עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

ועם הרבה יותר איפוק מכפי שאני מסוגל לגייס כלפי אנקל מוסטאש (הידוע בכינויו האיש עם המגאפון, ובפי אשתו אחלמה הוא מכונה "עמיר").

שאלה הגיונית מאד, אין מה לדבר. הרי ברור שאם המשטרה עצרה מישהו – עצרה, ולא השתמשה בכלי אחר העומד לרשותה, הנקרא "עיכוב לחקירה", או בכלים אחרים שקיימים – אז יש לזה סיבה מוצקה, ולא סתם היא נטפלת לאדם. כשמי שצריך לוקח מישהו לאן שצריך, אז ברור שצריך!
 
וזה ששניים כבר נעצרו ושוחררו? אההההה, זה המשטרה בתחכומה כי רב בעצם טווה לכל השלושה האלה מלכודת מתוחכמת, כי שלושתם בעצם קשורים לעניין ורק נותנים לכולם חבל לתלות את עצמם. מה, לא?
 
טוב, בהנחה שלא, אז אפשר במידה רבה של סבירות להעריך שגם ל"חשוד" השלישי – האפרוח השלישי שנושר במהלך ניעור העץ הרנדומאלי של כוחותינו המיומנים – אין למעשה שום קשר לפרשה. מילא אם לפגיעה בהם היתה השפעה על תפיסת האשם האמיתי, אבל לא עושה רושם שכך הדבר.
 
ורק התקשורת הממסדית, האטומה והטיפשה, ממשיכה לשתף פעולה עם מצג השווא של הקלגסת ערלת הלב. אמש עומד כתב של אחת הרשתות (לא זוכר איזו, 2 או 10, כנראה 10), דוחף מצלמה בפרצוף של העצור השלישי בפרשת הרצח של תאיר זאדה ז"ל, וכשההוא אומר "לא עשיתי זה" אז הכתב הזחוח והמשת"פ אומר לו "אז מה המשטרה רוצה ממך?", בטון כזה של "אההה,התקלתי אותך? תודה, תודה".  כי, חלילה לו, לכתבנו הצעיר והנמרץ, שינצל את ההזדמנות כדי להעלות את הנקודה של שני העצורים הקודמים, שנעצרו ושוחררו מיד, בתוצאה היחידה של פגיעה בהם עצמם. זה עלול לפגוע לו בנגישות, ובלי נגישות איך הוא יקבל שוטים מנצחים כמו החשוד המתכווץ (שהוא כנראה כל-כך מנוסה ומוכן למצב הזה שהוא לא טורח בכלל להסתיר את פרצופו בין ידיו או כלום).
 
וכמובן, המשטרה עצמה לא למדה ממקלחת הצוננים שהיא חטפה אחרי פסטיבל בני סלע, ועכשיו היא מדגמנת לא אנסים מורשעים ונמלטים, אלא אנשים שהם עדיין בחזקת חפים מפשע, לפני המצלמות לצורך יחסי ציבור ורגע של התרברבות שווא בהישג מדומה.
 
אבל אולי הגיע הזמן שכל כלי התקשורת ביחד יגבשו עמדה בנושא? מילא להיות זונות, אבל במה המשטרה כבר משלמת? כמה אפשר למצוץ בשביל כסף של מונופול? 
 

ובעניינים אחרים

בואו באמת נדבר על התוכנית הזו של ליברמן. לא מספיק רק לנופף לעברו בצלב, שום ומים קדושים. בוא נדבר שנייה על הרעיון הזה שלו, שאינו חדש אצלו, של התניית האזרחות (גם, למעשה בעיקר אצל ילידי הארץ, במיוחד מיעוטים למיניהם, לא חשוב מאיזו עדה) ב"הוכחת נאמנות למדינה".
 
אז בואו נראה. איך בדיוק זה מתבצע, בשטח. מה זה, מבחן, פעם בחיים בסביבות הגיל שמקבלים תעודת זהות – כמו טסט נהיגה? או שזה משהו שחוזר על עצמו תקופתית?
 
האם – כמו שאפשר עם רשיון נהיגה – להכריח בנאדם להרוויח את הרשיון מחדש אם הוא מעצבן את המדינה? כלומר, נגיד בנאדם פותח את הפה בצורה שליברמן לא אוהב (או הוועדה הבלתי תלויה והעניינית לגמרי שקמה מכוח הצעתו לא אוהבת) – אפשר לזמן אותו להוכיח שוב את נאמנותו, ולקחת לו את האזרחות אם מחליטים שלא מרוצים מהתשובה? כי אם כן, אפשר פשוט לדרוש מאנשים לדקלם את סעיף 48 בחוקת מיסיסיפי. זה כלי שימושי שעבד הרבה מאד שנים.
 
