עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

כאן

נהניתם? ספרו לחבריכם. תודה מראש.

המשפט דלעיל נאמר על ידי בני הפושטק, שיודע אגב לזהות 24 מ-27 אותיות בעברית במכה ראשונה, במהלך ארוחת ערב השבוע. הוא בן שלוש וארבעה חודשים (כמעט). סתם, רציתי לחלוק.

יאללה, פוטוגרפים להמונים:

פושטק

אמו של הפושטק מבקשת לתרום את הסיפור שבו היא משכימה את הילד שיראה את אבא שלו בטלוויזיה מדבר "על האנשים הרעים שהרביצו לאיש", ואז הוא שואל: "אבל אם הוא בטלוויזיה, איך הוא יחזור הביתה?"

אחות של פושטק

זו עוד לא מדברת. רק עושה דוקטורט במדעי הפלירט והצחקוק.

שבת שלום.

הוליווד, כידוע, נשלטת (לפחות בצד האמנותי) בידי ליברלים, שזה המונח האמריקאי לסמולנים ימ"ש. הוליווד אוהבת פוליטיקה, על המרקע וגם בחיים האמיתיים. היא אוהבת להציג את הפוליטיקה בסרטיה ולהתחכך בדבר האמיתי.

בדרך כלל כשהוליווד מציגה נשיא אמריקאי – כלומר מציגה באור חיובי – הוא נוטה להגיד דברים שמצד אחד סוחפים את הדמיון (ככה זה כשתסריטאים ולא גיקים של מדיניות כותבים נאומים), אבל מצד שני גורמים לכל אדם חושב (או "חושב") לבטל כ"נחמד, אבל זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים".

ובכן, השנה יש לאמריקה סיכוי לבחור נשיא הוליוודי של ממש. אפילו רונלד רייגן לא ידע לכבוש כך את הדמיון – ולא הציג דמיון כה חובק, כה מרחיק לכת. הנאום שנשא היום (ג') בראק אובאמה, בתגובה לסערה שעוררה חשיפת אמירותיו של הכומר שלו לשעבר, ג'רמיה רייט – היה אחד הנאומים הגדולים שנישאו בתולדות הפוליטיקה האמריקאית, בשורה אחת עם נאום הבית המפולג של לינקולן ונאומי צלב הזהב של וויליאם ג'נינגס בריאן (אחד שרובכם לא שמעתם עליו כי הוא הפסיד – שלוש פעמים במירוץ לנשיאות, ועוד פעם אחת במשפט הקופים). מדובר בנאום שווה לפחות, מבחינת התואם לחלום הרטוב של כל מי שביסודו מאמין שיכול להיות יותר טוב, לכל מה שנשאו מרטין שין ב"הבית הלבן", מייקל דאגלס ב"הנשיא האמריקאי" או ביל פולמן (אללה ירחמו) ב"היום השלישי" – רק שהנאום של אובאמה היה במציאות, ולפחות על פי שווקי ההימורים הפוליטיים, הביא תוצאות מיידיות ועצר את הדימום.

את הנאום תוכלו לקרוא במלואו כאן. (תירשמו. זה חינם והם לא שולחים זבל, וזה עדיין עיתון טוב). לא אנסה אפילו לתמצת את הנאום, שארך 45 דקות וכלל כ-5000 מלה, אבל הוא השיב לכל השגה אפשרית על קשריו עם הכומר, אמר שכמובן ידע שלכומר דעות פוליטיות קיצוניות עמן לא הסכים מעולם, על הסיבה שבגללה נשאר חבר בכנסייתו זמן כה רב למרות זאת, על הסיבה שראה בו מורה דרך למרות דעותיו השגויות והמקוממות על פוליטיקה ו"אשמה לבנה". כפי שניסח זאת העיתונאי המעולה ג'ון דיקרסון במגזין "סלייט", "אובאמה הצליח להתוות את פני השטח של הכנסייה השחורה, הכשלים של הקהילה האפרו-אמריקאית, וגם לשים אצבע על גורמי הכעס הקיימים בקהילה הלבנה". הספק לא רע בכלל לנאום באמצע מערכת בחירות סוערת שגם נגעה כבר ברפש.

ניתן עדיין לפקפק בהגינות אם אובאמה באמת מעולם לא שמע מפורשות על האמירות המתסיסות במיוחד שנחשפו לפני כשבועיים – קריאה לאלוהים לקלל את אמריקה על חטאיה, אמירות שהממשל האמריקאי המציא והפיץ את האיידס בכוונה, ושאר תיאוריות קונספירציה מגונות והתנסחיות של שנאה ושל אמונה שהשנאה והגזענות הן בלתי ניתנות לריפוי – ההיפך מכל מה שמועמדותו של אובאמה אמורה לייצג.

