עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

נו, עוד שני פעילי שמאל יכולים לנשום לרווחה, לאחר שהאשמות שקריות נגדם בוטלו בכוח צילומי וידאו. שופט בית משפט השלום בתל אביב ביטל האשמה נגד לאה מוסנזון ועמוס צוקרמן, לאחר שקלטת וידאו שצילמו פעילים, בהפגנה שנערכה מול הקריה בתל אביב, הוכיחה שהנאשמים לא עשו את מה שייחסה להם התביעה, ובמקרה אחד לפחות עשו את ההיפך הגמור (קראו למפגינים להישאר על המדרכה, ולא קראו להם לרדת לכביש כדי לחסום את התנועה).
 
במקביל, שיחרר השופט הצבאי, סרן דניאל כפיר (קבל מלה טובה, סרן כפיר), ממעצרו את עבדאללה אבו רחמה, חבר הוועד העממי של הכפר בילעין. אבו רחמה שוחרר לאחר שכפיר הגיע למסקנה שהוא עצור זה שלושה ימים "ללא כל סיבה ממשית", ותוך מה שאין להגדירו אלא כמשוא פנים קשה.
 
כפיר אף נזף בתביעה הצבאית על ניסיונה הבוטה להאריך את מעצרו של אבו-רחמה אך ורק מסיבות פוליטיות. יש שמועות שלתובע הצבאי שטען בדיון אשכרה זעו שערות הערווה כמלוא הנימה כתוצאה מנזיפה זו, אבל יש להניח שמדובר באופטימיות יתר.
 
לא מדובר בתופעה חדשה. כוחות הביטחון, וגם אכיפת החוק, משתמשים באישומי שווא מדי יום ומדי שעה, תוך הסתמכות על כך שבתי המשפט ישמשו כחותמת גומי לכזביהם – מה שברוב מכריע של המקרים אכן קורה.
 
לאחרונה, בעקבות ריבוי התופעה של פעילים פוליטיים שמסתובבים עם מצלמות וידאו, אין לישרים שבין השופטים ברירה אלא לבטל את האישומים הכוזבים. אלא מה? לביטולים כאלה אין שום תוצאות שליליות מבחינת התובעים והשוטרים השקרנים והמפלילים שמביאים את אישומי הכזב לפני בית המשפט. כמו כן, אזרחים רגילים, הנעצרים בנסיבות פחות מתוכננות מראש, אינם מצוידים בדרך כלל באמצעים להפרכת שקרי "100 בשבילך".
 
כרגיל, לרשויות מותר לחמוק מעונש על מה שאזרחים בעלמא נענשים עליו – בין אם זה זיוף פרוטוקולים או עדות שקר. זו גם הסיבה למה שנראה ככסילות שאין שנייה לה – ההתעלמות המוחלטת ממצלמות הווידאו המלוות את ההפגנות הללו בעת הגשת אישומים כוזבים. זו לא התעלמות, זו פשוט אדישות, שהיא התגובה הסבירה למה שאין סכנה בצדו.
 
חשוב מאד שאף אחד לא יתחיל לדבר על משקלה של הבושה, כי היא אינה משחקת כאן שום, אבל שום תפקיד. בבואם להאשים אנשים בבתי משפט, נוהגים כוחות הביטחון שלנו בשיטת ה"זרוק הכל על הקיר ותראה מה יידבק". לעתים קרובות מדי, משהו אכן נדבק. לעתים קרובות מדי, מישהו מאבד את חירותו בגלל שלקלגס מגונה ולתביעה בריונית התחשק לשים אותו בכלא בכל מחיר, ולעזאזל האמת. ובמקרים הנדירים שהצואה המושלכת אל הכותל זולגת ממנו ארצה? נו שוין. לא קרה שום דבר. יש עוד הרבה מאותו סוג.