ואם מה שהצעתי בכלל לא בכיוון, אז איך בדיוק יתבצע בשטח הרעיון הזה של השר האסטרטגי עלינו לטובה? ואם "עדיין לא נחקרו כל האופציות", אז אולי שישים מחסום לפיו ולא ישחיר את שם ישראל בעולם לפני שהוא מגהץ מתוך הבל פיו את הבאגים הקטנים?
 
(וכולם ביחד: "זה לא באג, זה פיצ'ר!)

פה זה לא הקצ'קיאדה של אמא שלך

הבל הפה של ז'לוברמן מביא אותנו לנפיחה אוראלית של מאור גולה אחרת, חברת הכנסת הפיטרית רונית תירוש. בטח קלטתם מוקדם יותר השבוע את המחוקקת, באמצע דיון על התנהגות השוטרים במעצר בני סלע, מתפרצת: "מה שאני רוצה לדעת זה אם כבוד השר מתכוון לסרס אותו! אני רוצה שיסרסו אותו!"
 
מכיוון שנעלם מבינתה של כבוד הח"כית שהיא כבר לא בשוק (והשוביניסט שבי אומר: בשיחת קצ'קעס במספרה) אלא במעמד מחייב יותר, ומכיוון שדיכטר מסיבותיו שלו לא ענה לחברתו למפלגת השילפון בצורה הולמת, ניסיתי לחשוב על תשובות ראויות להצהרות של תירוש:
 
"בטח אסרס – מיד אחרי שמישהו יסיר לך כבר את תיבת הקול".
 
"לא צריך לסרס, סידרנו לו עשר דקות בחדר סגור עם כבודתך".
 
וכמובן, את המובן מאליו עד כדי שעמום: "את רוצה שיסרסו אותו, תגישי הצעת חוק ותפסיקי לעשות פוזות, יא פקאצה". 
 

ולסיום

משהו שנקלט במהלך דיון מעניין למדי על שפת הסימנים ב"כל בוקר" של ערוץ 10. לינוי בר-דפן שואלת את המתרגמת המתראיינת לשפת הסימנים אם לא מדובר בשפה שכמות המסרים שהיא יכולה להעביר מוגבלת מאד בסופו של דבר. המרואיינת אומרת שלא, ושזו שפה עשירה עם תחביר והכל, ולינוי אומרת:
 
"אבל הנה, לדוגמא, (עושה סימן עם היד על הראש:) הומו, זה אותו סימן של תחת"
 
עונה המרואיינת: – "טוב, זה הגיוני, לא?"

באמת שמתחיל להישבר הזין מהאיש. "כל השנים הזנחנו את נושא ההטרדות המיניות", אומר העילוי. ומה הפיתרון? כמובן – לנהל תיק חסר כל סיכוי להרשעה (במדינה שפויה, ז'תומרת) עם חוט אפל מאד של אינטרס פוליטי שזור בתוכו. זה באמת מה שיתקן את המעוות, וימנע מנשים שהוטרדו לפחד מלהתלונן. הרי דווקא התיק הזה, כשהכל ייגמר, ירתיע יותר נשים מלהתלונן, שמא גם עליהן יאמרו שנמרחו על המטריד – כמו שכנראה המתלוננת ה' באמת עשתה.

אבל מזוז, בתור ראש מערכת אכיפת החוק במדינה, פשוט לא יכול לדבר על התיק בעודו נידון. בטח לא להשתלח במי שמעביר ביקורת לגיטימית על תפקוד אנשיו. רוצה לתת גב לאנשים שלך? יופי. אחרי פסק הדין. מה שהוא עושה עכשיו, בעצם, זה נאום סיכום שלא מן המניין.

האליטה המשפטית במדינה הזו מסרבת לקלוט איך הלגיטימיות שלה נשחקת, מתערערת, נעלמת. רמז: זה בגלל שטויות כאלה.

"מדינת ישראל לא תאפשר השתלטות של גבירים ונדבנים על מצוקתם של אזרחים. תופעה זו לא יכולה להימשך", אמר שר האי-ביטחון, הצווחן בלי המגאפון, הגמד הפוליטי המאכזב וגונב הדעת והקולות עמיר פרץ.