אבל מעבר לעניין הזה, שהוא בחזקת "הוא אמר \ הוא אמר", אובאמה לא השאיר אבן אחת במקומה בפירוק המכשול שהציבו החשיפות על הכומר רייט בפני מועמדותו. בנוסף לתשובות על הכומר, הוא שם את כל העניין בהקשר הרחב של יחסי גזע באמריקה, ובהקשר הרחב עוד יותר של האתגרים שכדי להתמודד עמם, יש להתגבר על הקרע הגזעי – קרע שאותו מרחיבים, כך אמר במפורש, כמה פעמים לאורך הנאום – אנשים שמדברים כמו הכומר רייט.

אובאמה רחוק מלהיות מועמד מושלם. הוא נטול כל רקע ביצועי בהיקף גדול. דעותיו ליברליות בהרבה ממה שהרבה מתומכיו (במיוחד העצמאים והכמה רפובליקאים שעליהם גאוותו) קולטים. כמו כן, טרם התברר סופית אם מלוא היקף קשריו עם איש העסקים המושחת אנטואן רזקו התפרסם והובהר. טרם התברר אם יש עוד פרשיות. תומכיו (גילוי נאות: הח"מ נמנה עליהם*) מקווים שהגרוע מכל מאחורינו, אבל את האמת נדע רק בתחילת נובמבר.

אם אובאמה ייבחר, יש לו הפוטנציאל להיות נשיא מכונן בתולדות האומה האמריקאית. כזה שההיסטוריה מבדילה בין לפניו לאחריו. יש לו גם פוטנציאל להיות אכזבה כה גדולה, עד שתהליך הניכור של שניים או שלושה דורות שלמים מן הפוליטיקה יושלם סופית. אחד הקיסרים האהודים ביותר, עם עלותם לשלטון ברומא העתיקה, היה בחור צעיר בשם גאיוס יוליוס קיסר, אבל אתם מכירים אותו כקליגולה. העם הרומאי העריץ את אבא שלו במידה שאין למעלה ממנה, והלך שולל אחרי יופיו של העלם וכישרונו להחניף למי שלו היה זקוק. תוך חודשים ספורים החל להתברר שמדובר באחד השליטים הגרועים והמפלצתיים ביותר בכל הדורות, כזה שמעשיו המטורפים עדיין זכורים בהשתוממות ובעתה. נשיא אמריקאי אינו יכול להגיע לרמות כאלה של השתוללות (למרות שנזק אדיר הוא יכול גם יכול לגרום. כן ג'ורג', מדברים עליך) – אבל זה לקח כבד ראש על טיבן של ציפיות משלטון חדש.

התרחיש ההפוך, של ציפיות אדירות שאשכרה באות על סיפוקן, נדיר בהרבה בהיסטוריה. למרות שהוא קורה פה ושם, אפשר אפילו לומר שהכסף החכם לא היה הולך על זה. אבל כמו שאומר פוליטיקאי אחד שנתן אתמול נאום יפה – צריך תעוזה כדי לקוות.

——————-

* הח"מ עוקב אחר הקריירה של בראק אובאמה מאז תחילת 2004 – חודשים טרם הופיע לראשונה על הבמה הלאומית כשנודע שהוא יישא את "נאום המפתח" בוועידה הדמוקרטית. הח"מ הוא גם, עם כל הצניעות, הראשון שהזכיר את שמו של אובאמה בעברית, בכתבה לקראת הוועידה הדמוקרטית שפורסמה בוואלה.
תמונה: וויקיפדיה

