עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

היום, שנתיים לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" הפראי וחסר הרסן, גזר שופט השלום בתל אביב יצחק יצחק שלושה חודשי מאסר על פעיל השלום האנרכיסט יונתן פולק בעוון השתתפות בהפגנה נגד אותו מבצע, בטענה שההפגנה הפריעה לתנועה.

השופט דחה את הטענה לפיה השוטרים נטפלו דווקא לפולק ולא עצרו איש ממשתתפי ההפגנה מלבדו, וקבע שהוא אכן היה "ממנהיגי ההפגנה" (אנרכיסט מנהיג…). ובכן יונית, אומר זאת כך: לא תפחידו אותנו. בכל פעם שמכונת ההרג הצה"לית תפעל, בכל פעם שמכונת העושק, הנישול והגזל תפעל את פעולתה הממארת, אנחנו נהיה שם למחות ולהפגין – וכן, כפועל יוצא מכך לפעמים תעוכב התנועה. זה די הרעיון שמאחורי הפגנה – לשבש לשעה קלה ובאורח קל את שגרת החיים, בכדי להסב תשומת לב לעוולה הדורשת תיקון. ואם רצח חסר אבחנה של ילדים ושל נושאי דגלים לבנים אינו עוולה הדורשת תיקון ביקום שבו חי כבוד השופט כפול השם, אז אני גאה להיות מיקום שונה, וגאה להודיע לכבודו: במקום שממנו בא יונתן פולק יש עוד רבים, ואנחנו נמשיך לדבר, לחשוף, למחות ולהפגין, עד אשר תכלה הרשעה מן הארץ. לא תוכלו לכלוא את כולנו.

ואם נישאר רגע בענייני מבצע "קפיצה בסקרים" (מה שמכרו לכם בתור "עופרת יצוקה"), לבנה שטרן כנראה תזכה לקבל את מבוקשה, אם כי אולי לא כמו שקיוותה. זוכרים את לבנה? זו שהתחילה לצרוח על ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, ששכל ארבע מבנותיו להפצצה נפשעת של צה"ל, שהוא אשם ושאם הרגו לו את הילדים כנראה שהגיע לו? אז לד"ר הטוב, שיממה לאחר האסון עמד ודיבר על מחילה ופיוס בגודל נפש שאני די בטוח שאני לא הייתי מסוגל להם, נמאס לחכות שהמדינה הז'ידית המתקרבנת תואיל בטובה להכיר בכך שעשתה אופס. כל מה שהאיש רצה היו קבלת אחריות ובקשת סליחה, אבל משרד הפידחון מסרב, אז עכשיו הד"ר תובע. כמובן שזה לא יעזור לו, כי בית המשפח בישראל אינו אלא חותמת גומי של מערכת הפידחון (אם כי אחרי צאתם לגמלאות נוטים ראשיה להכות על חטא על כך… בלי שום השפעה נראית לעין על התנהגות יורשיהם), וגם אם בטעות יפסוק בית המשפח לטובת הד"ר, ויגזור על המדינה לשלם לו את המיליונים שהוא תובע כפיצוי, הרי שהמדינה תנקוט בתגובה הרגילה שלה ופשוט תתעלם מהפסיקה. אבל זה יהיה תרגיל מועיל שיחשוף עוד טפח מפשעיה של ישראל ומחרדתה המבישה מגילויים של אלה.

ונמשיך במוטיב החרדה מגילוי הפשעים: פעם התרברבה ישראל שהרמטכ"ל שלה מוכן ומזומן להתעמת עם המפחידים שבאויביה ("נאצר מחכה לרבין, איי-איי-איי"). היום מסתבר שמפקד צבא הכיבוש והבט"שים מפחד אפילו מהשאלות של תלמידי תיכון, ונאלץ לסנן להם את השאלות, פן יבוא במבוכה ויראה את קלונו במראה. איזה גבר אחינו גבריאל, יא-בא-יההההה.

גאון הבית של מעריב, בן דרור ימיני, שחושב (מינוח מפוקפק לתהליך הנדון, אני יודע) שהפגנה שבה צעקו ליהודי ישראלי "לך מפה כושי" היא כזו שלא נראתה בה כל שנאה, חושב גם שהתנגדות לנוכחות זרים זהה להתנגדות לנוכחות פולשים עם אג'נדה פוליטית שבשביל לשכן אותם בתוך אוכלוסיה שלא רוצה בהם, מפנים משפחות שלמות לרחוב. איזה מוח אנליטי. משולם, לטיפולך.

לקראת סיום, אנחנו חוזרים אל בובת העץ החביבה על הבלוג, הלא הוא ביבינוקיו. אחרי שקיבל עוד מוחטה (כבר הפסקנו לספור) משר החוץ שלו, ונאלץ לצאת לעולם בהודעה המגוחכת לפיה שר החוץ שלו אינו מייצג את הממשלה שבראשותו, הבהיר הברון פון ביבהאוזן בגודל נפש שהתנהגותו השערורייתית של שר החוץ שלו "אינה משפילה אותו". ברור שלא – הוא רגיל מהבית, וזו שהוא הולך ומתרגל איתה היא זו שמונעת ממנו לעשות את מה שאף אחד בעולם לא מבין למה הוא לא עושה – להיפטר מהסוכן הרוסי, להיפטר אם צריך גם מהסוכן היהווהיסטי, לצרף במקום שניהם את קדימה, להרוויח מזה שני מנדטים ואשכרה להתקדם באיזה שהוא תהליך שלום. גם אם הוא עצמו רוצה בכך (וקיים ויכוח בנושא), יש מי שמחזיקה אותו בקצרים והמקורזלים ומונעת כל תזוזה. מעניין מה כבר יש לה עליו…

וממש קרובים לקו הגמר: עניין אחר הקשור לראש ממשלתנו מאותגר האמינות. זוכרים שהוא ושר האוצר הבובה שלו הבטיחו, כשרק הושיבו ישבניהם על עור הצבי, הם הבטיחו שלא יעלו את מחירי התחבורה הציבורית, ואיך מאז הם רק מתרברבים על כך שהמשבר הכלכלי העולמי פסח ברובו על ישראל – בזכות המדיניות המבריקה שלהם? ובכן, הפתעה! מחירי התחבורה הציבורית יעלו בעשרה אחוזים, והעניים שצריכים לנסוע באוטובוס לעבודה? נו באמת, לא לשם כך התכנסנו…

קצרים:

הממשלה מציעה לאסור על סלבס לפרסם אלכוהול. עכשיו תהיה הגדרה משפטית מיהו סלב?

