עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

באופן טבעי, היו הרבה השוואות בין המשפטים הפליליים של או.ג'יי. סימפסון ושל מייקל ג'קסון, אבל נדמה היה שהמציאות עמלה בקפדנות למנוע הקבלות קלות. השופט במשפטו של ג'קסון, רודני מלוויל, הוכיח שלמד היטב מניסיונו של שופט או.ג'יי. לאנס איטו, וצמצם ככל יכולתו את הפיכת המשפט שלו לקרחאנה תקשורתית גמורה. התובע, טום סנדון, נעדר עד כאב הן את המא-גניבות הקריקטורית של הסניגור ג'וני קורקורן והן את תצוגות האופנה של הדוג-פרקליטה, מרשיה קלארק. בתבונתו כי רבה, הוא ויתר מראש על הניסיון להתחרות במופעי המיני והתסרוקת היומית של אותה קלארק, ובכך מנע שידור חוזר של עוד פן שהיה כה משובב במשפט ההוא. גם הסניגור המיומן, תומס מזרו, נתן לעבודה המבריקה שלו בחקירה צולבת לדבר בשבילו, בלי יותר מדי סיסמאות לעבר המושבעים.

המגבלות שהטיל השופט רודני מלוויל, שכאמור הפיק את כל הלקחים האפשריים מהטעויות שנעשו ב-95', הביאו אפילו להולדתו של ז'אנר חדש – שחזורי משפט באמצעות שחקנים. עקב האיסור לצלם בתוך האולם (אפילו הקראת פסק הדין הועברה באודיו בלבד), העבירה רשת סקיי בכל יום שחזור של המשפט כפי שהתנהל מוקדם יותר באותו יום, עם שחקנים שנבחרו בשל דמיון קלוש וגרוטסקי כלשהו לשחקנים האמיתיים במחזה. זה היה מגוחך להפליא (בייחוד במקרה של השחקן ששחזר את ג'יי לנו), ועם זאת זה הפך לחלק משגרת היום בדסק החדשות (אנחנו רואים הרבה סקיי).

אז השופט ניהל את העסק ביד רמה, ושני עורכי הדין נזהרו שלא לדפוק יותר מדי פוזות לתקשורת, ובניגוד ליצרים המיניים בין או.ג'יי השחור לניקול הלבנה, על הפן המיני של המשפט של ג'קסון העדיפו רוב צרכני התקשורת לא לחשוב יותר מדי. אבל שורת המחץ של שני המחזות הייתה זהה: "לא אשם". האם יש מכנה משותף לשני הזיכויים הללו? דווקא השוני ביניהם מוכיח שכן.

משפחת תחמני

במשפטו של או.ג'יי סימפסון היה רק אישום אחד – רצח מדרגה ראשונה, כפול שניים. לא ניתן היה למצוא אותו אשם ברציחת אחד הקרבנות בלבד, ולכן היה זה משחק של "הכל או כלום". המושבעים באותו משפט הענישו את התביעה על עבירותיהם החמורות של עדיה ועל טיפשותה שלה עצמה, ומצאו בנתונים אלה עצמם ספק סביר באשמתו של מר סימפסון, למרות שהתיק נגדו היה חזק מאד, עם שלל ראיות שקשרו אותו הן למקום האירוע והן לכלי הרצח, שלא לדבר על מניע.

במשפט ג'קסון הענישו המושבעים את התביעה על שהעזה לבסס את עיקר התיק שלה על עדותם המנוקבת להדהים של בני משפחה, ששמה האמיתי מוטב לו שיאבד בתהום הנשייה, ושהכינוי "משפחת תחמני" לא מתחיל בכלל לתאר אותה. מדובר באמא שכבר ניסתה בעבר להונות סלבריטאים למטרות רווח ונמצאה אשמה בשלל הונאות ושקרים. הילדים בהם היא השתמשה הם בעלי בעיות קשות בעליל, וסותרים את עצמם עם כל משפט חדש שהם מוציאים מהפה. על בסיס כזה, אמרו המושבעים לתביעה, לא מאשימים אנשים בפשעים חמורים שדינם שנים ארוכות בכלא.

כל-כך חזקה הייתה דחיית המושבעים את המאשים ובני משפחתו, עד שגם בפשע האחד שעבורו היו ראיות חד משמעיות מצד עדים אחרים לגמרי, שבאמינותם לא הוטל דופי כזה, סירבו המושבעים להרשיע. "אם אתה מנסה לדחוף לנו אישומים על סמך ראיות כה מושחתות", אמרו המושבעים לתובע, למדינה, לממסד, "אנחנו מסרבים להאמין לשום דבר".

העבירה שעבורה היו לתביעה עדים היא זו של מתן אלכוהול לקטין. לא האישום החמור יותר של מתן אלכוהול לקטין למטרת פשע אחר – אישום שעבורו צריך להניח שבכלל היה פשע אחר. עצם השקייתו של קטין באלכוהול היא עבירה חמורה למדי בקליפורניה, והיו עדים בלתי תלויים ובלתי נגועים במניע החמדנות שהעידו שמייקל אכן עשה זאת. גם אישום פחות זה הועמד למושבעים כאופציה. המושבעים בחרו שלא להתעמק מדי, ופשוט הענישו את התביעה בהדבקת חוסר האמינות של עדיה על כל מה שבא מכיוונה. זה, אם חושבים על זה, מה שבדרך כלל קורה לשקרנים ולמי שמנסים להוכיח דברים באמצעות ראיות מופרכות בעליל: לא מאמינים להם.

זה יכול היה להיות מסר משובב נפש – על אף עוגמת הנפש שבזיכויים של מי שכנראה בכל זאת עשו מעשים חמורים – אילו אפשר היה רק להאמין שגם פשוטי העם יזכו לאותו יחס.