הפתעה! משטרת ירושלים – אותו גוף מקצועי, מסודר ויעיל – הופתעה לגמרי. משטרת ישראל מודיעה בתדהמה. שוב. הפעם הופתעה קלגסת ירושלים מכך שמאות לוקים בנפשם צעדו על שכונת ג'בל מוכאבר במזרח ירושלים, במטרה להרוס את הבית שבו התגורר (בלשון עבר סופני) החלאה שטבח בקטינים לא חמושים בישיבת מרכז הרב. 
כמובן שהמלה "הפתעה", בשמשה את משטרת ירושלים, היא עניין יחסי מאד, ולא דומה כלל לאופן בו אתם ואני משתמשים ביחידה מילונית זו. כשאוהדי בית"ר ירושלים פרצו למגרש וערכו חגיגת אליפות אשתקד, המשטרה טענה ש"הופתעה", למרות ששדרי הטלוויזיה סיפרו בוודאות מוחלטת שהדבר עומד לקרות עשר דקות ויותר טרם שריקת הסיום, ולמרות שלא היה צריך אלא להיות בטווח שמיעה מן האוהדים כדי לדעת זאת (ונעזוב הפעם את השאלה למה בעצם למנוע זאת. פעם אחרת). הפעם היתה ההפתעה תלושה עוד יותר מן המציאות. בבוקר יום א' ישבתי במערכת סקופ, ושמעתי במו אוזניי את עמיתתי הדס כהן שואלת את דובר משטרת ירושלים: "האם אתם מודעים לכך שפעילי ימין קיצוני עומדים לצעוד בעוד מספר שעות לעבר בית המחבל בג'בל מוכאבר?” את התשובה לא שמעתי, שכן אינני נוהג לצותת לשיחות זולתי, אולם אין לי אלא להאמין שהתגובה שהקלידה הדס בידיעה שלנו על האירוע, לפיה "המשטרה מודעת וערוכה לאירוע" היא אכן מה שנאמר לה. ולמרות כל זאת, המשטרה "הופתעה". לאחר ניתוח סמאנטי-מורפולוגי מעמיק, אין לנו אלא להסיק שבמונחון של משטרת ירושלים, הוראת המלה "הפתעה" אינה "אירוע שלא נחזה מראש", כי אם "אירוע שלא משנה בכלל כמה היה ברור בעליל שיקרה, או כמה זמן מראש ידענו בוודאות שאכן יקרה, פשוט לא התחשק לנו להיערך ולו בצורה חצי רצינית לקראתו, מסיבה זו או אחרת השמורה עמנו". עמיתי המבריק יוסי גורביץ כבר ציטט את חיים חפר, שכינה את הסניף הירושלמי של משטרת ישראל "משטרה של כ"ך". האם זהו ההסבר לכשל המחפיר של אמש? ומדובר בכשל שבעליו העלובים וההזויים אינם מודעים אפילו לחומרתו, ומנסים לפטור בעוד "הופתענו" שכזה, שמעליב את תבונת השומע משל השתינו לו באוזן. ומה יקרה כשאירועים מגוחכים כגון אלה יעברו את סף המסה הקריטית, והאוכלוסייה תחדל באחת מלכבד אפילו את פוטנציאל האלימות של הקלגסת הכושלת הזו, לא כל שכן את יומרתה הנלעגת לייצג את החוק? על זה איש לא חושב, אבל זה הרי לא האופן היחיד בו כורתת החברה בישראל את הענף עליו היא חיה. הצנזורה של הג'ובות

עוד גוף שמעלים עין ומעמיד פנים הוא התקשורת הממוסדת בישראל. מבחינה פוליטית, התקשורת בישראל חופשית למדי ובשנים האחרונות אף למדה לבעוט קצת בממסד הפוליטי (בכפוף לאינטרסים ודעות, כמובן), כעולל החוקר את שריריו. אולם בעוד שחלפו הימים בהם סרו כל העיתונים הגדולים באופן אוטומטי למרות השלטון בכל פעם שנשלף קלף הביטחון (ולעתים לא רחוקות גם סתם "טובת הציבור"), הרי שהגנרלים והעסקנים הבכירים הוחלפו באדון ציני ונטול מעצורים בהרבה – האל ממון ועבדיו הנבחרים.

לכאורה, התקשורת בישראל נושכת, ומפרסמת חדשות לבקרים חשיפות מסמרות שיער על התנהלותם של גופים כלכליים, על השחיתות ועל הניצול. בפועל, מקפיד כל גוף תקשורת לפרסם רק על עוולות נדירות של הגופים אליהם אין לבעלי השליטה בו שום קשר.

תאמרו, מה אתה רוצה מהחיים שלנו, זו דרכו של עולם? נכון. הבעיה היא שברוב המשקים הלאומיים, הבעלות על הגופים הכלכליים השונים – ועל כלי התקשורת – מבוזרת במידה כזו שאכן מתקיימת מערכת איזונים ובלמים בין גנבים כביכול, בה מספיק גופים מדווחים זה על הפוילע שטיקים של זה כדי למנוע, אם לא השתנה בבריכה, לפחות השתנה מהמקפצה על ראשי המתרחצים האחרים.

אתכם, קוראיי הנאמנים, הסליחה על שבשל עומס העבודה בסקופ אין לי זמן לנשום ובטח לי לכתוב פוסטים, אבל אני רוצה להודות לכל הקוראים והבלוגרים העמיתים שהרשו עד כה סינדיקציה של כתיבתם באתר. עד כה פורסמו בסקופ, מאז הצטרפתי, אייטמים של: שוקי גלילי, יריב מוהר, יוסי גורביץ, יוסי דהאן, איציק ספורטא, עדי זילברברג, ירון חיימסון, מנחם רבוי, יוסי דר, יהונתן קלינגר… ובטח יש מישהו שבמצבי המטושטש משהו שכחתיו.

אה, ובבוקר (קצת אחרי שבע) אני מופיע בתוכנית הבוקר של קשת בערוץ 2, בנוגע לקלטת האלימות המשטרתית שפורסמה כסקופ כשר למהדרין באתר סקופ.

