עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

ברכות לך, האלוף גבי אשכנזי. מישהו הרי צריך להיות הרמטכ"ל הבא של צה"ל, והאמת שעושה רושם שיכלנו ליפול הרבה יותר גרוע. אבל לרגל בחירתך לתפקיד, יש לי כמה הערות ובקשות.

1.  ראיתי אותך בחדשות, צועד לך לאיזו פגישה בחליפה. מה אני אגיד לך, יש גברים שנראים יותר טוב בחליפות יקרות ממך – ואני אומר את זה כמחמאה. יהיה נחמד שיהיה לנו מפקד צבא שלא נראה כאילו הוא כבר תופר לעצמו את המדים של התפקיד הבא.
2. אני מקווה שלא נפגעת יותר מדי ממה שעשו לך בארץ נהדרת, כי אני אישית שועשעתי. אבל אני מקווה גם שלא נהנית יותר מדי, ושלא תקדיש יותר מדי אנרגיה לשליטה בתדמית שלך בתקשורת. אנחנו צריכים עכשיו רמטכ"ל שמבין את כוחה של העיתונות ויודע איך לעבוד מולה, אבל לא אחד שעושה מזה אובססיה. אל תהיה לנו האברם גרנט של צה"ל. אני לא מבקש ממך להיות אהבל בנוגע לתככים הפוליטיים שיקיפו אותך במשך השנים הבאות. אני כן מבקש שתשחק רק הגנה כל עוד אתה במדים.
3. אתה בטח חושב עכשיו על חיזבאללה, על האיום האיראני, על מלחמה אפשרית עם סוריה ועל מה עושים אם נצטרך פתאום להילחם במצרים. אבל לצד כל אלה יש לך אויב לא פחות קטלני – השקרנות. צה"ל שמשקר על כל דבר שזז, מהתעמרות שגרתית בתושבי שטח כבוש ועד לפגיעה בסטי"ל, שאמינותו משתווה לזו (ולעתים קרובות מדי פחותה מזו) של ארגון טרור פנאטי, הוא חלש לא פחות מצבא שהמח"טים שלו שולחים כוחות לאותו כפר בלי לדעת אחד על השני.
4. שמחתי לקרוא שאתה מאלה שלא סובלים את מגפת הקשקשת הפסאודו-אינטלקטואלית שנפלה על צה"ל במאה הנוכחית. אני לא יודע אם פלזמות כשלעצמן זה טוב לישראלים, אבל כל הפוזה של הפלזמות בהחלט כבר חרגה מכל פרופורציה. אז אם תצליח לרסן ולהסיג את המגמה הזו, אחינו, העם מאד יודה לך.
5. עוד דבר שהייתי שמח אם היית מטפל בו, כבוד הרמטכ"ל הנכנס, זו ההתעקשות המטופשת של צה"ל להשתמש באמצעי לחימה שאסורים על פי החוק הבינלאומי, או על פי הסכמים עם מי שמכר לנו אותם, או על פי המוסר הבסיסי ביותר. מה, אנחנו באמת חייבים להשתמש בפצצות מצרר על שטח מאוכלס כדי לנצח? חייבים להשתמש בזרחן לבן? אני מאד מקווה בשביל כולנו שלא. צמרת צה"ל באמת לא מבינה שכל תועלת מבצעית מהשימוש בדברים האלה בטלה בששים לעומת הנזק הדיפלומטי והתדמיתי שזה גורם? אני מאד מקווה, בשביל כולנו, שלא.
6. שמעתי שאתה זה שהוציא בצה"ל את ההוראה שפקידות לא עושות למפקדים שלהן קפה. האמת, אין לי שום דבר מתחכם להגיד על זה. כבוד.
7. למרות שזה נוגד את הטבע האנושי, אני מקווה שתבין שרק לחץ כלכלי יאפשר לך להוציא לפועל שינויים מבניים נחוצים. לכן, כך אני מקווה כנגד כל הסתברות, תימנע מלהפחיד אותנו עם תרחישי זוועה על מה יקרה אם הכנסת לא תגדיל (שוב) את התקציב העצום של המערכת שעליה אתה מופקד.
8. ולסיום, למרות שזו לא הבעיה של צה"ל לבדו, אני מקווה שתצליח להחזיר את המערכת להבנה שעם כל כמה שזה נורא שחיילים נהרגים, ועם כל כמה שכל חייל שאויב כמו חיזבאללה מצליח בטעות נהרג נחשב אצל כל העולם לתבוסה נוראית המבשרת את קריסת הרעיון הציוני כולו – על אף כל זאת, התפקיד של חיילים הוא להילחם (ואם אין ברירה, למות) כדי שאזרחים לא ימותו. לא להיפך.
9. אחי טוען שאתה אחראי למהפכת המשמעת שהקפיצה את גולני מעבר לצנפים בדירוגים השונים בצה"ל, ושהוא מקווה שתחיל את הגישה הזו על כלל הצבא. אבל אם הוא רוצה להרחיב בנדון, שיפתח בלוג משלו.
10. בברכה.