"נכין תוכנית מסודרת מאורגנת ומשותפת כדי להקל על התושבים, כדי שלא יצטרכו להידפק על דלתות של נדבנים", הבטיח פרץ, "אסור שתהיה תופעה של נטישה או בריחה. תוכנית כזו צריכה להתבצע באופן מסודר ומאורגן".

ומי בדיוק מפריע לך, קשקשן קטן?

עכשיו, האם פרץ צודק שיש כאן בעייתיות עצומה בכך שאיש פרטי (ומפוקפק) לוקח על עצמו את הדברים שצריכים להיעשות על ידי המדינה? בוודאי. אבל במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמו וחבריו לממשלת החרפה, הוא מנסה להפגין את הביצים שאין לו בניסוח המתלהם, הפוזאי, ובעיקר הריק מתוכן "לא נאפשר". מה זה לא תאפשר? תוציא חוק שיגיד לארקדי איך להוציא את הכסף שלו? חוק שאוסר על אזרחים לקחת מארקדי את מה שהוא מוכן לתת? מה בדיוק לא תאפשר, טמבל?

עכשיו,לא רק שהאיש האפלולי והמסוכן הזה יוכל להגיד שהוא עשה לבד מה שממשלה שלמה לא השכילה להזיז את התחת ולעשות – הוא יוכל לומר שעשה זאת למרות התנגדות אקטיבית של הממשלה. ומי הגיש לו מגש את הספין הלא-לגמרי שקרי הזה? האפס הקטן, שהולך לרשת מדוד לוי את תואר "האיש עם הכי הרבה עוצמה שעשה הכי מעט עבור העיר שלו עצמו".

וכן, אני כועס כפליים כי אני, לחרפתי, הצבעתי בשבילו. כבר היה עדיף להצביע בשביל רפי המסריח ושרוני האידיוט. הנני ואלך לשפד את שתי עיניי על מצע של נעצים.

למי שתהה למה בעצם התביעה המטופשת נגד חיים רמון (שעשה משהו מגעיל ומטופש, אבל לא פלילי בעליל) לא נדחתה כבר מזמן, יש לי את התשובה: ראש הרכב השופטים, חרפת השופטת חיותה כוחן.

ברגע ששמעתי שהיא זו שמנהלת את הקרקס, הבנתי הכל, שכן במהלך הסיוט המשפטי הפרטי שלי היה לי העונג המפוקפק לפגוש באשה ה…מעניינת הזו. (מעניינת מבחינה קלינית, ז'תומרת).

דוגמא קטנה: במהלך אחד הדיונים נעמד העו"ד שהיה לי אז ומנסה לטעון את טענותיו בזכותי, והיצורה הזו מפסיקה אותו ושואלת "אתה לא היית פעם תובע?" הסניגור שלי עונה לה שכן, והכוחנית אומרת "אני פשוט לא מבינה איך מישהו מסוגל לעבור לצד השני". הצד השני, אתם מבינים.  ואחרי זה אני אמור להרגיש שאני זוכה למשפט הוגן וחסר פניות.

דוגמא נוספת? מובלים אני והנאשם השני מאבו כביר, אחרי איזה שבועיים במעצר, לדיון נוסף על הארכת מעצר. נכנסת לה הכוחן לאולם, באיחור אופנתי של ארבעים דקות, ולפני שמישהו מספיק להגיד משהו אומרת "טוב, אני קראתי את כל החומר, אני מכירה את התיק ואני החלטתי להיענות לבקשת המשטרה להאריך את המעצר ביומיים, אז חבל על הזמן של הדיון".

קמים עורכי הדין, האפס שייצג אותי וששי גז המצוין שייצג את הנאשם השני, ואומרים שעם כל הכבוד, הם הכינו טיעונים ויש להם זכות להשמיע אותם לפרוטוקול.

"אבל אני כבר החלטתי, חבל על הזמן של כולם" אומרת זו שאמונה על הצדק וההליך התקין.

"אבל יש לנו זכות לטעון טיעונים" אומרים הפרקליטים.