המשטרה והצבא אינם מבינים שבכל פעם שהם משקרים כך, הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. את הכוח שיש להם, רק אנחנו נתנו להם. אנחנו, העם, המקור היחיד לסמכות כלשהי. את ההגנה מפגיעה, בצורת החמרת הענישה על תקיפתם, רק אנחנו נתנו להם. הם, בתמורה, מזנים את זכות היתר הזו בחוצפה ובציניות שאין כדוגמתן. כשנחליט שהם, כגוף, אינם ראויים עוד לסמכויות היתר הללו, זה לא יבוא בהודעה מסודרת. זה יבוא בהתפרצות יצרים שסופה מי ישורנה.
 
בתי המשפט צריכים, ובדחיפות, לאמץ מדיניות של ענישה מיידית ומשמעותית על עדויות השקר הללו. כל עוד לא תהיה לקלגסים כל סיבה להימנע מפשעיהם, הם ימשיכו להתנהג כמו קלגסים. אבל לא זו הסכנה האמיתית. הסכנה האמיתית היא שבסופו של דבר, שק החבטות יתחיל להשיב אש. המרחק בין אפס שוטרים שמקבלים לום בראש או גרוע מזה לאחד הוא עצום ורב. המרחק בין אחד לעשרים ולמאה הוא זניח, ורק עניין של זמן. אם אנחנו לא רוצים חברה שבה שוטרים וכיוצא בהם מהווים מושא לאיבה אלימה, שתקיפתם ואף הריגתם מככבת בשירים פופולריים, חייבים להעניש בחומרה את אלה המשתמשים בזכויות היתר של מקצועם כדי לפשוע.

————————

* הכותב ריצה עונש של מעצר, מעצר בית ועבודות שירות בגין עבירה פלילית. על אף שהוגש נגדו בין השאר גם אישום כוזב, זה בוטל בטרם הכרעת הדין. בעבירות בהן הורשע הוא אכן היה אשם, אם גם מבחינה טכנית גרידא.

הבוס שלי, ראש דסק החדשות בוואלה, החליט ללכת עם "בעולם" בכותרת. אני מעדיף ככה, אז בתור ראש הדסק ב"רדיקל מקלדת", ככה זה עולה פה. בגרסה המקורית היו עוד שתי פסקאות בסוף שעונות מראש להשגות שחלקכם בטח תעלו, אבל נשאיר את זה ככה ונענה להשגות אם וכאשר תעלו אותן.

*************************************************************

הדבר שאני אישית מתבייש בו יותר מכל, בנוגע להתנהגות כוחות צה"ל ומג"ב בכפר הפלסטיני בילעין בחודשים האחרונים, אינו האטימות או הבריונות המרושעת לעתים, אלא הטמטום המדהים והמתסכל שמפגין אחד הצבאות החזקים בעולם.

בהתחלה היו ההפגנות נגד גדר נערכות על תוואי הגדר, וכללו הפרעה ממשית לעבודות. בתנאים אלה היה הגיון כלשהו בתגובה הכוחנית של כוחות צה"ל, שנשלחו על מנת לאפשר את קיום העבודות.

אולם לפני כשלושה חודשים החלו כוחות צה"ל להתעקש גם על פיצוץ ההפגנות של יום שישי – יום שבו לא נערכות כלל עבודות בתוואי הגדר, ולכן אין ביכולתם של המפגינים להזיק להן במיוחד. לאחר שרב"ט מיכאל שוורצמן איבד את עינו מאבן שנזרקה עליו, החליט צה"ל שהוא חייב להתחיל את העימות עם המפגינים בנקודה טופוגרפית גבוהה יותר, ולפני שנזרקה אפילו אבן אחת. מסיבה זו החלו כוחותינו לחסום את דרכם של המפגינים כבר בתוך השטח הבנוי של הכפר, באמצעות תלתלית (גליל של תיל דוקרני), שמונחת בשרירותיות סמלית לא בקצה השטח הבנוי של הכפר, אלא מעט פנימה יותר, כך ששני הבתים הקיצוניים מנותקים בעצם משאר שטח הכפר.

ההחלטה הזו לא ממש מיזערה את הסכנה אליה נחשפים כוחותינו. ההפגנות היו נעצרות בתלתלית והמפגינים היו ממשיכים לעמוד שם עד שהשבאב היה משתעמם ומתחיל לזרוק אבנים, או שהמגבניקים הם שהיו משתעממים, ומתחילים לירות אפילו בלי העילה הלכאורה לגיטימית הזו.