מבחן בוזגלו בגרסת הוליווד

לצד החלק שבאדם שעולז למראה עשיר מופלג או בעל שררה המובאים לדין כאחרון הפושעים, יש גם צד שנחרד: אם אפשר לעשות את זה להם, מה יגן עליי אם יחליט הממסד להיטפל אליי? כסף בהחלט מטה משפט, ומי שחושב שרק בהוליווד שיחשוב שוב. כסף מאפשר לנאשם לשכור זרקור שיתעד ויוודא שלא ייעשה נגדו דבר שלא יעבור ביקורת. אותו זרקור אינו עומד לנאשם מן השורה, ובמצב כזה נדמה שחברי המושבעים השונים מפעילים דינמיקה אחרת לגמרי, כזו שנותנת דווקא לתביעה ליהנות מרוב הספקות. אחרי הכל, לארה"ב יש יותר אסירים מכל מדינה בעולם. קשה להאמין שכולם היו יושבים בכלא אילו היו להם את חברי המושבעים של או.ג'יי. סימפסון ומייקל ג'קסון.

ובין שני המסרים הללו, מאת חברי מושבעים אמריקאיים, יש מי שימצא דמיון להכרעות אצלנו, שזיכו מאשמה בכירים ונבחרי ציבור שהראיות נגדם נראו מוצקות מכדי לפטור בלא כלום. גם במקרים ההם, נדמה, אותתו השופטים – או היועצים המשפטיים – שכאשר משפט מסוים נבחן בשבע עיניים (או 7 מיליון זוגות), מוטב להם למקטרגים להיזהר מאד בטרם יביאו האשמות נגד אדם.

גם במקרים המקומיים האלה ראוי להרהר אם אותו רף מוצב בפני התביעה גם בבואה להאשים סתם פלוני-אלמוני. אבל בעצם, מה אני משווה בכלל. הרי אצלנו אין מושבעים, רק שופטים, וכולם יודעים ששופטים הם יצורים מסוג אחר לגמרי, אז אין מה לדאוג.

(פורסם בוואלה! חדשות ב-14/6, בשעה 07:05 בבוקר)

המשחק בין אינטר מילאנו ליריבתה העירונית מילאן במסגרת ליגת האלופות בכדורגל פוצץ אמש במצב של 0:1 למילאן, לאחר שהשופט פסל שער שוויון לזכות אינטר בדקה ה-70. להלן כמה הערות, שנמצאו חריפות מדי לטעמו של עורך הספורט בוואלה!:

1. היה גול. בואו נוציא את העניין הזה מהדרך. היה גול חוקי למהדרין ואפילו בתור  אוהד מילאן היה לי חמוץ בפה שהוא נפסל. מאד מרתיח, אין ספק. עד שאינטר כבר מכניעים  את דידה המפלצת, מרק הזה פוסל להם. אמא של הקריזה. אלא מה? שזה לא תירוץ לשום  דבר.

2. הבעיה היא לא האוהדים הספציפיים של אינטר. אפילו ההוא שצורח בטריבונה, ואוהד  במקרה את אותה קבוצה שאני אוהד, יהיה חייב להודות שגם למילאן, וגם לכל קבוצת צמרת  באירופה (ובאיטליה לא כל שכן), יש קומץ משלה, ובו די והותר אידיוטים אלימים שהיו  עשויים להמנהג באותה צורה. הבעיה היא בעצם זה שיש קומץ, והבעיה שאנחנו, הרוב  הדומם, סובלים את קיומו של הקומץ.

אם כל אידיוט היה יודע היטב שברגע שיזרוק חפצים לתוך המגרש הוא יוקף מיד בעשרה או יותר אוהדים שפויים, שמסרבים בצורה שלווה (תקראו לזה התנגדות לא אלימה) לתת לכמה בבונים נמוכי מצח עם יותר  מדי  טסטוסטרון ופחות מדי חמצן במוח לחרב להם חוויה שעולה הרבה מאד כסף וזמן לא מבוטל, אז אולי אפילו בבונים נמוכי מצח וגו' היו מפתחים חוש שרידה בסיסי בנושא – שכן אם הם ינסו להגיב באלימות לדרישת שכניהם להרגיע, אז זה כבר עניין של הגנה עצמית. אנחנו הרבה יותר מהם, ואם אנחנו מוכנים לתת למיעוט של מאותגרים אבולוציונית לגנוב לנו את הכדורגל, אז פשוט לא מגיע לנו כדורגל.

יש כאלה שלוקחים את זה לקיצונות השנייה ואומרים, כמו מפכ"ל המשטרה משה קראדי, ש"האווירה במשחק כדורגל צריכה להיות כמו באולם קונצרטים". אז כמובן שגם זו יציאה אווילית, שמעידה על חוסר הבנה תהומי בתועלתו הנפשית של הספורט. אבל בין זה לבין הבהמיות האטומה של השלכת חפצים חדים ובוערים על ראשיהם של אנשים יש המון מקום באמצע לחוויית צפייה שיכולה גם להיות אינטנסיבית, יצרית ופורקת אגרסיות ועדיין לא לסכן אף אחד. מי שלא מסוגל למצוא את האמצע הענק הזה שיילך לחסום את איילון בשעת השיא או משהו.

3. עד הדקה ה-70 היה משחק טוב מאד בסן סירו. אחלה קצב, אחלה טכניקה, קצת קשוח מדי אבל ככה זה. בכלל היו בחודש-חודש וחצי האחרונים כמה משחקי כדורגל עצומים (הסופר קלאסיקו, לדוגמית), גם ברמה האירופית ואפילו, בשבועיים האחרונים, בארצנו המוזנחת. גמר גביע הטוטו היה משחק פצצה, דרבי הגביע בחיפה היה תענוג, וקבוצות כמו מכבי פ"ת ובני יהודה נתנו אף הן הצגות.

