרס. הדמוקרטים). אה, ושבכלל מדובר ב"מתיחה" שיזמו הנערים והפילו בה בפח את מארק פולי המסכן.  שוין.

* אגב, כמו שכתבתי בפורום האמריקאי שבו אני משתתף – אין שום דבר בדמוקרטים ששולל אפשרות שפרשה זהה תתרחש גם אצלם. מזלם שלא כך הוא. בעצם, אולי יש – אצל הדמוקרטים אולי היתה להנהגה פחות רתיעה הומופובית מלרדת לשורש העניין ולברר בדיוק מה הבעיה של המחוקק הסורר. אולי.

* ולסיום, בסוף השבוע שעבר עלה לאוויר הפרק השלישי בסדרה שלי על תולדות עם ישראל. תיהנו, וגם תאחלו לי הרבה מזל בפנטסי היום, כי כמו שזה נראה אני הולך להזדקק לזה. אני לעומת זאת נוסע לי תל אביבה לראות את המשחקים עם החבר'ה. יאללה בלגאן!

** נ.ב. – פרס ספר למזהה הרפרנס בכותרת.

אתמול העביר הסנאט האמריקאי הצעת חוק, המאפשרת לנשיא להורות על מעצרו של כל אדם – אפילו אזרח אמריקאי, על אדמת ארה"ב – ללא צו של שופט, ללא זכות לראות שופט, ללא זכות לעורך דין, ללא זכות ערעור, אף פעם אם כך ירצה הקיסר.

היו בעבר פגיעות דומות בחוקה, והן תמיד עברו בסופו של דבר ("חוקי הנוכרים וההסתה" של תחילת המאה ה-19 בוטלו תוך מספר שנים, לחוקי ההסתה של וודרו ווילסון לקח כמעט חצי מאה עד שפסיקה משפטית הפכה אותם לאות מתה). אבל זו בכל זאת שעת שפל קשה מאד לארצות הברית. לא מדובר בימים ובחודשים שמיד לאחר ה-11 בספטמבר, אז אפשר היה להבין לפחות היחפזות כזו לפגוע בצורה כה בוטה בעקרונות המייסדים של ארה"ב. אין כאן תירוץ של היסטריה. באטימות מוחין ובערלות לבב הצביעו 65 סנאטורים – ועוד כמעט 300 חברי בית הנבחרים – על ביטולה של זכות יסוד – מה שנקרא "הביאס קורפוס", או הזכות להיות מובא בפני שופט – שמהווה עוגן של מסורת המשפט האנגלו-אמריקאית מאז 1215. הפיאודליזם חוזר, אנשים. מי שיישאר בלי אדמה (ומספיק כסף כדי לצייד לוחמים שיגינו עליה) כשהשיר ייגמר, יהיה בצרות.

העם האמריקאי, שרובו המכריע מתייחס לעניין בפיהוק קורע לסת, שוב מוכיח שהוא פשוט אינו כשיר למשימה שהטילה עליו ההיסטוריה, או למורשת של מייסדי אומתו. המעמדות השליטים בארה"ב הצליחו במיזם בן עשרות השנים שלהם, לטמטם את העם במידה כזו שאפשר פשוט לבוא אליו מאחורה ולדחוף לו עשרה צול בלי שום וזלין – הוא מסומם מדי מה"ריאליטי" (ההתבוססות בנוזלי הגוף המומצאים של אחרים) וממשחקי הווידאו, מהפורנו וגם מהסמים משני התודעה, שמשמשים אותו רק לבריחה ולא להרחבת הדעת, מסומם ממירוץ העכברושים אחרי הכסף והתהילה, מכדי לשים לב או לגלות אכפתיות כלשהי.