כוחן, שאגב סובלת מטיקים בעין מהסוג שלרוב מתקשר עם הפרעות נפשיות קשות (לא רק לדעתי, אלא לדעת פסיכיאטרית מוסמכת שנכחה בדיונים האלה), חוזרת ומדגישה שהיא כבר החליטה וששום טיעונים לא יעזרו. בסוף היא נכנעת, כי היא יודעת שאין שום בסיס חוקי להתנהגות שלה, ומרשה לעורכי הדין לטעון. אז הם טוענים, ואז היא יוצאת, ומחכה עוד ארבעים דקות לפני שהיא חוזרת ומודיעה "החלטתי שהיומיים שהמשטרה ביקשה לא יספיקו לה, ולכן החלטתי להאריך את המעצר בחמישה ימים".

במהלך הסיוט המשפטי נודע לי שמישהו פעם ירה טיל לאו על הבית של חרפת השופטת כוחן. אני לא מצדיק, אבל אני מבין.

גם בשופטת השנייה בהרכב, דניאלה שיריזלי, יצא לי להיתקל. היא לא באה ביציאות מטורפות באותה מידה, אבל גם היא זכתה להירשם אצלי בפנקס האנשים שלא אבכה אם יקרו להם דברים רעים. חלק מכם אולי זוכרים שהסיוט המשפטי שלי היה כל-כך מוגזם עד שבעיתון "העיר" עשו עליו כתבה כפולת עמודים. במסגרת הכתבה הזו נכלל גם ציטוט של אמא שלי ז"ל, שאמרה שלדעתה האישית, הסיגריות שהיא עישנה כל חייה הרבה יותר מזיקות מהקנביס שהבן שלה עישן. האמירה הזו זיכתה אותה בנזיפה מצד שיריזלי הפוצית, שכנראה חושבת שהגשת כתב אישום נגד אדם שוללת לא רק ממנו אלא מכל קרובי משפחתו את הזכות להביע את דעתם. אז סתם לרקורד, דניאלה שיריזלי לא ראויה ללחך את העפר של הקבר של אמא שלי, ובטח לא ראויה לנזוף בה על שום דבר.

על השופט השלישי בהרכב אני לא יודע שום דבר, אבל מה הוא כבר יכול להשפיע לצד שתי גורגונות כאלה?

בכל מקרה, עכשיו אתם מבינים למה זה ששוטרת מאיימת על המתלוננת שאם לא תגיש תלונה היא תהיה חשופה לתביעת דיבה (איום שקרי, אגב, שרק הוא במדינה מתוקנת שווה הדחה וכתב אישום) לא נחשב אצל כבוד השופחת כוחן ל"אקדח לרקה". כי יש יקומים מקבילים שבהם שום דבר שהתביעה\המשטרה עושה הוא לא פסול.

אגב – מזוז כנראה באמת סתם אידיוט סמכותני, ולא ערמומי כמו ששיערתי. אחרת קשה להסביר את הטענה ששקר במצח נחושה ("לא היו האזנות סתר") נקרא אצלו "תום לב".

ולסיום – עלה בדעתי שאולי האנשים שבישלו את הפארסה הזו פשוט אידיוטים. אם, במקום להשתמש בקורנס התביעה הפלילית, היו נכנסים ברמון בפני דעת הקהל – פשוט מארגנים מסע יחצ"נות ויורדים לחייו על שיקול הדעת הפגום מיסודו שבנשיקה הזו – ייתכן שהיה להם סיכוי הרבה יותר טוב לסכל את כוונותיו כשר משפטים. כשיו הוא יזוכה, ויחזור, וייכנס להם באמ-אמא, ומגיע להם.

די כבר לזיין את המוח. מתראיין היום הקלגס המגונה לשעבר אריה עמית ומסביר ש"כמו שהומואים לא צועדים בוותיקן, ככה הם לא צריכים לצעוד בירושלים".

אז זהו, שירושלים המערבית, גן העצמאות עד גן הפעמון, זה לא הוותיקן. זה לא העיר העתיקה. זה לא הר הבית. והמראיין הדביל (אהרון ברנע במקרה זה) לא מעלה את הנקודה המובנת מאליה הזו.

מצעד הגאווה אפילו לא מתוכנן לעבור במרכז העיר. לא רחוב יפו, לא המדרחוב, לא מול הכנסת ולא נעליים. כולה מסלול קצר וצדדי.

אם ירושלים לא היתה בירת ישראל, הייתי אומר "שיצעדו במקום אחר". גם בבני ברק אני לא חושב שהומואים צריכים להפגין. אבל אין שום מצב שאפשר להגיד למישהו "אל תצעד ואל תפגין בבירת המדינה שלך, כי יש שם אנשים שלא אוהבים אותך". לא קיים.