למה זה רלוונטי בדיון על מופע הבריונות שראינו אתמול בסן סירו? כי חשוב לזכור מה מונח על הכף, ושיש כדורגל מרנין חושים ששווה להילחם עבורו. סיפור קטן: את ישראל-צרפת ראיתי עם חבר טוב וזוגתו. כשהבבונים כחול-לבן התחילו לשרוק בוז למרסייז הצהרתי, בצורה בומבסטית משהו, שאני לא הייתי נותן שיעשו את זה לידי, והייתי מתעמת עם מי שהיה עומד לידי ועושה את זה. "אנחנו אתך לא הולכים למשחקים", אמרו שניהם. אז נכון שזה לא התפקיד שלי או שלכם לחנך את מטומטמי העולם. אבל מצד שני, אולי זה לא עניין של לחנך, אולי זה עניין של להגן על הזכות שלנו לראות כדורגל כמו בני אדם. אולי כדאי שכולנו נחליט שאמנם זכותו של כל אדם להוריד את עצמו לדרגת בהמה, אבל לא לידנו. אחרי הכל, אם אדם מתחיל לעשות את צרכיו באמצע היציע, או להפריע בדרך אחרת ליהנות מכדורגל, לא הייתם נותנים לזה לעבור בשקט, נכון? הביסטי בויז לימדו אותנו שצריך להילחם על הזכות ליהנות (you gotta fight for your right to party). אני מוכן להילחם. מה איתכם?

אין כלי תקשורת רציני שלא כתב על האפיפיור, מותו, מעלליו והשלכותיו. הרבה מלים נכתבו. אבל מדור החוץ של וואלה! חדשות, בראשות עבדכם הנאמן, תעתק נכון את שמו המקורי.

את שמו של מי שלימים יהיה יוחנן פאולוס השני, Karol Wojtyla, הוגים קרול וויטיווה (voy-ti-wah). לא וויטילה. איך אני יודע? אני לא בדיוק זוכר מאיפה אני אישית למדתי על זה, נדמה לי שזה היה אחד הנהגים שלי בניו יורק, אבל ההוכחה נמצאת כאן, באדיבות האתר של רדיו קול אמריקה.

סתם, התרברבות קלה, כי הרי אתם לא תעשו את זה בשבילי. יש כמה כתבים מאד ידענים ומקצוענים בתחום החוץ והדתות בארץ. לכבוד הוא לי לדייק איפה שהם לא. 🙂

ומכיוון שכבר נכנסתם, פוטוגרפים טריים של הילוד, היישר מהשטח שם עמלים מיטב צלמי נשיונל ג'יאוגרפיק לתעד את מנהגיו של היצור המוזר.

מי זה בולש אחריי???

בני הבית מסובין

אחלה קטעים במדור הרכילות של סלון – "The Fix"

ביל קלינטון, על איך היה לטוס ב"אייר פורס 1" שוב*: "לא חשבתי שזה יקרה שוב. נהניתי. יש להם עכשיו המבורגרים מהודו. לא היו כשאני הייתי. אולי אם היו מגישים לי המבורגרים מהודו לא הייתי נזקק לניתוח לב".

הכומר אל שרפטון, לאו.ג'יי. סימפסון, בהלוויית הסניגור הנודע ג'וני ' קוקראן: "עם כל הכבוד, אחינו סימפסון, כשהגיע הזיכוי במשפט סימפסון, אנחנו לא הרענו,  בשביל או.ג'יי. הרענו עבור ג'וני".

* קלינטון טס באייר פורס עם שאר המשלחת הנשיאותית, שכללה גם את הנשיא הנוכחי ואביו, להלוויית האפיפיור ברומא, ומסתבר שהיו לו כמה דברים נכוחים ומנוסחים באיפוק מדויק לומר על האפיפיור החולף

http://drudgereport.com/flash3bcp.htm

נכתב ב-00:30 ככה

 
לכבוד וואליד באדיר, ולכבוד עבאס סואן, ולכבוד בכלל, אני מכריז בזאת על תחרות הנבחרת הערבית לדורותיה. צריך להיות אפשרי להרכיב נבחרת מגניבה למדי משחקנים ערבים בכל הזמנים בישראל.
 
שוער…היה שוער ערבי? ידיד גיא ס. אומר שנדמה לו שהשוער החירש שהיה להפועל לאיזו עונה בשנות ה-90 היה גם ערבי ולא רק חירש. האמנם?  עדכון: אומרים לי שלא.
 
הגנה:
שפיק אל הוזייל
נג'ואן גרייב
עלי עותמן (איך שכחתי??)
עמר סולימאן?
 
 
קישור:
רפעת טורק
סלים טועמה
וואליד באדיר

עבאס סואן
 
התקפה:
זאהי ארמלי
עזמי נאסר
על הספסל: הישאם זועבי ושאדי אבו דיב

 
אני בטח שוכח כמה שחקנים טובים. עזרו גם אתם ילדים להשלים את הפאזל.
 
רציתי לשים פה קישורים לכל מיני דברים שהיו בחודש האחרון, בו נעדרתי מסיבות שלא בא לי לדבר עליהן. אבל צריך לקום מוקדם הבוקר, אז לילה טוב.

נכתב ב-20:00 ככה:

 מתכרבלים זוגתי ואני מול הטלוויזיה (בלוויין), בין 6-7 בערב, ואין שום דבר נסבל לראות. לא ייאמן, בלאד. בסוף מצאנו דבר אחד לא רק נסבל אלא משובח ואלמותי – לוני טונס. כן, אותם סרטים מצוירים בסיסיים וראשוניים.
 