וכדי לסיים עם טעם טוב בפה: זוכרים את שמעון גפסו, ראש עיריית נצרת עילית שהחליט שכדי לשמור על הכבוד היהודי הכרחי למנוע מחמישית מהעיר שלו לציין את היום הקדוש ביותר שלהם באמצעות עץ מקושט בשכונה שלהם? ובכן, היום התבשרנו שהאיש נעצר בחשד ל"שחיתות חמורה", שעיקרה חשד לקבלת שוחד. נקמתו של סנטה קלאוס! Karma is a bitch, motherfucker.

ולהשומע ינעם.

אתמול אירעו שני אירועים מרתיחים בשטחים הכבושים, מהסוג שמעורר בכל אדם הגון רצון קמאי עז להסב כאב גופני קשה למחולליהם.

בשכונת עיסאוויה שבירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, העיר שכל סנטימטר של 66 הקילומטרים הרבועים שסופחו לתחומה המוניציפאלי בידי ישראל אחרי כיבוש חלקה המזרחי מהווים חלק אינטגרלי ובל יינתק מהקדושה אותה ייחסו יהודים בכל הדורות רק לעיר שבתוך החומות, ניסו שוטרים לעצור ילד בן 14. הוא לא עסק בטרור, לא זרק אבנים, ואפילו לא השתתף בהפגנה שקיומה נאסר על ידי קלגסי עם האדונים. כל פשעו היה שלא נשא באמתחתו תעודה מזהה. בשל כך, החליטו קלגסי משמר הגבול לעצור אותו. משהתעוררה התנגדות בנוגע להחלטה, החליטו כוחותינו האמיצים שאין להם שום ברירה מלבד לרסס את הילד בגז פלפל.

חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב לעובדה שמדובר בבן 14, ואילו תעודות זהות מחולקות רק בהגיע אדם לגיל 16. גם לזה יש לקלגסים תשובה: מי שטרם מלאו לו 16 ובשל כך אינו יכול לשאת עליו תעודת זהות, מחויב בנשיאת תעודת לידה. מי שאינו עושה כך, דינו מעצר עד אשר תוכח זהותו באופן מספק. הגיוני, אין מה לדבר. אני בטוח שגם אתם, קוראיי היקרים בני עם האדונים הנאור, זה שאינו נוקט אפליה חלילה בהחלת תקנות אזרחיות בעיר המסופחת, זוכרים היטב את אותן הפעמים שבהן עצר אתכם שוטר בגיל 14, עצר ועיכב אתכם בתחנה מפני ששכחתם את החובה הידועה והמוכרת לשאת תעודת לידה. מה, לא? זאת אומרת שאתם לא חושבים שזה יהיה סביר אם יעשו את זה מחר לילד שלכם, לאח שלכם, או לכל ילד של שכן שנפלט לאוויר העולם מנרתיק יהודיה כשרה? אוקיי.

המקרה השני מרתיח עוד יותר. מסתבר, ואפילו אני לא ידעתי, שכל חור באדמה שנחפר בשטחים הכבושים חייב ברישיון מטעם המנהל האזרחי. לא רק חור חדש חייב ברישיון, גם חור שנחפר לפני שישראל השתלטה על השטח ב-1967, ואפילו חור שקיים מלפני עצם קיומה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שבה פועל הצבא המוסרי ביותר בעולם – כולם חייבים להצדיק בדיעבד את קיומם בפני הפקידים של עם האדונים (ולהצדיק זה אומר בעברית, כי מתחת לכבודו של עם האדונים לקבל בקשות של נחותים ממנו בשפתם-הם).

אתמול הוחל החוק המתועב והנפשע הזה על 11 בורות מים, מהם שאבו רועים בדווים מים לעדריהם במשך למעלה משישים שנה. הבורות, אתם מבינים, נמצאים בשטחי האש העצומים של צבא הכיבוש הנאור. כך לפחות על פי הטענה. תחולתם המדויקת של שטחי האש האלה די נזילה. אבל העיקר שהסכנה הביטחונית החמורה נמנעה והמטרה של דחיקת התושבים המקומיים ממקום שבתם, גזילת מחייתם ומירור חייהם מתקדמת כמתוכנן.

אלה כמובן רק שתי דוגמאות משיטה שלמה של עוול, התעמרות, ערלות לב ורשע מובהק, המתנהלים זה עשרות שנים בחסותכם, בשמכם ובמימון כספי המסים שלכם. דוגמאות נוספות אפשר לקרוא בדו"ח החדש של שוברים שתיקה (אנגלית), המתארים כיצד משפילים בשיטתיות וללא כל סיבה הגיונית אנשים לעיני ילדיהם, ואחרי זה מתפלאים שהילדים גדלים עם רצון עז להתפוצץ על אלה שגרמו לאבא שלהם לחרבן במכנסיים מרוב פחד לעיניהם. כי לרשע הזה יש עוד מטרה – לשחוק את כוח האיפוק המופלא שמגלים רוב הפלסטינים בגדה המערבית, ולגרום להם לחזור שוב לדרך ההתנגדות האלימה. הייתם חושבים שהמטרה של כוחות הביטחון שלכם היא למנוע מאנשים לרצות לפוצץ אוטובוסים, שווקים ושאר מקומות הומי אדם. לנטרל את הזעם הנורא וחסר האונים. אבל לא, המצב הוא הפוך.

