עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

תכירו את מיכאל אזולאי, מהנדס בניין בן 62, אב לשלושה, סב לשלושה. אם הייתם חותכים את האוכלוסייה יהישראלית בול באמצע, הייתם חותכים את מיכאל לשני חלקים שווים – חוץ אולי מזה שיש לו קורות חיים טיפה יותר מרשימות מאשר לישראל ישראלי הממוצע – הוא הצליח מאד בשוק הפרטי, כיהן כסגן ראש העיר אופקים, ופעמיים כמהנדס העיר. הוא חבר מפלגת קדימה, שלושת ילדיו שירתו בקרבי, (“גם הבת?", אני שואל – “בעיקר הבת!” הוא עונה, “שירתה במג"ב בעזה. החמיצה את פיגוע חמור התופת בחצי שעה")

אז מה עשה מר אזולאי שהגיע לו לפתוח את 2012 עם כתב אישום, ועוד על הסעיף האזוטרי של "העלבת עובד ציבור"? האם הוא גידף פקח שרשם לו דו"ח? האם הוא שלח מכתב רצוף נאצות לדמות ציבורית? האם התייחס בפומבי למקצוע אמו של תופס הכלבים העירוני?

לא. אזולאי מואשם בידי משטרת ישראל בסעיף "העלבת עובד ציבור" (סעיף 288 לחוק העונשין, עבירה שדינה מאסר שישה חודשים) בגין כתבה שפרסם לפני שלוש שנים באתר סקופ (כיום "יופוסט" במתכונת ובבעלות אחרת) ובה תקף את תא"ל במיל', סגן ראש מפא"ת (מנהלת פיתוח אמצעי לחימה) יעקב נגל.

בכתבה האשים אזולאי את נגל כי הוא זה שאחראי לסבל שעוברת ישראל במהלך אותו זמן, ימי מבצע עופרת יצוקה, וזאת בשל השתתפותו הפעילה של נגל בקבלת ההחלטה לגנוז את פיתוח תותח הלייזר ולהתמקד אך ורק בפיתוח סוללת כיפת ברזל.

חשוב להבהיר: אזולאי אינו נתבע על הוצאת דיבה. למעשה, במאמרו נשוא כתב התביעה, מזמין אזולאי את נכגל לתבוע אותו תביעת דיבה – למשל בנושא אותם מניעים זרים, או עצם המעשים, אותם מגבה אזולאי בשפע מרשים של עובדות, נתונים, פרוטוקולי ישיבות ושאר ראיות שקשה לערער על מהימנותן.עוד חשוב להבהיר, כי אזולאי כתב את הדברים בינואר 2009. הוועדה אליה התייחס פעלה בתחילת 2007. איש אינו יכול לטעון – לא נגל, לא משרד הביטחון מעסיקו ולא יחידת להב 433, שהגישה את כתב האישום, – שבדבריו הטה את עבודת הוועדה.

כל המעשה שביצע אזולאי, ושבגינו הוא נתבע לדין פלילי משל היה עבריין, היה בדיעבד. מדובר בהמשך ישיר למגמת חקיקות ההשתקה למיניהן המתרגשות עלינו לאחרונה, כמובן, אולם מדובר למעשה בהמשך של מגמה משלימה לחקיקה זו – הוכחה כי את הרדיפה ממנה יראים מתנגדי אותן חקיקות, ניתן להוציא לפועל גם באמצעות פרשנות יצירתית לחוקים קיימים. זה כבר קרה בעבר. כותב שורות אלה ובלוגרים אחרים כבר נתבעו על סעיפי אישום כמו “איומים” ו”הסתה” בגין דברים שכתבו בבלוגים. אולם עד כה היה מדובר בבלוגרים שמאלניים מאד, חריפים מאד, בעלי דעות שונות מאד מאלה של רוב אזרחי ישראל. סתימת פיות לשוליים הפוליטיים באמצעות החוק הפלילי היא אמנם שלב מתקדם בהתפוררותו של שלטון חוק, אבל אם יכולה המדינה לתבוע סבא בן 62 מאשדוד, מהנדס בניין, אב ללוחמים קרביים, אמצע הדרך בדעותיו על מאמר דעה שכזה, מדובר בסתימת פיות שאת גבולותיה קשה בכלל לדמיין.

מדאיגה העובדה שכתב התביעה לא נזרק מבית המשפט עוד בטרם נדרש מר אזולאי לבטל מזמנו בהתגוננות בבית משפט. הפיכת מאמרי דעה באינטרנט לעניין פלילי תוך שימוש באלה של השלטון המגונן על כבודו מעטה דווקא חרפה על רשויות החוק. ראוי שבית משפט, אם כבר יידרש לבטל גם הוא מזמנו על כתב התביעה הסהרורי הזה, יביע דעתו במלים נחרצות על אנשי התביעה המשטרתית ששיקול דעתם הוביל אותם לתעות כה הרחק מכל התנהלות הגיונית.

הבחירה בסעיף פלילי של העלבת עובד ציבור, בניגוד לתביעה אזרחית בהוצאת דיבה, אינה מקרית וחשוב להבין זאת. כנאשם ב"העלבת עובד ציבור", מיכאל אזולאי אינו יכול כלל לדון בתוכן המאמר נשוא כתב התביעה. השופט יכול לומר לו, ולהערכת הח"מ יאמר לו, שהוא "לא יניח להפוך את המשפט לקרקס פוליטי". נושא הדיון בעצם יהיה אם מר נגל נעלב נורא, ואם העלבון הזה קשור לעבודתו כעובד ציבור. מכיוון שהתשובה לשאלה השנייה היא כן והתשובה לראשונה תלויה אך ורק במר נגל עצמו – אחד משני עדי התביעה היחידים – נקל לשער מה תהיה התשובה לשאלה הראשונה.

עדיין יש שופטים ליברלים במערכת. אזולאי עשוי ליפול בטעות על שופט שאשכרה יאמר למשטרה שמר נגל אולי נעלב נורא, אבל הדברים נכתבו שנתיים אחרי אותה עבודה ציבורית, ושאותה עבודה ציבורית היתה בנושא בעל חשיבות רבה למדינת ישראל שזכותו של כל אזרח לדון בה באופן פרטי או פומבי. כל שופט ראוי – אם ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית – יגיד לעד התביעה הראשי, המתלונן יעקב נגל, שהתואר "עובד ציבור" אינו מקנה לאדם חסינות מביקורת. שזכותו של אזרח לומר לעובד ציבור, שנתיים אחרי שזה האחרון קיבל החלטה הממשיכה להשפיע על חיי אדם, שהחלטתו היתה שגויה. זכותו של אזרח גם לטעון שהחלטתו של עובד ציבור היתה לא ראויה. אם מדובר בדיבה, אפשר לתבוע על כך.

אין חולק שמיכאל אזולאי (גילוי נאות מלא על היכרותי בת חמש השנים איתו בעוד כמה פסקאות) אמר על נגל במאמרו מלים קשות. הוא אמר מלים קשות גם על אחרים במאות המאמרים שכתב בנושא. אזולאי מוכר בחוגים פוליטיים בדרום ובחוגי חדשות כמשוגע לנושא ההגנה נגד רקטות, ולמחלוקת הגדולה בין מערכת הלייזר "נאוטילוס" למערכת כיפת הברזל מתוצרת רפא"ל. אזולאי סבור, כפי שציינתי בתחילת הכתבה, שההחלטה לזנוח את ההקשעה המשותפת עם האמריקאים בפיתוח מערכת הלייזר והתאמתה לצרכי ישראל – זאת לצד כיפת הברזל ולא במקומה – היתה לא רק שגויה והרת אסון, אלא תולדה של הליכים בלתי תקינים בעליל ושבעצם הוחלט מראש לקדם את כיפת ברזל בלבד וזאת ללא קשר ליעילות שלה בגזרת עזה או בכל גזרה ישראלית אפשרית אחרת.

לסיכום, הרשעה בתיק הזה פירושה שכל ביקורת עניינית על מעשיו של כל פקיד באשר הוא עלולה להוביל להרשעה פלילית ומאסר בפועל, או במקרה שהמערכת "הולכת לקראתך", שישה חודשי עבודות שירות. אבל אפילו נאמר יצאת זכאי – עצם הידיעה שמתיחת ביקורת עלולה להוביל לצעדים פליליים די בה כדי להטיל צינת שיתוק בכל דיון ציבורי במעשי השלטון.