זה לא שאין היום אנימציה מסעירה, אבל יכולת ההצחקה המופשטת של טום וג'רי, דאפי דאק, באגס באני, סילווסטר החתול וכאלה זה משהו שאולי רק מאט גרונינג וצוות הכותבים שלו בשיאם מסוגלים בכלל להתמודד איתו, וגם זה רק בתוספת דיבור, בעוד שהחתול, העכבר, הברווז והארנב עשו את זה חנוך רוזן סטיל. סאותפארק זה הורס, אבל זה לא מתקרב בכלל לאיכויות החזותיות של האחים וורנר והאנה-ברברה הקלאסיים.
 
בקיצור, טוב שיש עדיין טלוויזיה שנעשתה לפני ארבעים שנה ויותר כדי שיהיה מה לראות בהרבה יותר מ-13 ערוצים של חרא. 
 

יציאת השבוע:

 
כשנולד הבן פורת, החלטתי שהוא יהיה הקווטרבק העברי הראשון. קווטרבקים יהודים יש וגם היו (הבולט ביניהם סיד לוקמן הגדול, קווטרבק השיקאגו ברס בשנות ה-30 וה-40), אבל שחקן ישראלי ב-NFL עוד לא היה (למרות שהיה נתנייתי אחד בשם גלעד לנדאו שהיה מצוין בתור בועט במכללות, דווקא במכללה שחורה בניו אורלינס בשם גראמבלינג. הוא העדיף ללמוד רפואה מלנסות להתקבל לליגה).
 
בכל מקרה, אני החלטתי (לא ממש ברצינות, כמובן, אבל אל תגלו לילד) שקדם יהיה לא סתם שחקן ב-NFL, שזה הישג בפני עצמו (אם גם הימור בריאותי לא קטן), אלא הקווטרבק הציוני הראשון. עכשיו, זוגתי החמיצה פנים קמעא, למה היא ממש, אבל ממש לא בקטע של ספורט (ואפילו לא בקטע של לעשות כאילו כדי להיות מהחבר'ה). אבל אני שמח לבשר לקוראים שהושגה פשרה בעניין עקרוני זה –אם גם פשרה סמאנטית בתכלית.
 
אתם מבינים, בננו פיתח לאחרונה לקטר לעתים מזומנות, יען הוא כבר לא ישן עשרות שעות ביממה כמו תינוק בן חודשו, אבל הוא עוד לא תפס לשם מה נתנה לו האלה ידיים, אז מוחו עירני אבל ידו קצרה מלשעשע את עצמו. עכשיו, בין שאר הכינויים וההגאים הדביליים שהורים חדשים, המומים ומתלהבים ממציאים לילדים שלהם, הגתה זוגתי גם את ההברקה הבאה:
 
קוטר-בק!
 
לא גדול? תודו, תודו שגדול. הקוטר-בק העברי הראשון לציון. מרן קדם. 

קוטר-בק ואבוהו

ובמעבר חד לעניינים פחות נעימים:

 
משטרת ישראל חושבת כנראה שהיא יכולה לפוצץ אנשים במכות ושזה יעבור לה ככה. מכיוון שאצל הקלגסים עצמם אין עם מי לדבר, אני פונה לשופטים ולדרג הפוליטי: תעשו משהו, כי זה בסוף יתפוצץ. המרחק בין אפס שוטרים שמשתילים להם לומים ואפילו קליעים במוח לאחד הוא עצום. המרחק בין הראשון לעשירי ולמאה נגמע במהירות ונמנע אך בקושי – ותאמינו או לא, אנחנו רוצים שיימנע. שמישהו יכניס לאנשים האלה לראש שכל אזרח ואזרח הוא המעסיק שלהם, שצריך אפילו בעת שעוצרים אותו להיזהר משנה זהירות בשלומו ואף בכבודו. למה אחרת הסעיף ישתחרר, הרהיטים יזוזו והרבה יותר מסניף בנק יישרף. 
 

בענייני התנתקות:

 
יאללה, שיקרה כבר. זה נעשה בצורה מכוערת, עקומה, לא רחוק מלא-לגיטימית, אבל שיקרה כבר. נטפל בפצע אחר כך, כי פצע יהיה בכל מקרה. אני בעד להטביע את הפצע בכסף. לא מרפא, אבל משכך. 
 

בענייני נבחרת:

 
אח, איזה כיף היה שעבאס סואן הביא את הגול? לא, אין לי משהו חדש ומקורי להגיד על זה, אבל יש דברים שצריכים להיאמר (כמה שיותר). שיאכלו הגזענים ת'לב עד חנק.
אגב, חשבתי על כותרת מצוינת שחבריי בוואלה! ספורט לא רצו לקחת, מחשש שאתם הקוראים לא מספיק משכילים להינות ממנה:
השושלת העבאסית
לא חמוד? חמוד
 
היו עוד דברים, אבל בנימה זו, אני עף לראות ת'משחק עם חברים. נמשיך אחר כך.

כפי שאיימתי, הרי כמה הגיגים יומרניים – דרש ביתי, כמו שמכנים ביידישקייט – על פרשת תרומה (שמות כ"ה), שנקראה על ידי עבדכם הנאמן וזוגתו שתחיה, על ספסל בחורשה בואכה הפארק הלאומי.
 
זוהי הפרשה שבה נשזרת באתוס הלאומי אסתטיקה ערסית למדי. כל הפרשה כולה, שלושה פרקים תמימים, היא בעצם טקסט ברמה של הוראות הרכבה סטייל איקאה, או מונולוג של מומחה העיצוב מ"טאצ' עליז", לבניית המשכן וכליו השונים והמרובים. יצא לכם פעם לקרוא רומן שבו הסופר מקבל פֶטיש של בגדים נגיד, ומתאר על פני עמודים שלמים את שמלת הנשף של הגיבורה? זה אותו ראש.
 