**************************
בפוסט הבא – לינקים למכביר, משחק חברה משעשע וסיפור קטן מנתיבי הקמפיין עם אובאמה. בשאיפה מחר.

(האייטם המובטח שלי על הגמרים האזוריים עלה בוואלה)

מאת: מוסה גבאי
************************

חותמת האשרור של יריב גדול

טדי ברוסקי הוא שחקן נפלא , ספורטאי ענק ואדם גדול, שמאחוריו שורה אינסופית כמעט של רגעים גדולים על המגרש ומחוצה לו. האיש היה לב ההגנה בקבוצה שזכתה בשלושה סופרבולים, וסיפור השיקום שלו מארוע מוחי הינו מופת של אומץ ונחישות. רבים גם זוכרים בחום את התמונות שלו משתעשע על הדשא עם שני בניו הקטנים ערב הסופרבול השלישי שלו. אתמול – בתום משחק חלש של ההגנה בהנהגתו, נוסף עוד רגע אחד לרשימה: שניות לאחר תום המשחק ברוסקי פילס דרכו אל פייטון מנינג (הפעם דרך גדודי צלמים ולא דרך האופנסיב ליין של הקולטס) כדי לברך אותו ולאחל לו בהצלחה. אחרי שהשביע אותו מרורים לאורך שנים ארוכות, הוא היה הראשון לחבק את יריבו הותיק. ומי שראה את מנינג, היבשוש בדרך כלל, משתפך במסיבת העתונאים כשהוא מדבר – שוב ושוב -על הרגע הזה, יכול להבין כמה משמעותי הוא היה עבורו. כי כדי להפוך לאחד מהגדולים באמת, אתה זקוק ליריבים גדולים באמת. יותר מכך – אתה צריך לזכות בהערכתם של יריבים כאלה. טדי ברוסקי מבין את זה, כי טדי ברוסקי שייך לחבורה של הגדולים באמת.
  

המשקל האמיתי של הקוף על הגב

בשבועות האחרונים ניטש במלוא עוזו הויכוח הבלתי פוסק בשאלת פייטון מנינג –  וינר אגדי או לוזר אולטימטיבי . הויכוח הזה הוא מן הסתם כבר נחלת העבר, אבל על דבר אחד דומה שאין מחלוקת : האיש די צנון.תמיד התלמיד הכי טוב, תמיד שקדן, חרוץ ויסודי. תמיד אומר את הדבר הנכון, ונראה שגם מאמין בו. מדקלם את כל הססמאות המקובלות, וגם חי לפיהן. שנים הוא שב וטוען בראיונות עד כמה הוא לא חושב על מקומו בהיסטוריה, עד כמה הדיון בשאלת הוינריות זר לו, עד כמה הביקורת מבחוץ לא נוגעת בו.אתמול, דקה לסיום המשחק, כשהוא סיים להביא את קבוצתו מפי התהום אל סף הארץ המובטחת, כל המסיכות הללו נסדקו. דקה לסוף, הכדור בידיים של האיש האחרון שהיית רוצה לראות מולך במצב כזה, ופייטון מנינג מוריד את הראש ולא מסוגל להסתכל, ברגע שכולו אמת ואנושיות. וזמן קצר לאחר מכן, כשמרלין ג'קסון חוטף את הכדור ומנינג קם מהספסל, הפנים שלו נראות כמו מישהו שנולד הרגע מחדש.
 
קרה לכם פעם, במהלך מסע בצבא או טיול רגלי ארוך, שהפסקתם להרגיש את התיק שאתם סוחבים? ורק אחר כך, כשהתיישבתם לנוח והסרתם אותו מעליכם, הבנתם עד כמה כבד הוא היה בעצם? ככה בדיוק – רק פי אלף – הרגיש מנינג ביום ראשון.דומה שרק כאשר סוף סוף הוסר מעליו הנטל, ומלאכת השכנוע העצמי כבר הפכה מיותרת, הוא הבין באמת כמה שקל הקוף הזה שישב לו על הגב.