מדי יום בישראל, ברחוב, באינטרנט ובכנסת ישראל, מאשימים אנשים זה את זה כי העמדות שתמכו בהן הובילו לאסון למדינה. מאשימים את נערי האוצר שהם מפקירים את העניין למות. מאשימים חברי כנסת ודיפלומטים ב"פשעי אוסלו" ומניחים לפתחם את כל הרוגי הפיגועים לפני ואחרי אותו פשע נורא. מאשימים את החרדים שהם טפילים וחרדים ספציפיים שהם מעודדים טפילות… ובכל זאת מעולם לא נשמע שמדינת ישראל תסתום פיות בצורה כה תמוהה. מקרה מוכר אחד שאירע לאחרונה של הרשעה בהעלבת עובד ציבור עסק באדם מחדרה שתלה כרזה מול תחנת משטרה ובה האשים חוקר משטרה בסגירת תיק כביכול לעבריין (בעל ריבו של הנאשם, עמו גם החליף מהלומות ותלונות הדדיות על תקיפה). ההבדל הבולט הוא שכתבה בבלוג או באתר חדשות אינה כרזה מול מקום עבודתו של המתלונן, וכי במקרה שלפנינו אין כל תלונה על התנהלותו של אזולאי כלפי המתלונן או בכלל פרט לאותן מלים כתובות.

עכשיו, לסיפור הזה יש גם רקע. כאמור, אזולאי עוסק בנושא המיגון נגד ירי הרקטות (ירי תלול מסלול או ירי טק"ק בשפה מקצועית) באופן אינטנסיבי. הוא כתב מאות מאמרי דעה בנושא ואף היה שותף לחשיפות חדשותיות בנושא המחלוקת בין מצדדי הלייזר (פלוס כיפת ברזל לאותם תנאים נדירים יחסית בהם הלייזר אינו יעיל) לבין מצדדי כיפת הברזל (באופן בלעדי). בצוותא עם כותב שורות אלה חשף אזולאי כי רוני דניאל וחדשות ערוץ 2 שיתפו פעולה עם גורמים במשרד הביטחון ושידרו ידיעה שלא היה לה שחר, בדבר ניסוי שנערך כביכול ובו כביכול השיג תותח הלייזר תוצאות מאכזבות. הבעיה עם הדיווח היתה שכל ניסוי לא נערך. מעולם. בכלל. לא שהיה ניסוי אבל הוא עסק במשהו אחר, או שהתוצאות היו קצת או הרבה טובות מכפי שדווח. כמו הסיפורים על השדרן שאיחד להגיע לאיצטדיון ושידר משחק מדומה מחדר המלון, רק כדי ללמוד מאוחר יותר שהמשחק האמיתי בוטל, כך שיחק ערוץ 2 לידי תככנים במשרד הביטחון ושידר ידיעה כוזבת מתחילתה עד סופה. כל התנצלות לא הושמעה.

מיכאל אזולאי כאמור כתב עוד דברים רבים בנושא תותח הלייזר וההחלטה לגנוז את פיתוחו. כסגן עורך ועורך האתר “סקופ” (לימים “יופוסט”) ערכתי והעליתי לאוויר לא מעט מהם, ולכבוד ועונג היה לי. והוא לא היחיד. ראובן פדהצור וגם יוסי מלמן מ"הארץ" מדברים על "פרשה עגומה ורצופת הטעיות, שקרים, הסתרת האמת מקובעי המדיניות, הבטחות חסרות בסיס לתושבי שדרות" ועל "זריית חול בעיני הציבור"; יעל ארצי מ"חדשות מחלקה ראשונה" מחרה–מחזיקה אחריהם; מבקר המדינה אף הוא מדבר על ליקויים חמורים בכל הפרשה ובין השאר מבהיר (עיקרי הממצאים) כי לרפא"ל נמסרה הזמנה לרכישת מערכות "כיפת ברזל" עוד לפני שהוועדה ההיא, בראשות תא"ל במיל' נגל, זו שכביכול הכריעה בעד כיפת ברזל ונגד תותח הלייזר, בכלל החלה את עבודתה. במלים אחרות, כל קיומה של אותה ועדה היה בלוף אחד גדול ומשחק מכור מתחילתו.

רבות גם נכתב על ההטעיה הבסיסית שביסוד פיתוחה של מערכת כיפת ברזל – עם כל הכבוד להישגיה הטכנולוגיים והצלחתה החלקית בלבד בשטח. כיפת ברזל פותחה באמצעות תקציב שאושר בכנסת ובממשלה לפיתוח אמצעי שיגן על ישובי עוטף עזה, ובראשם העיר למודת הסבל שדרות. אולם מפתחי כיפת ברזל ידעו, ידוע היטב ומהרגע הראשון, שהמערכת שלהם, עם כל יעילותה (שוב, החלקית) בטווחים אחרים, אינה מסוגלת כלל ליירט מטרות הנורות מטווח של פחות מארבעה קילומטר, ולמעשה באופן אפקטיבי מדובר בטווח של 15 קילומטר. אלה עובדות. כיפת ברזל אינה מוצבת בשדרות ואינה מכוונת להגן על שדרות, כי אם על ישובי קו המעטפת השני והשלישי של עזה – אשקלון, אשדוד, באר שבע והמתקנים הרגישים שבכל אחת מהערים הללו (בית חולים אזורי, נמל, מתקנים צבאיים).

למעשה, יש שיאמרו שכיפת ברזל פותחה בראש ובראשונה כדי להגן על מטרות אסטרטגיות וצבאיות, ולא על אזרחים. האלוף גדי אייזנקוט , אז אלוף פיקוד צפון, אמר בהקשר זה כי "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי חיל הים ובסיסי הגיוס – גם אם זה אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא יהיה נוח לאזרחים". וכל זאת במערכת שפותחה בתקציב שנועד ספציפית להגן על אזרחים.

יש לדחות בבוז את הניסיון להלך אימים על אזרח פשוט, עיתונאי אזרחי, אדם מעורב פוליטית ומסור לארצו שמנסה בכל כוחו, למרות תגובות שליליות מרוב הגורמים, לקדם את עמדתו ודעתו, וכל זאת ללא ניבולי פה ומבלי לומר דבר שהוא אינו סבור שיוכל להגן עליו בבית משפט בטענת "אמת דיברתי".

אולם בנקטם בגישה של אישום פלילי, מבקשים נגל הקטנוני ומשטרת ישראל הסמכותנית למנוע מאזולאי מלומר את דברו אפילו בבית המשפט. הכתבה עצמה והטענות שנשטחו בה נגד נגל יימצאו חסרי כל שייכות לשאלה המשפטית העומדת בפני בית הדין הנכבד – אלא אם כן יתברר שכמאמר בגין, עוד יש שופטים, אפילו בבית המשפט השלום בקרית גת. שם ייאלץ מיכאל אזולאי להתייצב באפריל הקרוב ולהסביר שהוא לא מבין מה הוא בעצם עושה בבית משפט – הוא היה סבור לתומו שכאזרח מותר לו להתבטא על מדיניות ועל קובעיה. מעניין יהיה לראות אם הוא צודק או חי בסרט.

אין שום חידושים בחשיפות על מעללי "צמרת ש"ס" שמרוחות לפתע על כותרות העיתונים. החידוש היחיד הוא שהפעם, כנראה, יש מודיע. מבפנים. בן סורר ומורה. מוסר ומדיח. או חתן או משהו. שיהיה בריא וייזהר מהאנשים שבסביבתו הוא (היא??) חי\ה.

הכותרת לקוחה מתקופת מאסר דרעי. בשלב מסוים באותה סאגה נפוצו בבני ברק כרזות המציגות את מרן בכל הדרו אך בארשת תוגה, והכיתוב "ספר תורה שרוי בצער!” על פני שליש הכרזה או יותר. תמיד שעשע אותי ואני שמח שנמצאה עילה מחודשת להיזכר בזה. למרבה הצער, כל הממצאים הפוטוגרפיים של החיפוש בצירוף עובדיה יוסף מניבים רק תמונות של רבנים אשכנזים למיניהם.

כאמור, אין פה חידוש. כל מי שקורא עיתונים אינו יכול שלא לשים לב לריבויים של רבנים עירוניים ברחבי הארץ ששם משפחתם יוסף, בתוספת עוד כמה רבנים שמדי פעם צצים וכשזה קורה תמיד מוזכר שהם במקרה נשואים לבנותיו של מרן, או אחים של כאלה, או קרובי משפחה מדרגה קרובה של ראשי ש"ס אחרים (מה קורה, אריאל אטיאס?).