יתרה מזו, האיום של החרדים והערבים באלימות הוא אתגר שחייבים לעמוד מולו. אי אפשר לתת לאנשים להבין שכל מה שהם צריכים לעשות זה לאיים ש"תהיה פה שפיכות דמים" ואז הם יקבלו את רצונם. אפילו אום קדם, שלא נוטה לתמוך אוטומטית בכל מאבק של הקהילה הוורודה, מסכימה. ברגע שהם מאיימים בשפיכות דמים, חייבים להוכיח להם שזה לא יעבוד.

עכשיו, זו לא המסיבה שלי. אם אנשי "הבית הפתוח" בירושלים יחליטו שהם רוצים להתקפל, אני אכבד את ההחלטה שלהם. אבל אם הם יצעדו, אני אצעד איתם, ואני אגן על החברים הגאים שלי בגופי מכל דוס ומכל מוסלמניאק. רוצים בלגאן? יאללה בלגאן. רוצה שפיכות דמים, ראובן אלבז? תקבל. הדם שלך. אתה והחברים החשוכים שלך אולי פועלים תחת האשליה שהומואים זה טרף קל. אז קודם כל, לאו דווקא. דבר שני, להומואים יש גם חברים.

אני, כאמור, אהיה שם שבוע הבא. אם לא תהיה אלימות, אני ארקוד ואשמח ואעשה חיים. אבל אם מישהו ירים יד, אני אכרות לו אותה ואדחוף לו אותה איפה שהיא עוד עלולה לגרום גירוי נעים, רחמנא ליצלן.

אני את שלי אמרתי. מי שרוצה להצטרף אליי, ימצא אותי שם.

"יש לכם פצצות חכמות, הפצצת קאנה היתה מטומטמת" * אמר המראיין לאחד הדוברים הישראלים (דווקא בחור רהוט עם מבטא אמריקאי חלק) באחד הערוצים הזרים. ובכן, העובדה היא למעשה שאין לנו הרבה פצצות חכמות, כי האמריקאים ממעטים לתת לנו כאלה, כי זה נשק שבשביל למכור אותו למדינה זרה צריך כל מיני אישורים ודיונים בנושא. אבל לא זו הנקודה. הפצצה יכולה להיות חכמה ככל שתהיה, אם המודיעין מחורבן התוצאה תמיד תהיה אסון.

אז במירוץ "האם נשיג הכרעה מוחשית כלשהי לפני שנעשה פשלה ונטבח בכמות גדולה של אזרחים", הפסדנו. אפשר להתפלל שה"תהיה" שהעלה ראש מטה חיל האוויר בתדרוכו – לפיה קיים פער של שבע שעות בין מתי שאנחנו מודים שתקפנו את הבניין הספציפי הזה, לבין מתי שהחלו לדווח בתקשורת על נפגעים בו – אכן מסתירה מאחוריה איזה מידע שמזכה אותנו מזוועה הזו. אבל כרגע קשה להאמין שכך. כבר מתברר שלפחות חלק מעדי הראייה מדברים על השעות 1-2 כזמן שבו קרס הבניין, וזה כבר פער הרבה פחות משמעותי. דבר שני, וזה מחריד להגיד את זה, האמינות של הצד שלנו לא משהו. לפחות פעמיים עד כה הועברו לתקשורת שלנו דיווחים מהצבא שלנו שהתבררו כפחות מדויקים מדיווחו של האויב על אותם אירועים. אם וכאשר מישהו יכתוב את "נפילה ודעיכתה של מדינת ישראל", העניין הזה יוקף בעיפרון אדום כסממן מובהק.

אני רוצה לראות את החומר המצולם, ואני רוצה לראות אותו תוך זמן קצר – עד יום שלישי לכל המאוחר, רצוי מאד מחר. אם הוא מוכיח שיש פה משהו חשוד, עוד לא מאוחר לנצל זאת. אם לא, צריך לדעת שפישלנו חד וחלק.

אני גם רוצה, בטווח קצת (קצת) יותר רחוק, לדעת מי אחראי לקביעה שאין אזרחים בבניין. מדובר בכשל מודיעיני חמור שיש לתת עליו את הדין.