העקביות של המאמן המושמץ

פייטון לא היה לבדו מול הביקורת כל השנים הללו. טוני דאנג'י זכה גם הוא לחלקו הנכבד בענין, וגם עבורו השלים המשחק אתמול מסע ארוך אל עבר הגאולה. מענין שהתקשורת  האמריקאית נמנעת מלאזכר את מותו הטרגי של בנו לפני הפלייאוף  של השנה שעברה. מכיון שהאמריקאים לא בדיוק מצטיינים באיפוק, ובודאי אינם כאלה שיוותרו על מסחטת דמעות פוטנציאלית, אני מעז לנחש שהדבר נובע מבקשתה המפורשת של המשפחה. אם כך אכן הדבר, זו רק דוגמה לדרך האצילית בה מתנהל האיש הזה.  דוגמה אחרת היא האופן העקבי, הסבלני והמתמיד שבו דאנג'י תמך בהגנה המושמצת שלו לאורך העונה כולה. יותר מתמיד, אנחנו חיים בעידן של סיפוקים מיידים, של מדיה עצבנית ואלימה ואוהדי ספורט חסרי סבלנות. מול כל המגמות האלה התייצב דאנג'י מדי שבוע, אחרי עוד מפגן מזעזע של ההגנה שלו – ספג את הביקורות, שמע את הקולות, ולא מש מהאמת הפנימית שלו: "זו ההגנה שלי, ואני מאמין בה. אני יודע שיש לנו מה לתקן, אבל משוכנע שאנחנו יכולים לעשות זאת". הוא לא נכנע לקולות שדרשו להחליף את זה ולזרוק את ההוא. הוא לא הפסיק לגבות את השחקנים שלו.הוא לא הפסיק להאמין בהם. בשקט, בסבלנות ובהרבה עבודה הוא תיקן את הדרוש תיקון, והמשחק ביום ראשון (כמו השניים שקדמו לו) היווה גמול ראוי לכך. גם לאבי סמית' נהג באופן דומה עם הקווטרבק שלו, ועכשיו יש לשני המאמנים הללו דייט בעוד שבועיים במיאמי.

צביטת החרטה של אדג'

והערת אגב לסיום – כשג'וזף אדאי פרץ לתוך האנד-זון דקה לסיום המשחק, וה RCA  דום איים להתפוצץ מהטירוף שאחז בקהל – איפה אתם חושבים היה אדג'רין ג'יימס? האם הוא ישב מול המרקע היכן שהוא? אם כן, יכול להיות שלרגע אחד, קצר וחולף, עברה בו צביטה עזה של חרטה?

************************

נאומו המביך של נשיא המדינה, משה קצב, לא היה אמור להפתיע איש. זה האיש, וידענו את זה כשהוא נבחר. ידענו את זה כשהוא היה שר התיירות. ידענו את זה לאורך עשרות שנות שירותו בכנסת. איש בינוני, לא רהוט במיוחד, לא משכיל במיוחד, לא מקרין חוכמה מיוחדת. על אחת כמה וכמה כשהוא מעורער בשל כעס על מה שהוא רואה כרדיפה לא הוגנת.

ההשתלחות של קצב בגדי סוקניק, הדיבור ההזוי על כותרות של "סוף לציונות" שקידמו את בחירתו לנשיאות (על מה הוא מדבר,מישהו זוכר את זה??? – ראו עדכון בסוף) – הבכיינות ההיסטרית, החד צדדיות המטורפת אפילו בשביל נאשם… ביזאר הארדקור.

מביכה במיוחד היתה ההתקפה של קצב על כך שהמשטרה פעלה כנדרש וקיבלה צו חיפוש בכדי לתפוס ניירות ומחשבים בלשכתו. "למה הלכו לבקש צו חיפוש? מישהו היה מסרב להם?" הרי הטיעון נלעג כל-כך שאין מאיפה להשיב לו, אבל ננסה בכל זאת. הרי בהחלט היה תקדים שנבחר ציבור בעל חסינות השתמש בחסינות זו כדי למנוע מחוקרים חומר. לא רק ענבל גבריאלי המפוקפקת וחסרת המהות חסמה בגופה שוטרים מלבצע חיפוש נגד אביה החשוד באונטרוולטניקיות כבדה. גם חקירה נגד בניו של ראש הממשלה (שרון, למי שכבר לא זוכר את הסיפור הזה עצמונית), בחשדות כבדים של שחיתות, נחסמה במשך זמן ארוך בגלל החסינות של ראש הממשלה שהוחלה גם על רכושו של בנו המתגורר עמו.

היו עוד פסקאות הזויות בנאום קצב, האמירה המתמיהה שעצם החלטת היועמ"ש עד כה, כמוה מבחינתו של קצב כפסיקה של בית המשפט העליון, ובד בבד סירוב מוחלט להתנהג בהתאם. היו גם התנסחויות עילגות, שזרקו לנו בפרצוף לאן הגענו שהאיש חסר הייחוד והברק הזה התמנה למעמד הסמלי כל-כך של נשיא המדינה – ראש המדינה – מעמד שפעם הוצע לאלברט איינשטיין והוחזק בידי מדענים ואנשים רוח ברמה עולמית.

אה כן, אולמרט, כאדם טובע, מגלה חוש חריף ביותר לאיתור פיסות עץ צפות בין הגלים והקצף – מגלה "אומץ" (בהסכמה עם רוב סוחף בציבור) והופך לבכיר הראשון שקורא לקצב חד וחלק להתפטר. גבר גבר, וכמובן צודק.

עצוב.