זהו לעכשיו, שוב סליחה, נשתמע בקרוב.

פתגם סיני חכם אומר: דברים מצטברים כי מחכים שהם יצטברו בשביל לכתוב פוסט, אז סתם נזרוק אותם פה:

הגיל, מסתבר, עושה אך ורק טוב לאחד בוב דילננו. כשהיה מר דילן צעיר, תקרית של צעירה הרצה אל הבמה כדי לגזור תלתל משיערו היתה מכניסה אותו לוואחדה פראנויה, וזה קרה וזה מתועד היטב.

פאסט פרוורד איזה 40 ומשהו שנה, ובוב עדיין מנגן בדרכים, במקרה זה בדרכי הסמבה בסאו פאולו, ובאמצע הגיג רצה בחורה לבמה וחיבקה את בוב שלנו, שנאחז מופתע בכובע הקאובוי שלו בטרם הפכה המעריצה לבובת תיקולים בידי המאבטחים ונלקחה משם. דילן המשיך לנגן כאילו כלום, ובתום השיר אמר "אני רוצה להודות לכולכם שבאתם, ובמיוחד לגברת הצעירה שהצטרפה אלינו על הבמה. איפה היא? רציתי לתת לה את הכובע שלי… אל תתנו לה להיעלם."

בקמפיין בלגאנים מכל מיני כיוונים. על הסיפור הקנדי של אובאמה שמעתם? ובכן, מסתבר שקמפיין קלינטון החצוף, שהעלה את זה, בעצמו התקשר לשגרירות הקנדית כדי להגיד להם "לקחת את הדיבורים הקשוחים על נאפט"א עם גרגר מלח". אצל אובאמה זה לפחות היה בפגישה שהקנדים ביקשו.

ואם חשבתם שזה שיא החוצפה של הסנאטורית קלינטון, תחשבו שוב. אני לא מצליח לחשוב על אף מועמד לנשיאות, באף מפלגה, שאמר אי פעם שהוא (או היא) והמועמד של המפלגה השנייה כשירים להיות מפקד עליון, בעוד היריב מהמפלגה שלה – לא בטוח. פשוט לא ייאמן.

אובאמה ניצח 61-39 בוואיומינג, אבל זה הביא לו בדיוק שני צירים נטו (הצירים התחלקו 7-5). כרגע הוא מוביל, לפי הספירה האחרונה שראיתי, ב-140 צירים. ראיתי גם ספירות צנועות יותר, אבל יותר מ-100 בוודאות.

ביום שלישי יש מיסיסיפי, ולפי כל הסקרים אובאמה צפוי לכתוש שם במידה זו או אחרת, בין 60-70 אחוז. אחרי זה אין כלום יותר מחודש, עד ה-22 באפריל בפנסילווניה. שואלים את עצמכם למה זה? כי הסניפים המקומיים המפגרים של פלורידה ומישיגן התעקשו למרוד במפלגה הארצית ולהקדים את הפריימריז שלהם, ולכן יש בלגאן שלם על האם לתת לצירים שנבחרו בבחירות המרדניות האלה להשתתף בוועידה הארצית. (אם כן, זה עוזר לקלינטון, שהיתה היחידה שבכלל היו פתקים בשמה במישיגן, והיחידה שעשתה קמפיין בפלורידה, תוך שימת פס על המפלגה הארצית). כרגע הדיבור הוא שיעשו בשתי המדינות "מחדש", אולי בשיטה בהולה יותר מהרגיל. הבעיה היא המחיר. בעוד שבמישיגן זה רנטבילי, בפלורידה זה יעלה כ-25 מיליון ואף אחד לא מתנדב בינתיים לממן את זה.

על סיפור ה"מפלצת" בטח שמעתם – אחת מיועצות החוץ של אובאמה, בראיון לעיתונאית בריטית, אמר "הילארי היא מפלצת – זה לא לציטוט". הבריטית, בצדק גמור, לא קיבלה את החיסיון החד-צדדי-וגם-בדיעבד הזה, ופרסמה את הציטוט. היועצת, סמנתה פאואר, בחורה חיובית שחקרה שאלות של רצח עם, נאלצה בצדק להתפטר מתפקידה כיועצת. אבל לא עושה רושם שזה עולה לאובאמה – הטרנדים שלו בסקרים ובשווקי הכסף מצוינים מאז התקרית. אני חושב ששימוש מושכל של הבוגדנות המחפירה של הילארי – האמירה כי עמיתה למפלגה, שהוא כרגע המועמד הסביר יותר, הוא פחות כשיר להיות מפקד עליון מהיריב הרפובליאי – יקבור אותה גם בפנסילווניה, ובא לדוד סם גואל.