אני מודה שקשה לי יותר להתרגש מסיפורים בפוליטיקה הפנימית של ישראל מאז שהגעתי להכרה שנכון להיום, אני לא רואה שורדת בצורתה הנוכחית יותר מעשור בגבול הרחוק, חמש שנים בגבול קרוב. בכל זאת יהיה מעניין כמובן לראות כיצד תטופל חקירת המשטרה. איך יגיב אריה דרעי (כלפי חוץ אנחנו יודעים, כמובן) ובכלל, פרשה עסיסית ללא ספק. היו המון כאלה בסוף ימי ויימאר. השוואות מעניינות תוכלו כמובן למצוא אצל נעם ר', במחלקת גודווין לא גר כאן יותר".

מעניינת הרבה יותר הפרשה שבה מואשמים שלושה סטודנטים פלסטינים ב"איומים" לכאורה סביב החרמה יזומה של הרצאה של שמעון פרס במכללה ההנדסית ירושלים. בכל הדיווחים התקשורתיים, אף שסופר שעילת המעצר וצו ההרחקה מירושלים (???) היו איומים לכאורה באכיפת החרם, בכולם צוין במפורש שהמעצר נערך "על רקע" חוק החרם.

חוק החרם, אם תזכרו, הוא בכלל חוק אזרחי, הקובע את החרם נגד מוסד, אדם, מקום, או ארגון בשל היותם יהודים או קשורים למדינת ישראל כעוולה אזרחית ומאפשר לכל הניזוק ממנו לתבוע בגינו פיצויים.

אין בו בחוק החרם כדי להצדיק מעצר ובוודאי לא צו הרחקה ממקום הלימודים לסטודנט. כלומר נשארנו עם איומים לכאורה. לא ברור מי המתלונן. ידוע שאף סטודנט ערבי לא השתתף בהרצאה של מייצג הריבונות הישראלית במוסד הלימודים המכובד. כלומר, עלינו להאמין שאל כולם הגיעה זרועם המאיימת של הנאשמים ורק המתלונן האלמוני והבודד "שרק בעקבות תלונתו נפתחה חקירה", העז לשבור שורה אבל רק באלמוניות, לא ללכת אבל כן ללכת למשטרה שמאיימים עליו – במה, אגב? נידוי חברתי? כי זה מותר. אפשר לקרוא לזה מגעיל אבל זה מותר ובכל מקרה לא בר אכיפה.

לא נמצא איש שיעיד שהנאשמים איימו על מישהו. נמצאו רק כאלה שראו במעצר "התנהגות על גבול הטירוף" מצד המשטרה וגם בריונות פשוטה. כי מה שאין להכחיש הוא ששלושת העצורים היו ממארגני החרם. כלומר יש לנו פיברוק "איומים" בחסות רוחו של חוק החרם החדש ההופך את הכלי הפוליטי הלא–אלים והלגיטימי של חרם לבר–עונשין.

וכאמור, מעניין שאף לא אחד מכלי התקשורת שדיווח על העניין לא נצמד ללשון ההודעה שיצאה מרשויות האכיפה. כולם הזכירו את גרסת המשטרה, לפיה נפתחה חקירה רק בעקבות תלונה של קורבן איומים, אבל לא הציגו אותה כנכונה בהכרח. זה מזכיר קצת את הימים שאחרי רצח רבין. לא הייתי בארץ אבל פוטמתי בידי אחי בגזרי עיתונים, ובוודאי בתקופה זו. ואני זוכר שמיד אחרי הרצח נעצר מישהו בגלל שבעמדו בבנק, כששאלו "מי הבא בתור?” השיב בהומור שחור "פרס".

והנה שוב מעורב העוף הדורס הזקן במקרה בו רומסים בשם כבודו הממלכתי את זכויות האזרח של מישהו. לא בצל מצב חירום בעקבות רצח ראש ממשלה, אלא סתם כי זה הסדר החדש, ביצ'ז. השוטים אוהבים את הכוח. (ידעתם אגב ששלום מכחיש נמרצות שזה על שרון?)

זה מתווסף לסיפור המוזר על הצעת החוק של איסור המואזינים שיזמה נערת המים אנסטסיה מיכאלי. שם למעשה הוכח בעליל שאין צורך בחוק, כי חוק הרעש מאפשר אכיפה, כמו במקרה המדובר של הרחוב ביפו בו מתגוררת מאמא לידרמן וחדר התפילה של חמולת אבו סייף. דווקא הרב גרוזמן מקבל רק דוחות ולא מחרימים לו את הרמקולים.

מה עוד היה? (מעלעל במדרון חלקלק) אה כן – ישראל, שהיתה מיוזמות אמנת הפליטים של האו"ם. מדינה שנוסדה כמקלט לפליטי רדיפות, שוב מוכיחה את מסירותה לעניין זה. היא מגרשת אלפיים פליטים מחוף השנהב כי היא קבעה, חד צדדית, שלא מסוכן שם יותר. הגופים הבינלאומיים שאמונים על כך עוד לא הגיעו להצהרה כזו. ישראל עושה זאת כמו שהיא קובעת חד צדדית שאף אריתראי שמגיע אליה הוא לא פליט, למרות שבעולם שיעור האריתראים מבקשי המקלט שמקבלים הכרה כפליטים מגיע ל-70%. רק אלינו באים כל הרמאים. איך נאמר? לא הלך זרזיר אצל עורב, כנראה…

כמו שכתבתי בפוסט שאתם, בני בלי קולטורה, לא התעכבתם עליו, שירו של וויליאם באטלר ייטס "הביאה השנייה" מצלצל מאד מוכר בימים טרופים אלה (ולשם שינוי מטבע הלשון השחוקה אינה הגזמה). “המרכז אינו יכול לעמוד". אם "השבט הלבן" לא יכול למצוא לעצמו נושא דגל יותר ראוי מיאיר לפיד, שלי יחימוביץ' (בית דגושה). וציפורה "אני בכלל לא נאה לי להיות פה. אני עושה את זה רק בגלל השליחות הגדולה שאני נושאת" לבני – אולי באמת חבל לו על הזמן.

אגב יאיר לפיד, נורא הצחיק אותי איך שכולם בתשקורת העוינת מיהרו להתייצב לימינו של "נושא דגל העיתונות בפוליטיקה" (…) ולהכריז שבעוד יאיר לפיד הוא דמות ציבורית מוכחת וראויה, נעם שליט סתם תופס טרמפ על הסיפור של הבן שלו ולא באמת מביא שום אמירה. הגדיל לעשות בטיפשות הזו אראל סג"ל, שבאמת הגיע לנקודה הפיטרית במכירת בדיחות פלוצים (מצחיקות מאד אמנם) במוסף זמן תל אביב. כל מה שקרה איתו מאז זו קפיצת כריש רצינית.

כל מה שנשאר לשבט הלבן, לחלקו לפחות, הוא הכסף, ומי שמעיז להעז פנים נגד המעוז האחרון הזה מטופל בידי בריוני הממסד, הלא היא הקלגסת הבזויה, המונהגת בידי יוחנן "סגרתי תיק על התעללות בעובדת זרה לאישה נשואה מסביון שאולי יכול להיות יש מצב כפי הנראה הייתי מזיין מהצד". בריונים בכחול, שחר איילון, דוד גז, תבינו – משטרה שלא מקיימת את החוקים הפשוטים ביותר הנוגעים להם עצמם היא בדיחה. אני יודע שאתם בדיחה בכל מקרה, אבל באמת שהכל נובע מזה. שוטר בלי תג המאפשר זיהוי אישי קל הוא בדיחה כי הוא מייצג במהותו כוח שאין מאחוריו אחריות – לא אישית ולא ארגונית. והתג המתכתי על החזה לא מספיק – בלילה אי אפשר לצלם אותו עם פלאש – הוא מחזיר אור ויוצא בתמונה כהבזק אור גדול (ותודה לערן ורד). צריך מספרים גדולים על הגב כמו בגרמניה. זה כמובן דיון רלוונטי מאד למערכות פוליטיות בנות קיימא, הגדרה שמדינת ישראל, פריו ותוחלתו של המפעל הציוני, כבר לא ממש עומדת בה.

אבל כל עוד אנסטסיה לא שולחת אותנו יחד עם ע'אלב מג'אדלה (טיפוס שהמפלגה שלה היתה מתה שהבעיה הערבית תסתכם או תתגלם בו דווקא) למחנה לחינוך מחדש עם עינויי מים שונים, אנחנו נמשיך לעקוב אחרי נקודות מעניינות בקריסה. שיהיה שבוע טוב.