********************************

1. אם אתם חושבים שלמרות שחף עד שהוכחה וכו', הרי שהעניין נבדק מספיק, הושהה מספיק ושגם הגשת כתב אישום מספיקה כשמדובר בתפקיד נשיא המדינה – תתקשרו לששת הח"כים (רובם ימנים, כמה מפתיע) שחוסמים את העברת ההצעה להדחת הנשיא מוועדת הכנסת למליאת הכנסת. תשאלו אותם בנימוס ובאדיבות למה, ותנסו לשכנע אותם לחזור בהם. התחזות למצביעי ישראל ביתנו עשויה להיות אפקטיבית כאן, אם כי זה כמובן לא יפה לשקר.  

2. המכתב הפתוח המובטח לרמטכ"ל החדש – בהמשך.

3. עדכון (25.1-07) – חיפשתי קצת בגוגל ומצאתי התייחסויות (שלא בנאומו ההיסטרי של קצב) לכך שאכן היו בעיתונות תגובות כמו "סוף הציונות" ו"כמו רצח רבין" לבחירת קצב לנשיאות. אבל לא מצאתי את האייטמים עצמם. אולי מדובר בטורי דעות של כותבים אורחים? גם אז, כמובן, מדובר בהתבטאויות מחליאות והיסטריות, אבל לא בדעה "רשמית" של מישהו. הרי כבר אמר מרקוס טוליוס קיקרו, לפני כמעט 2100 שנים, שעוד לא נבראה הדעה המטופשת כל-כך עד שלא יימצא מי שישמיע אותה. אבל קצב במצבו הרי ייתפס בכל דבר, ואני חייב להודות שלהמציא הוא לא המציא. לפחות כך נראה. אם יהיה לי זמן, אקפוץ לבית אריאלה ואראה מי ומה.

4. וואלה העלו אייטם של ברוך קרא מערוץ 10 על חצאי האמיתות ואי הדיוקים שבנאום הנשיא.

אוי, חברה'לייצים. איזה גמרים אזוריים היו לנו בפוטבול, אה? משהו באמת דליקטס. מחר או מחרתיים צפו לכתבה בנושא בוואלה! פוטבול. במחצית  של ניו אינגלנד-אינדי היינו בטוחים שהסיפור גמור וקיטרנו בקול (טוב, אני קיטרתי בקול) שבשביל זה ויתרנו על שעות שינה? בשביל עוד פעם לראות את הפטריוטס זוללים הזדמנויות משומקום, בריידי מצליח בכל דאון שלישי והקולטס נחנקים כמו מיצג אורקולי של הערך המילוני "לוזר"?!?! ואז הגיעה המחצית השנייה… משו באמת אגדי. כאמור, כתבה מלאה בנושא בקרוב. 
 

ולעניינים אחרים:

אחרי שכתבתי מה שכתבתי על הניצחון האמיתי של ישראל על החיזבאללה, בא נסראללה ופחות או יותר הסכים אתי. הוא כמובן לא רואה את זה כניצחון שלנו, אבל זה בגלל שהוא ממאן לאמץ את מה שהוא כל-כך טוען שהוא מעריך אצלנו. הראיון, אם אני זוכר נכון, התנהל באל-מנאר, התחנה של החיזבאללה, אז לא מפתיע שהמראיינת לא שאלה אותו "אז למה באמת אתה לא מסיק מסקנות מהכישלון המוצהר שלך לחזות את תוצאות מעשיך?" היעדרה של השאלה הזו הוא הבעיה של לבנון, שהחרא הזה מבעיר את רחובותיה בעודנו מדברים. 
 

מה זה "שחור"?  

למבקשים להוסיף להתעמק בעניין אובאמה, יש לי כאן שני לינקים, שניהם מהמגזין המשובח סלון, שדנים בו, אחד לקצת פחות חיוב, והשני לקצת יותר, כשהראשון מעלה את הטענה המעניינת שלמעשה, אובאמה אינו באמת "שחור" מבחינה מעשית. (הקריאה חינם, רק צריך לצפות בפרסומת אם אתם לא מנויים).
 
ולמי ששאל מה יש בו, באובאמה – הוא נוקט בעקביות עמדות "נכונות" (נכונות אם אתה שמאלן מתקדם – בעד הקצאות לחינוך, למלגות ולהלוואות לסטודנטים; בעד הסביבה; בעד הצרכן ונגד העסקים הגדולים והנושים (ובבדיקה התברר לי שהוא הצביע *נגד* חוק פשיטות הרגל הדרקוני, ולא בעד, אם כי הוא אכן הצביע בעד החוק שמגביל במידה מסוימת את התביעות הייצוגיות); נגד המלחמה… והוא אחד מגדולי הלוחמים ללא בושה בעד תוכניות הניו דיל ונגד הניסיונות למוטט אותן. ומה שמאד מושך בו הוא שלמרות שהוא שחור, הוא לא מחויב לממסד השחור. הוא לא טיפס דרך הכנסיות ולא דרך ה-NAACP (האגודה לקידום אנשים בעלי צבע, יעני האגודה לקידום השחורים). ככה יוצא שהוא לא מתבייש להגיד גם לשחורים מה שהם אולי לא רוצים לשמוע. השורה הכי זכורה לי מנאום המפתח שלו בוועידה הדמוקרטית של 2004, היא "צריך להפסיק את העניין הזה שילד שחור עם ספר ביד נחשב למי שמתנהג לבן". ונאמר אמן.
 