מק'קיין בא לארץ בשבוע הבא. אתם חושבים שלמישהו יהיו הביצים לשאול אותו כמה שאלות נכוחות על החבר שלו, הנוצרי-משיחיסט-גוג-ומגוגיסט ג'ון האגי? איכשהו לא נראה לי…

ולסיום: וואי, ראיתם את ההקלטה של שיחת החירום בפיגוע בירושלים, אצל גיא זוהר בערוץ 10?? המוקדן, אדיש ואהבל למשמע, היה צריך שיגידו לו חמש פעמים מה קורה ואיפה קורה, והוא לא עש רושם כלהוט לגלות יותר ממה שהמטלפן הנרגש בחר לפלוט (אה, חוץ מאיזה "איפה" אחד, שהביא את ה"ישיבת מרכז הרב" החמישי לפחות). אני מבין שהתפקיד של המוקדן להישאר רגוע כדי שיוכל להבין בנאדם נרגש, אבל זה נשמע לי יותר מדי כמו פעמים רבות בהן טלפנתי למשטרה ונאלצתי לחדור דרך חומת אטימות אדישה ועוינת, בנויה היטב ובמכוון. גרררררררר.

עדכון: בעת קריאה באייטם הזה בוואלה, שמתי לב לכמה דברים: קודם כל, שי אילן תקוע במחזור החדשות הקודם לגבי הסיפור הקנדי. אבל מה שכן, הוא הזכיר לי כמה פרפראות: האשימו את ממחנה קלינטון שהם הכהו את עורו של אובאמה בתשדירים שלהם, יעני מסר סמוי "הוא כושי". ממה שאני קראתי, אין לזה רגליים.

עוד סיפורון הוא פרשת דו"חות המס. קלינטון טרם פרסמה את נתוני ההכנסה שלה – לא ל-2006 ולא ל-2007. בהתחלה היא אמרה שהיא תעשה את זה ב-15 באפריל – יום דו"חות המס. עכשיו זה הפך ל"בסביבות 15 באפריל". הילארי מתבכיינת שאובאמה מתנהג כמו קנת' סטאר, התובע המיוחד שרדף אותה ואת בעלה בצורה מכוערת ומטופשת במיוחד, והוציא 50 מיליון דולר כדי לגלות… כלום. שאיזה זוג חברים של הקלינטונים רימה באיזו עסקה, אבל הקלינטונים דווקא לא. כלום. נאדה. סתם שנאה.

לגבי קנת' סטאר זה נכון, אבל אובאמה אינו מאשים אלא רק דורש משהו שהחוק מחייב בסופו של דבר בכל מקרה, שהוא כבר עשה, ושהיא עצמה תקפה יריב במירוץ לסנאט ב-2000 ללא רחם על שלא עשה. אני חושב שיש די והותר זמן לכל הסיפורים האלה לחלחל לבוחרים בפנסילווניה, שם היא עדיין מובילה ב-11 עד 15 אחוז. שישה שבועות לפני, היא הובילה בכל מדינה שאובאמה ניצח בה.

ראש ממשלה אינו חייב להיות נואם בעל שליטה אבסולוטית בשפה, פאתוס וחוש של שחקן, כמו ווינסטון צ'רצ'יל, שידע לרומם את לבבות עמו בעוד בירתם – ולא "רק" ערי פלך מרוחקות – נחרבת סביבם.

הוא לא חייב להיות בעל גדולה היסטורית, כמו אייברהם לינקולן, שהוביל את עמו דרך מלחמת אחים משסעת שרבים בצד שלו עצמו לא רצו בה, כי הוא ראה מספיק למרחוק כדי להבין שהיא הכרחית בכל-כך הרבה מישורים.

מה הוא כן חייב, בעיתות משבר, כשעמו מותקף, כשממשלו נדרש לתפקיד העתיק, הבסיסי והיסודי ביותר של שלטון? הוא חייב להיות רלוונטי.

האם יש מישהו – אחד, שיקום בבקשה, כאן למטה בתגובות – שנושא את עיניו לאהוד אולמרט, אולי משם יבוא עזרו של מישהו למבוי הסתום הזה שאנחנו נמצאים בו? אני בספק. אשמח להתבדות, ולו גם מצוות טוקבקים של קדימה, אם עדיין יש בכלל דבר כזה. לכל היותר, אנשים מקווים ש"המערכת", באמצעות נציגה אהוד השני, תגרור את המנהיג הנפקד לאיזה שהוא פיתרון, או לפחות למעשה נקם משביע רצון זמנית.