הו, כן, הצבא הנאור שלנו משקיע מאמצעים גדולים – ובמיומנות רבה, יש לציין – בסיכול ניסיונות לבצע פיגועים מצד אלה שכבר פקעה סבלנותם, או שלא היתה להם כזו מלכתחילה. אבל הם רוצים בקיום המאמצים האלה, ובהצלחתם מדי פעם בפעם. לא, החפ"ש והקצין התורן לא רוצים בזה. הם באמת מאמינים – אומללים שטופי מוח שכמותם – שהמעשים הבזויים שלהם באמת תורמים לביטחוננו. אפילו הקודקודים והמושחתים הממונים עליהם בדרג האזרחי אינם רוצים במודע שפצצות אנושיות תשובנה להתפוצץ במקומות הומי אזרחים. אבל בתת-מודע, הרבה הרבה יותר נוח להם עם זה מאשר עם ההתנגדות הלא-אלימה, עתירת הגבורה האמיתית, מבית מדרשם של עבדאללה אבו-ראחמה (זה שעדיין יושב אצלכם בכלא למרות שתקופת המאסר שנגזרה עליו כבר תמה, כי קלגסינו רועדים מפחד שהוא ימשיך לארגן הפגנות לא-אלימות. כל-כך רועדים, שהם לא יכולים להרשות לעצמם לחכות שזה יקרה, אלא חייבים להחזיק אותו במעצר מונע). זו הסכנה האמיתית להמשך הכיבוש והעוול. הטרור, לעומת זאת, רק מחזק את הרציונל שבבסיסו ונותן תירוץ להמשך קיומו, ולכן יש לדאוג שהטרור יימשך וגבורת האיפוק תיזנח. זו גם הסיבה שיותר מכל לי שיאבאו, ובוודאי יותר מכל מניאק מפר הבטחות שיושב בבית הלבן, פרס נובל לשלום מגיע, כבר כמעט חצי עשור, לעבדאללה אבו ראחמה. יאללה, אפסים שמה בסקנדינביה, הייתם גיבורים על סין, מה דעתכם להיכנס קצת בממשלת האוון שבירושלים?

גם בתוך מדינת עם האדונים מתרחש בימים אלה מופע של יהירות שלטונית בזויה ונאלחת במיוחד. משרד האוצר מסרב לספק לחברי הכנסת, אשר צריכים להצביע על תקציב המדינה, פרטים טכניים שוליים וחסרי משמעות כמו לאן בדיוק ילך הכסף שהם מתבקשים להקצות. הסיבה? זה עלול לעורר מחלוקות. נכון הזוי? נכון מנוגד לכל היגיון בסיסי וליסודות הדמוקרטיה? נכון, אבל זה מה יש.

יש כמובן כמה הבדלים בין החוצפה הזו לבין העוולות המתוארות למעלה. קודם כל, העוולות ההן פוגעות ישירות בבני אדם, וכאן מדובר בעוול שפוגע בעקיפין, ברמה מרוחקת בהרבה. אבל יש עוד הבדל חשוב: בעוד שהעוולות ההן מבוצעות כדי שהנפגעים יאבדו את כוח האיפוק שלהם ויתקוממו בצורה אלימה, העוול הזה מבוצע מתוך הידיעה שהתקוממות כזו לעולם לא תקרה. השפלת הפלסטינים, מעצרם הסיטוני והלא-חוקי בעליל של קטיניהם, כריתת מטה לחמם וכיו"ב מבוצעים כדי לחזור למתכונת הנוחה והמוכרת של מאבק אלים, שבו יש לנו יתרון בלתי מחיק הן בפועל והן בהסברה. בניגוד לכך, אילו היו פקידוני האוצר (והטילן הלוגי הממונה עליהם) חושבים שעזות מצחם תניב המון זועם שיעלה על הבניין המסריח שלהם בקלשונות, גרזנים ולפידים, ידרוש לשחרר לאלתר את המידע השייך לו בזכות אחרת ישאיר מרבדים של זכוכית מנותצת וגם פה ושם איזו גולגולת עם נזק מוחי שתמנע מבעליה לממש את מטרתה האמיתית של שבתו שם – קבלת משכורת עתק מברוני ההון שאותם הוא משרת עוד מהיום הראשון שבו החל לקבל משכורת (פחותה בהרבה אבל עדיין הלוואי על כולנו) ממני ומכם – הם היו חושבים פעמיים.

אבל הם יודעים שיש להם עסק עם עדר כבשים כנוע, ולא עם ציבור הרואה בעצמו ריבון במדינתו, ולכן הם ימשיכו להשתין על כולנו בשובה ובנחת, בלי אפילו לטרוח להעמיד פנים שזה גשם. גם הקלגסים המטונפים, אגב, בונים אמנם על תגובה אלימה מצד הנפגעים, אבל לא מצד שולחיהם (אתם ואני). אם היה למספיק אנשים במדינה הזו שכל, היו אלפים רבים, ולא מאות בודדות, בונים חומה אנושית מתמשכת נגד העוול. מצד שני, אם היו אלפים רבים כאלה, הקלגסים לא היו מקבלים את ההוראות שהם מקבלים מלכתחילה, ואלימות מצד השמאל העברי הזעום גם היא נכללת בתחום הרצוי לאדוני הכיבוש, ורק תאפשר להם להחיל מהר מהצפוי את הפשיזם הזוחל.