חשוב להדגיש את האבסורד: בתגובה לזריקת אבנים של השבאב, לעתים מכיוון שונה לגמרי מזה שבו ניצבו המפגינים, היו כוחותינו תוקפים דווקא את המפגינים, שנוקטים באופן עקרוני טקטיקה של אי אלימות. לפעמים הם עומדים כשזרועותיהם שלובות, לפעמים הם כולאים את עצמם בתוך מיצג של "גדר", ולפעמים פשוט יושבים על הארץ. זה לא משנה. בסופו של דבר, עם אבנים או בלעדיהן, תמיד מגיעה הנקודה שבה חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, החמושים מכף רגל ועד ראש ומאובזרים בציוד מגן, מחליטים שהם פשוט חייבים לפזר את ההפגנה בכוח.

אחרי המתקפה הראשונית נגד המפגינים, הכוללת מכות באלות וירי של גז וכדורי גומי, היו הכוחות מתקדמים לעומק הכפר, לכאורה כדי לרדוף אחר מיידי האבנים (שאותם כמעט לעולם אינם מצליחים לתפוס). בתוך הכפר יורים הכוחות גז וגומי ובסוף הולכים הביתה – כי הם הרי לא יעבירו את הלילה בכפר – והשבאב היה מנצל את ההזדמנות "להבריח" אותם במטר של אבנים. זכורה במיוחד תמונה שבה, אחרי עוד יום של עימות, הגיע השבאב עד לתוואי הגדר והפציץ ג'יפ צה"לי בעשרות אבנים ממרחק קרוב.

בשבועיים האחרונים, אחרי סיום ההתנתקות, שינו הכוחות פאזה בטיפול בהפגנות. בשני ימי שישי האחרונים, כבר בשעות הבוקר המוקדמות, השתלטו כוחותינו על הכפר וניצבו לאורך הרחובות הצרים במטרה מוצהרת לוודא, ש"היום לא תהיה הפגנה בבילעין". עכשיו, במקום שהשבאב יצטרך לזרוק על כוחותינו אבנים ממרחק מאה מטרים של שטח פתוח, יכלו הנערים לעשות זאת ממרחק קצר בהרבה, מעל גגות או מאחורי חומות. בנסיבות הללו, הסכנה לפגיעה בחייל צה"ל גדולה פי כמה.

הטמטום לא מסתיים פה. שלשום נפגעו שלושה חיילי צה"ל מגז מדמיע שהם עצמם (או חבריהם) השליכו. כשנשאל מפקד הכוחות במקום אם לא מדובר במחדל, ענה "אי אפשר לשלוט בכיוון הרוח". נכון מאד, אבל אפשר לברר את כיוון הרוח לפני שזורקים גז. חוסר המיומנות רק נמשך. אחרי שנפגעו מהגז, ניסו החיילים הדומעים לשטוף את עיניהם במים. היו אלה הפלסטינים המצחקקים, שמנוסים בפגיעתו של הגז, שנאלצו להסביר לחיילים שמים רק מחריפים את הבעיה (משהו שכל מי שעבר טירונות אמור לדעת). המפגינים השמאלנים והעוינים הם שהושיטו לחיילים בצל, שבכוחו להקל על הפגיעה. עכשיו נותר רק לברר מיהו ה"מפקד" ששולח את חייליו לשטח בלי ידע מינימלי על השפעות כלי הנשק שהם נושאים. אחד החיילים הנפגעים, בזעמו על המצוקה שגרם לו הגז, התפרץ לתוך דבוקה של מפגינים וצלמים, חבט לכל עבר כשור זועם והוריד סטירה אדירה דווקא לצלם של ערוץ 10 שנכח במקום.

כך, במשך שעות ארוכות, שהו כוחות צה"ל במרכז הכפר, בצורה שמערבת בעימות גם את מי שבימי שישי העדיף להסתגר בביתו ולא ליטול חלק בהפגנות. תוך כדי כך גם סיפקו כוחותינו שפע של צילומי וידאו לצלמים מכל העולם – רימון הלם שנזרק לתוך חצר המסגד של הכפר, גז מדמיע שנורה לתוך חצרות בתים עם ילדים בפנים, ועוד ועוד.

