עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

יש משהו מאד מקומם באנשים, שאינם נמנים על השכבות המקופחות והמסכנות, שזועקים חמס בקול עוועים כשנוגעים באחת הפרות הקדושות שלהם. אהובתי נירית נוהגת להזכיר בהקשר זה את אותם תל אביבים מחוגים מסוימים, שמנסים לשוות לתוכניות לסגור את בריכת גורדון אופי של אסון תרבותי נורא.

אבל גם זוגתי שתחיה תודה שהכותרת היום בחלק ב' של הארץ שברה את כל השיאים מבחינה זו. הכותרת הלכה כך: לא פחות ברברית מהשמדת פסלי בודהה באפגניסטן

ומהי אותה ברבריות נוראית, שמשתווה לאטימות, להיעדר הסובלנות ולשנאה שבהשמדת אוצר תרבותי בקנה מידה עולמי רק בגלל שהוא לא מסתדר עם התפישה החמורה של הדת שלך? האם מדובר בתוכנית זדונית לקעקע את יסודות כיפת הסלע? בולדוזרים השועטים לעבר כנסיית הקבר? סכין מונפת לעבר העופרים של יעל בר זוהר או בר רפאלי?

לא ולא, אחים ורעים. התוכנית, שמושווית בהינף מקלדת של אוויל משריש להשמדת פסלים נדירים בני מאות שנים, היא זו שקוראת לשיפוץ היכל התרבות בתל אביב. אמנם, אחד מ-1,500 בניינים בתל אביב שהוגדרו כראויים לשימור על ידי אונסק"ו, אבל איך לומר את זה בעדינות? הטאג' מהאל זה לא.

עכשיו, אני לא בא להתווכח בעד או נגד שינוי היכל התרבות. הייתי בתוכו פעמיים וחצי בימי חיי והמקום אינו מהווה חלק חשוב בעולמי. כמו כן, למרות שדווקא למדתי שרטוט אדריכלי, ברור שאין ביכולתי להתווכח עם תובנותיו האדריכליות של הלל שוקן, מחבר המאמר דנן, אדירכל וראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. לכן אציין רק שהבניין אמנם נאה בעיניי הסובייקטיביות, אבל ממש לא מרגש במיוחד, ואין בו שום דבר מרומם רוח או מפעים שאני אישית אוהב לראות בבניינים מסוג זה.

אבל ההזדעקות הזו, של אנשים אמידים ושבעים שמזיזים להם את הגבינה, באמת מעוררת סלידה. כן, מר שוקן, הצלחת למשוך את תשומת לבי – אבל רק במידה זו שעכשיו אראה ברכה מסוימת בזה שישנו את הבניין, ולו רק כדי שתתאפס על עצמך ותקבל *קצת* פרופורציות.

ידידי ערן ורד ואני עובדים בימים אלה על כתבת פיצ'ר בנושא גדר ההפרדה. נסענו לכפר בילעין על קטנועי הנאמן ובדרך מהמחסום, בכביש שעולה דרך כפרי הסביבה, הייתי המום ממספר הבורות בכביש. בדרך חזרה כנראה שהייתי המום עוד יותר, היות שלא זיהיתי בזמן את האמא של כל הבורות – משהו באמת עצום, שרוחבו כמעט כרוחב הכביש, אורכו כמעט כקטנוע שלם ועומקו כגובה הברך. איכשהו, בשמש החזקה, זה נראה עד שהתקרבתי מדי כמו עוד אחד הסדקים הדקים שלא צריך לעקוף. בקיצור, כל הגוף שפשופים כואבים וחבורות. אצלי בעיקר שפשופים (למרות שגב תפוס, שהיה כבר על סף שחרור, שב וננעל טוטאל), ואצל ערן בעיקר חבורה רצינית בירך. לא כיף בכלל, וערן החליט שיותר בחיים הוא לא עולה אופנועים וגם התעקש שאכתוב כאן שאני חרא של נהג. האמת שאני רוכב טוב מאד, אבל קצת יהיר מדי, ולמרות שנסעתי מאד לאט שם (30 ככה) כנראה שגם זה היה יותר מדי לתנאי השטח. עובדה.

וכל זה למה? בכלל שערפאת המזדיין השקיע את הכספים בקארין איי במקום בתשתיות. אז אדון עבאס, תתחיל להיטיב עם העם. שמוק.