בעולם מתוקן, 12 הסנאטורים "הדמוקרטים" שחתמו על הדבר הזה (שאחד מהם הצדיק את עצמו בנימוק המקורי "אני סומך על ג'ון מקיין בעניינים האלה") היו טובעים עד מהרה ברוק בוחריהם. אבל בעולם מתוקן, לא היה חוק בזוי כל-כך מגיע לעולם להצבעה. היטיב לסכם את העניין הכוכב העולה ברק אובאמה – שירוץ לדעתי בוודאות לנשיאות ב-2012 אם הדמוקרטים יצליחו שוב להפסיד ב-2008 – שאמר ש"פירוש החוק הזה הוא שככל שהקייס של הממשלה נגדך חלש יותר, כך יש לך פחות זכויות". אובאמה גם מונה בצורה נהירה ומתומצתת את החששות המוצדקים איכשהו שמעלים תומכי החוק, ומציע פתרונות שמשאירים את התינוק בתוך האמבטיה. הוא גם מנקב במלים ספורות את הטיעונים חסרי השחר של תומכי הפשע הזה.

עדכון: שכחתי לציין שהחוק הזה גם (אולי בעיקר) מכשיר בעצם עינויים בכך שהוא מעניק לרשות המבצעת את הסמכות להגדיר מה הם בעצם עינויים ומה הן טקטיקות חקירה לגיטימיות. ימים יפים לארץ החופשיים, בית האמיצים.

עוד בארץ האפשרויות

המוגבלות מרגע לרגע – העיתונאי בוב וודוורד (ההוא מפרשת ווטרגייט), מרים על טיל את ממשל בוש בספר חדש, שנקרא "מצב של הכחשה" (או "מדינה של הכחשה"… משחק מלים שכזה). וודוורד דווקא ליקק עד בחילה לממשל בוש בשני ספריו הקודמים על ממשל זה, אבל בספר הזה הוא חוזר ל"קהילה מבוססת המציאות". האם הוא ראה את האור, או שליקוק התחת היה כדי שימשיכו לתת לו גישה לצורך עבודת הריסוס שהוא עושה כאן?

הספר יוצא לחנויות רשמית רק ביום שני, אבל הניו יורק טיימס השיג עותק והוא מספק כמה מן הנקודות החזקות:

1) קונדי (בתפקידה הקודם, כיועצת לביטחון לאומי), לא קלטה את האיום של אל-קאעדה והיתה אטומה לתחינות הצבא וראשי הממשל הזמני (פול ברמר וכאלה) להוסיף כוחות בעיראק. היה יכול להיות מגניב אישה שחורה וחזקה כנשיאת ארצות הברית, אבל למרבה המזל זו לא תהיה אחת שאמרה "הייתי עושה משהו אם היו אומרים לי לעשות".

2) ראמספלד כנראה חסם תוכניות לפגוע באוסאמה בן לאדן לפני ה-11 בספטמבר (וכן, אני מודע לזה שמותו בחדשים הספורים שלפני האסון כנראה לא היה מונע את ביצוע התוכנית). ראמספלד דחף קונספציה לפיה המידע של ה-CIA, על כך ש"בן לאדן נחוש לפגוע בתוך ארה"ב" ו"מתכנן משהו שקשור למטוסים" הוא בעצם מבצע הטעיה של אל-קאעדה.

3) ראמספלד היה מנותק לגמרי מכל המאמץ (הזניח, כמובן, שהרי להפציץ זה מה שחשוב) של שיקום עיראק. בנוסף, הוא גם הסתכסך עם קונדי במידה כזו שבוש נאלץ לפקוד עליו להחזיר לה טלפונים. וודוורד מצטט את מפקד כוחות ארה"ב במזה"ת, ג'ון אביזיי, כאומר ב-2005 ש"ראמספלד איבד כל אמינות". וודוורד מספר עוד שב-2004 היה מאמץ בממשל להעיף את ראמי באותה הזדמנות של עזיבת קולין פאואל, אבל בוש סירב.