בוקר טוב. מכירים את זה שבטיימליינים של אירועים גדולים, שמתפרשים על פני שנים, בהתחלה האירועים המצוינים מתרחשים במרחקי זמן גדולים, אחר כך בינוניים,ובסוף יש אירועים כל יום? “הימים הגדולים" של אותו סיפור או תהליך? אז אנחנו שם.לא יבש הדיו מעל הניסיון המדהים לבטל רטרואקטיבית בחירות מבלי לנסות אפילו להעמיד פנים שמשהו לא היה תקין בהן, אלא במוצהר מסיבות אנוכיות ודורסניות, כי"בחרו אותנו כדי שנמשול". למשול, כן. לא לדרוס.

אוקצור, עוד זה מתייבש וזה בא: צה"ל, אותו גוף שהעלה פימה עלי כסל, שתמיד מוכן לפאשלה הקודמת, שליבו אכזר לאויביו וגס לחייליו ופגועיו מבית, מנסה כנראה בכל כוחו למצב את עצמו במלחמת האחים העומדת לפרוץ,ומעמיד את האינטרס הארגוני מעל לכל עיקרון שלטוני בריא.

קראו נא את הידיעה המפורטת היטב לשם שינוי של טמקא: כל האישומים הם או על מסירת מידע מצד חברי כנסת ושר אחד (פעולה בעלת חסינות פרלמנטרית מובהקת,כתופיק טובי בפרשת טבח כפר קאסם בשעתו) או של חייליםשנתנו מידע למתנחלים, שפרסמו אותו.

ועכשיו ילדים, מצאו בבקשה את הגורם בעל האחריות הפלילית הגדולה ביותר, כלפי צה"ל ובכלל.

תקשיב טוב, בני אווזי: אתה לא תתבריין על אזרחים בשעה שיש לך חיילים שאשמים עוד יותר באותו מעשה עצמו.לא במעשים דומים אחרים. באותו פשע נשוא כתב האישום. לא מדובר פה על אכיפה לא שווה בין תיקים, אלא על אכיפה לא שווה באותו התיק עצמו. לא נקבל את זה מהפרקליטות האזרחית ובטח שלא מזו הצבאית.

למה? כי לאזרחים יש יותר זכויות מלחיילים. לאזרחים מותר לדבר על מה שבזין שלהם למי שבזין שלהם הרבה יותר מאשר לחיילים. אם חייל סיפר לאזרח משהו והאזרח סיפר לחבריו – אתה עוזב את האזרח בשקט עד שטיפלת בצורה מאד פומבית בחיילים. אתה לא הולך עוצר את האזרחים ברעש וצלצולים ופרסום שמותיהם ומשחק לנו אותה"אל תדאגו, אני בטמבלים שלי כבר אטפל". נכון שהאזרחים האלה חיים בשטח הנמשל צבאית, אבל אפילו לכאלה יש יותר זכויות הבעה מאשר לחיילים בתפקיד פעיל. אה, וגם הטמבלים שלך הם שלנו, ובכל מקרה הם אשמים יותר. אז סדר ת'סולם עדיפויות שיעמוד נכון.

יאללה, קח אחורה מעבר לקו המסומן שנוכל בכלל להמשיך לדבר.

באותה נימה: אתה לא תצעק על שר האוצר. שר האוצר, כמו גם אחרון חברי הכנסת,מהווה מבחינתך את הדרג שמעליך. המוסד בכללותו וכל אחד ואחד מנבחרי העם לתפקידים אלה. זכותך לחלוק בכל התוקף על שר האוצר.זכותך במקרים קיצוניים אף להידרש לניתוח מניעיו של שר האוצר בנקטו עמדה זו או אחרת. אבל בשקט. אתה לא תרים את הקול ואתה לא תאשים אותו בהאשמות פרועות. גם הוא, אגב, חייב בכבודך,ואני לא ראיתי בלייב את האירוע המדובר, אבל הסיפור היה "גנץ צעק על שטייניץ".אתה לעולם לא תצעק על שטייניץ, לא משנה כמה אפילו אני עשוי להסכים שמגיעה לו כאפה שתעלה אותו על טיל לוגי מדעי לזמבביר. כאפה אם ירצה ייתן לו העם – הדרג שאפילו מעל לפוליטיקאים ולשרים, אגב.

אז תשחרר מיד את הסיקריקין הכלואים, נזוף במרירות לבך בנבחרים החסינים שלדעתך עשו דבר רע ומזיק בכל מיני רמות, תתנצל בפני שר האוצר של ממשלת ישראל ממונתך הישירה, ונאחל לחייל הצלחה בהמשך דרכו. סבבה? לא,לא חשבתי ככה. זה בסדר, אווזי. אתה סתם עוד לבנה בחומה.

כמובטח: חלק ב' האינטלקטו–שמלצי (תרגום שירה, דלגו לתגובות חופשי אם בא לכם*):

בשנת 1919 כתב משורר אנגלי אירי צעיר בשם וויליאם באטלר ייטס שיר סוריאליסטי משהו בשם "הביאה השנייה". בשיר מביע ייטס את הזעזוע שלו מפני היקפם האדיר ומעלתם האדירה של השינויים בפניהם ניצב העולם שהכיר. רבים מכם בוודאי יזהו את השיר במתכונתו המקורית, אבל בכל מקרה אני מתכבד להביא בפניכם תרגום צנוע שלו, מחולק לבתים (במלים אחרות: בתים א' ו–ב'. ג' אם תרצה השם). מעין "פרשת השבוע" שכזו, רק לא בשבת ומהמקורות שאינם הספר של יהוה עצמו.

בית א'

סובב וסובב בסליל מתרחב;

אין הבז יכול לשמוע את הבזאי;

דברים מתפרקים; המרכז כבר לא מחזיק

תוהו בעלמא שוסה בתבל;

גאות הדמים שוסתה, ובכל

גינוני התום אבדו במצולות;

לעידית אין כל ודאות, בעוד הבררה

מלאה אש ועזוז

שלוש השורות הראשונות, ובמיוחד השלישית, מפורסמות יותר מכל חלק של השיר, למעט שתי השורות האחרונות של בית ג'. המרכז הוא מה שמחבר בין קצוות. אם יש לך משקל כבד בקצוות או באחד מהם, והמרכז – החלק שטוב לו הסטטוס קוו – חלש ודק, אז האיזון יופר והדבר יישבר. המשברים האחרונים מוכיחים שה"מרכז"בישראל חלש מול קצוותיו, וזאת משום שהוא מנסה להגן על סטטוס קוו שבלתי אפשרי בתנאים הנוכחיים ובגישה הנוכחית להגן עליהם.

שלוש השורות הבאות הן מאד אפוקליפטיות, אז לא נתחיל פה בקטעים של נביא קרוע–מבט וצווחות של “זה בדיוק מה שמתקרב אלינו! תראו!”, אבל השורה השלישית מביניהן רלוונטית תמיד להתפרקותן של חברות, באשר הן.אפשר להתייחס כך לניסיון לשנות בחירות לגיטימיות בארגון ציבורי מוכר במפורש, אך ורק, משום שלא התקבלה התוצאה הרצויה. גינוני התום, כאמור, מחייבים לפחות העמדת פנים שנמצאו אי סדרים מהותיים בבחירות.

שתי השורות האחרונות כנראה גם הן רלוונטיות תמיד. למי שאמור להיות האליטה של המדינה אין את השכנוע העצמי, הוודאות בצדק עמדותיו, כדי לכפות אותן על הקצוות לא משמאל ובוודאי לא מימין, הכיוון אליו היא מאבדת בהדרגה את צביונה הוא הימין כמובן, אבל גם השמאל הקיצוני מזמן הפסיק לראות בחוק מכשול ראוי בפני צדקת עמדתו.

כאמור, זה לא בגלל איזה רפיון מוזר של דור ספציפי. זה בגלל שהמציאות שאותו מרכז מנסה לשמר היא בלתי אפשרית. המרכז רוצה שהעמדת הפנים הנוכחית, כאילו יש אוטונומיה פלסטינית שתכלס אפשר לחיות איתה בסבבה אם רק ינהלו את הדברים נכון, תימשך. ישראל כבר הכריחה את הפרטנר הפלסטיני שלה להעדיף – לפחות הצהרתית – פיוס עם הצ'ילבה הכי גדולה שלנו, זו שלא נדבר איתה לא משנה מה תגיד, זו שנבוז לכל שינוי בטון שלה ונצפה שהיא לא תרד מהעץ אלא תזחל ממנו לנשק לנו את הרגליים – למרות התנגדותה הנחרצת לישראל, כי ישראל מסרבת בתוקף לתת לאבו מאזן שום דבר שאיתו הוא יוכל להגיד "הנה, זה למה הדרך שלי עובדת ושל חמאס לא".

וזה לא באמת ש"ממשלת קדימה" מיתולוגית, או אפילו קדימה – גוש "בני יאיר", באמת תשנה משהו מהותיה.מספרים לנו כמה היה אולמרט קרוב להסכם. אהא.