מה שכן, עשיתי לאיזה ילד פלסטיני את היום כלשקחתי אותו סיבוב על הקטנוע. בגלל המצב המזעזע של הכבישים שם, דו גלגלי זו חיה מאד נדירה בפלסטין.

אני והבן של מוצטפא. מגניב לשמוע ילד צורח בהתרגשות 🙂

חוץ מזה, אני רוצה לפתוח בזאת רשמית את הקמפיין אהוד בנאי לנשיאות המדינה. לא יודע אם הוא רוצה וגם לא מעניין אותי. כשנגיע לגשר נעבור אותו. הגיע הזמן שלתפקיד הסמלי הזה ייבחרו אנשים שמסמלים משהו חוץ מפוליטיקה עבשה. חוץ מזה, אפילו שרית חדד עדיפה על האופציה המובילה כרגע בשוק – פואד בן אליעזר, בכבודו המוגבל ביותר ובעצמו. אז יאללה, אהוד. אנחנו כן רוצים אותך ואל תלך מיד לשומקום.

אנחנו, הסמולנים ימח שמנו בעגלא בזמן קריב, אכן לא זוכים לאוויר הצלול והנהדר שממנו אתם, אחינו המתנחלים, ממאנים באופן די מובן להתפנות. אבל עם כל הסימפטיה לכאבכם, זה שאנחנו נושמים עשן ופיח לא אומר שאפשר לחרבן לנו באוזניים בלי תגובה.
 
על מה אני מדבר? על ההתעקשות החוזרת ונשנית שלכם לעוות את העובדות, ההגיון, ואפילו את השפה העברית הדוויה. דוגמא? בבקשה:
 
היום הכריז ראש הממשלה על סגירת רצועת עזה לכניסת אזרחים. מה זעקה מועצת יש"ע בתגובה? "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שרה"מ יהודי מטיל מצור על יישובים יהודיים". האמנם? אז זהו, שלא. באחד באפריל 1982, לאחר שפונו המתקנים הצבאיים מחבל ימית, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. 19 יום לאחר מכן החל הפינוי עצמו. אז לא פעם ראשונה ולא נעליים.
 
דוגמא אחרת? בכבוד:
 
שלשום קרא ארגון "הבית הלאומי" הנכבד לתומכיו לפרק את מחנה הכוחות שתפקידם יהיה לבצע את פינוי גוש קטיף ויישובי צפון רצועת עזה. "מספיק שכל אחד מהצועדים לגוש ייקח מוט של אוהל", הסבירו שם בהגיון לוגיסטי שאין למעלה הימנו, ובנוסף תרמו גם את הפנינה הבאה: " לפעולה מעין זו יתרונות רבים. ראשית היא פעולה העומדת בכל הקריטריונים של מרי אזרחי בלתי אלים. אין בה אלימות".
 
אה, איך לבשר לכם את זה בעדינות, חבר'ה? לא יודע איך זה אצלכם, אבל בכדור הארץ, חבלה במתקנים צבאיים זה לא "מרי אזרחי בלתי אלים". זה משהו שאם פלסטינים רק חולמים עליו בלילה נוקש השב"כ על דלת ביתם, ואם פלסטינים רק נראים כעושים אותו, דופקים להם קליעי עופרת על מפתן האונה האחורית של המוח. רוצים ללכת ראש בראש עם צה"ל? עניין שלכם. אבל תנסו להעמיד פנים שזה לא מה שאתם עושים. זה, כמו שאמר מייקל קורליאונה, מעליב את האינטליגנציה שלנו ומאד מאד מרגיז אותנו. 
 

ולסיום, שיעור לשון:

"לגרש", פירושו להרחיק מישהו ממך והלאה, בעוד אתה עצמך נותר באותו מקום. נגיד, כמו שגירשו את מחבלי החמאס ללבנון. או כמו שמגרשים גנב שמנסה לפרוץ לבית, או כמו שהספרדים גירשו את היהודים מספרד. לגרום למישהו להימצא קרוב יותר אליך, כמו אבא שמוריד את הילד השובב שלו מהעץ כדי להכניס אותו הביתה עם רדת הערב, אינו גירוש – בוודאי לא כשמפצים אותו ביד נדיבה על כך. לצורך זה יש להשתמש בפועל פ.נ.ה, שלמרבה הצער אינו מתאים באותה מידה לשלהוב יצרים.
 