הפרשה מתחילה בציווי "יאללה מושון, תאסוף כסף מכל הג'מעה לעשות לי קצת כבוד", ואז נמשכת על פני 96 פסוקים תמימים ב"ואז תיקח קרשים מהעץ המסוים הזה באורך הזה, ברוחב הזה, בעובי הזה, ותחבר להם יריעה באורך כזה ורוחב כזה מהבד המפורט להלן, עם רקמה של הבד הלז, ותצייר עליהם ככה וככה, ולארון הברית תעשה מוטות נשיאה מהעץ הזה באורך הזה, ולא תזיז אותם אף פעם מהטבעות שמחוברות לארון (נגיד בשביל לנקות את האוזן או לדחוף בתחת)…" וכן הלאה וכאמור ועוד ועוד וירמיהו ויאשיהו וגֶפֶן וגָפֶן ואה-הווא!
 
טוב, בסדר, האמת היא שהבוס הגדול לא מפרט בשביל מה לא לקחת את המוטות המזורגגים. הוא פשוט אומר לא לקחת אותם וזהו, אבל רבאק! והכי נורא? שזה נמשך ככה. הצצנו קדימה, בעוונותינו, ומתוך תקווה נואשת למצוא איזה חומר טוב לדסקס, וזה אותו קקה פחות או יותר עד סוף ספר שמות, שזה עוד שנים עשר פרקים שלמים. ואז? ואז יש ספר שלם שמלא בהוראות פולחן טרחניות (אבל, אם להיות כנים, גם בכל מיני חוקים מעניינים). "ויקרא" קוראים אותו.
 
על העובדה שהאסתטיקה עצמה של כל דירת הרווקים האוחצ'ית הזו נשמעת קיטשית וצעקנית בטירוף אני עוד מוחל – עידן אחר, ראש אחר וכל זה. אבל העובדה שבמשך 15 פרקים תמימים רואה האל הגדול והנורא לנכון להתעסק בדיוק בכל כפתור ופרח של המשכן, שנועד בעצם לסיפוק התודעה המוגבלת של האדם, זה מאד צורם לתפיסה הרוחנית שלי. אני מעדיף בהרבה את האל של "ואחר האש קול דממה דקה". נירית הגדירה את זה קצת אחרת ממני – היא פשוט קראה לזה קטע נורא יהודוני, כל ההתעסקות הפסודו-ארוטית הזו בזהב ובדים יקרים. גם בזה יש משהו, למרות שלא היינו היחידים שביטאו כך את רגשותיהם הדתיים.
 
עכשיו, זה הפרשה כשלעצמה. אם ניקח בחשבון איפה יושב כל זה מבחינת הרצף הסיפורי – אחרי מעמד הר סיני הראשון, ממש לפני סיפור העגל, אז זה בכלל מרתיח. יעני מה בעצם אומר אחד אלוקינו "איך אתם בכלל מעזים להביע את רגשותיכם כלפיי בצורה כל-כך וולגארית ודוחה! אני כל-כך נגעל מכם שבא לי לחסל את כולכם!" וזה רגע אחרי שהוא הסביר, בצורה טרחנית ומשמימה ובעיקר ארוכה, בדיוק איך יש לעשות לו כבוד בצורה הוולגארית הנאותה.
 
וממשיך ומסביר הרב אסף תמרי שליט"א, שגם הפנה את תשומת לבי לאמור בפסקה לעיל, שאם מסתכלים על ההפטרה של הפרשה הזו, זה רק מגביר את התהיות על הרמה הרוחנית של כל הקטע. ההפטרה היא סיפור בניית המקדש על ידי שלמה – הפרויקט המגלומני בהא הידיעה בתולדות עמנו. אפילו ייבוש החולה לא מתקרב לנזק האדיר שנגרם בשם איזו אובססיה אנאלית, כמו קריעת העם לגזרים בידי שלמה בשם בית המטבחיים שלו.
 
מה שכן, זה בדיוק, אבל בדיוק מסוג הדברים שפלח מאד מסוים, אבל גדל והולך בתרבות המתנחלים מקבל ממנו זקפה שחבל"ז לתמיד ומאז. לפני איזה שבועיים וחצי היתה על זה כתבה בוואלה (כלומר ב"הארץ", מאת הכתב המעולה והמשובח נדב שרגאי) – על אנשים שמרגישים שמה שעם ישראל צריך עכשיו, מה שבאמת ישפר את מצבו, בדיוק עכשיו יעני, זה להעלות לו את תודעת המקדש. ככה, למקרה שתהיתם, נראים הסיקריקין של מחר.
 
היו עוד דברים, אבל הם יחכו למחר-מחרתיים.
 
נ.ב. נירית העירה לי שלמעשה, לא הודיתי לכל האנשים הנחמדים שבירכו אותי על הולדת הנסיך הקטן. הייתי בטוח שכן עשיתי זאת, אבל נירית הוכיחה לי שלמעשה כל-כך הופתעתי מברכתה של מישהי שלמדה אתי בתיכון (ושהיה לי עליה קראש מטורף בכיתה י"ב…) עד שפשוט כשלתי במשימת הנימוס הבסיסית הזו. אז

לרוגטקה,

לאביעד,

לסיגלית מאבשלום,

לאיתן כספי,

לדודי כפרי אוהד הברונקוס,

לגרי אפשטיין,

לליאור,

לגדי,

לימימה,

לדנה,

לניר,

לזו שמאחלת מזל טוב לכולם,

לשקטימאן

ולאלון – תודה רבה על איחוליכם וסליחה על הבהמיות שלי. מוטב מאוחר, אני מקווה.