4) ואחרון אחרון חביב, הצלף המהולל, איש הפאק יו, אויב העם האמריקאי דיק צ'ייני. מסתבר שדיק היה כל-כך אובססיבי בקשר לזה שחייב, פשוט חייב להיות לסדאם נשק להשמדה המונית, עד שהוא נהג להתקשר לראש צוות הבדיקה האמריקאי, דייויד קיי, בכל מיני שעות מוזרות, כולל 3 לפנות בוקר, כדי לספר לו על עוד תמונת לוויין חשודה שצריך לבדוק בשטח. כשקיי החל לגבש את מסקנתו הראשונית, לפיה אין ולא היה לסדאם נשק השמדה המונית בשנים שקדמו למלחמה – הזהיר אותו סגן מפקד הסי.איי.איי שלא יעז להגיד את זה.

אני בטוח שיש עוד הרבה תופינים שמה, ואדווח לכם בשבוע הבא כשהם יתפרסמו.

ונעבור למחוזותינו

כמו שנפנפתי בשולה לטובת רמון, כך אני חייב לציין את מירון רפפורט, זכר במקצועו, כתב מוכשר של "הארץ" להנאתו, שמביע תמיכה בגרסת המתלוננת. צ'מעו, אם הוא תפס לה את הפנים ודחף לה לשון, למרות התנגדות או אפילו קיפאון בעליל של בחורה שלא רוצה והמומה מכדי למחות – אז יכול להיות כאן משהו שמזכיר (אבל לא מגיע ל-) פלילים. אם זה היה קורה בהקשר חף מכל רמז אינטימי, אז אפילו יכול להיות שזה היה חוצה את הקו (אם אלך מחר למשרד ובדרך החוצה, במקום להגיד "יום טוב" אתפוס את המזכירה ואדחוף לה לשון, יש כאן מעשה מגונה). אבל היות שמדובר במצב שהיא נמרחה עליו ויצרה מצב שבו היתה לו סיבה לטעות באשר לנכונותה, ומכיוון ששום דבר כאן לא נשנה ולא היתה הטרדה, אז אין. גם העובדה שהיא נתנה לו את הטלפון שלה **לאחר מעשה** חשודה. יש גבול כמה יכול לשחק הקטע של "הוא שר אז פחדתי לסרב".

מה עוד? זה אמנם היה בסופ"ש שעבר, אבל אתם קלטתם את הראיון שיאיר לפיד המגוחך עשה עם ריטה המאוסה? "על חוף הים, בלי נעליים, בלי פרוייקט לקדם, שיחת נפש…". אז קודם כל, התמונות שליוו את "שיחת הנפש היחפנית" הזו היו שלי ריטה, בשמלה עם שובל כמו של כלה, שרועה לאורך ענף בפארק כמו צ'יטה. מה שכן, היא אכן היתה יחפה. אבל נעזוב זה. לפיד הדגיש שם ש"אין לה פרוייקט לקדם". ומה אנחנו קוראים יומיים לאחר מכן? שריטה מנהלת מגעים להמשיך את מופע המגלומניה המופלץ שלה "One". אין לה פרוייקט לקדם… סתם, קפץ לי לעין, כי האיש עם הג'ל בשיער נהיה פרודיה של עצמו ברמות שלא תיאמנה. הוא אשכרה מתחיל להזכיר מלה במלה את החיקויים שעושים עליו במדור "אפעס" של מוסף הארץ.

לפני סיום:

עלה לאוויר הפרק השני (שלישי אם סופרים את המבוא) בסדרה שלי על תולדות עם ישראל בנענע.

טיפה ספורט לסיום

אחלה שהירוקים והאדומים עלו לבתים של אופ"א. קצת נורמליות. קצת קבוצות שלנו באירופה לפחות בתחילת החורף. שוב יהיה ספורט בימי חמישי. אבל לצד כל טפיחות השכם והדיבורים על "משהו טוב" שעובר על הכדורגל הישראלי, חייבים לציין: אם אף אחת מהן לא תעבור את השלב הראשון, לא עשינו כלום. לנצח קבוצות כמו צ'רנומרץ' וליטקס זו לא התקדמות מאיפה שהיינו בשנים האחרונות.