ואחרי כל האלימות האימפוטנטית הזו, אחרי השעות הארוכות שבהן שיחקו אחינו ובנינו בחיילים מול אספסוף של בני 15, אחרי כל הנזק התדמיתי הזה – בסוף כן נערכו בשני המקרים הללו הפגנות. האם ייתכן ביזיון גדול יותר?

* הכותב עוסק בימים אלה בהשלמת סרט על ההפגנות בבילעין.

מחר מתחילה עוד עונה של הליגה הטובה בעולם (חמישי, 03:00 בלילה. האלופה ניו אינגלנד פטריוטס נגד האוקלנד ריידרס. אין שידור למה ESPN יצאו האמא של האפסים, אבל יש לא מעט שידורים החל במחזור המלא ביום ראשון) .

ולשאלות הבוערות: האם ריקי וויליאמס יישבר וידפוק שאכטות תוך כדי ריצה עם הכדור? האם רנדי מוס יצליח באוקלנד, או שמא יוכיח שמינסוטה צדקה כשנפטרה מהתחת האגואיסטי שלו? האם טרל אואנס יסתום ת'פה? האם הג'טס שלי יצליחו להגיע לסופרבול? האם אצליח לרמוס סופסוף את המתחרים בליגת הפנטסי? האם מגלי הכישרונות בליגה ישיגו כבר את הטלפון שלי ויתחילו להגיש הצעות על שירותיו של הכוכב העולה, הקווטרבק העברי הראשון לציון? כל אלה ועוד, בעונה שמתחילה כבר בליל חמישי הקרוב.

איזה כיף!

בעונה הבאה הוא פותח בהרכב, מבטיח P-:

לא, אין לי טענות על יהירות יתר…זה סתם נשמע טוב

דקה 5 – 0:1 לזמרי היודל. זה בטח עצוב לבנאדו לדעוך ככה מול כולם.

דקה 16 – רק ההגנה מדאיגה אותי. שער אחד לפחות יבוא פה.

דקה 20 – 1:1. רק דיברתי D-:

מסכן הילד, לא הבין שהצעקות שלי זה דבר טוב והחל לתמרר (שאפו, פרנץ). באה אמא שלו להציל אותו לממלכת הנשים. לא נורא. שנה הבאה במונדיאל הוא כבר יישב עם אבא שלו לראות.

דקה 33 – קלמי סבן קקה לגמרי היום. לא מדויק בהתקפה בכלל וגם עושה לחברים שלו פוזות של "תפתחו לי", שעוד אין לו מספיק רפ כדי לעשות.

דקה 39 – סקר זריז: מי עוד לא הבין שנוימן חושב שצריך להכניס עוד חלוץ? כולם הבינו? יופי. שתוק, נוימן

דקה 41 – טעון בירור: מי אמר על מי "אמרתי לו שלוש פעמים", ומה הוא אמר לו?

מחצית

טוף, לא נורא בכלל. די, אין יותר דיבורים על תחת. אברם בנה פה נבחרת שלא נשברת וזה המון. קבל הרבה ריספקט, יא תככן ומתמרן תקשורת מגעיל שכמוך.

כמה מסקנות ביניים:

קטן שחקן מאד מאד מוגבל. הוא מהיר מאד, הוא בנוי כמו סוס ויש לו אפילו מידה של שליטה בכדור. אבל הוא טיפש. לא טיפש כמו ראובן עובד, נגיד, אבל חמור גרם רציני. כדורגל זה לא פוטבול, אבל צריך מידה מסוימת של שכל.

יוסי לא משו היום. היתה לו פעולה אחת יפהפיה לפני הגול, ואחרי זה הוא לא ממש היה פקטור, למרות שעצם נוכחותו משנה את המשחק ומכריחה את השוויצרים להתנהג אחרת בעורף שלהם.

אבי נמני הוא ללא ספק השחקן הטוב בשורות ישראל היום. אם הוא רק היה בנאדם אחר, הוא היה יכול להיות גדול אגדות הכדורגל של ישראל.