לכן, בעוד נגד הכיבוש הנתעב יש (עם כל כמה שזה קשה, ואני בספק רב אילו אני במקום הנרמסים היה כוחי עומד לכך) להמשיך באיפוק. לפקידוני האוצר, לעומת זאת, יש לתת סטירת לחי מצלצלת בהקדם האפשרי. הייתי קורא לארגן הפגנה בנושא, אבל כולנו יודעים שזה לא יקרה, שזה נושא תיאורטי ומרוחק מכדי שאפילו כמה עשרות יתייצבו, אז אני אחסוך מכם. לי יש דרכון אמריקאי, שם הייאוש עדיין יותר נוח והחורבן קרוב פחות. מה אתכם?

ביקשו ממני לכתוב לאיזה פרויקט של יום כיפור, ונדמה לי שהכותרת הייתה "מי צריך לבקש סליחה". אז אני לא נוהג יותר מדי לשלוח אנשים לבקש סליחה מאנשים אחרים, אבל כעיתונאי בהחלט הרגשתי בשנה האחרונה לא מעט שיש מי שמגיע לי ממנו דין וחשבון על הזניית המקצוע המתאמלל והמתבזה הזה שלי. קוראים לו בן כספית.

כספית החליט להיות זנב לאריות בספינה הטובעת של בית קרליבך, והפך לעיתונאי הבכיר בעיתון הרביעי בחשיבותו במדינה. למרות הירידה בתפוצה ובמכירות, השם מעריב עדיין נושא בחובו משמעות במדינת ישראל, ועזריאל קרליבך היה מתהפך בקברו אילו ראה לאילו מחוזות מדרדרים את העיתון שהקים.

על הקרן החדשה לישראל, שממנת את מרבית החברה האזרחית בישראל ומקדמת זכויות נשים, עלייה, זכויות מיעוטים, איכות סביבה, מאבק בפערים החברתיים ופלורליזם יהודי, כתב כספית:

"הבעיה היא שהדרישה הפשוטה מהקרן החדשה, להתנער מפוסט ציונים ומאלה שחותרים תחת הלגיטימציה שלנו, מספקים חומרים לגולדסטון, דורשים מהעולם להחרים אותנו או להגיש נגדנו כתבי אישום, לא נענתה בשלב זה."

קשה למצוא דוגמא יותר מובהקת לחוסר ההבנה של מהי דמוקרטיה, מושג הביקורת והתעלמות מוחלטת מן העובדות. נתחיל מזה שאיש לא "סיפק חומרים לגולדסטון". ארגונים כתבו דו"חות בתחום פעילותם, אלה הפכו לנחלת הכלל, וועדתו של השופט גולדסטון לקחה אותם מרשות הכלל וציטטה אותם בבואה להוכיח טענותיה. כלומר, כדי להימנע מהאפשרות שמישהו ישתמש בנתונים שלך כדי לבקר  את ישראל, מוטב שפשוט תשבות מפעילות כלל.

הלאה: כך לדוגמא השיב עו"ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, בתשובה לפניות של ארוגני הימין להעמיד לדין ארגוני זכויות אדם ואת הקרן החדשה:

"שמירה על זכויות אדם הינה ממאפייני המשטר הדמוקרטי, ולכן בישראל פועלים ארגוני זכויות אדם שונים בחופשיות , כבכל מדינה דמוקרטית אחרת"

בדו"ח שהעבירה ישראל לאו"ם בתגובה לדו"ח גולדסטון ובהתייחסות ל'בצלם' נכתב:

"בפרט, אימץ צה"ל נהלים חדשים וחשובים שנועדו לשפר את יכולת ההגנה על אזרחים בזמן לחימה בשטח עירוני מתוך תפיסה כי הגנה מסוג זה הינה חלק מהותי של משימת הצבא".

כמו כן הדוח מפרט כי בין הצעדים שיינקטו יהיה שיבוץ של קצין ל"עניינים הומניטריים" בכל יחידה קרבית. כלומר, צה"ל בעצמו מקבל שהוא היה זקוק לשינוי תפיסה. הביקורת התקבלה.

בשנה האחרונה הפך כספית את העיתון שלו – באישורו של העורך, אבל השם על הכתבות הוא עדיין של כספית – לשופר של "תנועה" מפוברקת ונלעגת, כנופיית פרחחים מן הימין הקיצוני, שהתיימרה לבקר את מקורות המימון של החברה האזרחית בישראל בעודה לובשת תחפושת ונמלטת בבעתה כה רבה מזהותה האמיתית עד שריססה את האינטרנט בתביעות ואיומי תביעה מגוחכים במידה שווה על "הוצאת דיבה" נגד כל מי שהעז לטעון כי מדובר בתנועת ימין.

מאז נחשפו מקורות המימון של אם תרצו, ועלו תהיות בנוגע לפערים בין ההכנסות המדווחות שלהם לעלות של הקמפיינים שהם הריצו, שומעים מהם פחות, לפחות בשמם האמיתי. פתאום התחילו לצוץ כל מיני ארגונים עוד יותר קיקיוניים, עם אותה אובססיה מוזרה של "לטפל באויב מבפנים". ואת כל הקיקוניים האלה מדברר כספית באותה חדווה. כשמעזים לומר לו שהוא נוקט צד ולכן אינו זכאי ליחס של עיתונאי אובייקטיבי, הוא מוכיח את הטענה בצורה מוחלטת בכך שהוא מתייחס בזוועה לאפשרות שיגנבו לו את הסקופ האדיר – ה"דו"ח" הציבורי לכאורה של אם תרצו, שהוא קיבל קצת לפני שאר התקשורת, משום מה.