הנסיך הקטן לומד לאהוב את המים

עדכון: מסתבר שבעוונותיי, הבנתי לא נכון ועיוותתי את דבריו של ידידי אסף. הוא דווקא כן מוצא רוחניות במשכן של משה, ורואה בו אמצעי קשר אינטימי בין האדם לאל, בניגוד למבנה הקבע הקפוא של שלמה. סליחה על הבלבול.

אח, יש לנו היום בציר משובח – יש לנו תוכנית נהדרת הערב, כמו שקונאן אוהב לומר – ונפתח בשלל קטעים משעשעים (או לא) שמצאתי או הופנו אליי ברשת.
 

איך סלובקי יוצא ממפולת שלגים?

עם הזין, מסתבר. האתר אננובה מדווח על גבר סלובקי בשם ריצ'ארד קראל שנמצא על ידי כוחות ההצלה מתנודד ושתוי על נתיב הררי, ארבעה ימים לאחר שמכונית האאודי שלו נקברה מתחת למפולת שלגים.
 
קראל סיפר לשוטרים שלאחר המפולת, הוא ניסה לחפור את דרכו החוצה, אבל הבין עד מהרה שהשלג יקרוס לתוך האוטו שלו לפני שיצליח להגיע לאוויר הפתוח. מכיוון שהיה בדרכו לחופשה, היו במכוניתו 60 בקבוקי בירה של חצי ליטר כל אחד. לאחר שפתח לעצמו אחד כדי לחשוב בנחת על הבעיה, עלה בדעתו שיוכל להשתין על השלג כדי להמס אותו.
 
על פי הסיפור, הוא גרף שלג, הידק אותו מתחת לגובה חלון המכונית ואז השתין עליו כדי להמס אותו ולפנות מקום לעוד. "הכבד והכליות שלי כואבים, אבל אני שמח שהיתה לי בירה במכונית". האתר אננובה מוסיף שאירופה הוכתה השבוע בשלגים העזים ביותר שנרשמו ביבשת מאז 1941. האתר "רדיקל מקלדת" מוסיף שהאתר אננובה לא ציין מאיפה הוא מצא את הסיפור, ולכן אנחנו נתייחס לעניין בסקפטיות בריאה וננסה (אם נזכור) לאמת אותו בעוד כמה שבועות באתר "Snopes" שמקטלג אגדות אורבניות.
 
(הפנה את הסיפור: מישל דורושינסקי, כפרה עליו)
 
 
 
 

מופת של עיתונות

 

אחלה מומחים שבעולם, אין מה לדבר.

 
(הפנתה את הסיפור: משתתפת בפורום אמריקאי אחד, שאין לי מושג איך קוראים לה אבל היא בהריון עם תאומים ושיהיה רק נחת).
 

לא טוב להיות חריג

 
בנאדם טוב, שרצה לתרום למען נפגעי הצונאמי, איתרע מזלו להשתמש בדפדפן אינטרנט לא הכי שגרתי – לינקס, שזה משהו שמשתמשים בו עוורים, משתמשי יוניקס ואחרים. בקיצור, תוכנת האבטחה של השרת של בריטיש טלקום, שבו נאספו התרומות, אמר לעצמו "המממם, דפדפן לא סטנדרטי שעושה דברים משונים – מיד להתחקות אחר מספר ה-IP ולעצור את ההאקר המרושע".
 
מאז הספיקו שוטרים חמושים להתנפל על התורם המסכן באמצע ארוחת הצהריים שלו ולגרור אותו לתא מעצר, ולא משטרת בריטניה ולא בריטיש טלקום הולכים לצאת טוב מהסיפור הזה.
 
(הפנה את הסיפור: ערן ורד, שגם כפרה עליו ושחתום על הזכויות לשם של הבלוג הזה)
 

ממתקים בשטרות של מאה דולר

 
בעלת חנות בדרום דאלאס נדהמה לראות ילדים מבית הספר היסודי שמעברו השני של הרחוב קונים ממתקים וחטיפים עם שטרות של 100 דולר. "ילד אחד נכנס עם שטר של 100 וביקש עודף", סיפרה. "כשאמרתי לו שהוא צריך להיות זהיר עם הכסף של אמא, הוא אמר "זה לא הכסף של אמא שלי, זה הכסף שלי".
 
מתברר שאיזה צוציק מצא עשרות אלפי דולר, ככל הנראה כספי עסקת סמים כלשהי, והחל לתת חלק לחבריו. אבל תוך זמן קצר הגיעו האנשים הרעים לחפש את הכסף שלהם, והמצב בשכונה הפסיק להיות שמייח. הורים דיווחו שגברים מאיימים דפקו להם בדלת ודרשו את הכסף שלהם בחזרה. בית הספר הפך לחממה של שמועות, כולל איום בחיסול חשבונות באמצעות ירי ממכונית נוסעת (מה שקוראים דרייב-ביי שוטינג), עד שהוא נסגר למשך שעה ביום רביעי האחרון, וכ-200 מ-600 התלמידים נשארו בבית למחרת.
 
ביום חמישי נעצר איזה חלאה באשמה שחטף והיכה ילד בן 12 שהחזיק בחלק מהכסף. האיז מוחזק בינתיים במעצר עד שיגרד ערבות בסך חמישה מיליון דולר (כל הכבוד לשופט על הסכום הגבוה, אגב), אבל האמא של הילד כבר נבהלה מספיק, והבטיחה להחזיר לעבריין את הכסף בתשלומים, היות שבנה כבר הוציא את רוב מה שהיה לו חילק את השאר. במקרה אחר התסערו שני גברים מגודלים לתוך בית ואיימו להרוג ילד אחר. המשטרה מעריכה שהמוצא הלא ישר והלא מי יודע מה חכם המקורי מעד על בין 30-100 אלף דולר. האבטחה בבית הספר ממשיכה להיות גבוהה. הרוחות נרגעו במקרצת בעקבות הידיעה על המעצר, אבל ביום שישי עדיין נעדרו 100 ילדים מהלימודים.
 