דקה 53 – 1:1 גם בין הדבילים שלנו לדבילים שלהם. אחויה, ספר לנו אחורי זה איך בית המעצר בבאזל. "חיפסתי חיפסתי ושוב חיפסתי…"

דקה 57: – עוד שלוש דקות זה זמן קלאסי לחילוף. לא יודע אם זה אפילו צריך להיות עומר גולן. סואן יכול לאפשר לבאדיר לעבור קדימה יותר מבלי לסכן לגמרי את העורף.

דקה 70 – אתה מבין, נוימן מעצבן שכמוך? קל מאד לדבר על זה שהכדורים הארוכים לא טובים, ואתה צודק, אבל גם במסירות הקצרות החבר'ה שלנו לא מצטיינים הפעם.

לגבי החילוף – נכון שנמני היה הטוב בשורות ישראל, אבל ראו שהוא מתעייף. נראעה אם זנדברג מסוגל לתת את התנופה.

דקה 89 – חמש דקות זה המון. לא בא לי טוב העניין.

סיום

פשיו. יצאנו בזול. במחצית השנייה שיחקנו רע. אולי המשחק הכי חלש של בניון בקמפיין הנוכחי. בנאדו הציל לא מעט מכבודו עם משחק יציב מאחור במחצית השנייה. סואן היה צריך להיכנס מוקדם יותר. באדיר היה מצוין לאורך כל המשחק.

אני מבין בדיוק, אבל בדיוק את מה שעובר על הכוחות המאומנים והמתורגלים למופת שמתעמתים ברגע זה עם קומנדו אורנג'דה על הגג של בית הכנסת בכפר דרום.
 
תשאלו איך אני מבין – הרי לא עברתי, מן הסתם, חוויה קשה כמו פינוי בני עמי ממקום ישובם האהוב. נכון, לא עברתי, אבל את החוויה של לכפות על מישהו את רצוני תוך הקפדה מדוקדקת שלא לגרום לו אפילו אי נוחות פיזית קלה שאינה לגמרי מחויבת וקצרה ככל האפשר – את החוויה הזו אני עובר כל יום, כשאני מחתל את הבן שלי, קדם, בן שמונה חודשים ו-19 יום.
 
אתם מבינים, קדם אינו אוהב שמחתלין לו. אפילו בשעה שהוא מלין על ישבנו הרטוב והדביק, הוא בכל זאת מאד לא אוהב שמשכיבים אותו על הגב. "יהודי לא משכיב יהודי על הגב", הוא גורס, והוא מוחה בתוקף ואף בוטש ברגליו.
 
היות שילד בריא ועירני הוא, ישתבח שמה, הבעיטות שלו יכולות להיות לא לגמרי נעימות בפוגען במקומות רגישים. אלא שבהיותי הורה שפוי יחסית (שלא החזיק את בנו מחוץ לחלון הקומה השנייה זה די הרבה זמן – 8 חודשים ו-19 יום, למעשה) אני יוצא מנקודת הנחה שהוא לא מתכוון לזה – וגם אילו חשבתי שכן, זה לא משנה. אז אני מקפיד לבצע את פעולת החיתול במהירות רבה ככל האפשר, כדי למזער את טווח הזמן של אי הנעימות, ולא פחות חשוב – בעדינות רבה ככל האפשר, בלי לגעת אפילו אפילו בחספוס אגבי בעורו העדין, תוך התעלמות מהבעיטות והקרנת אנרגיה חיובית ללא הפסקה, בין אם זה באמצע יום שבת בסבבה או בשלוש לפנות בוקר בלי מספיק שינה גם ככה.
 
אני לא נוטר לו, לבכורי, על כך שאני נדרש לעדינות הזו, לוותרנות הזו, להתחשבות החד-צדדית הזו. הוא חלש ופגיע. הוא לא רואה את התמונה הגדולה כיום. הוא לא מבין את הצד שלי ולא מעלה על דעתו את האפשרות לעשות זאת. הוא לא ממש מבין שהשכיבה הזו על הגב קשורה ישירות להפסקת התחושה הלא-נעימה בבחיתול שלו, והוא גם לא ממש מבין שתחושה לא נעימה תיכף תעבור. כשלא נעים לו, זה כל מה שהוא יודע.
 