אז אנא מכם, מספיק. רוצים למחות ולהתנגד, תפדלו. אבל די לבלבל במוח.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להוט להיראות כמי שיוצא חוצץ נגד תופעות מסוכנות, המתלוות למחאה הלגיטימית של המתנחלים ותומכיהם נגד תוכנית ההתנתקות. מר מזוז מוציא הצהרות תקיפות בנושא חדשות לבקרים, ומתרה ברבנים, בראשי מתנחלים ובחתולים תועים עם זנבות כתומים לבל יעברו חלילה על החוק במסגרת המחאה.
 
עד כאן, הכל דבש. זה תפקידו של ראש מערכת אכיפת החוק במדינה ואין ספק שהאזהרות במקומן והסכנה קיימת. מצד שני, יש להיזהר שלא להחניק את הזכות הדמוקרטית מאד להביע במחאה באצטלה של שמירה על כבוד החוק, וזה בדיוק הגבול שאותו חצה העילוי מנתיבות הבוקר, כשהכריז שפעולת המחאה השלווה ביותר בה נקט המחנה הכתום עד כה – מבצע "עוצרים וחושבים מחדש", במסגרתו עצרו מתנגדי ההתנתקות את רכביהם בצדי הדרכים למשך רבע שעה – אינו חוקי. אליבא ד'מזוז, היה על המארגנים לקבל אישור מראש למחאה זו, ולא מספיק שהיום והשעה פורסמו מראש.
 
אפשר כמובן לתהות איך בדיוק מתאמים מראש מפגן הזדהות המוני, שכמוהו כתיאום מראש של עמידת דום המונית בעת צפירת יום זיכרון כלשהו. אבל לא זו הנקודה האמיתית, כי לכל אדם מותר מדי פעם להיתפס באמירה מאותגרת הגיונית. הנקודה האמיתית היא שמרוב היצמדות לעקרון של קדושת החוק מאבד מזוז את התמונה הגדולה ושופך דלק על טרוניית הכתומים, לפיה משתיקים אותם בצורה בלתי דמוקרטית בעליל.
 
שהרי אם עצירה בצד הדרך – פעולה שבקושי מאטה את התנועה בדרכים ואינה מסכנת איש – טעונה אישור מראש לכל מזדהה בנפרד, אז חופש הביטוי במדינה מוגבל ומפוקפק ביותר. דומה שמר מזוז שכח שהחוק נועד לשרת את האזרחים ולשמור על זכויותיהם, לא להיפך.
 
לי אישית יש סרט כחול-לבן על הקטנוע, ואני מוכן להתנדב לבצע את ההתנתקות במי ידיי – עד כדי כך אני חושב שזה חיוני לעתיד כולנו. אבל אם מני מזוז חושב שהוא ימנע מהאחים שלי להביע את דעתם המנוגדת בצורה הכי שלווה ולא תוקפנית שאפשר להעלות על הדעת, הוא ימצא אותי נאבק לצידם. מוטב לו שייקח אחורה וינסה להתאפס מחדש על התמונה הגדולה – זו שבה אפילו למתנחלים יש זכויות.

הרב שלמה אבינר המציא משחק חדש – עשרת הדיברות למתלהם. מכיוון שכמו שכתוב כאן בכותרת המשנה של הבלוג, התלהמויות זה תחום שאנחנו בקיאים בו, ומכיוון שהמשחק של שלוימל'ה זה משחק מאד חן בעיניו, כמו שהיה אומר אפרים ז"ל, החלטתי שאנסה גם אני את כוחי בשעשוע המקורי והמשגע. אז ללא הקדמות נוספות, הנה עשרת הדיברות לאדוני הארץ:

1. אנכי ה' אלוהיך.
 
וזכור תמיד שזה שאתה במקרה נולדת לשבט שמאמין בגרסה מסוימת של האל המונותיאיסטי, זה הופך אותך באופן אוטומטי לנעלה על שאר העולם.

2. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי
חוץ כמובן מאלוהי העצים והאבנים, להם חובה עליך לסגוד ואותם עליך להוקיר מעבר לכל דבר אחר, כולל כמובן חיי אדם.

3. שא את שם אלוהיך לשווא

נקוב בשמו של אדושם בבואך להצדיק כל תועבה ובהמיות, כי אדושם הבטיח לך את האדמה הזו. זה גם כתוב בטאבו.