ואולמרט עצמו אינו עושה דבר כדי להפריך דעה זו לגביו. הוא אינו מדבר לעם, אינו מתווה דרך, נותן סיבה, מלכד סביבו את השורות, מדוע עלינו להמשיך לסבול כך. וכי לשם מה וכיצד ילכד? באמת אין לו מושג מה יעשה. את מה שטען שיעשה כשהתמודד לבחירות – התנתקות חד-צדדית רחבה יותר בגדה – כבר אינו יכול לעשות בשום מצב. מנדט לוויתורים שיהיו הכרחיים כדי שיהיה פרי כלשהו למגעי האוננות שלו עם אבו מאזן (עוד "מנהיג" חסר משמעות) – מנדט כזה אין לו. והוא יודע זאת.

וכעת, בפעם השנייה תוך פחות משנתיים, מופצצים אזרחי מדינתו מדי יום ביומו, במשך שבועות, רואה איך כל האזור (כולל ערביי ישראל) מתלקח לאיטו עם כל היגררות והסלמה והקזת דם חסרת תכלית נוספת – ולו אין מושג מה יעשה, מתנהל לו באפס מעשה בלי היכן ובלי איך ולמה. הוא אחוז בעתה שמה מבצע צבאי גדול יתפוצץ לו בפרצוף – כי הרי צה"ל לא השיל מעליו בשנה וחצי עשרים שנות הפיכתו לצב"ל (צבא בט"ש לישראל), ולא משנה כמה הרמטכ"ל גבי אשכנזי עושה רושם כמבין את בעיית היסוד הזו.

הפעם אין לאולמרט את דן חלוץ להאשים. איש לא מתעקש עוד לנצח את הקסאם מהאוויר. יש לו רמטכ"ל גולנצ'יק, שיודע שמלחמה זה דבר קשה ומלוכלך ונקבע באמת רק על האדמה עצמה. אם רק יבקש ראש הממשלה מראש הצבא, יכין לו ראש הצבא תוכנית מפורטת לכיבוש הרצועה וחיסול כל ההתנגדות המזוינת תוך שבועות ספורים. המחיר, אפעס, ידוע: מאות הרוגים. זה חיילים, שלנו, בלי לספור הרוגים נוספים בשדרות, אשקלון ואולי מעבר עד שההשתלטות תושלם, ולא פיגועים). מלחמה. כמו פעם. שהיו כותבים שירי גבורה, גבעת התחמושת וזה? כזה.

לא פעולות מול חוליה מקרית פה ומרדפים ושיטור, אלא לוחמה בשטח בנוי, מול אויב חמוש היטב, חדור מוטיבציה ובעל הכשרה כלשהי, עם הרבה מקרים של מחלקות שלמות שעולות על בניין ממולכד. ובכל זאת. זה מה שעושים כשיש קן התנגדות של האויב שאי אפשר לפייס אותו (ואשמח להתייחס לעניין ה"אי אפשר לפייס" במאמר נפרד) או להכניע בדרך אחרת. זה תפקידו של צבא.

הבעיה היא שעם ישראל אינו יכול לסבול את המחשבה שיאבד כמות כזו של חיילים במלחמה מול "כמה כנופיות טרוריסטים". גם עניין זה דורש מאמר נפרד. העניין הוא שבזמנים כאלה, תפקידו של מנהיג הוא להחליט מה עושים, להסביר זאת לעם כדי שהעם יבין מה נדרש ממנו וייתן את אישורו הריבוני, או לפחות יידע מה מתכוון השכיר שלו לעשות, ולעשות את זה.

כן, זה בהחלט עלול להתפוצץ לנו בפנים בכל מיני צורות (כמו שאולמרט זוכר בחרדה מקפיאה), וזה מפחיד ואני שמח שהעול לא מוטל עליי, אבל אני גם לא הלכתי וביקשתי אותו. אני לא התרסתי ש"זה מקום העבודה שלי". זה מקום העבודה שלך, איש מעורר מיאוס שכמוך? תעבוד! תרוויח את לחמך ביושר כלשהו. תפלוש לעזה. דבר עם החמאס. חסל את מנהיגות החמאס, תתקין למען השם את מערכת הלייזר שיש לה סיכוי כלשהו ליירט את הרקטות הפרימיטיביות אך הורגות האלה, במקום כיפת הברזל המגוחכת שמישהו דחף ודוחף לכולנו. תעשה, בשם כל האלים, משהו. אפילו כזה שרוב האנשים לא יסכימו איתו, אבל אתה כן. תיתכן אפילו מדיניות מושכלת של הבלגה. לא מבין איך, במצב הספציפי הזה, אבל אשמח לשמוע, אם זה מה שאתה חושב שצריך לעשות. תזכיר לנו שאתה קיים, אפילו אם זה יעשה לנו חמוץ בפה. גם זו העבודה שלך.