האם באמת הידרדר עיתונו המפואר של ד"ר קרליבך לרמה כזו שכדי להשאירו רלוונטי במידה כלשהי במשך שנה שלמה ויותר הפך כספית – הוא ועיתונו עמו – לעבד נרצע של קומבינה אפלולית של הימין הקיצוני? או שכספית קשור בצורה עמוקה יותר לעסקאות שמבשל משה קלוגהפט במשרד יחסי הציבור הקטן שלו ברמת גן ומפה באה הלהיטות? לא ברור. בכל מקרה, שנת תשע"א תהיה הרבה יותר טובה אם כספית ישתדל יותר להיות ראוי לתואר עיתונאי, או שלפחות במות חשובות יפסיקו לתת לו להעמיד פנים שהוא כזה. וגמר חתימה טובה גם לך, מר זכי רכיב.

ובכן, אתמול היה הדיון הראשון במשפט שלי. מדינת ישראל נגד רחביה ברמן באשמת איומים. קוראיי הוותיקים יותר מן הסתם זוכרים שבזמנו כתבתי מאמר שבו נקטתי בתעלול רטורי, מטופש אולי, בו "איימתי" על חבר הכנסת אריה אלדד ב"רצח" היפותטי (שנוסח במכוון בצורה של סרט מצויר) בתגובה להסתה הלגמרי לא היפותטית של אלדד לרצח ראש הממשלה שהעז לשאת ולתת על הסכם שלום עם סוריה תמורת החזרת רמת הגולן.

אלדד, כזכור, התחיל לזעוק שעצם זה שראש הממשלה הנבחר והלגיטימי מנהל מו"מ – שיצטרך להיות מובא לאישור הכנסת – על החזרת שטח שסופח למדינת ישראל, זה בעצם בגידה. לצורך הטיעון ההזוי הזה הביא חבר הכנסת אלדד את חוק הבגידה 1957, הקובע כי "העושה דבר שיש בו כדי להעביר שטח או חלק משטח המוחזק בידי ישראל למדינה אחרת דינו מוות". אלדד התעלם באלגנטיות מכך ש-16 שנה קודם כבר הועלה הטיעון המפגר הזה בידי אחד מחבריו לאידיאולוגיה הסיקריקית, הלא הוא גרשון סולומון מ"נאמני הר הבית", שהגיש בג"ץ נגד ראש הממשלה המנוח יצחק רבין באותה אמתלה עצמה. הוא נדחה בלעג על ידי השופט הימני ביותר שישב אי-פעם בבית המשפט העליון, מנחם אלון, אביו של חבר הכנסת לשעבר בני אלון ממפלגת הטרנספר מולדת.

בקיצור, אלדד הסית, אני כתבתי מה שכתבתי כדי להראות לאלדד שאם רוצים לאיים במוות ראוי לעשות את זה ישירות ולא להסתתר מאחורי חוקים שממש לא קשורים, היתה כתבה ב-NRG, היה עימות ביני לבין נילס הולגרסון (אלדד) באיזו תחנת רדיו בתוכנית של אראל סג"ל, למחרת החלטתי שהפרובוקציה עשתה את שלה והפנתה את תשומת הלב הראויה להסתה המלוכלכת של אווז הבר, ופרסמתי טור שמסביר למה כתבתי מה שכתבתי ומבהיר שאין לי שום כוונה באמת לעשות לכבוד הדוקטור שום דבר אפילו אם הסתתו תצלח בידו וראש ממשלה באמת יירצח – וחשבתי שנגמר הסיפור.

אז זהו, כמו שאומרים בתל אביבית, שלא. לפני כשמונה או תשעה חודשים זומנתי למשטרת תל אביב לחקירה בנושא, העז היה צריך לבוא ולחתום לי ערבות, ולא שמעתי מהם חצי שנה. גם הפעם חשבתי שנגמר הסיפור, וגם הפעם התבדיתי. מישהו במחלקת התביעות של משטרת ישראל – זו שמתגאה ב-98% הרשעה, כולם כמובן בזכות – החליט שמה שדחוף להם בחיים זה לתבוע אותי על הסיפור השטותי הזה. בפעם הראשונה בכלל לא הודיעו לי על המשפט עד יום לפני, אז כתבתי מכתב שמבקש דחייה ושלחתי את העז להתייצב בשמי ולהגיש אותו לשופטת, שנענתה לבקשה בחסדה כי רב, ודחתה את הדיון לאתמול.

נו, אז אתמול הגעתי כמו ילד טוב בשמונה וחצי, אחרי שהתגלחתי יפה וגם דילחתי את השיער שצימח לו פרא על ראשי, שלא אראה לכבודה כמו איזה תמהוני חלילה. כמובן שייבשו לי ת'תחת שעתיים. אני לא מבין למה אי אפשר לעשות את זה כמו בקופת חולים. גם שם אתה מוזמן ל-11 ונכנס תכל'ס ב-11:30, אבל לפחות לא מזמינים אותך בשמונה וחצי יחד עם כל הקרבנות של אותו יום כדי שתיכנס אחרי כמה שעות.

אוקצור, אחרי איזה שעתיים של שמיעת ההליכים הטכניים הנוגעים לצרות של אחרים הגיע הרגע הגדול. האמת שהתכוונתי לייצג את עצמי, פשוט בגלל הפרינציפ שאני לא מתכוון לספוג אפילו הוצאה של שקל מעבר לאובדן ימי העבודה בגלל השטות הזו. אבל כשהתקשרתי להתייעצות רקע עם ידידי הטוב והנכבד, אדבוקט הצדק יהונתן קלינגר, הוא הציע מיוזמתו לייצגני פרו-בונו, והחלטתי שזה יהיה כבר מטופש להגיד להצעה כזו לא.