בכל מקרה, עוד נשוב ונדבר על האיש הרבה. ואגב – האם צריך בכלל להזכיר שעבדכם הנאמן היה הראשון שהתייחס לאובאמה כדמות חשובה בארץ, עוד לפני שהוא נשא את הנאום ומיד לאחר מכן? הנה הזכרתי, שלא תגידו לא ידעתם.

בינתיים, נושא האובאמה של היום: האם מועמד שמעשן (סיגריות, סיגריות, על הגאנג'ה הוא ויתר) יכול להיבחר בימינו? 
 

לינקים להמונים

  
מה עוד היה לנו? כתבה מצוינת, מצוינת, משובחת ומעולה של גידי שפרוט בבלייזר על ג'ק קרואק, מחבר התנ"ך הביטניקי On The Road. אני אישית לא ממש התחברתי לספר – אני עדיין מנסה לסיים אותו – אבל הכתיבה של שפרוט היא תמצית הזיקוק של "איך לכתוב על תרבות פופולרית". תיהנו.
 
עוד כתבה מצוינת היא זו של גיא בניוביץ' על ג'ת'רו טול (לא tool כמו חיתול, אלא Tull כמו מטול). האיש מספר ומנתח יפה מאד את הסיפור של אלבום הקונספט המענג Thick as a Brick. 

ולסיום, באדיבות אום-קדם, שממונה אצלנו במשפחה על תיק המוזיקה העברית, קישור לאוצר בלום של קליפים עבריים מהימים ההם. שעות של שחוק ובדיחות הדעת מובטחות לכל המשפחה. גילוי נאות: את הקישור הזה מצאה אום-קדם בבלוג של תימורה לסינגר. 

יש לו תקנה?

הלילה יישא הבער הזחוח, שמנהל להוותנו את העולם החופשי, את "נאום מצב האומה". יש לי הרגשה שזה הולך להיות נאום מפתיע בטיבו, שירים אותו ממדמנת הצד הנמוך של 35% תמיכה (ירים – לאזור ה-40%, לא יותר). בין השאר, הוא הולך להודות, כנראה, ששגה כשפקפק בהתחממות הגלובלית, והולך לקרוא לפעולה בנדון. מצד שני, יש מצב שהאמינות שלו באמת הלכה קאפוט במידה כזו ששום דבר לא יציל אותה. ראה נראה.
 
זהו לעכשיו. בפוסט הבא: מכתב פתוח לרמטכ"ל החדש.

אוי ואבוי, סופקים כולם כפיים ומהנהנים בתבונה כבדת ראש. אנחנו יוצאים חלשים ועלובים לעומת החיזבאללה (וסוריה, ואיראן, והמן האגגי והיטלר גם). איך האויבים שלנו חוגגים למראה "קריסת המערכות" שמתחוללת אצלנו. הרמטכ"ל נאלץ להתפטר! ראש הממשלה ושר הביטחון אולי בדרך! ונסראללה מחייך! מה יהיה?!?!?!
 
שיחייך. באמת, רק בריאות.
 
השבוע ראיתי בערוץ 10 איך יעקב אילון קובע ש"ישראל נראית חלשה" בגלל שאצלנו אנשים משלמים מחיר על המלחמה ומצפון לגבול ממש לא. העובדה שמישהו מסוגל להגיד את השטות הזו במשדר חדשות המוני הוא אולי סימן להיחלשות מסוכנת אצלנו, אבל לא העובדה שעל טעויות משלמים. זה, מר אילון, אליטה פרשנית, בני עמי הפותים והמבולבלים, דווקא סימן לעוצמה ולשפיות.
 
אם חיזבאללה חושבים שהם חזקים בגלל שאצלם אף אחד לא משלם מחיר על ההחלטה הרת האסון לגרות את ישראל למלחמה בקיץ שעבר, על המיליארדים בנזקים, מאות ההרוגים, עשרות אלפי הפליטים, חורבן הכלכלה דווקא בעונה הלוהטת, אובדן הטילים לטווח ארוך, האילוץ להרשות כניסת כוח בינלאומי לדרום לבנון – אדרבא, שיחשבו ושימשיכו ללעוג לתרבות שכן דורשת לפחות במידה מסוימת דין וחשבון ממנהיגיה. זה רק מוכיח שוב שהיתרון האסטרטגי הכי גדול שנתנה האלה הטובה למדינת ישראל הוא שהאויבים שלה הם, (מה לעשות, עובדה) ערבים.
 