4. כבד את אביך ואת אמך

אבל את אביו ואמו של מוסטפה אפשר להשפיל חופשי במהלך פוגרום בקסבה של חברון או במסגרת גזילת אדמות.  

5. שמור את יום השבת
כי זה יצדיק כל  פשע וגם יגרום לך להרגיש נעלה על אחרים, וזו הרי המטרה של כל דת. (והוסיף עמיתי, רבי יאיר חסון: אלא אם כן צריך לחלל את השבת כדי להגן על איזה מאחז של חצי משפחה ושתי עיזים)

6. תרצח
רק אל תשכח לברך "פורים שמח" לאחר מעשה.
 
7. לא תנאף
כי הרי אוי ואבוי אם תגלה את חדוות המין ותפסיק להיות מתוסכל. איזו תועלת יפיק ממך השטן אז?

8. תגנוב
עצי זית בעיקר, אבל מה שבא, ברוך הבא. כולה ישמעלים, אחרי הכל.

9. תחמוד
את אדמות שכנך, כי הוא הרי אויבך ולא רעך. כי חביב אדם שנברא בצלם, אבל רק אם יש לו ירמולקה. אם אין לו, שלא יעלה על הכביש ליהודים בלבד.
 
10. תענה ברעך עד שקר *

זה מפתח הכל: דליגיטמציה. דמוניזציה. שטוף היטב את מוחך ואת מוחם של אחרים: הלא-מתנחל הוא אדם מושחת, פרוע, אלים, לא מוסרי שמחפש רק לגרום כאב וצער. הוא שונא אותך (וכמובן את עצמו), הוא יקלל אותך, הוא יירק עליך, הוא רוצה לפנות אותך מהבית שלך רק בשביל שיעמוד לו לרגע, והוא גם מסוגל לירות עליך. חשוב לזכור: לא משנה בכלל שעל עשירית ממה שאתה עושה לו הוא כבר מזמן היה יורה בפלסטיני וגם מוודא הריגה. העיקר שתרגיש נורא מסכן ומקופח. כי תזכור –  ציונות זה למתבוללים, שרוצים להיות ככל העמים. אתה, לעומת זאת, שומר בקנאות על זכותך להיות גם יהודון וגם נצר גאה לסיקריקין. אז יאללה בלגאן!
 
 
* הסעיף הזה נכתב כל-כך טוב על ידי אבינר, שבקושי נאלצתי להתאימו לצרכיי. הו האירוניה.

האירוניה המרה. ג'ודית' מילר – כלבת המלחמה של ממשל בוש ואחמד צ'לבי, זו שכתבה 10 מתוך 12 הכתבות על נשק השמדה המונית בעיראק לפני המלחמה שהעיתון מצא לנכון להתנצל עליהן בפומבי, זו שקנתה בולשיט בקילו והשתמשה בו כדי להצדיק את המלחמה של הממשל – הופכת לנו מול העיניים לאייקון של חופש העיתונות, עאלק.

עכשיו, אני מאמין גדול בחופש העיתונות ומאמין עוד יותר גדול בלהגיד לסמכות באשר היא ללכת לחפש מי ינענע אותה, אבל במקרה הזה אני אומר: שתירקב בכלא הבת זונה.

אין כאן עניין של חופש העיתונות. אין כאן הענשת מישהו על סירובו להסגיר מישהו שהדליף מידע בעל עניין לציבור. יש כאן מישהו שעצם ההדלפה שלו היא גם לא חוקית מעיקרה ומקורה במניע פלילי, וגם ההדלפה עצמה חסרת כל עניין לציבור.

תזכורת קצרה: מישהו (כנראה, הלוואי אמן, יועצו הפוליטי של בוש, קארל רוב) הדליף לשישה עיתונאים, מילר ביניהם, שואלרי פליים, אשתו של הדיפלומט ג'וזף ווילסון, היא סוכנת CIA. מדובר בעבירה לפי חוקי ארה"ב. מדובר גם במידע שהוא חסר כל ערך לציבור. ווילסון דנן העלה את חמת הממשל בכך שחשף שבוש שיקר כשאמר שסדאם ניסה לקנות עפרות אורניום בניז'ר, למרות שווילסון – שנשלח לניז'ר על ידי בוש עצמו כדי לברר את הטענה הזו – מצא שהיא אינה נכונה.