 
(הפנה את הסיפור: משתתף אחר באותו פורום אמריקאי)
 
כשאחזור מטיול של שבת עם רעייתי, הבן שלי הפשוש והכלב שלנו, נדבר על סרטי אורי זוהר ועוד ענייני תרבות למינהו.
 
(כן, כן, שלי, שלנו, מה היה פרויד אומר)

אין לי משהו נורא מיוחד להגיד דווקא היום, אבל קבלו בבקשה מקבץ קטן של דברים שכתבתי, ואשר פורסמו בוואלה! חדשות, בשבוע האחרון:

במסגרת סדרת "פרופורציות", על אזורי עימות בעולם, תולדות הסכסוך בסרי לנקה.

במסגרת הפיצ'ר "עשו את שלהם", על איש או אשת השבוע, קבלו את האישה, ההישגים המרשימים, התפקוד הלקוי ואפילו הרגליים החטובות – קונדוליסה רייס

ובמסגרת העובדה שאני לא מסוגל להניח לנושאים שמטרידים אותי, קבלו את הערותיי על נאום ההשבעה של ג'ורג', ג'ורג', ג'ורג' אוף דה ג'אנגל.

כרגיל, הערותיכם (כאן או באייטמים עצמם) תתקבלנה בברכה.

עדכון:
נזכרתי במשהו חשוב שרציתי לדבר עליו: לא יודע אם קראתם על השערוריה הזו (אוף עם המחשב שלי כבר, או עם הממשק הזה, קבלו ככה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=529877&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0), אבל אני יכול רק לומר שאני לא מוכן שזה ייעשה בשמי. מי שעושים לו דבר כזה מקבל את הבנתי המלאה אם הוא מגיב בביצוע פיגוע. זה גזל מלוכלך לאור היום, ומי שיודע על התארגנות אפקטיבית למניעת הפשע שיודיע לי בבקשה.

היום חוגגים בארה"ב את יום הולדתו של איש גדול, שלמרות כל מגרעותיו השפיע וממשיך להשפיע, לא רק על זכויות השחורים אלא על כל התפישה של מאבק פוליטי. אינני תומך בכל מקרה בתפישת המאבק הלא אלים של קינג, אבל אני מכבד את האומץ והאמונה הדרושות כדי לדבוק בה. ולמי שחייב גם זווית ישראלית לכל דבר – קינג היה זה שאמר שאנטי-ציונות אינה אלא מסווה לאנטישמיות. אז תקצו לד"ר קינג מקום בפלייליסט שלכם היום, ואם השיר של סטיבי וונדר מתקתק מדי לטעמכם, תמיד יש את Pride (In the Name of Love) המופתי של U2. קינג, אגב, נולד ב-15 בינואר 1929, אבל חגים אזרחיים בארה"ב נחוגים בימי שני לרוב, ולכן מצוין החג היום.

במקביל, ובמרחק רב משם בחלל ובזמן, מת בתאריך זה (ב-1965) עוד אדם גדול (וגם הוא לא חף ממגרעות רבות): ווינסטון צ'רצ'יל. כפוליטיקאי, הוא היה ריאקציונר שחבל על הזמן. אבל כמנהיג בעת מלחמה הוא היה אחד הגדולים בהיסטוריה, וכולנו חייבים לו את חירותנו. תרימו לזכרו כוסית וויסקי.

ובעניינים קצת פחות חשובים, אבל לא פחות מהנים: ביל בליצ'יק, מאמן הניו אינגלנד פטריוטס, הוא מכשף מרושע ורב עוצמה, מהסוג שהסיפור על ההתארגנות להפלת שלטון הרשע שלו עושה אחלה רומן פנטזיה. האיש שוב הכין תוכנית משחק גאונית, ששיתקה את אחת ההתקפות האדירות בתולדות הליגה (של האינדיאפוליס קולטס) על שלוש נקודות עלובות. במשחק המקביל נראו הפילדלפיה איגלס ממש טוב, לאחר חודש ללא משחק פוטבול רציני, כשנפנפו מהדרך את המינסוטה וייקינגס הלוזרים 14:27. לרנדי מוס, שיש מצב שהוא התופס המוכשר ביותר ששיחק מעולם, מגיעה בעיטה בתחת. אם הוא לא מוכן להתחייב למקצוע שלו, שיילך קיבינימט. בשבוע הבא (ראשון, 22:00) מתחילים ב-METV ובפוקס ספורטס שידורי גמרי החטיבות. לא להחמיץ.

טוף, אחרי זמן רב מאד שלא שרבטתי כאן, הגיע הזמן לחזור – אחרת תופקר הבלוגוספירה לכל מיני יצורים תמוהים. מסתבר שאפילו באתרי בלוגים משובחים יחסית מצליח האספסוף לחדור, אבל ככה זה באינטרנט -כל הרע וכל הטוב שבעולם.

בכל מקרה, תקציר האירועים מאז הפוסט האחרון שלי:

נולד לי בן ! ! ! ! ! ! !

הוד מעלתו, קדם I

וזה עוד אחרי שהתאפקתי. קדם נולד ב-30 בנובמבר, והשבוע הוא הרביץ חיוך מלא לראשונה, והעם מאד שמח. הוא שקל 4.2 קילו לפני שבוע וחצי, אבל ביום חמישי שוקלים ומודדים לו שוב, ונראה איך הוא מתקדם (לא שאנחנו מודאגים).