 
הזכרנו בפוסט הקודם את ברק אובאמה והתפתח דיון מעניין בתגובות. בגדול, אני נאלץ להסכים עם הרבה מההערות של אמיר א', אבל לא למלוא השלילה המשתמעת, כך נדמה, מתוך דבריו. לאובאמה יש רקורד הצבעה בסדר גמור, ויש לו כמה הצבעות וכמה נושאים שהוא היה בצד הנכון שלהם הרבה לפני שזה היה אופנתי, אבל יש לו גם הצבעה או שתיים מעוררות תמיהה (ההצבעה בעד הגבלת הזכות לתבוע, הצבעה בעד חוק פשיטות הרגל הדראקוני). אני יכול להעלות בדעתי הצדקות להצבעות האלה, אבל הייתי רוצה לשמוע את זה ממנו.
 
עכשיו, האיש נואם בחסד ומדבר על הדברים הנכונים, בטון הנכון, בהתעלות הנכונה מעבר למפלגתיות מייאשת ומעלת קבס. הוא נשמע קצת כמו מאט סנטוס (והוא היה כזה עוד לפני שהדמות הזו הפציעה על המרקע, למי שתוהה). למה שלא ננסה פעם אחת מנהיגות שאשכרה תעורר בנו השראה?
 
יש את השאלה של הניסיון. האיש נמצא בזירה הארצית רק שנתיים. הוא עוד לא השלים אפילו קדנציה שלמה בסנאט. לפני זה הוא היה בבית הנבחרים (או הסנאט) של מדינת אילינוי – לא דבר של מה בכך אבל לא תפקיד ביצועי. מאט סנטוס לפחות היה ראש עיר גדולה ….
 
מצד שני, גם לטדי רוזוולט בקושי היה ניסיון פוליטי לפני שמונה כקישוט לסגן נשיא ואז ירש את הכיסא. הניסיון היחיד של לינקולן בכל הנוגע למשרה ברמה הארצית, לפני שהתמודד על הנשיאות, היה ריצה כושלת לסנאט מטעם אילינוי. לפני זה הוא היה שמונה שנים בבית המחוקקים של מדינה זו – כלומר קצת פחות ניסיון מאובאמה. לדווייט אייזנהאואר כמובן לא היה שום ניסיון פוליטי בטרם נבחר, על גלי ההערצה למתאם הניצחון במלחמת העולם השנייה, לנשיאות. מתוך אלה יש לנו נשיא ענק, נשיא גדול ונשיא טוב. לא ממוצע רע.
 
עכשיו, חייבים להודות שלאייזנהאואר אולי לא היה ניסיון פוליטי, אבל כן היה ניסיון בניהול מערכות ענק וטיפול בדרג הגבוה בסוגיות הרות גורל. גם לטדי היה ניסיון צבאי ניכר. אבל זה בסדר, ממש לא חייבים גנרל.
 
בקיצור, חוסר הניסיון של אובאמה הוא אולי לא יתרון, אבל הוא לא מגרעת פוסלת.
 
נ.ב. בנוגע לעסקת הנדל"ן  – קראתי על זה. לא נעים, אבל ממש שום דבר שיוריד את הרכבת שלו מהמסילה. יש שם הרבה, הרבה פחות ממה שהיה בווייטווטר, וגם שם בסופו של דבר הפשע העיקרי, היחיד למעשה, היה שהימור עסקי נכשל והפסיד כסף.
 

  
מה אפשר להגיד? ארקדי התמוה מפטר את שקלאר, שאמנם לא הבין בכדורגל ובגלל זה חשבתי שיש להחליפו, בקלגס לשעבר אלי ארזי, שלפי הסיפורים של בוקי נאה (שדווקא מתלהב ממנו משום מה) היה מרביץ לחשודים על ימין ועל שמאל ומי יודע כמה הודאות שווא סחט באגרופיו. בקיצור, לוקח את הימ"רניק הזה, שלא מבין דבר וחצי דבר בכדורגל ואפילו רקורד ניהולי כמו של שקלאר אין לו, וממנה אותו למנהל העליון של עסק עם תקציב של 100 מיליון שקל ויותר לשנה. האם ארקדי הוא בעצם סתם איזה פריק מוכה שיגעון גדלות שהשתחל בעיקר עם מזל ועם חושים של נחש לעסקים אפלים ורווחיים ביותר, ןולמעשה אין לו מושג איך מנהלים מערכות?
 
יכוליות, אבל לי אישית יש תיאוריה אחרת. אני חושב שהרבה אנשים עשירים מתייחסים לבעלות על קבוצה ספורט כאל זירה של חופש מהכללים שיש לפעול על פיהם כדי להצליח בעולם האמיתי. כלומר, אנשים שאת עסקיהם "האמיתיים" מנהלים על פי עקרונות מוצקים ונבונים, במשמעת ובעקביות, מתייחסים לקבוצת הכדורגל או הדוקים שלהם כאל תחביב שבמסגרתו אפשר לפרוק את עול הכללים האלה. כמו שנגיד כשאתה משחק כדורגל ביום שישי אתה יכול לקלל ולצעוק כמו שלא תרשה לעצמך במשרד. ככה המיליארדר מרשה לעצמו לפעול מהבטן, בלי מחשבה, בניהול משהו שהוא למעשה עסק כלכלי מאד רציני וככזה היה ראוי להתייחס אליו.
 