אז אני מקבל את זה, ולא מצפה ממנו ליותר. ככל שהוא יגדל, הוא יהיה זכאי לפחות ופחות מההתחשבות הזו, עד שלבסוף אוכל לצפות ממנו להתנהג כאדם הגיוני והוגן.
 
בתות לחץ כבד, אנשים נסוגים לפעמים לדפוסי התנהגות תינוקיים, וכשכולנו (כולל השמאלנים הכי אדוקים) אשמים במצב הלחץ הזה שבו הם נמצאים, אז גם בזה מתחשבים ולא נוטרים.
 
אבל מי שלא פחות מסכן מהמתנחלים המפונים הם החיילים והשוטרים המפנים, שבאמת עוברים טראומה רגשית שבטח איש לא הקציב לה כסף לטיפול פסיכולוגי עתידי. והכוחות האלה מפגינים איפוק של מבוגרים בבואם לחתל תינוקות, ולא נוקטים אפילו את הכוח הקל, השקול ללפיתה חזקה של רגלי התינוק הבוטשות. לו רצו, היו מנחיתים את המכולה על הגג תוך דקות ספורות. לו רצו, היו זורקים לגג גז מדמיע ואז מנחיתים עליו כמה עשרות שוטרים ללא התנגדות. לא רצו, עומדות לרשותם שיטות משיטות שונות להשתלטות על ההתעקשות הדווקאית והיומרנית עד גיחוך הזו.
 
אנחנו מבינים את כאב המתפנים, ואנחנו גם נוודא (תקשיב טוב, אתה שם בחוות השקמים) שהם יקבלו את מה שמגיע להם, עד הגרוש האחרון. אבל המסכנים האמיתיים – בעלי המשפחות שנעקרו מחיים של עשרים שנה ויותר – כבר התפנו מכפר דרום. מי שנמצא על הגג אלה נערים ובני עשרים משולהבים, רבים מהם בכלל לא בני המקום, שמצאו להם שילוב מושלם של מחנה קיץ אתגרי ואוננות דתית משיחית.
 
הנערים סמוקי הלחיים ובורקי העיניים על הגג עושים פרצופים של קרב הרואי, של נחישות נואשת, של עמידה על קידוש השם עד הסוף המר. אבל האמת מביכה לאין ערוך. זה לא מצדה. זה אפילו לא הקרב על הוועד. זה מקסימום הקרב על שידת החיתול, והמגוחך הוא שרוב התינוקות המשתוללים האלה הם בכלל לא אלה שמחליפים להם חיתול בעל כורחם.

בשנת 66 לספירת הנוצרים, (גתתכ"ו לבריאת העולם עפ"י מסורת ישראל), התקוממו יהודי ארץ ישראל נגד הכיבוש הרומאי. העם היושב בציון התפלג לשני מחנות עיקריים: מתונים, שהתנגדו לרעיון המרד ורצו למצוא נוסחת פשרה שתמנע את המשך המלחמה, וקנאים, שראו במרד לא רק תגובה מתבקשת לדיכוי, אלא הגשמה של שליחות אלוהית.
 
עם זאת, גם בקרב הקנאים נחלקו הדעות. הרוב חשבו שאמנם חובה קדושה היא למרוד, אבל את המאבק עצמו יש לנהל בהתאם לתנאים בשטח. לעומתם היתה קבוצה קטנה יותר, שנודעה בשם "סיקריקין", שטענה שאין די בהתקוממות בשם אלוהים ועשיית כל שאפשר מבחינה הגיונית כדי לנצח בשמו. הסיקריקין טענו שכדי להוכיח אמונה מוחלטת באל, יש לוותר על כל יתרון אסטרטגי שמעניקה ההתגוננות מאחורי חומות ירושלים (שביצוריה נחשבו למופת של הנדסה צבאית), ולוותר על אורך הנשימה שהעניקו מאגרי המזון העצומים של העיר. לדעת הסיקריקין, אוסף המורדים חסר ההכשרה הצבאית היה צריך להתעמת מול הצבא הרומאי האדיר בשטח הפתוח – שם הצטיינו הקלגסים הרומאים יותר מכל – ולסמוך על "השם יתברך" שיחולל למענם נס כדי להראות כמה שהוא בעצם תותח.
 