לאחר הריון מופתי עברנו שלושה ימים לא פשוטים בבית היולדות, כשרק 45 שעות אחרי ירידת המים הראשונית נכנסנו לחדר הלידה עצמו (חיכינו שיתפתחו צירים רציניים כי רצינו לידה טבעית. אז רצינו). בסוף זה נגמר בקיסרי, אבל לא לפני שאיזה רופא יצא דביל כשנכנס, יותר משעתיים אחרי שזוגתי שתחיה לוחצת ודוחפת ללא הועיל, כולו ארשת פומפוזית של "אני הרופא הדגול", ושואל אותה: "תגידי, את לוחצת כמו שצריך?!"

לידה ראשונה, אתם מבינים. היא הרי אמורה לדעת אם היא "לוחצת כמו שצריך".

אחרי שנשמתי עמוק הסברתי לו שהשאלה שלו – וחשוב מזה, הטון שלו – לא במקום. אז הוא ניסה להגיד שאני לא רגוע ולשאול אם הכל טוב. כאן כבר נרגעתי מספיק בשביל קול הקרח שלי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי "וואלה לא. כשייוולד לי ילד בריא ושלם לאמא בריאה ושלמה הכל יהיה טוב. עד אז לא".

אני חושב שתחרות ההשתנה הקטנה הזו היא הסיבה לכך שכשהגיע הרגע ללכת לחדר הניתוח כדי לנסות ואקום כמוצא אחרון לפני קיסרי, הוא בכלל לא ניסה למנוע ממני להיות בחדר הניתוח, וכך יכולתי להחזיק לאהובתי את היד ולשמוע יחד איתה  את בכיו הראשון והמופלא אחרי ששלפו אותו בעקבו מהרחם הפתוח. אחרי זה נתנו לי את החבילה וגגירשו אותי לחדר אחר כדי שאפשר יהיה לתפור אותה בשקט. כעבור ארבעה ימים הוא בא הביתה שלו ומאז הוא עומד במוקד חיי הבית, כיאה לנסיך קטן.

חוץ מזה? מוניתי לראש דסק החוץ של וואלה! חדשות לפני שבועיים, אבל השינויים שאני מתכנן שם עדיין נמצאים במצב עוברי. אשמח מאד אם שישה וחצי הקוראים שלי ידווחו מה דעתם על כל מה שקורה בקטגוריה "בעולם" בוואלה! חדשות – בחירת הכתבות, איכות התרגום אם מדובר בכתבות זרות, כיסוי לסיפורים שמעניינים אתכם, אפילו שגיאות כתיב. תודה מראש. הפיצ'ר הקבוע הראשון שמתוכנן למדור הוא אייטם שבועי קצר של עובדות בסיסיות על מקום, או סכסוך, או נושא שנמצא בכותרות בעולם. השבוע, בלי נדר, יעלה הראשון כזה, על קונגו והסכסוך הלא נגמר שם.

מה עוד? התאוששנו מהדיכאון של הבחירות בארה"ב, ויש סימנים לכך שהאוויל שניצח נחוש בדעתו להשמיד לעצמו את הכהונה השנייה(והוא ניצח הפעם, תעזבו אותכם מתיאוריות הקונספירציה. היו אי סדרים ויש בעיות חמורות עם ניהול הבחירות בארה"ב, אבל הוא ניצח בהפרש גדול וזהו. צריך להאשים את הבוחרים הפעם).

מסתבר שאפילו למחוקקים רפובליקאים יש בוחרים זקנים ולא עשירים, ואפילו הם מבינים שהתוכנית של בוש, לאפשר לאנשים להשקיע חלק ממסי הביטוח הלאומי שלהם בשוק ההון, פירושו הרס מנגנון הביטוח הלאומי והפקרת מיליונים לחרפת רעב בזקנתם.

כן, בשוק ההון אפשר לרשום רווחים יותר נאים מאשר היחס בין המסים המשולמים לביטוח לאומי והקצבה המשולמת תמורתם בסופו של דבר, אבל באותה מידה אפשר להפסיד את המכנסיים. ומה אז? הממשלה יכולה להיכנס לגירעון כדי לעמוד בהתחייבויותיה. שוק ההון לא חייב לך שום דבר. הפסדת? תאכל קש.

אז זהו, שבאינטרס של כל חברה שהזקנים לא יאכלו קש. כשסבא חי בניוול וברעב, יש הרבה יותר סיכוי שאבא יבצע פשע כלשהו כדי לתקן את המצב, ואז הדור השלישי גדל בלי הורה, ונסחף לחיי עוני ופשע, וחוזר חלילה. אבל יש אנשים שמעדיפים לדבר גבוהה על מלחמה בפשע, ולהוציא אנשים להורג בקצב של ימי הביניים, מאשר להסתכל שני צעדים קדימה. בשביל מה? זה מסבך את החיים ומכריח לחשוב.

בארץ, אפנה אתכם לטורים האחרונים שלי, שעסקו בשכר המעליב המשולם למורים  ובעלייתו התמוהה לגדולה של החומץ בן יין יצחק הרצוג . אשמח לתגובות כאן, אבל גם שם זה בסדר (כן, אני אובססיבי ובודק גם אחורה מדי פעם, מה לעשות?)

ואם לחזור לנושא החשוב באמת, בקרוב יעלה לאוויר אתר ובו תמונות וקטע וידאו מהחתונה שלי ושל נירית, שנערכה ביער בן שמן לפני כשבעה חודשים, וכמובן תמונות של הקווטרבק העברי הראשון בחודשיו הראשונים. הישארו עמנו.

אבל מספיק לדבר עליי, מה דעתכם על הבן שלי?