אז כשהשופטת שמעה שיש לי עוכר דין אבל שהוא לא נמצא שם, היא דחתה אפילו את ההקראה, למרות שאמרתי שאני יכול בהחלט לכפור באשמה לבד ולתת לה לקבוע את הדיון הבא (בו העוכר כבר יהיה נוכח) ישר להוכחות. כבודה העדיפה לעשות את זה מסודר, אז ההקראה תהיה רק ב-31 במאי. מה שכן, לפני ההחלטה הזו שאלה כבודה את התובע אם המדינה מתכוונת לבקש מאסר בפועל בתיק, שכן בכתב האישום הודיעה התביעה שהיא עשויה לבקש עונש כזה – אבל בדיון הודיע התובע שלא יבקשו מאסר בפועל. אז בשביל מה לטרוח? לא ברור. נדע בעוד חודש.

אז מי שקיווה לראות אותי מפחד להפיל את הסבון – יצטרך לחכות עוד. אבל כל האנשים הנחמדים ששאלו במסנג'ר ובטוויטר איך היה – היה סבבה, יהיה בסדר ואפילו יהיה קטעים לשמוע מה בעצם רוצה התביעה מהחיים שלי. עדכונים עם פרוש מועד הדיון הבא.

לרובנו אין הרבה מה להגיד על אסונות כמו זה שבהאיטי מלבד "אוי כואב הלב", אבל כן אפשר לעשות משהו.

כרגע מה שצריך זה בעיקר כסף, כדי שיהיה אפשר לממן את שינוע תרומות המזון והשמיכות וכל זה. אז אם אתם בעניין, כאן כל המידע שתצטרכו. שאו ברכה.

הרגו אותי בערוץ הראשון. היה להם ליינאפ מעניין למדי של נושאים ב'פוליטיקה', אז אמרתי, נסבול את הצעקות לשמוע אם יהיה משהו מעניין בין שאגה לצווחה. וואלה היו כמה דברים:

מביאים ארבעה אנשים לדבר על סערת זחאלקה-מרגלית ונספחתה (המהותית יותר, אך כמובן מדוסקסת פחות), פרשת טאלב א-סנע והמסר הטלפוני מהנייה*. ארבעת האנשים היו ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד, ח"כ ישראל חסון מקדימה, ושתי חליפות מהפרקליטות, אחת מכל מין. כל הארבעה מקפידים להדגיש עד כמה האמירה של זחאלקה (שברק שמע מוזיקה קלאסית והרג ילדים בזמן מבצע עופרת יצוקה) "אווילית", "לא ראויה", וכו' וכו', בעודם מתווכחים אם כן יש פה חומר להסרת חסינות והעמדה לדין או לא (החליפות התעקשו לבאס את החגיגה הלאומנית ולצד מס השפתיים לקונצנזוס על הפויה שבדברים, התעקשו להגיד שחוקית, אפעס, אין פה קייס). אקוניס, נער הבצק החדש של הליכוד, מלא כולו נפיחות צדקנית, געה שברור שכן, כי אחרת זה אותו דבר כמו שימוש בחסינות כדי למסור סודות לאויב. אז מה אם זה לא אותו דבר, וח"כ אחד שרק התעורר חשד שאולי יואשם בזה כבר נאלץ להימלט מהארץ, הוכחה ברורה לכך שלא מדובר באותה עבירה ולא באותה הרתעה – זה עוזר לאקוניס להתקדם בוויכוח. לשיטתו, כמובן.

אבל אף אחד לא עצר רגע לשאול: מה פה לא נכון? ברק אכן שומע מוזיקה קלאסית (וגם מנגן, בפסנתר היקר שהוא מקפיד להראות לאורחיו), והוא אכן הרג בכוונה תחילה ילדים, זקנים, נשים וסתם לא-לוחמים במהלך "עופרת יצוקה". זו היתה כוונתו המפורשת של המבצע. להיכנס בהם. להראות שגם אנחנו לפעמים משתגעים. הדבר עולה בצורה שאין להתווכח איתה מהפקודות והדגשים שפורסמו בהרחבה אפילו בעיתונות הישראלית, ולא רק מפי חיילי "שוברים שתיקה". הדבר עולה גם מן התוצאות.

תגידו שהיה נחוץ? יופי לכם. תגידו שעובדה שזה אכן יצר הרתעה ושעד ממש לאחרונה החמאס שתק כמו טאטע'לה אפילו שהמשכנו במצור עליו ועל הווריד של אמא שלו? וואלה, עובדה. אבל הנה עוד עובדה: שום דבר לא בחינם. בתגובה המופרזת שלנו על ירי הקסאמים – ועוד יותר בכך שהוכחנו שגם כשיש לנו אפשרות לחסל את חמאס אנחנו לא עושים את זה, כלומר הוכחנו שזה לא בנפשנו אם חמאס ימשיך לשלוט בעזה – נתנו לחמאס להתעטף בקורבנות שלו ולהניח לנו לקצור את פירות הרעל של הגוויות וההרס בזירת דעת הקהל העולמית, דבר שמוביל לפגיעה בייצוא ובתוכניות המסע של בכירים ואפילו סתם חפ"שים וקצינים זוטרים עם דם על הידיים. אנחנו, ילדים, יכולים לחשוב עד מחר שאנחנו צודקים וזהו. מבחינת התגובה של העולם, משנה מה חושב העולם. העולם חושב שהגזמנו והוא מעניש אותנו. לא פייר, כן פייר, זה אצל שרה בגנון. העובדות הן כפי שהן.

אז תגידו "נכון, ברק הרג ילדים והיתה לזה סיבה טובה", אבל אל נא מכם תעשו פוזות של זעזוע עמוק כשמציינים עובדה – אפילו אם היא מחוברת לשם הרושם המפליל ומטילהדופי עם עובדה אחרת, לאו דווקא קשורה (והרי פוזות הנובוריש התרבותי של ברק צורמות לא רק לערבים). אפשר היה לחשוב שאף אחד בימין אף פעם לא אמר שדמו של קורבן זה או אחר לא היה או יהיה על המובילים והמבצעים מדיניות שהדובר לא הסכים איתה. לא קרה, נכון? מה פתאום! היסחפות רטורית בימין? שטויות. רק כשערבי אומר את זה על יהודי זה פתאום הסתה בפועל לרצח. כאילו שמישהו חשב לפני זה שזחאלקה או ציבור בוחריו רואים באהוד ברק מועמד לפרס נובל לשלום.