אגב, "סיקריקין" פירושו "אנשי הפגיון". את הכינוי קיבלו הכהניסטים המשיחיים של ימי בית שני בזכות מנהגם המלבב לחסל בדקירה או בשיסוף הצוואר את מתנגדיהם בירושלים הנצורה.
 
אז כדי לכפות את דעתם, שרפו הסיקריקין את אסמי התבואה של העיר, שהכילו על פי המקורות מזון לשלוש שנים נוספות. המטרה היתה לכפות על הרוב המוחלט בירושלים, שהתנגד לשטויות המזרגגות שלהם, לפעול על פי השטויות המזורגגות שלהם בכל זאת.
 
מה שהיה התגוננות מצוידת היטב ולא נטולת סיכוי (עקב מצב התוהו בו היתה נתונה האימפריה הרומית, בה הודחה מהשלטון השושלת המושלת) הפך למצור נואש, של אנשים מורעבים, שהוכנעו באופן בלתי נמנע (מבלי שאל כלשהו יעשה למענם דבר וחצי דבר, אגב). כחצי מיליון יהודים (על פי ההערכות השמרניות) נמכרו לעבדות, ורבים אחרים הוגלו מארצם בתנאים מעט קלים יותר. הקיום הלאומי של עם ישראל בארצו קיבל את מהלומת המוות הראשונה שלו (השנייה והסופית הגיעה כ-60 שנה מאוחר יותר, במרד בר כוכבא), ולא הושב על כנו במשך קרוב לאלפיים שנה.
 
פאסט פורוורד לשנת התשס"ה, הידועה בכינויה 2005. לאוטובוס בשפרעם, ולניסיון "לעשות משהו שיעצור את ההתנתקות" – שיכריח את הרוב לעשות מה שרוצה מיעוט פנאטי. כן, כמובן שמדובר במטורף בודד. אז מה אם ידוע בדיוק על אילו חוגי מתנחלים קיצוניים הוא נמנה טרם מותו, ובאיזו התנחלות הוא עבר לגור, ואת דבריו של איזה מנהיג של איזו תנועה הוא נהג לגמוע בצמא. הוא מטורף בודד, הבנתם, ובטח לא הושפע מדבריו של אף אחד. הכל מהראש החולה שלו, ובתעודת זהות שלו עדיין היה רשום "ראשל"צ". ובכלל, הוא בעצם קרבן של ההתנתקות! תראו מה אתם גורמים לאנשים לעשות! הכל בגללכם.
 
אהא.
 
ובכן, תקשיבו טוב, סיקריקין מודל 2005: הפעם אנחנו לא קונים את גלגולי העיניים שלכם, וגם מהדבקות העל-אנושית (או תת-אנושית) שלכם באמונות התלושות שלכם נשבר לנו להתרשם. הפעם אתם לא תשרפו את האסמים. הפעם אתם לא תשחטו את מי שחולק עליכם. על אף ביטחונכם שאתם ורק אתם יודעים מה שרוצה אלוהים (יהיה אשר יהיה). אתם תקבלו עליכם את הכרעת הרוב. למה אם לא, האויב הישמעאלי ממש לא יהיה הבעיה הכי גדולה שלכם. אנחנו, האחים שלכם, נעשה כל מה שיידרש – כל-מה-שיידרש – כדי ששנית הסיקריקין לא יחריבו את הלאום היהודי.

לפני כשבועיים הוציא ידידי הטוב ועמיתי לעבודה דוד רוזנטל ספר סיפורים קצרים בשם "שש בש עם ברוס לי". הסיפורים עוסקים בספורט, במערכות יחסים, בגעגוע, בבדידות ועוד. הייתי מפרגן לו כאן בכל מקרה, אבל אמרתי בוא נקרא את הספר קודם, שניראה שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים.

בחיאת כל האלים – הופתעתי לטובה.