ואם השכיר אהוד לא יעשה את העבודה, בעלי ובעלות מניות יקרים, שומה עלינו להחליף אותו. גם לנו יש חובות בסיפור הזה. כמו שבעלי זכות הצבעה בתאגיד יכולים להיתבע על זה שהם נתנו ליו"ר רשלן בעליל למסמס את משאבי החברה, כך ההיסטוריה – זו שתיכתב בעתיד וזו שנחרטת בדם לנגד עינינו – שופטת בחומרה עמים שנתנו למנהיגים שלהם סתם כך לעמוד מנגד ברגעי משבר. נכון שהחלופות אין בהן כדי להעביר את הטעם הרע מהפה לעצם המחשבה עליהם, אבל גם מביבי "הציעו לי להיות שר אוצר באיטליה" ונתניהו ומאהוד "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים, הה-הה, עבדתי עלכים נכון שאני חכם ברק" אפשר לצפות שלכלהפחות יעשו משהו. אז אולי הגיע הזמן לכנס ישיבת בעלי מניות?   

* פורסם במקור בסקופ – חדשות הגולשים של ישראל

מדור מצוין וחינוכי זה מבקש להתנצל בפני כל מאות – מה מאות, אלפי – הפונים שביקשו להגיב לפוסט הקודם, על תעלומת השנים החסרות ביהדות, וגרמו למרבה הצער לקריסת השרתים של "רשימות" ובשל כך נמנע מאיתנו דיון מעניין. או במלים אחרות, זדיינו כולכם (חוץ מיובלוג), מניאק מי יטריד אתכם יותר במשהו מעבר לסחי השוטף. <\רגשי>

ונעבור לסחי השוטף: את הפרפראות האחרונות מנתיבי הקמפיין אפשר לקרוא בביתי המקצועי החדש, הלא הוא אתר סקופ, אליו הצטרפתי אתמול כחבר מערכת. תחת הנהגתו של עורך האתר, ידידי היקר שי גולדן, אנחנו נעשה שם גדולות ונצורות בעיתונות עממית ובלתי תלויה, ונהפוך להיות ה-בית לתוכן איכותי ושונה מהשטאנץ של האתרים הגדולים. האתר מבוסס על תוכן גולשים (פלוס תרומות של חברי מערכת), ובעתיד הדי קרוב אנחנו מתכוונים להתחיל לנקוט באמצעים כדי לתגמל גם את הכותבים.

אני מזמין את כולכם לנסות את כוחכם בכתיבה – בין אם כתיבת דעות שלהן מקום של כבוד באתר, ובין בדיווח על עניינים שוטפים. עניינים מקומיים מתקבלים בברכה, ואנחנו כבר יכולים להתגאות בפרסום שהביא השבוע לתיקון מפגע בקרית גת. אנחנו אמנם מקושרים עם שלל אתרים מקומיים מרחבי הארץ ומקבלים מהם פיקנטריה, אבל יש מקום לכולם. אם יש לכם סיפור עסיסי שנוגע לענייני הכלל, הצטרפו אצלנו באתר ודווחו לעם. אפשר לפרסם גם בשם בדוי במקרה שמדובר במידע רגיש, אבל פרטיכם המלאים יצטרכו להיות בידינו. ניתן ליצור אתי קשר במייל לפרטים, התייעצויות וכיו"ב. יותר מאחד מקוראיו המזדמנים של מדור חינוכי זה כבר נענו להזמנה פרטית להרשות סינדיקציה של הבלוגים המצוינים שלהם אצלנו, ומאמר של אחד מהם כבר ראה אור אצלנו. אז אם לא קראתם את זה כבר ברשימות, תנו לשוקי היקר בתגובות בסקופ.

ולענייני הכלל: הסיפור החם ביותר כרגע בארץ, לטעמי (מעבר לעובדה המדהימה שאפילו את 83 השקלים העלובים שהבטיחו להוסיף לניצולי השואה טרם הוסיפו), הוא הסיפור הלא נתפש על כיפת הברזל. אני כמובן לא מומחה לכל הסוגיות הטכניות (או אפילו לאחת בודדת מתוכן), אבל חופשי עושה רושם שמישהו אשכרה הקפיא פרויקט בעל סיכוי לעבוד (וגם עוד אחד) לטובת פרויקט חסר כל סיכוי כזה אבל עתיר קופון לגזירה. אני לא מאלה שמרבים להמליץ על העמדה לדין באשמת בגידה, אבל אם יוכח שזה מה שקורה כאן, ושהמניע היה בצע כסף, מגיעה פה כיתת יורים – עם קסאמים בכינון אופקי.  