בפוטבול, שכחתי בפעמים הקודמות לציין שלדעתי ראינו כבר את המיטב שבן רותליסברגר עתיד להפיק מעצמו. לשון אחר: הבנאדם סוס מת שרק יתדרדר. חתיכת מטומטם כזה, לא רק רוכב בלי קסדה, אלא גם הולך אחרי זה לחטוף פיצוצים כדי שמה שבנס לא זז מהמקום בתאונה ישתחרר סופית.

אני מקווה אחרי המחזור הקרוב לכתוב איזה טור רציני על רבע העונה הראשון. יתפרסם אצל בועל השמנות, חובב הישמעאלים הג'ינג'ים, ידידי כאח לי, דוד רוזנטל (יענו ב"וואלה פוטבול!").

נו, כל פעם שהמיותר בראשי ממשלתנו ידבר אני אצטרך להסביר למה הוא לא מבין ת'קטע?

האמת שחבל. מדובר באדם שבאמת ראה במידה מסוימת ולא מבוטלת את האור, באמת התפכח מחלום ארץ ישראל השלמה ובאמת הבין שחייבים קודם כל לטפל בבעיות המציאותיות. אבל איכשהו, ההבנה שלו היא תמיד על יד.

קחו לדוגמא את דבריו אתמול ביום עיון על הדמוקרטיה הישראלית: לשיטתו, חייבים להסכים כל פלגי העם על "הגדרה חדשה, רחבה יותר של ציונות". יכול להיות שהוא כן מבין והוא רק אומר את זה כדרך להכניס את הימין בנועם, אבל האמת היא שלא צריך שום הגדרה חדשה ושום רחבה. ההגדרה הישנה, הצנועה והמציאותית – לקיים מדינה של ולמען העם היהודי ב(חלקים בני קיימא כלשהם מ)ארץ ישראל – מספיקה בהחלט, ואליה יש לחזור. הבעיה היא שההגדרה הזו נתפשת כמשויכת למחנה קיים, וחבל.

חשוב עוד להדגיש שאסור לנסות כל הזמן לאכוף על הציונות השגות וגישות בנוגע לכלל בעיות החיים. ציונות היא עניין מאד פשוט ודי מוגבל בהיקפו. מטרתה המרכזית כבר הושגה ועכשיו דנים בתצורה שעל ההישג שלה לאמץ כדי שישתמר לדורות. הציונות היא לא תורה מקפת (גם למי שנוטה להאמין בתורות מקיפות כאלה) שביכולתה או מתפקידה לתת פתרון או אפילו הכוונה ברוב סוגיות הקיום האנושי הקבוצתי. לא במישור הכלכלי, ולא בחברתי, ולא בדיפלומטי (מעבר לעיקרון-על של קיום המדינה היהודית) ולא בשום דבר. היא קובעת רק שצריכה להיות מדינה. מה תהיה המדינה ואיך אנחנו צריכים להחליט לבד.

ולמה אני מדגיש את זה? כדי שנדע לדחות כל ניסיון מצד פוליטיקאים לעטוף איזה בליל של רעיונות ותוכניות (או אפילו משנה סדורה היטב) תחת הכותרת "ציונות חדשה", או "ציונות מעודכנת". ומה רע בזה? שבדיוק כמו השימוש במושג "המחנה הלאומי" (וגם "המחנה הנאור"), זה ישר מתייג כל מי שלא מסכים כמתנגד לדברים "הכי קדושים". זו צורה בזויה של דמגוגיה ואם מדי פעם אפשר להבחין בניצניה של התגלות קליטה של התופעה, מצווה לעקור אותה באיבה.

בכל מקרה, חוץ מהקטע על הציונות האיש שבקרוב יילך הביתה דווקא אמר דברים נאים סך הכל, ואפשר לקרוא בידיעות של היום ומן הסתם באייטמים ברשת מאתמול בערב.