עכשיו אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את הרגע שבו תיכפה עלינו הפסקת אש, ואפשר לקבוע די בוודאות שאם לא נבקיע איזה טאצ'דאון מדהים מקצה המגרש ברגע האחרון, לא נשיג הכרעה צבאית.

ולאלה שמדקלמים ש"אין פיתרון צבאי" – אלה שטויות. האיום הוא צבאי ולאיום צבאי יש פיתרון צבאי. השאלה אם מוכנים לשלם עבורו את המחיר.

קחו את מלחמה לבנון הראשונה. עם כל הכבוד לעובדה שכן נשארנו שם וכן היה אסון, אילו היה צה"ל יוצא מלבנון תוך חודש מעזיבת ערפאת את ביירות, היינו זוכרים את המלחמה הזו אחרת לגמרי. עדיין היינו מתביישים בסברה ושתילה, אבל 18 שנה של הקזת דם מטופשת וכיבוש חסר כל הצדקה היו נחסכים מאיתנו. ואפשר היה. עובדה. מה שלא היה זה כוח רצון.

אז בהחלט אפשר להשיג הישג צבאי ממשי ובר קיימא במלחמה מסוג זה. אבל צריך לפעול ברמה גבוהה מאד בכל היבטי הלחימה וההסברה, ועושה רושם שיכולתו של צה"ל לעמוד ברמה זו הולכת ונשחקת.

נחמו נחמו עמי – פרשת צרת רבים

ולסיום, משהו מנחם דווקא. מרבים לדבר על כך שאם המצב קופא כמו שהוא עכשיו, נסראללה ניצח. ובכן, לא בדיוק, וזה שאנחנו מתפקדים חרא לא צריך לגרום לנו להאליל את ביצועי האויב. חיזבאללה הוכה הרבה יותר מכפי שהוא ציפה לשלם בשביל שני חטופים, וגם אם עכשיו אין לבנוני אחד שיגיד משהו רע על חיזבאללה – כי כל האיבה שמורה לישראל – הרי שאחרי שישכך טיפה הדם בעיניים העובדה תישאר בעינה, שנסראללה בהימור פזיז עלה ללבנון הרבה, הרבה יותר מכפי שמעניין אותה לשלם בשביל 20 אסירים, או בשביל לעזור לפלסטינים, ובטח בשביל לקדם את האינטרס של איראן.

יתרה מזאת, התברר שהבלתי נתפש יכול לקרות – עשרות ויותר ממאה רקטות יכולות ליפול על ישראל בכל יום, שבוע אחרי שבוע, וזה כל-כך רחוק מלשבור אותה שזה עצוב (אם אתה נסראללה, כמובן). הוכח גם שלמרות שלוחמי חיזבאללה מפתיעים בנחישותם ובטיב אימוניהם, הם עדיין לא קרובים לרמה של חיילי חי"ר ישראלים. במצב מיטבי, עם יתרון ההפתעה והכל, הם הורגים תשעה לעומת 25 הרוגים שלהם. בפעולה יומיים לאחר מכן, שבה אין להם את יתרון ההפתעה, מדובר (לפי הדיווחים) על 25 הרוגי חיזבאללה מול 16 פצועים שלנו.

אז כשהתסריט הכי טוב שייתכן מבחינתך אכן קורה, ואתה עדיין צריך את הקהילה הבינלאומית שתפסיק את כתישתך האיטית והבלתי ניתנת לעצירה, גם מצבך לא מזהיר כל-כך. מוש מזבוט, יא חסן?

* ותודה לקורא הבית דור קונפורטי על התיקון

"אין כוונה להחיל ממשל צבאי בדרום לבנון. במידה ויעלה הצורך, ערוך צה"ל למתן מענה הומניטרי נקודתי וזמני לאוכלוסיה באזור". כך נמסר לעבדכם מדובר צה"ל, בתגובה לתהייה על אמירתו של האלוף אדם (ראו פוסט קודם). גורמים צבאיים אחרים הדגישו, שרק צוות אחד בלבד של היחידה לצרכים אלו גויס.

זו פעם ראשונה בדי הרבה זמן שאני אשכרה מרגיש יותר טוב בעקבות תגובה של דו"צ למשהו שלא מצא חן בעיניי.