בקיצור, אם נחזור למר ייטס, לעידית נעדרת הוודאות והבררה המלאה אש ועזוז, למרכז המיתולוגי אין כוח לכפות מוצא שישמר אותו בעמדתו, כי הוא לא מבין מספיק את הצורך החיוני לו עצמו בכך, בעוד הקצוות משוכנעים די והותר בצדקת עמדתם כדי לנקוט מדיניות שונה באופן רדיקלי מזו הנוכחית. נשמע לי מוכר, לא יודע מה אתכם.

עד כאן בית א'

בית ב'

אין זאת כי התגלות הנה באה;

אין זאת כי הביאה השנייה הנה באה.

הביאה השנייה! עוד המלים על שפתיי

והנה חזיון כביר מתוך רוח העולם

טורד את עיניי: ישימון מדבר ציה;

דמות לה גוף אריה וראש אדם,

מבטה ריק ואכזר כחמה,

אט מגלגלת ירכיה, וסביב לה

צל רוח עופות מדבר נרגזות.

טופ, זה כמו שראיתם קשקושי נבואה נוצרית, שאינם אלא חיקוי של קשקושי הנבואה שלנו, אז אם כבר לאונן למה בסקוצ'ברייט? זה מעניין מאד לדון בזה מבחינת השתקפות מסורות האפוקליפסה בשירה, והזווית של ייטס היא כופרת להפליא מבחינה נוצרית (מה שכמובן מענג), אבל אין לי כוונה להתאים את הצבעוניות הזו (המנוסחת כמובן להפליא) לאירועי היום, יותר מאשר יש לי להקשיב לאותם דברים רק עם ספר דניאל המזיק והמיותר, או ספר יהושע הכן והברוטלי.

בית ג'

שוב יורדת חשכה אך כעת אדע

כי עשרים מאות של תנומה כאבן

נעורו לסיוט בנענוע עריסה,

ואיזו חיה גסה, שעתה הנה באה,

מדשדשת לבית לחם להיוולד?

וואלה, פה הכפירה הנוצרית נעשית ממש מרתקת, אז כן נדוש בה בחדווה. ייטס אומר אחד משני דברים, או שניהם:הוא בוודאות אומר שהביאה השנייה תהיה של "חיה גסה", חיה, אפוקליפסה, רמז רמז. והוא אומר כמשתמע מזה שהיקר בחלומה של הנצרות ובוודאי של אירופה הנוצרית – הביאה השנייה שתשכין אלף שנות שלום – הוא בעצם חלום בלהות, שאכן תהיה ביאה שנייה – אבל של האנטיכרייסט, לא של ישו.

אבל אם מסתכלים על האמירה הזו, והחיבור שלה לשורות הראשונות של הבית, מגלים שאולי ייטס אומר שגם הביאה הראשונה לא היתה כזה גליק. שמדובר בנגיף משיחי מסוכן שילבש צורה של ימינו, יוולד בהם מחדש, ויביא לחורבן גדול.

אז כמובן שלא צריך להרחיק לכת לימינו. ייטס כאמור כתב את השיר ב-1919, מיד עם תום "המלחמה הגדולה",ודיבר על משהו גדול עוד יותר. הוא מת ב-1939 ממש כשגאות אדומה, גדולה עוד יותר מזו שכבר ראה, החלה לשטוף.היטלר, סטלין, מאו, רוזוולט – תבחרו איזו חיה נולדה באיזה בית לחם וזה.

אבל גם לעם היהודי יש נגיף משיחי משלו. פעם אחרונה שזה פרץ חזק לא היתה לפני אלפיים שנה, אלא לפני 360שנה בלבד, עם בן אדם קרוע לגמרי שהעם היהודי, שדי נשבר לו בדיוק באותו זמן בצורה מאד קשה ממצוקות הגלות ובצדק, הלך אחריו במספרים אדירים דווקא ככל שהתנהגותו ומעשיו הפכו ביזאריים יותר ויותר.

היו גם כמה התפרצויות מינוריות לפני זה, אבל ההתפרצות הבאמת גדולה האחרונה, זו שהחריבה את הקיום היהודי בארץ יחסית לגודלו ושורשיותו הקודמות בה והפכה אותו קשה ממה שהיה צריך להיות בגלות, באה באמת בשלוש נגלות לפני פלוס–מינוס אלפיים שנה, בצורה של התעלמות בשם האמונה היוקדת ביהוה ובתשועתו כהרף עין מהמציאות הבינלאומית ואפילו הפנים–ארצית בשני הסיבובים הראשונים.

בית לחם דווקא? נראה לי יותר חברון, אבל אוהבים אחינו לאונן גם על קבר רחל. לא סתם היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

בקיצור, השיר הזה חופר לי במוח כבר כמה ימים, כשזה מתחיל עם השורה "המרכז כבר לא מחזיק" ומה שאמרתי בנוגע אליו דלעיל, ואז גיליתי שיש עוד התאמות אז אמרתי נחפור גם לכם במוח איתן.

זהו, שלא תגידו קדם הפקות לא בידר אתכם היום. יש קופה של תרומות ביציאה מהאולם. תודה שבאתם ונקווה לעמוד לשירותכם בנבואות זעם גם בעתיד.

* ותודה לקוראת החתולית המשוררת שסייעה בפתרון המהמורה הכי מעצבנת בתרגום.

(מנקה את הרמקולים מאבק. אחת-חת? חת-חת? חרטטו חרבותם לאתים חת-חת?)

כן לא היינו פה הרבה זמן. לא ניכנס כרגע לסיבות אבל לאור כל מיני התפתחויות אחרונות החלטתי שאני לא מוכן שייווצר רושם שבגלל המשפט העלוב שעשו לי פתאום נבהלתי וסתמתי פה מלוכלך שלי. אז האמת שהיו ימבה דברים שצריך לדבר עליהם, ואנחנו נעלה אותם בקצרות כפוסט נפרד אינשאללה (או שאולי מוטב לי לא להפריז ככה על הרה-איתחול…). בכל מקרה, נתחיל דווקא במשהו קטן ולא ברור.

על פי כל הראיות, שניאור חשין ז"ל היה אדם שהפיק את המרב משפע ההזדמנויות שהקרו בפניו נסיבות הולדתו הברוכות, וזאת על פי כל אמת מידה. באמת עושה רושם שהבחור היה תותח, שגדיעת חייו בשיאם בתאונת פגע–וברח סתמית ומרתיחה אך טבעי שתכה את לב כל יודעיו בזעזוע וברצון נחוש לדאוג שהצדק ייעשה.

לכן, על אף שהצטרפתי לקבוצת פייסבוק המטילה ספק בגרסה הרשמית לאירועים (גרסה שמאז היווסד הקבוצה אף זכתה לאישור מוחץ של בית המשפט והפכה מכתב אישום לעובדה משפטית) ועל אף כמה התנהלויות צורמות במהלך המשפט, עדיין יכולתי לראות במה שעשו החברים הרבים, המסורים והמקושרים מאד במחנה חשין מידה כלשהי של התנהלות בת–קיימא. משחק נוקשה אך בגבולות הסביר.

בחודשים האחרונים אני עובד במשרה חלקית בתל אביב ומגיע וחוזר ברכבת. מטבע הדברים, הדבר מפגיש את האדם בחינם בחומר קריאה שמזמן חדל להוציא עליו כסף: עיתונים. והנה במוזסון מופיעה לה ידיעה לא קטנה, באחד העמודים הפנימיים של מדור החדשות, ש"זוכרים את טל מור, שהורשע בדריסת שניאור חשין וזה? אז אח שלו, הוא יש לו איזו הרשעה בעבירת מין בילדה בת שבע. ולמה אנחנו מספרים לכם את זה? כי אנחנו בכלל אלה שהגשנו בקשה מיוחדת לבית המשפט שירשה לספר את זה. ולמה עשינו ככה? או! טוב ששאלתם. זוכרים שבמהלך המשפט ההוא – שכבר נגמר – הטל מור החצוף הזה, שהרג את הבן המוצלח כל–כך של סגן נשיא בית המשפט העליון לשעבר בגלל שהיה שיכור ומסטול ולמרות זאת עלה על מכונית, ניסה לטעון שהוא בא ממשפחה נורמטיבית? אז הנה אח שלו סוטה מניאק. נורמטיבית עאלק". (זו כמובן היתה פרפראזה. מתורגם ומשופר, כדבר הבדיחה היידישאית הוותיקה).