מסומס במצב קקה

מה עוד היה לנו שם? איזה טכנולוגי ומגניב יואל חסון? הוא ירכז "הצעות חוק" ב-SMS, ויעלה להצבעה. ראיתי את זה רק בעיתון, אז אין לי מושג אם עם ישראטוקבק-חי כן קולט או לא קולט את תהומות הרדידות* של ההצעה הזו. אלוהים, וכמוהו גם טיבו האמיתי של כל דבר, נמצאים בפרטים הקטנים. נכון, לפעמים יש חוק שאת מהותו הבסיסית אפשר לתמצת בכמה שורות כיאה ל-SMS, אבל מעטים מאד יש כאלה. חוק רגיל, חוק אמיתי, צריך להסביר מה יהיה העונש, ו\או מי יממן, ו\או מי יהיה מופקד על הביצוע או האכיפה, ו\או מאיפה לקצץ כדי שזה ייכנס בתקציב…

מה שח"כ חסון מנסה לעשות פה הוא לתפוס טרמפ על שטחיותם של אזרחים בשביל להכניס איזה תוכן שהוא רוצה, כולל "סעיפים נלווים" חסרי כל קשר, ועוד להתעטף בהילה דמוקרטית. לכן גם "הבטחתו" להגיש את ההצעות בשם האזרחים המסמסים. מה, זה חסון הציע את החוק ש(סתם לדוגמא) מפנה תקציבים למקורביו? מה פתאום! זה ישראל ישראלי משכונת בית ישראל….

ונשמרתם לנפשותיכם מאד.

—————–

* כן, זה אוקסימורון. תתבעו אותי…

בספורט

מילאן קצת מגמגמת לאחרונה, אבל ממש לא נורא. חשוב לזכור שהעונה זה מרתון ולא ספרינט, אחרת שוב ניתקע כמו ב1990 בלי אליפות, בלי גביע (אבל כן עם גביע אירופה…לא שנה רעה לרוב המועדונים, אבל במילאן יש מושגים אחרים).

קשטן צריך לרדת מהעץ המזוין שלו ולהיפגש עם גיא לוי. כשהתחיל הסיפור הזה אמרתי לאחי "שטויות, מאמן הנבחרת ומאמן הצעירה תמיד מתכסחים קצת על שחקנים". אבל לסרב להיפגש עם הבנאדם זה מוגזם. יש לקשטן את השטויות האלה לפעמים. פוץ.

בפוטבול החיים לא רעים. עבדכם עם מאזן מושלם בפנטסי אחרי שלושה מחזורים, אבל כך היה גם אשתקד ובסוף אפילו לפלייאוף לא עלינו. בפוטבול האמיתי הג'טס עם שני ניצחונות חוץ נאים ומאזן 1:2 מכובד. האמת היא שאני לא רוצה מאזן טוב מדי בסוף העונה. תנו בחירה גבוהה בדראפט ושנה הבאה (אחרי כמה מהלכים יפים בפגרה) אפשר לחלום על דברים.

בליגה באופן כללי… היה מרגש לראות לפנות בוקר את ניו אורלינס מחזירה לעצמה צבע ללחיים עם ניצחון מרשים על אטלנטה ופתיחה 0:3 לראשונה בתולדות המועדון. קשה להאמין שזה יכול להגיע באמת רחוק, אבל בינתיים זה נראה לא רע ואפילו אימצתי את ההגנה שלהם למחזור הקרוב. טאמפה ביי בזבל וגם אריזונה שוב לא מקיימים את ההבטחות. שיקגו זה על אמת, ומי שעוד על אמת נדע אחרי ההתנגשות בין הבולטימור רייבנס לסן דייגו צ'ארג'רס השבוע. אחלה עונה בינתיים.