הבית הלבן הדליף שאשתו של ווילסון, פליים, היא סוכנת CIA במטרה ליצור רושם שפליים היא זו שסידרה לבעלה את השליחות לניז'ר.

אלא מאי? גם אם זה נכון, זה חסר כל משמעות, מהסיבה הפשוטה שהשליחות הנ"ל היתה ללא תשלום ולכן אין פה שום פרוטקציה. צריך היה מישהו שייסע לניז'ר ויברר משהו בשביל הממשל, ופליים אמרה לממונים עליה "היי, לבעלי יש שם קשרים מעולים. תשלחו אותו אם אתם רוצים". סוף הסיפור.

בקיצור, אין כאן מקרה של מישהו שמדליף שחיתות שלטונית ויש להגן על זהותו. מדובר במישהו שמשתמש בקטע של חסיון מקורות בצורה צינית ומרושעת. הרי מה בעצם ההבדל בין זה לבין מישהו מהממשל שבתור נקמה יתחיל לעשות אאוטינג להומואים בארון? או להוציא דיבה? גם עליהם חייבים להגן בכל מחיר?

אז נחזור שנית: תירקבי בכלא, משת"פית עלובה. את לא מגינה על חופש העיתונות, את מגינה על הממשל המחורבן ולא מגיע לך על זה שום סימפטיה.

מתנ"ס עזב הבנק שסירב להשקיע בשכונה

חג היום. קרוב ל-300 מיליון בני אדם חוגגים היום אירוע שהתרחש לפני 229 שנה. בתחילת חודש יולי, 1776, התכנסו כמה גברים לבנים ואמידים, שנמאס להם להיות אזרחים סוג ב' באימפריה הבריטית. לאחר שפתחו בהבעת כבוד לדעת האנושות באשר ההיא, כבוד שגורם להם להסביר את מעשיהם, המשיכו והצהירו כדלקמן: "אנו מאמינים כי האמיתות הללו מוכחות מאליהן – שכל האנשים נבראו שווים, ושכולם ניחנו על ידי יוצרם בזכויות מסוימות ובלתי מעורערות – ביניהן הזכות לחיים, חירות והחיפוש אחר האושר".

מהצהרה פשוטה וסוחפת זו נבעה הצהרת העצמאות של ארה"ב – אולי המסמך החילוני המשפיע ביותר בתולדות האנושות. יאמרו המלעיזים שמניעיה של ההצהרה היו מסחריים וכלכליים בעיקרם, והם גם יצדקו, אבל בדברי ימי העולם המערבי אין להצהרת העצמאות מתחרים. המהפכה הצרפתית היתה רק האירוע הראשון ששאב את השראתו מהזיקוק הטהור של ערכי עידן ההשכלה, שהעלה משפטן צעיר מווירג'יניה בשם תומס ג'פרסון על הנייר בלילה שבין השניים לשלושה ביולי, 1776.

יישום הערכים הללו בשטח היה אתגר לא פשוט כבר מהרגע הראשון. העולם התבונן בספקנות לא מוסתרת ברעיון של שלטון דמוקרטי לחלוטין. פחות מעשרים שנה לאחר תום מלחמת האזרחים העבירה ממשלת ארה"ב שורה של חוקים שסתרו את התיקון הראשון לחוקה בצורה גסה (אבל אלה בוטלו ופקעו תוך זמן קצר). יחסה של הרפובליקה הצעירה לסוגיית העבדים האפריקאים הכתים את הניסוי קשות, ואפילו 87 שנה לאחר מלחמת העצמאות קבע אברהם לינקולן שהשאלה אם "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם" אכן תשרוד את מבחן הזמן – עודנה פתוחה.

שחרור העבדים לא הביא סוף לעוולות. נדמה שמאז ומעולם היתה אמריקה יותר משאר העולם. יותר נועזת, אבל גם יותר שמרנית. יותר פתוחה, אבל מסוגרת בעצמה במידה קיצונית. הכי מתקדמת, אבל במובנים רבים מפגרת בצורה דווקאית ולא נתפשת. דינמו בלתי נלאה של מחקר והשכלה, ובו בזמן תהום פעורה של בורות ונחשלות. עושר אגדי ועוני קורע לב.