אני אגזים אם אני אשווה את הרמה לאתגר קרת (מעט מאד סיפורים קצרים ראויים להלל הזה), אבל בהחלט יש משהו מהניחוח הקרתי הזה. מצד שני, זה ממש לא חיקוי של אתגר. דוד כותב על מה שבא לו, איך שיוצא לו, במין טעם שכונתי, ארצי, אסלי מאד.

מי שמחפש פוזה אינטלקטו-שמאלצית, עם שפה נורא גבוהה בכל מחיר ודימויי ברז מטפטף, הסיפורים האלה רק יעשו לו צרבת. אבל מי שמחפש צליל אותנטי ולא יומרני שמבוטא בצורה אינטליגנטית ונהירה ייהנה עד הגג. יש שם קטעים שיגרמו לכם להרהר, יש קטעים שייגעו לכם בלב, ויש קטעים שיגרמו לכם להשתנק מצחוק – במיוחד בתיאורים הפלסטיים, לא רק של סקס אלא של כל ההיבטים של הקיום הגופני (ודי לחכימא).

בקיצור, תעשו לעצמכם טובה ותלכו לקנות את הבונבון הקטן הזה. לא תתאכזבו. עליי.

"שש בש עם ברוס לי" \ 109 עמודים

דוד רוזנטל

הוצאת חלונות

עיצוב: אביחי ברוך התותח

היתה היום ידיעה על משהו שקרה במזכרת בתיה, ולפי מיטב הבנתנו היה על זה צו איסור פרסום. למרבה ההפתעה, ראינו ידיעה בולטת בנושא אצל המתחרים מרחוב מוזס. הרמתי טלפון למשטרת מחוז שפלה.

– "שלום, רחביה ברמן, וואלה! חדשות. האם יש צו איסור פרסום על הסיפור במזכרת בתיה?"

"למה אתה שואל?"

– "כי אני עיתונאי"

"אה….מי אתה?"

– "רחביה ברמן, וואלה! חדשות".

(צליל בולט של לעיסת מסטיק). "…טוב, שנייה"

"הלו…?"

– "שלום, רחביה ברמן, וואלה! חדשות. רציתי לדעת אם יש צו איסור פרסום על הסיפור במזכרת בתיה".

"מי אתה בכלל שאני אענה לך? תזדהה".

– "כרגע הזדהיתי".

"לא, תזדהה בפניי"

בשלב זה החלטתי שהידיעה לא כזו חשובה וסיפקתי את העצבים שלי בטריקת טלפון רועמת. מאיפה מגרדים את הטמפיטים האלה?

אמנון דנקנר טוען שלא ידע, עד לרגע בו שאלנו אותו היום, שהשופטת איילה פרוקצ'יה יושבת בהרכב הדן בעניין תביעת הדיבה שהגיש נגדו איתמר בן גביר הנתעב.

זה אותו אמנון דנקנר שכל-כך אובססיבי לגבי עניינים משפטיים, עד שקרא את כל 900 עמודי פסק הדין בעניין אריה דרעי, ולמד אותם לעומק והתפלמס אודותם עם כל העולם ואחותו במשך שבועות ארוכים.

אותו אמנון דנקנר פשוט לא התעניין לדעת מי השופטים היושבים בהרכב שדן בתיק בו הוא מעורב אישית, גם אחרי מספר החלטות בתיק ואחרי ישיבה אחת "במעמד הצדדים".

זה אותו אמנון דנקנר, אם להזכיר נשכחות, שליקק לחבר שלו דן בן אמוץ את התחת כל חייו, ורק אחרי שבן אמוץ מת העז הגיבור הגדול לפרסם ספר הטוען כי בן אמוץ שכב עם אמו בהיותו בן 12 ושבן אמוץ היה (בסוד שכל הברנז'ה בתל אביב ידעה ואף אחד לא עשה כלום) פדופיל שזיין בנות 14 באורח די קבוע.

אותו אמנון דנקנר שהגן בחירוף נפש על השחיתויות של אריה דרעי, ואז כאילו כלום החל להוביל "קמפיין נגד השחיתות", תחת הכותרת "איפה הבושה?".

בטח, אמנון. מה שתגיד.