עכ–שיו, אם זה היה מתפרסם במהלך המשפט – ניחא. אבל דינו של מור כבר נגזר, אלא מאי? שמור הגיש לפני כחודשיים ערעור לבית המשפט העליון על הרשעתו (הוא הורשע כמובן במחוזי. לבימ"ש שלום אין יכולת להטיל 12 שנות מאסר). כאמור, יהיה זעזוע גדול במערכת המשפטית אם עתירתו של מור תתקבל בכל היבט שלה, ובוודאי בהיבט הערעור על עצם ההרשעה. למחנה חשין לא אמורות להיות דאגות, ואם בית המשפט העליון יאמץ את דעתו של בית משפט קמא, אז זה מקרה קלאסי שבו בנאדם מבקש הקלה בעונש ומקבל אפילו החמרה. אם זה קרה לבניזרי זה יכול לקרות לטל מור.

אז למה בכל זאת דואג מי שדואג להמשיך במלחמה נגד מחנה מור גם באמצעים שכבר חורגים מהלגיטימי ומערבים משפחה? כל אחד טוען במצב כזה שהוא משפחה נורמטיבית. זה לא דבר שנוקמים עליו. גם משפחה עם אחים בכלא תציין בבית המשפט את האח האחד שהוא קצין בגולני. ידיעות אחרונות לא סתם נרתם למאמץ הזה וביזבז שעות יקרות מהסכם הריטיינר של ליבליך–מוזר עורכי דין בע"מ כדי להרים איזה איסור משפטי שהיה על הסיפור הזה. ואם אנחנו כבר כאן, אני לא לגמרי משוכנע לצערי שהשופט שהסיר את המניעה, ששמו לא נצרב בזכרוני, היה חופשי מהשפעה מערכתית. השופט חשין לא פרש מזמן, והשפעתו על הממסד המשפטי היתה ניכרת ורבת שנים. הוא לא היה מהפכן עריץ ושנוי במחלוקת כמו הבוס היחיד שלו עלי אדמות, אהרן ברק, אבל הוא שמר לעצמו אוטונומיה נרחבת להיות איש מוזר והפכפך, שפסקי הדין שלו הם חדווה לקורא העברי ומלאכה שעונג גדול בצידה (ועוד בתעריפי חומר משפטי) למתרגם העברי כי לא משנה כמה לא הסכמת איתו, הוא אמר את זה כל–כך יפה. מצד שני, הוא גם פרש בעודנו מרגיש שבית המשפט העליון שייך למשפחה שלו בטאבו*, אז…

בקיצור, מוזר לי הקטע. לאללה משונה. (הערה: סמי גבריאל לוויס אובר פה).

* תבורך מנשים ד"ר נעמה כרמי. תותחית ומשפטנית בישראל

בפוליטיקה יש אמרה שגורסת כי המתקדמים (פרוגרסיבים, "ליברלים" בארה"ב – סמולנים, אוקצור) ממציאים את התיקונים והרפורמות, מקדמים אותם ונאבקים עליהם מול התנגדות מרה ואלימה של "כוחות הסדר, הטוהר והמוסר" – ועשרות שנים לאחר מכן, לאחר שהמערכה הוכרעה והמחנה הממציא כבר עבר למשהו אחר הדורש תיקון, מואיל בטובו המחנה השמרני להגן בחירוף נפש על העמדות שפעם התנגד להן בחימה כה שפוכה.

באורח דומה, יכולים "פעילי השמאל ההזוי" לטעון משהו במשך חודשים או שנים, להביא ראיות מצולמות ומתועדות, להוכיח באותות ובמופתים וגם להוציא בת קול מהשמים שתאשר –  אבל רק כשמואיל להבחין בכך בטובו הממסד ה"עיתונאי" כביכול, השמן והמפוטם, אי שם ממקום מושבו בעמקי התחת של הממסד הפוליטי, זה שמשקל ג'ל שיערו עולה פי שניים ויותר על משקל מוחו ותקציב בדיקות האיידס לזוני ולשרמוטות הריאליטי שלו עולה על תקציב התחקירים – רק אז זה שווה סיפור.

למה אני נדרש לעניין זה? כי אתמול אירע כדבר הזה, וערוץ 2 המהולל, על מגיש מהדורת השישי המבחיל שלו, נעתר סופסוף למציאות והודיע לאומה שטופת דמע את מה שכל מי שאפילו עין בודדת ועיוורת למחצה בראשו יודע – שרשויות החוק במדינה המסריחה והמטונפת הזו נוקטים איפה ואיפה. שבעוד שפלסטינים מפוצצים במכות על עצם ההעזה לפתוח את הפה, ויורים בהם למוות על הצל הקל ביותר שאפשר באמצעות אפקטים של הדמיון לתארו כ"סכנת חיים", הרי שלימין היודו-נאצי מותר לזעוק מה שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה, ומותר לו לשרוף מסגדים ומכוניות ומטעי זית שמפרנסים משפחות שלמות, ומותר לו אשכרה לפוצץ חיילים וקצינים במכות בלי שאלה יעזו אפילו לירות כדור גומי או רימון גז כדי "להרחיק את המתפרעים". אפילו לא לתת ככה מכה קטנה עם הקת. כלום. על ירי חי, כיאה למצב של "סכנת חיים" (וכל מצב שבו פלסטינים תוקפים כוחות צבא פנים אל פנים, או אפילו מקיפים אותם פנים אל פנים בכל מצב רגשי מתחת לכניעות מוחלטת עם פרחים ואורז, אוטומטית מסווג ככזה) – על זה אין מה לחלום. אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם.

אז ערוץ 2 דיווח, ויש סברה לפיה למישהו בצבא הקלגסים המבוהם, שמזמן נכנע להשתלטות הכהניסטית (ככה זה כששמאלנים לא רוצים לשרת בצבא שכל מהותו כיבוש, בעוד תלמידי ישיבות הסדר רואים בזה צ'ופר), אשכרה זעה מזה שערה בביצים כמלוא הנימה – או ליתר דיוק תזוע, כי עכשיו שבעס קודש והם עוד לא יודעים מה שודר אצל חמורו של משיח בטלוויזיה בערבא קדישא.

מזל של ערוץ 2 שהם לא ניסו לטעון את זה בבית משפט, כמו שקרה לי – כי פשוט לא היו נותנים להם. זוכרים שלפני שלוש שנים כתבתי טור זועם – ולא הכי מוצלח שלי מבחינת הליטוש וחדות המסר – שבו "איימתי" בצורה לא ריאליסטית ומוגזמת במכוון על חבר הקלסת נילס הולגרסון (אריה אלדד), לאחר שזה הסית לרצח ראש ממשלה בתואנת כזב שהוא ידע שהיא כזב של "צריך להעמיד אותו לדין על בגידה ולתלות אותו", שאם זממו יתממש אירה לו כביכול בראש? זוכרים שמדינת ישראל המטונפת מצאה לנכון להעמיד אותי לדין על זה, בעוד שאת כל אלה שמאיימים השכם והערב על פעילי שמאל, ברצינות ולא כתרגיל רטורי, מציירים להם צלבי קרס על הדלתות, משאירים להם הודעות מפחידות במשיבון וכיו"ב מעשים ממסתור, לא בפומבי עם חתימה ותמונה – כל אלה לא רק אינם מועמדים לדין, אלא אינם נעצרים לעולם, כי הקלגסת הבזויה אינה טורחת לאתרם?

אז בקיצור, השבוע נגמרה הסאגה. לצערי, נאנסתי להסכים לעסקת טיעון במסגרתה הורשעתי, נידונתי לעשרה חודשי מאסר על תנאי באם "אבצע" שוב עבירה דומה, ונשדדתי, באיומי נשק של קלגסים שיזרקו אותי בתור חלופה לקלבוש, מחמשת אלפים שקלים.

אני אומר שנאנסתי, כי החבר עורך הדין שלי שהתנדב לייצג אותי פרו-בונו ובאמת השקיע בתיק לא מעט שעות עבודה, נשבר לבסוף מההטיה הגסה, באמצעותה הבהיר לו בית המשפח שחבל על המאמץ שלו. ביקשנו לזמן לעדות את הקורבן, הנפגע, כדי לאשר לפרוטוקול את הידוע לנו – שבעדותו במשטרה לא טען לתחושת איום או רדיפה מצדי, וכי הוא עצמו כלל לא הגיש תלונה למשטרה, אלא רק לקצין הכנסת. השופט סירב לבקשתנו זו, והכריז בתוקף שלא ייתן להפוך את המשפט לפוליטי (זאת על אף שמדובר בעליל במשפט פוליטי, שנסוב כל-כולו סביב טור דעה פוליטי, ושקשה לי להאמין שיש תקדים להרשעה באיומים במצב שבו אין כלל תלונה ולא טענה לתחושת איום).