בשנים האחרונות, עקב מדיניות יהירה ופזיזה של ממשל אמריקאי נתון, נעשה אופנתי בקרב חוגים שאוהבים לחשוב את עצמם "מתקדמים" לבוז לאמריקה, לפחד ממנה ולראות בה רק מקור לשלילה. מגמה זו רווחת מאד ביבשת שהולידה את אמריקה, ושרבים בה מעולם לא השלימו עם כך שהצאצא עקף את המקור בסיבוב.

היום, ביום חגה של ארצות הברית של אמריקה, ראוי לזכור שעם כל חטאי הקפיטליזם (משהו שאמריקה לא המציאה), עם כל הכוחנות, עם כל השטחיות הפזיזה שלעתים היא הרת אסון, הרי שאמריקה היא גם המקור לכל מה שאנחנו אוהבים בעולם המודרני – חופש, ניידות כלכלית וחברתית, הנטייה המושרשת לפקפק בסמכות ולחשוב לבד והאמונה היוקדת שמחר יכול להיות, ואכן יהיה, יותר טוב מהיום. אמריקה הביאה לנו את הג'ז, הבלוז והרוקנרול, את הקולנוע והטלוויזיה והאינטרנט. את הנוחות החומרית ואת הבעיטה במוסכמות. את הסדר של עולם העסקים ואת הפסיכדליה של תרבות הנגד. עם כל המגרעות של אמריקה, קשה לתאר מישהו שהיה מעדיף לחיות בעולם שהאתוס השולט בו הוא הנפיחות הבריטית, הצביעות הצרפתית, הברוטליות הרוסית או הביורוקרטיה הסינית.

ארצות הברית של אמריקה כבר עברו תקופות אפלות, תקופות של שלטון טועה ומטעה, תקופות של היצמדות לערכים אפלים וקטנוניים. היום, כשהיא מעבירה חוקי "פטריוט" שרומסים את זכויות האזרח, כשהיא מתפתלת כדי למצוא הצדקות לעינויים, כשהיא שועטת בעיוורון לעבר הרס החומה הבצורה בין דת ומדינה – אחד החידושים הגדולים של החוקה שלה – קצת קשה להבחין, מבעד לכל החשכה הזו, באור שממשיך לנגוה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

הייחוד של אמריקה הוא שהיא תמיד ידעה לצאת מזה, וכך יהיה גם הפעם. אז כשאתם קוראים את המלים האלה מעל גבי מסך מחשב – עוד דבר שלא היה אפשרי ללא הרוח האמריקאית – קחו את הרגע לפנות לאל או לאלה החביבים עליכם ולבקש מהם שיברכו את אמריקה. היא צריכה את זה.

* פורסם בוואלה! חדשות, 4/7/05, בשעה 20:00

נכון, הייתי צריך לעשות את זה בזמן אמת, אבל הייתי עסוק בכל מיני דברים ולא כל-כך התחשק לי. אז בכלופן, הנה הרשמים שאני זוכר:

REM -הופעה חלשה, וסטייפ נראה רע. אילולי הפס הכחול הזה על הפנים והעיניים, הוא היה נראה כמו פקיד. (מה זה היה אגב, מחווה לבריטונים הקדמונים?)

U2 היו בסדר. בחירת השירים לא היתה משהו, חוץ מ-ONE כמובן.

מדונה היתה מצחיקה, עם הקשקושי קבלה האלה שלה על הקירות, משולבים במחשוף העמוק וה"פאקינג" שהיא שרבבה שם לאיזה משפט כדי להוכיח שהיא עדיין משלנו. עם זאת, היא נשמעה ונראתה פצצה.

מגרין דיי לא נהניתי. לא יודע.

רובי וויליאמס נשמע ונראה סבבה, אבל השירים שלו… שילונדע.

אלטון ג'ון נתן יופי של הופעה. השירים שהוא בחר פחות הלהיבו אותי, אבל הבחור יודע לתת בקלידים.

שמחתי לראות את מאריה קארי בשליטה. אני לא שם חצי זין כפוף על השירים שלה, אבל הבחורה הרי עברה התמוטטות וטוב לראות אנשים חוזרים מזה. היא היתה לגמרי קול וקשקשה שם על הבמה בסבבה ולא נלחצה כשלא הצליחו לארגן לה תושב למיקרופון. דיווה שמרגישה שהבמה שייכת לה. יפה לה.