אז אם יש לכם בעיות עם זחאלקה, למה יש לו חסינות וזה, נסו אותי במקום זה: כן, ברק הורה בכוונה תחילה על פעולה ועל נהלי פעולה שהם, כך ידע בבירור, יניבו מוות מיותר של חפים מפשע, ביניהם תינוקות וילדים רכים, כמו ילדיו של ד"ר אבו אל-עייש, סתם לדוגמא. הא לא ידע מראש את זהות הקורבנות, אבל הוא ידע בוודאות של מאה אחוזים מה יקרה, והוא עשה את זה בכל זאת, ואני מוכן להמר שהוא שמע מוסיקה קלאסית לפחות בחלק מהזמן שהתעסק בחשבון הדמים הזה. או במלים אחרות: ברק שמע מוסיקה קלאסית והרג ילדים.

הנה. אני אמרתי. רוצים להעמיד אותי לדין על הסתה? יאללה בואו.

ובעודנו מחכים לנקישה בדלת מח"כ אקוניס וקצין הכנסת, נעבור להוכחה מוחצת לטמטומה של ישראל. פעם ישראל לא רק ידעה לשפוט בקור רוח מה מסוכן לה ומה לא, אלא ידעה להשתמש בקבעונות המטופשים של אויביה היטב כל-כך, עד שיכלה אפילו להודיע על תמיכה בתוכנית שלא רצתה בה, ולצאת מרוויחה. כך עשתה עם תוכנית רוג'רס בסוף שנות ה-60'. רוג'רס, שר החוץ האמריקאי דאז, הגה תוכנית הסדר אזורית שממשלת ישראל ממש לא רצתה בה. מצד שני, גם להיות מואשמת באחריות לכישלונה של היוזמה של בעלת הברית החשובה לא רצתה. מה עשתה ממשלתה של גולדה מאיר? קיבלה בעיקרון את ההצעה, ביודעה שמדינות ערב ימהרו לדחות כל רעיון שישראל מצהירה על תמיכה בו – וכך אכן היה, ותוכנית רוג'רס מתה בשקט.

לא משנה עכשיו שמן הסתם היה לישראל עדיף לקבל את אותה תוכנית "רעה" מאשר להשתתף בכל פולחני הדמים המחזוריים שהיו מנת חלקה מאז. הנקודה היא שפעם התנהגו כאן הממשלות בשכל מסוים בבואן להתמודד עם איומים רטוריים אמיתיים או מדומים. ואילו השבוע הסתכלה ממשלת ישראל על מוקש שקוף, ובחזה נפוח מקוממיות דרכה עליו להנאתם של אחמד טיבי ושאר הרוצים בכישלון המפעל הציוני. טיבי הגיש הצעת חוק שקובעת כי יהיה שוויון בחלוקת המשאבים לאוכלוסיית האזרחים היהודים ושאינם יהודים בישראל. לכאורה – ברור מאליו. יש פה שוויון, לא? כתוב גם במגילת העצמאות. למרות זאת, הצביעו כמעט כל חברי הממשלה נגד החוק הזה ונתנו לטיבי את אשר ביקש. רק דן מרידור, שנאבק לשמור על חליפתו המהודרת שלא ידבק בה בוץ ליברמני או יהוה-נאצי, ובוז'י הרצוג, שהגריל כנראה את תפקיד תחפושת המצפון של מפלגת האבודה לאותו יום, נמנעו. גם הם לא יכלו להביא את עצמם להירשם כמי שאשכרה תומכים בשוויון בין אזרחים במדינת הפולק היהודי, אבל מנגד גם לא רצו להירשם כמתנגדים לכך. כל השאר מתנגדים רשמית. יפה לנו. למוות אולי לא תהיה ממשלה, לטיפשות יש ממשלה. גדולה אפילו.

אני מנסה לברר מה קרה לאח התאום של חוק טיבי, הלא הוא החוק המפגר של ח"כ דוד רותם (ישרא-הל ביתנו) לפיו יצטרכו חברי כנסת להישבע אמונים לישראל כמדינה ציונית ויהודית. הניסיון לכפות ולשריין מציאות פוליטית-דמוגרפית באמצעים הצהרתיים הוא כל-כך ילדותי ועלוב שרק אנשים שהיו מסוגלים לדרוש על מוקש שקוף כמו של טיבי יכולים לחשוב עליו. אם רוב אזרחי המדינה יהיו יהודים וציונים, היא תהיה יהודית וציונית. ואם לא, אז לא, ושום שבועה לא תגרום לזה להיות אחרת. למעשה, הדרישה להישבע אמונים לשיטת ממשל או אידיאולוגיה כתנאי סף לקבלת זכויות יסוד היא איתות מובהק כי תומכי אותה שיטה או אידיאולוגיה חשים במצוקה ומבינים שזמנם קצוב. רק מי שאינם מסוגלים אף לרגע לראות את עצמם מבחוץ לא מבינים זאת, משום שהם חולים במחלה הפרנואידית, השלובה מן היסוד בתורה היהוהיסטית, לפיו יש רק אנחנו – והעולם הרשע שאין להתחשב בו ובדעתו, אלא להיפך, יש להשתבח בהתעלמות ממנו או בנהיגה בניגוד מכוון אליו. כך חומק לו כל בסיס חיצוני ובלתי תלוי לשיפוט ולהערכת התנהלותנו. זה אנחנו, ולכן בהגדרה זה טוב, גם כשזה בעליל מטומטם ומנוגד לאופן שבו התנהגנו בעבר, כשהתנהגותנו הניבה לנו הרבה יותר פירות חיוביים. לא משנה. זה שעכשיו התנהגותנו מניבה רק סבל וכישלון? זה כי העולם רשע, לא כי אנחנו דבילים. מחלה, מה לעשות.