ולסיום, בחזרה לקמפיין: האתר סלייט מדווח על טרנדים לא טובים לאובאמה בסקרים האחרונים בטקסס, ערב הפריימריז\ועידות מחר בטקסס ובאוהיו (בטקסס יש שיטה מוזרה, מסובכת מהתחת שלדברי הילארי "גרמה כאן לגברים מבוגרים לבכות"). אוקצור, מדווח שם שלאובאמה יש יותר תומכים שמצהירים שהם עוד עשויים לשנות את דעתם, וכמו כן הוא "מוביל" בשיעור המצביעים שדעתם עליו "לא חיובית". הוא לא מצליח לעבור להובלה באוהיו ולא מצליח לברוח בטקסס – אבל עקב השיטה המוזרה בטקסס, יכול להיות שהיתרון המתמטי הקטן שלוט יקבל ביטוי חזק יותר במספר הצירים, שזה הרי מה שמשנה.

הרוח כרגע אומרת – הרוח במקרה זה היא ביל ריצ'ארדסון, שהחליט לא לתת לאובאמה את הניצחון בטקסס עם תמיכה היספאנית כשרה, אבל אמר שמי שיוביל בצירים אחרי מחר, ראוי שהמפלגה תתאחד מאחוריו (או אחוריה). אז זהו, שבשביל שזה יהיה מאחוריה, כבודה צריכה לנצח די בענק הן באוהיו והן בטקסס, ולמרות הטרנדים האחרונים הכסף החכם לא שמה. ספיקינג אוף כסף, שווקי הכסף (בורסות ההימורים הפוליטיים) הולכת על אובאמה בשיעור עצום של 84-15. הוא אמנם יורד ביממה האחרונה בחצי דולר בשוק אחד ובשני דולר בשוק שני (ועולה בעשרה סנט בשוק שלישי). הכסף (חכם או לא, זה נספור במדרגות), עדיין חזק עם חביב המדור. טפו טפו, 30 שעות ככה למנאייק.

הילארי שמה את כל הביצים בסל של ההפחדה, ושל להיות המועמד של "אמא'לה מפחיד, בוא לא ננסה שום דבר חדש." חלקכם ראיתם מן הסתם את הפרסומת בפינה של ניצן: "השעה שלוש לפנות בוקר. הילדים שלכם בטוחים. אבל בבית הלבן הטלפון מצלצל… מי יענה לטלפון?" האמת שזו היתה די הרמה להנחתה, ואובאמה לא החמיץ את ההזדמנות: "השאלה היא לא מי יענה לטלפון, אלא איזה שיקול דעת יופעל" – רמז עבה לבעיה הכי גדולה של הילארי, התמיכה שלה בזמנו במלחמה בעיראק. אם היא תנצח באוהיו ביותר מכמה אחוזים בודדים, ותיאר צמודה מאד בטקסס, זה ייתן לה חמצן להמשיך. אם היא תנצח באוהיו באותו הפרש שהוא ינצח בטקסס, זה די גמור.

יאללה, המשך יבוא. בסוף הוא תמיד בא.

צ'מעו קטע.

מסתבר (ואני לא ידעתי את זה, וגיליתי את זה רק בוויכוח עם איזו כהניסטית מופרעת אך בקיאה ומעניינת לוויכוח באיזה פורום) שאם הולכים לפי המקורות היהודיים, בית המקדש הראשון חרב ב-422 לפני הספירה (וסליחה מאלה שכבר ראו ובטח לא הבינו מה אני מקשקש. לפני הספירה), ולא ב-586 לפני הספירה כמו ששאר העולם יודע. בחיי. תבדקו בגוגל "חורבן בית ראשון" ו"לבריאות העולם" ותראו שהתאריך האחיד המקובל הוא שנת 3338 לבריאת העולם. אנחנו היום בשנת 5768 לבריאה. תעשו חשבון. תודה.

עכשיו, זה כשלעצמו לא היה מדהים כל-כך, וניתן לתירוץ. אלא שלפי אותה ספירה יהודית, בית המקדש השני חרב בשנת 3828 – 68 לספירה – רק שנתיים זניחות הפרש מהספירה המקובלת בשאר העולם.  איפה נעלמו 160 ומשהו שנה??

עכשיו, הכהניסטית המופרעת דלעיל מתעקשת לקרוא כפשוטו וממציאה (לא היא ממציאה אבל מנפנפת) באיזו תיאוריה הזויה לפיה כל התארוך המקובל של האימפריות הבבלית והפרסית (ובהתאמה גם האשורית) שגוי בתכלית וצריך להזיז אותו כדי להתאימו לגרסה הרבנית הקדושה.

לא נלאה אתכם בפרטים, אבל במהלך שיטוטיי ברשת גיליתי שגם לזה (השבח לאלת האינטרנט) יש עמוד בוויקיפדיה, והחכמתי, וגיליתי שלא כל היהודים הדתיים מוצאים צורך לשנות את כל ההיסטוריה כדי להסביר. שוין. אם אתם מכירים תיאוריות מעניינות בנושא – כנסו כנסו, אתם ראשונים.

כאן.

הערות נוספות בהמשך. כאן, אם המכונה תאפשר.