The Who היו פשוט גדולים מהחיים. טל ברמן וקיסוס הדביל (שהיה מזעזע, אגב. מה הקטע שלו?) עיצבנו אותי עם ההיטפלות לאורך של השיר (האלמותי, המופתי, מגדולי שירי הרוקנרול) Won't Get Fooled Again. היה ביצוע פשוט חלומי, למרות היעדרו המורגש של אמן הבאס ג'ון אנטוויסל זצוק"ל. בפינאלה של השיר יש כמובן את הזעקה, והם מתחו את זה כמו כמו בליסטראה קטלנית, והמתח (אצלי לפחות) היה רב לראות אם יעמוד לו קולו של רוג'ר דאלטרי – פעם יפיוף הורס והיום סתם גבר נאה עם משקפיים – לתת בראש. עמד. נתן. צרחה נוקבת בלי לזייף. אח.

לא יודע אם הזכרתי את זה כאן, אבל הופעת הרוק הטובה ביותר שנפל בחלקי לראות היתה של ה-Who במדיסון סקוור גארדן בשנת 94 או 95. הם עשו סיבוב הופעות, שבניגוד לפסטיבלי הלהיטים של להקות זקנות כמו הסטונס התבסס דווקא על אלבום קונספט פחות מוכר שנקרא Quadrophenia. היה ענק מהחיים. היה איזה רגע שם שאנטוויסל פצח בסולו של חמש דקות של פינגרטאפינג – שזו טכניקה שמאד מוכרת בסולו גיטרה, אבל בבאס??? קרוב ל-20 אלף איש עמדו ובהו בפה פעור בתופעה. אחרי שהם גמרו לשיר את כל קוואדרופיניה, הם נתנו בהדרן את Tommy, את Won't Get Fooled Again ואת Blue Eyes. בהופעה ההיא, דאלטרי עדיין נראה כמו בחור בן 25, עם בטן שאפשר להקפיץ עליה מטבעות. מאז הגיל הכריח אפילו אותו לעשות כמה ויתורים, אבל הוא עדיין נראה מצוין לגילו – כמו האבא שהחברות של הבת שלו מתאהבות בו כזה.

ומה עם פינק פלויד, אתם שואלים? בסדר. נשמעו טוב מאד, כאילו לא עבר דור מאז הסכימו לנגן יחד. אני אישית אוהב את ה-Who יותר מאשר את פלויד, אז למרות המעמד ההיסטורי פחות התרגשתי. להקה גדולה וכל זה, אבל פחות עושה לי את זה אישית. החזקתי מעמד עד סוף ההופעה שלהם והלכתי לישון, אבל מבחינתי הקליימקס היה רוג'ר ופיט טאונסנד.

לגבי העילה לכל הטררם הזה – צ'מעו, מסכנים האפריקאים, ושמיטת חובות זה צעד ראשון חיובי, אבל כל עוד ימשיכו תאגידי ענק לקשור קשר עם שליטים מושחתים שם, זה הרי לא יעזור. נשמוט את החובות האלה, ואז נלווה להם שוב כסף, ואז שוב נשמוט…

נו טוף.

נו, המדינה כמרקחה, כולם נזעקים ומשתוללים, ואני אישית מאד משועשע.

למרות הצעקות הניחרות שאיש לא חתום על זה אישית כי הכותב מפחד להזדהות, האמת היא שזה באמת עבודה משותפת של כמה אנשים, והחלונות הגבוהים החליטו עקרונית שמערכת וואלה, ככזו, מתייצבת מאחורי האייטם. אבל אני דווקא גאה להכריז בראש חוצות שאני אחד מהכותבים. איך אמר מורפיוס?

This is Zion, and we are NOT afraid!

אנחנו, עד כמה שהבנתי מהממונים עליי, לא מפחדים מתביעות, לא מפחדים מתלונות ולא מפחדים מחרמות. אנחנו את שלנו אמרנו וששאר העולם יעשה עם זה מה שרק בא לו.

אגב, ממה שאני מצליח להבין, חברי הבית הלאומי ושאר המחורעים דווקא הפנימו את ההבדל בין הלגיטימי לרצחני, ולא פיזרו שמן ועצמים חדים על הכביש. לחסום בגופך כבישים מהירים זה גם לא מעשה נטול סכנה, אבל זה שונה בתכלית מהטמנת מטעני חבלה קרים. אין לי שום בעיה עם זה, ולמרות שלא הייתי נהנה להיתקע בפקק בגלל זה, על זה לא הייתי מגיב בכוח.