חוק הנאמנות הוקפא, מסתבר, לפחות לעת עתה, ברגע האחרון אחרי שביבי וחברים אחרים בממשלה שמחלת הלאומנות העיוורת שלהם מפותחת פחות מזו של ליברמן, רותם ושאר הגמדים והשרים של מפלגות יהוה, כנראה קלטו שאחרי שנכנסו למלכודת של טיבי, זה מספיק לשבוע אחד ואין צורך גם להדק אותה בשבילו. הם כנראה קלטו שתמונות זוועה מעזה זה לא הדבר היחיד שהצד השני יכול לעשות עליו קופה בשוק דעת הקהל העולמית. או שאני סתם אופטימי והסיבה היא שח"כ רותם לא ליקק מספיק לברון פון ביבהאוזן באופן קואליציוני ברקטום. מי יודע.

ובמקביל, בלי שום קשר כמובן, מסתבר שיש ענף אחד במדינה שצמח בעשור שהחליף קידומת זה עתה: עוני ילדים, שצמח משיעור של 21.8 אחוזים בשנת 1998 לשיעור של 34% ב-2008 – צמיחה מדהימה של 56%. כמה טוב שאת הגה הכלכלה אצלנו תופסים כעת אדם שמוביל את המגמה הזו בכוונה תחילה תוך הבנת המנגנון המפעיל, ועוד אחד שאין לו מושג במנגנון אבל התוצאה גם סבבה מבחינתו. מי שירצה לברך את שר האוצר ואת בובת הכפפה שלו על הישגי מדיניותם ימצא אותם מן הסתם במקדש האל ממון, מקריבים תינוק למען הבראתה של מרגרט תאצ'ר. (אקוניס, זו גם היתה הסתה).

אה, אמרתי שהיה מעניין בפוליטיקה. גם בדיון על השערוריה הלא נגמרת של בנק מוני פנאן ז"ל להשקעות (האיש זכרו לברכה, הבנק זכרו לא משהו, או לפחות זכרון המשקיעים בו). אלי סהר אמר שם כמה דברים נוקבים, הן על מכבי והן על גלגולי העיניים של תאבי ממון ופרסום כמו שאול אייזנברג, שמגלגלים עיניים שופעות דמעות תנין ולא עשו כלום נגד השחיתות כשהיו בעמדה הראויה לכך, אבל האמירה המעניינת ביותר באה דווקא מפי אבי רצון – אדם שלרוב אני רחוק מלהתפעל ממנו ומדעותיו, למען האמת (גילוי נאות: אבי רצון היה הבוס שלי ב"ספורט הארץ" לפני כעשור. סהר היה עמיתי לדסק אז).

אבל לכל אחד יש רגעים טובים, ורצון ציין שהשניים היחידים בטווח מעגלים רבים מפנאן המנוח שטרם נחקרו על פעילותו המפוקפקת לכאורה בשוקי ההון הם יו"ר מכבי תל אביב בכדורסל, עו"ד שמעון מזרחי, והגולם שמזרחי הכניס למכבי ושקם על יוצריו בזה אחר זה, מר דייויד פדרמן. מעניין. יש רק לקוות שהכוכביות שייתלו במקרה הטוב על הישגי "הקבוצה של המדינה" (מיל') אם לא יילקחו לה רשמית, יחולו רק על הישגים בתוך המדינה ולא יתפשטו גם להישגים האירופיים של הקבוצה, שאפשרו לדורות של יהודים מדוכאים לזקוף קמה, לנפח חזה ולרמוס את אדמת אירופה הקלאסית תוך שיבה הביתה עטורי זיעת ניצחון, עם גביע מזדמן וכמה ברזים ומגבות במזוודה.

ובנימה ספורטיבית זו נחתום מבזק קטן זה. וואלה, נהייתי רעב. צ'ורצ'יץ', שנזמין פיצה**?

* אם זה היה קורה בהתקהלות לא פוליטית והיה מדובר במסר של שלום (נגיד ברכת חג בכנס דתי באופיו), אפשר היה להצדיק את מה שעשה א-סנע. לשדר ברכה של מנהיג אויב להפגנה פוליטית פנימית זה גם מטופש וגם, מה לעשות, עובר את הגבול של בגידה ממשית – זו קשירת המאבק הדמוקרטי הסופר-לגיטימי שלך עם איום חיצוני על המדינה. רק במדינה שבלאו-הכי צורחת על כל פיפס של הערבים כמוכת שיטיון יכול היה ח"כ א-סנע לחשוב שהמהלך המסוים והלא ראוי הזה ייבלע גם הוא ברעש הכללי.

** לאלה מכם שלא בקטע של ספורט: ב-1998, במהלך סדרת הגמר-סל בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים, נפגשו מנהלה המנוח של מכבי, מוני פנאן, וכוכבה של ירושלים, רדיסאב צ'ורצ'יץ', לפגישה שתוכנה המדויק לא הוברר מעולם. בזמנו הוודאות של הציניקנים ימ"ש היתה שמדובר בפגישה להעברת השחקן למכבי תל אביב (מה שאכן נדון בין השניים, וגם קרה בסופו של דבר). היום יש הטוענים שהפגישה היתה מפוקפקת אמנם, אבל לא קשורה ישירות לכדורסל, אלא להשקעות של הסנטר הסרבי אצל המנהל האבהי של היריבה. היות שתוכן הכיבוד בפגישה כן הוברר (פיצה), הפך המעדן האיטלקי לסממן המזהה של אותה הוכחה מוחצת, מני רבות, לשימת הפס של מועדון מכבי תל אביב על כללי אתיקה מקובלים.