ניחא, ביקשנו לזמן עדים אחרים, שיעידו שאיימו עליהם באינטרנט על רקע פוליטי, הם התלוננו ולא יצא מזה שום דבר; לא נתנו לנו. (כשהעד של התביעה – שוטר – הבריז ולא הגיע, אמר השופך "לא נורא, שיבוא בדיון הבא". אני בטוח שאותה אדיבות היתה מוצעת גם לנו אם עד שלנו, לו היו בכלל מאשרים לנו כזה, היה מבריז מהדיון…).

גמרנו? לאאאאאא. עורך דיני ביקש לחקור את חוקר המשטרה שגבה ממני עדות  – עד שהתביעה זימנה, אגב – וכבוד השופך לא נתן לו לשאול את האיש שום דבר רלוונטי. לא מה היתה התרשמותו ממידת מסוכנותי, לא מה זה ה"צח"מ" שבראשו נידב העד מרצונו החופשי שעמד (פססססט, אל תגלו, אבל צח"מ זה "צוות חקירה מיוחד", ללמדכם איזה איש מסוכן אני וכמה קשה היה לאתר מי זה "רחביה ברמן" בקפה דה-מארקר…). בקטע של הצח"מ העד כבר עמד לענות, כולה שאלה טכנית, והשופט נזעק כנשוך נחש "אל תענה!" במקום לתת לו לענות ולייחס לזה איזה משקל שהוא רוצה בבואו לשקול את פסק הדין. בקיצור, חוץ מלדחוף לעורך הדין שלי גאג בצורת זין לפה, השופט עשה הכל כדי להבהיר לו שפה הוא לא יוכל להציג את טיעוניו. לא רק שהם לא יתקבלו – הם אפילו לא יישמעו.

אז ידידי החבר בגילדת המשפטנים נשבר, וישב לי על הווריד לקבל את העיסקה ולשחרר אותו מהסיפור הזה עד שנשברתי (והוא עדיין חושב שעשה לי טובה בזה. נסכים שלא להסכים. התחרטתי בשנייה שזה נגמר וזה עדיין אוכל אותי. אולי שמתם לב). הכי קטע שכבוד השופך יצחק יצחק (תצחק, יא זבל, תצחק) בטח מרגיש עד עכשיו זקפה של נדיבות מזה שהוא פרש לי את הקנס לעשרים תשלומים. ובכן, אדוני השופך, לא זו בלבד שאני לא מרגיש כלפיך אסירות תודה, אלא אני בז לך עמוקות. אני בז לך ולכל המערכת שאתה משרת – מערכת כה עלובה עד שהיא רומסת את הזכות הבסיסית של הנאשם להתגונן, ואת הזכות להעלות הגנה בסיסית מן הצדק של אכיפה סלקטיבית.

תבין, לא מפריע לי שהורשעתי, כי כבר יש לי רישום פלילי והרישומים שלכם לא מזיזים לי שריר בתחת, מפריע לי בעיקר שמנעת ממני בפחדנות ובעליבות מלטעון את טענותיי – טענות שאתה יודע שאין לך ולא לתביעה מענה עליהן, בדיוק כמו שלקלגסת המטונפת אין באמת מענה למה בשלוש שנים לא הוגש אפילו כתב אישום אחד על טרור "תג מחיר", ואילו פלסטינים נעצרים כל הזמן על עבירות קלות בהרבה, תוך עבודת מודיעין מדהימה שמצליחה תמיד לגלות מי זרק איזו אבן ומתי.

כי לימין מותר להתבריין מן המחשכים באינטרנט, וקלגסת ישראל הבזויה והנחשלת, עם חופן אנשי מחשב לרשותה, לא תחלום ללכת לצוד אותם באמצעות האיי.פי. לא כשזה חברי כנסת מהשמאל, או מזכ"ל שלום עכשיו (אחד העדים שלא הותר לנו להביא) או אפילו קרובת משפחה של אחד המפורסמים בנרצחי השמאל על ידי הימין, שכל מה שזיכה אותה באיומים זה שם המשפחה שלה. מותר גם לרבנים להסית, ולחברי קלסת, ולכל ימנון מסריח, והמשטרה לא תעשה כלום. למה לה? היא הרי די מסכימה שצריך להרוג את כל הסמולנים, ורק מחכה לפקודה רשמית. אבל כשרחביה ברמן אדיר ההשפעה כותב מאמר פרובוקציה לא רציני בעליל, ומבהיר זאת מעבר לכל ספק במאמר נפרד למחרת, אז אפשר להתעורר חצי שנה אחרי זה, להפר ללא צורך את חוק נתוני תקשורת, לעשות הצגה שלמה של "איתור דרך האינטרנט" של אדם שכלל לא ניסה להסתתר, למנוע ממנו בבריונות מסריחה של מערכת משפט עותומנית להתגונן, ואז לחמוס ממנו עוד כמה לירות שאין לו.

אז כבוד השופך, אני רואה שאתה והחברים שלך מכנופיית הפשע של יוחנן דנינו הבזוי לא חזקים בקריאה בין השורות, ולכן אקפיד מאד על הבהירות: אני אשלם לקופה של בית המשפח המסריח שלך את אתנן הזונה שגזרת עליי לשלם. יתרה מזו, אינני מתכוון לנקום בך בשום צורה, לא בך ולא באף אחד אחר. אם אראה אותך ברחוב לא אירק לך בפנים, ואם אעבור בדרך ואראה שנפלת לבור אפילו אמשוך אותך ממנו (שזה יותר ממה שאתה, כחובש כיפה, חייב לי… לפי הלכותיך שלך). למעשה, אני מאחל לך ולכל מי שהיה מעורב בתרגיל הקטן הזה (כולל גוש המוגלה שנשר מהואגינה של המפקדת אקה) חיים מאד ארוכים – שבמהלכם מרגע זה תסבלו ממחלה כואבת במיוחד שתאכל את בני מעיכם ותרקיב את אבריכם הצמוקים והרפים, ואתם רואים ועיניכם נמקות. לא אעשה שום דבר כדי שזה יקרה, אבל ישעשע אותי לאללה אם כן.

טפו.

היום קמה על מחאת האוהלים הסכנה הגדולה ביותר שאיימה עליה מאז נטה האוהל הראשון בשדרות רוטשילד. יותר מסוכן מהספינים של ביבינוקיו, יותר מסוכן מהאלימות המשטרתית (לא ברוטשילד, אבל כן במקומות אחרים), ואפילו יותר מסוכן מסירובם (האמיתי או המדומה) של אמנים אלה או אחרים להביע תמיכה במחאה. לסכנה הזו קוראים עופר עיני.

אחרי שעמד עם אצבע רטובה באוויר במשך שבועיים, בניסיון לבדוק את כיוון הרוח, קלט הפוליטיקאי הממולח העומד בראש ההסתדרות שהמחאה הזו אמיתית ולא הולכת להיעלם בקרוב, והחליט לתפוס עליה טרמפ. עיני הודיע היום שאם ראש הממשלה לא ייכנס איתו למשא ומתן עד מוצאי שבת בנוגע למצוקת הדיור, הוא… יעשה דברים. אמר ולא יסף.

אני רק שאלה: מי מינה את עופר עיני לנושא ונותן בשם המאבק? נכון, דווח ש"ראשי המחאה", שזה אומר דפני ליף הנחמדה (אם גם העילגת משהו) ועוד כמה חבר'ה שהתחילו את העסק אבל מזמן אין להם בעלות עליו, בטח לא במקומות שהם לא תל אביב, נורא התרגשו מזה שעיני הוא "הדמות הראשונה ברמה הלאומית שמקשיבה לנו". אבל זה רק אומר שהם אוכלים את הלוקש, ולכן צריך להוריד אותם מהאכילה הזו מהר או להחליף אותם בתור בדמויות המייצגות של המחאה הזו. כי יהיה נורא חבל אם בגלל התמימות וחוסר התחכום הפוליטי של כמה חבר'ה ירוקים שזו להם פעם ראשונה בים, המאבק החשוב ביותר שנערך בישראל זה ארבעים שנה יטבע ברוק שעל הסיגר.