טוב, האמת שהתכוונתי לכתוב משהו בערב החג, אבל לא היה לי אינטרנט כל הסופ"ש בגלל שהכבל טלפון של המודם נקרע\כורסם\לא ברור ומטריד העניין. בכל מקרה, כמה הערות זריזות:

1. אני מניח שכולכם שמתם לב שזה כבר לא רק רחביה וכל מיני זכרתנים נתעבים אחרים. זה גם לא רק יוכי ברנדס וסימה קדמון, שאומרים שחיים רמון אולי טמבל אבל לא עבריין. זה פתאום גם שולה אלוני, וגם אמנון רובינשטיין (יבדל"א), וכל מיני אורים ותומים של השמאל ושל תקינות פוליטית שאומרים שתקינות תקינות, אבל העסק מדיף ג'יפה כבדה, ולא נוכל עוד התעלם.

2. אלמרט הזה דפוק, בחיי. מצחיק איך שבמהלך ראיון החג החגיגי שלו הוא אומר "הכי מסוכן שאדם מתאהב במשהו שאמר ומסרב לשנות את דעתו". מה שעוד מסוכן זה כשמישהו מתאהב בעצמו, בלי שום קשר למה שאמר, אומר או יאמר. מה האיש אומר? "אני מסתכל סביבי ולא רואה אף אחד שניהל מערכה תלת-אוגדתית".

אתה לעומת זאת, אודי'נקה, ניהלת! ניהלת רע, אמנם, אבל יש לך ניסיון! אולמרט גם מבהיר בראיון עד כמה הוא הסמן המייצג של מחלת "התמונה הגדולה". כל אחד מהמעורבים כאן סמך על דרגים שמתחתיו מצדדיו ומעליו שידאגו לפרטים הקטנים, בעוד שהוא – הוא אולמרט, הוא חלוץ, הוא מח"ט שלומי כהן הדביל – יעסוק ב"אסטרטגיה". וכך, מרוב שרביטי מצביאים שנשאו כל האח"מים, לא נמצא איש שיוודא שהמנהלה האפורה מתפקדת. אם לסכם ששת אלפים שנה של תורת הלחימה במשפט אחד: המנהלה האפורה מנצחת מלחמות. או בלשונו של סון דזה: "זה אשר הכין תוכניות מרובות ערב הקרב מנצח". תוכניות מפורטות, עם החלקים האפורים. עם הוראות מפורשות גם למה שנראה מובן מאליו.

מה עוד היה לנו שם? ראיונות עם קצב במהלך השבוע וחצי האחרונים (העיתונים מתערבבים בערימה) – בלעחס. אתה נורא מסכן, רחמונס. תתפטר כבר. אפילו אם אתה צח כשלג, המשרה חשובה ממך והמשרה הוכתמה. אבל אתה הרי לא מבין את זה. מזכיר לי את פרנהם מ"דדווד" (Deadwood). אתם רואים, אגב? יש בערוץ 3. סדרה של HBO (אוז, סקס והעיר, אתם יודעים) על המערב הפרוע. ג-א-ו-נ-י. גדול מפאקינג חיים. בקיצור, יש שם טיפוס מאוס כזה, בינוני ומתרפס, שכל חשיבותו בקשריו אבל לו עצמו נדמה שיש בו יותר מזה. זה קצב.

טוב, אני רוצה לתת לכם לינק למשו קטן שלי שעלה היום בנענע, אז נקצר ונשאיר את שאר ההערות השוטפות לאחורי זה. רק עוד דבר אחד: בעיתון של היום כתוב שתגובת ישראל לאיתותי שלום רפים מצד אדון אסד היא: "אם הוא רוצה שלום, שיתנתק מאיראן". אממממם, מה זה זה? ממתי אומרים למישהו שאתה בא לעשות איתו שלום עם מי כן ועם מי לא להיות בקשר. למה למצרים אמרנו להתנתק מברה"מ? לחוסיין יקירנו אמרנו לנתק קשרים עם עיראק של סדאם? חמאס וחיזבאללה זה משהו אחר, אבל יחסים עם מדינה ריבונית אחרת? גישה יהירה ומטופשת שכזו לא נראתה הרבה זמן.

אז לסיום, קחו לכם בבקשה תגלית ארכיאולוגית – דיווח חדשותי על אירוע שקרה היום, לפני 2591 שנה, כאן בארץ יהודה.