בכל מקרה, חבל. הזרמת הכספים הזו יכלה להרים פה קבוצה באמת ברמה, וזה היה גורר את שחר לפחות לנסות להשתוות, והיינו נעשים אמנם ליגה שרק לקבוצות מעטות מאד יש אפילו תקווה קלושה לקחת אליפות (כאילו שעכשיו לא – חיפה אלופה חמש משש השנים האחרונות, פעם אחרונה שקבוצה לא מארבע הגדולות לקחה אליפות היה לפני 15 שנה). אבל היינו נעשים גם ליגה ששולחת באופן קבוע קבוצה או שתיים לשלב הנוקאאוט של ליגת האלופות, וששתי הקבוצות שלה מייצרות שלד לנבחרת שכל שחקניה בנויים להתמודד באירופה – וזה בנוסף לכישרונות הגדולים שהיו ממשיכים לצאת לליגות גדולות יותר.

זהו לבינתיים. איריס – אני לא בטוח שהיעלמות הקול שלי אירעה *בגלל* הסינוסיטיס, אבל בוודאי שלהיחלשות ולהתקררות הכללית של השפעת היה תפקיד מכריע… תרגישי טוב.

אה, כן – לאלה מכם שעוד לא עושים את זה, אתם מוזמנים להתחיל לקרוא את המדור השבועי שלי בנענע על על תולדות עם ישראל. הפרק של השבוע עוסק בתור הזהב והשקיעה של ממלכת החשמונאים ומספק תשובה לתהייתם של תלמידים סובלים במהלך הדורות: מי המני-מניאק שהמציא ת'בצפר?

לפוטבולואידים שביניכם – אייטם שכתבתי על שני גמרי החטיבות הבאים עלינו לטובה וברכה, ששון ורוב נחת מחר,יום א', בערוץ מידל איסט המצחיק.

אני חולה כבר שבועיים, ובשבוע האחרון גם איבדתי את הקול. כרגע אני נשמע כמו ג'ק פאלאנס או דון קורליאונה עם קליפת תפוז בפה, אבל לפחות זה משתפר המצב. חשבתי בהתחלה לתת לפוסט הזה כותרת כמו "הלוחש לילדוד" ולקשקש על הטרומה שבטח נגרמת לקדם שלי כתוצאה מזה שאבא לא דיבר אליו כמה ימים למעט בלחש, אבל אז עלה בדעתי משהו קצת מהותי יותר לומר, אז הנה:

*********************
 
טוב, כל אידיוט כבר יודע להגיד שאין שום הצדקה מוסרית שאם חלוץ לקח אחריות אז אולמרט ופרץ ישרקו לעצמם במבט תמים, יסתכלו לשמיים ועוד ימנו את מחליפו של ה-Fly-boy המתפטר.
 
אבל איכשהו, ההבנה האיסטינקטיבית וחוצת המגזרים הזו, שהשניים מיצו את זכותם להחזיק במשרותיהם, אבל לגמרי, מעבר לכל מחלוקת מפלגתית – ההבנה הזו לא מיתרגמת לדרישה עממית לבחירות חדשות, כזו שמרגישים באוויר לפני שנופלת ממשלה. (למרות שעכשיו אני רואה סקר בוואלה עם רוב סוחף ל"בחירות תוך חצי שנה" בניגוד ל"סוף 2007" ו"במועד המתוכנן". מעודד).
 
הסיבה לחוסר הדרישה הסוחפת (בינתיים) להפלת הממשלה, כמו ששוב יודע כל אידיוט להסביר, היא שלא מרגישים שיש אלטרנטיבה. ביבי? כבר היינו בסרט הזה, והציפוי הרי מתקלף מהבנאדם בקצב מפחיד, עם ההזיות והשקרים השקופים. ברק? כנ"ל, היינו ראינו, וכל פרשנובסקי הרי מסביר מה שכולנו יודעים – שבגילו לא משתנים.
 
אבל זה לא משנה. כמו שאומרים הרוסים "שיהיה לטובה, שיהיה לרעה, אבל לעזאזל – שינוי שיהיה". פשוט לא בריא לדעת שיש לנו גם ר"מ וגם שר ביטחון, מנהיגי שתי המפלגות הגדולות בכנסת ומנהיגי הקואליציה, ששניהם ביחד אין להם 20% תמיכה, ולא לעשות שום דבר בנדון.
 