האמת, שבהחלט הגיוני שצה"ל ייערך לצורך לתת מענה הומינטרי באזורים שבהם הוא מחולל שמות, ובהחלט הגיוני לגייס למטרה זו אנשים שיש להם ניסיון בטיפול באזרחים היסטריים שעומדים על כך שאם לא תיענה בקשתם, יקרה אסון נורא תיכף ומיד (בין אם זה אכן כך או לא ממש). עכשיו נותר רק לקוות שפשוטו של דבר הוא גם משמעו, ולתהות: האם השימוש של האלוף אדם במלים "ממשל צבאי" היה מכוון?

התכוונתי לכתוב פוסט רגוע יחסית על מאמרי המלחמה של הסופ"ש, אבל היציאה הזו של האלוף אודי אדם העביר הכל לעדיפות נמוכה, חוץ מתגובת הבטן: לא לא לא לא לא לא לא לאאאאאאאאאאאאא. פשוט לא.  

ממשל צבאי? אתה באמת דביל, אה? בוא תסביר לי, במטותא ממך, איך זה מתיישב עם הצהרותינו שאין לנו כוונה לכבוש את לבנון? עם האמירה שלך עצמך ש"אין לנו כוונה לשרת את רצונות החיזבאללה ולהגיע לעומקים כאלה ואחרים"? לא צריך עומק – מה שאתה מעלה פה בדעתך ישרת אותם יותר מאשר אם תגיע לפאקינג ג'וניה או טריפולי. שים לב, האלוף אדם היקר, למשוואה מאד פשוטה שטוב תעשה אם תשנן לך: ממשל צבאי=כיבוש. נכון פשוט? יופי.

חוצמזה, אני לא מומחה להיסטוריה צבאית, אבל אני לא מצליח להיזכר בהרבה מקרים שמדינות הקימו "ממשל צבאי" על שטח לתקופה שנמנתה בפחות משנים. אני לא מצליח להיזכר באחד, למעשה, אבל כאמור, זה לא נושא ששיננתי. רוגל, אתה בקטע אם זכרונני איננו מטעני. אולי אתה יודע?

בקיצור, עושה רושם שמנהיגינו, במקום ללמוד מדינמיקות העבר, פשוט נשבים שוב בקסמן המפוקפק. אם חלוץ לא מכחיש תיקתק את הרעיון המדובל הזה – וגם מוציא הוראה לבן של קותי ז"ל לדבר בערך במינון של אבא שלו מאז 1982 – אני עוד אשקול להצטרף לעוכרי ישראל האלה שמפגינים נגד המלחמה.

להיכנס בחיזבאללה ולנטרל את האיום שלו – בהחלט. אני חושב שהכרחי להיכנס עם כוחות קומנדו למשימות ספציפיות, וגם עם כוחות עד רמה של גדוד לטהר קיני שיגור אני יכול לחיות. אבל להצדיק את קיומו של חיזבאללה, להוציא אותו צודק לחלוטין בעיני הלבנונים ולאבד את עצמנו לדעת בשהייה כברווזים במטווח – אמממם, תודה. ניסיתי פעם. חושבני שאוותר.

כפי שוודאי שמתם לב במהלך המונדיאל, עבדכם חולה כדורגל די רציני. אבל תאמינו לי שזה כלווום (בהטעמה עידן אלתרמנית) לעומת איך שהייתי כילד. אין צורך כלל לומר שהפסקול של השבתות שלי – בצופים, בטיולים, בשבתות גשומות בבית – היה "שירים ושערים" המיתולוגית.

"המשחק כאן בפתח תקווה מתנהל בעצלתיים מאז כיבוש שער השוויון, מאיר…"

"תרשה לי לעצור אותך, מוטי חביב, יש לנו איתות מקמי ברץ בבלומפילד. אליך, קמי!"

– "כן, מאיר, כאן בבלומפילד 1:0 למכבי תל אביב, משער של בני טבק בדקה ה-18"

"ספר לנו על מהלך השער, קמי…"

וכן הלאה.

היום אני אצל ערן רואה את המלחמה בערוץ 2, ומקבל וואחד פפלאשבק לעניין הזה. "כן, אנחנו נסתפק לפי שעה בדברים האלה מחיפה, ארז רותם, ונעבור לשמוע על מטח הטילים האחרון בקרית שמונה. אליך, אילן לייזרוביץ'…"

אני חושב שאני מעדיף את המשחקים ההם על המשחקים האלה. לא יודע למה. ואיפה היום משה זיתון, יעקב בוזגלו, ישראל* בן ממס ויעקב בנודיס שיצילו את המצב ויביאו גביע? אחחח….

* (לא משה, ישראל! תתבייש, יא מסטול…)