תבינו: עופר עיני לא מייצג "עובדים" כמוני, כמוכם וכמו רוב מי שישן באוהלים בחום. עופר עיני מייצג את הוועדים החזקים במשק, אלה שתפסו קומבינה במסגרתה בנאדם שעושה עבודה לא קשה במיוחד מקבל 60 אלף שקל בחודש, שבה על יום עבודה קצת קשה מהרגיל ההנהלה חייבת לספק לעובדים סטייקים, ושבה גם כל שאר התנאים הם ברמה שיתרנו יכולים רק לחלום עליה. כל זה לא היה בעיה גדולה אם היה מדובר בוועדי עובדים של מפעלים בבעלות האוליגרנוחי, האוליגרנוני והאוליגרתשובה. אבל לא – אלה ועדי עובדים של מוסדות ציבוריים כמו נמל אשדוד, חברת החשמל וכיו"ב – כלומר שעל התנאים המופקעים האלה משלמים אתם ואני, ולא איזה בעל הון. עופר עיני מייצג את הסדר הקיים ואין לו שום עניין לשנות אותו. עופר עיני ימכור את המאבק הזה בדיוק כמו שמכר את המאבק של העובדים הסוציאליים – בנזיד עדשים ואחרי שיחלוב עד תום את הערך התקשורתי של פוזת המושיע.

אז אל תתנו לו את התענוג. אל תלכו שולל. התמידו במאבק עד להישג של ממש, שישנה את המצב ולא ינציח אותו – גם אם זה לא יהיה נוח לשאיפות של יו"ר ההסתדרות לקפוץ מהכיסא הנוח הנוכחי שלו לכיסא של שר.

להצטרפות לקבוצת הספרצוף

התגובה ההיסטרית למטס הפלסטיני הניבה את כל הפירות הצפויים – ופרי באושים אחד שמוכיח שיכולתה של ישראל לירות לעצמה ברגל מגיעה לשיאים חדשים בכל פעם שנדמה שלא ייתכן שפל נמוך יותר.

על ההיסטריה שלפני הגעת הפעילים המוטסים עצמם כבר נאמר די והותר. יאיר גת אמר זאת יפה במאקו, ומי שעדיין לא ראה את סרטון ההסברה המגוחך בכל הזמנים (ישראל מודה שהיא פרנואידית, היסטרית ומעורערת כליל, ועוד מתגאה בזה) שישתה משהו, יישב ויראה. אני מתחיל לחשוב שיש חפרפרת שמאלנית במערך ההסברה שגורם להם לשחרר את הדברים האלה.

ואז הגיע האקשן עצמו. בתחילה התרברבה ישראל שהצליחה לקרקע את המטס. כמה מאות פעילים נעצרו כבר בנמלי היציאה, תוך שהם גורמים לבלגאן ולעיכובים בנמל התעופה אורלי, בנמל פרנץ ליסט בבודפשט ובעוד כמה נמלי תעופה ביבשת הישנה.

חשוב להתעכב על העניין הזה – ישראל הוציאה הון דיפלומטי בכדי לדאוג לכך שמדינות באירופה יעשו בשבילה את העבודה המלוכלכת, ובכך הביאה את הסגר האווירי על השטחים לאירופה. אתם מבינים, על פי החוק הבינלאומי, אמנות שונות וגם על פי הסכמי אוסלו, ישראל מחויבת לאפשר כניסה של תיירים לשטחים. בפועל, היא אינה עושה זאת. מי שמגיע לנתב"ג ומצהיר שבכוונתו לבקר ברמאללה, בשכם או בבית ג'אלה אינו מורשה להיכנס לישראל בדרכו ליעדו. לכן, אנשים שמבקשים לבקר בשטחים הכבושים, בין אם לצורך השתתפות בהפגנות סולידריות נגד גזילת אדמות, או סתם לבקר חברים, נוהגים לשקר בתשאול שבביקורת הדרכונים ולספר שהגיעו כדי לבקר חברים בכפר סבא או בתל אביב, ואז ממשיכים ליעדם האמיתי.

כל מטרתו של המטס היתה לפוצץ את השקר הזה בצורה פומבית. איש מהפעילים לא באמת חשב או התכוון שיאפשרו לו או לה להיכנס. למעשה, הדרך הפשוטה ביותר להכשיל את המטס היתה להורות לאנשי הביטחון לומר למבקרים הלהוטים "רמאללה? סבבה לגמרי. ד"ש לאבו מאזן".

אבל לאאאאאאא. ישראל, זו שמרשה לעצמה לעצור פעילות בינלאומיות מפחידות נורא בנות 20 וקצת במרכז רמאללה עצמה, לא מסוגלת להבין שכמה מבקרים בני חמישים או יותר אינם מהווים כל סכנה עבורה. ישראל מסרבת אפילו להבין שכדאי לה להסתיר את העובדה שהיא מפרה את המחויבות הזו לאפשר לרשות המחמד הפלטוסטנית שלה להתפרנס מתיירות. אז היא משחקת ישר לידיים של הפעילים ומוכיחה את הנקודה שלהם באותו ובמופתים.

לא זו בלבד, אלא שישראל שיחקה (בפעם המי-יודע-כמה) את תפקיד הטיפש שגם אכל דגים מסריחים, גם קיבל מלקות וגם גורש מהעיר. היא גם הפילה על חבריה באירופה את הבלגאן שלה, וגם קיבלה בכל זאת את הבלגאן. עכשיו יש תמונות מאירופה ומישראל כאחת המוכיחות שישראל מטילה סגר אווירי על השטחים – וכל הפרחים שבעולם לא יוכלו להסתיר את זה.

בנוסף, הקלגסת העלובה של ישראל (חלקכם עדיין נותן לה את הכבוד המופרז שבתואר "משטרה) היתה טיפשה מספיק לעמוד מהצד כשאזרחים בשדה התעופה תקפו את הפעילים (על פי הדיווח של לארי דרפנר, השוטרים כן מנעו תקיפה פיזית של לפחות אחד הפעילים, אבל לא מנעו מחבורה של ישראלים להתקהל סביב הפעילים, לתקוף אותם מילולית ולאיים עליהם. חגי מטר מדווח באתר MySay גם על מקרים של תקיפה פיזית תוך התעלמות הקלגסים). לא זו בלבד, אלא שהקלגסת עצרה את עיתונאי הג'רוזלם פוסט, לארי דרפנר, כשזה ניסה להגן על הפעילים מאלימות של נוסעים ישראלים בזמן שהקלגסים עצמם עמדו מנגד ונתנו להם לעשות זאת. (עדכון: השוטרים שחררו את דרפנר לאחר שהציג בפניהם תעודת עיתונאי). הקלגסת גם מנעה משלושה עיתונאים בעלי תעודות עיתונאי לסקר את האירועים המביכים, והתחילה למנוע מכל מי שאינו בעל תעודת עיתונאי (אותן תעודות שלע"מ כידוע מחלק ביד נדיבה כל-כך) לצלם את הפדיחה. כן, זה מה שימנע את הבושה.

בקיצור, יכול להיות שאיש הג'ל יספר לכם היום בערב שישראל הצליחה, שהיא עצרה את המטס, שהיא חסמה את ניסיון הפלישה המפחיד – אבל זה בגלל שהוא דביל משריש שלא מבין מהחיים שלו (עדכון: מה הוא אמר באמת? בערוץ 10 אכן הגדירו את זה כהצלחה). המטס היה הצלחה מסחררת, ואם יהיה סיבוב שני, נגיד בשבוע הבא, לאירופאים יימאס מהר מאד מלהיות הסנג'רים שלנו. הפעילים למען פלסטין הצליחו לגרום לישראל להראות לכל העולם מה היא עושה. הצלחה!

עדכון 1: מספר פעילים הצליחו לעבור את ביקורת הדרכונים ולהגיע לשטחים. טרם הוברר אם הם שיקרו ואמרו שהם נוסעים למקומות בתחומי ישראל גופא, או שישראל אשכרה קיבלה שכל והחליטה לאפשר לחלק מהם לעבור למרות הצהרתם על כוונה לבקר בשטחים כדי למסך את סירובה הרגיל לאפשר זאת. נעדכן עם הגיע מידע בנדון.

עדכון 2: וידאו ראשון של מעצרים בנתב"ג

בלגאן בנתב"ג

עדכון 3: על פי דיווח, ישראל עצרה לחקירה נוסעים מטיסת איזיג'ט מג'נבה, שעל פי טענת חברת התעופה לא הופיעו ברשימת האסורים לכניסה שישראל חילקה לחברות.

עדכון 4: אני עדיין לא יודע איזה בולשיט סיפרו אצל הג'ל (אני יודע שאפשר לצפות באינטרנט, אבל אני אלרגי אליו, לא כל שכן אל פרשנו הצבאי המתועב), אבל בערוץ 10 טענו בתוקף שהעניין כמעט לא מוזכר במדיה באירופה. מוזר, כי אנשים באירופה טוענים שזה כוסה בכל מהדורות החדשות. גיא זוהר בשירות ההסברה?