אז שיהיה ברק – הוא לפחות לא היה נותן לחלוץ לאונן על ניהול מלחמות רק דרך האוויר, והוא דווקא כן יודע שראש ממשלה כן צריך אג'נדה. אתם יודעים מה? שיהיה נתניהו (טוב, לא באמת מבחינתי, אבל אני מניח שיש כאלה שהם "שיהיה נתניהו אבל לא ברק", וגם להם מותר לנשום…).
 
שיהיה אופיר פז-פינס, למרות שלימדנו הרב דורון רוזנבלום שפז-פינס זו הטיפה של השתן שנשארת במכנסיים, ולמרות שהאיש מגלה נטיות פוץ-בוקיות מדהימות לפעמים.
 
שיהיה עמי איילון, למרות שאותי אישית הוא מפחיד יותר ויותר. שיהיה הצ'ורט. לא נאהב? נחליף גם אותו. העיקר לא להיכנע להתעללות העצמית הזו שבהשלמה עם גוש קיא בפה. 
 

ובעניינים אחרים

ראיתם את זה? במשך שנתיים וחצי שכבה אצל המשטרה והפרקליטות קלטת, המוכיחה חד, חלק וללא עוררין שנאשם בהריגה חף לחלוטין מהפשע – לא יכול היה להיות במקום הפשע בשעת ביצועו. היה במרחק 40 ק"מ, שמונה דקות לפני.
 
עכשיו, זה נורא פשוט, יש כאן שתי אפשרויות ושתיים בלבד: או ש – למרות שנאמר להם במפורש על האליבי – השוטרים והפרקליטים פשוט לא טרחו לבדוק את ההוכחה החותכת ששכבה אצלם ביד בתיק החקירה.
 
או ש-
 
הם כן צפו בקלטת, ידעו שהאיש לא אשם ובכל זאת המשיכו לתבוע את האיש על עבירה שהעונש עליה יכול להגיע ל-20 שנה בפועל. כלומר ניסו באלימות לשלול את חירותו של אדם בלי שום סיבה. באלימות – אבל בפחדנות, תוך תמרון מערכת החוק והסתתרות מאחוריה.
 
וזה בכלל לא משנה שלאו דווקא היה להם משהו נגד האיש אישית. זדון המופעל כתוצאה מגזענות או סתם אטימות לב כללית אינו פחות חמור מזדון המופעל בשל טינה אישית ספציפית. זדון הוא זדון. רשע הוא רשע.
 
עכשיו, מבחינת הצדק הטהור, אם מדובר סתם ברשלנות פושעת ובורות מרצון, הרי שהעונש המתאים הוא הדחה מהתפקיד וריצוי של עונש מאסר כלשהו – נגיד שנתיים-שלוש. ללמדך שאם אתה רוצה לשים זין ולהיות אדיש לסבלו של האחר, מראש אל תלך לעבוד בתחומים שבהם הדברים האלה יושבים לך בידיים.
 
אבל אם הם צפו בקלטת, אם הם ידעו והתעלמו וניסו הכוונה להרוס לאדם את החיים בידיעה ברורה שהוא לא אשם – אז מבחינת הצדק הטבעי הוא לקחת כל שוטר וכל פרקליט שידע ושתק, להלום בכל איברי בגופו או בגופה באלת בייסבול, להשתין על העיסה הנותרת ולעזוב את המקום בצעד איטי ומחושב.
 
זה מבחינת הצדק הטהור. לעתים קרובות, הצדק הטהור לא מתיישב עם החוק, שאותו קיבלנו על עצמנו לשמור במסגרת החוזה החברתי. לכן גם אם האפשרות השנייה והחמורה יותר היא הנכונה, ניאלץ להסתפק בענישה בצורת כלא – אבל ליותר משנתיים-שלוש. משהו כמו עשר שנים, שזה אחרי הכל רק חצי ממה שהיה הנאשם עלול לאכול.
 
לא פייר? 
 

רציתי לדבר גם

על הקלגס-לשעבר נטול המושג שארקדי המוזר התעקש למנות לו כיו"ר בית"ר ירושלים – באמת לא מובן הקטע – ועל ברק אובאמה שכנראה אכן הולך על זה ואיכשהו עכשיו שזה הולך לקרות ההתלהבות שלי טיפה שוככת, ועל עוד כמה עניינים, אבל זה יחכה לפוסט הבא. תגידו בתגובות מה מאלה יותר מעניין, וניקח בחשבון. תוכנית כבקשתך כזה.

אף פעם לא ממש הצלחתי לתפוש איך משהו שדומה בכלל לשפעת – תופעה מעצבנת ומשביתה ליומיים-שלושה, אבל כאילו רבאק – יכול היה להרוג 50 מיליון אנשים.
אני מדבר כמובן על השפעת הספרדית, שפרצה מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה וגבתה יותר קורבנות ברחבי תבל מאשר אותה מלחמה.
ובכן, אני מתחיל להבין בכל זאת.
כן, אני סתם מתבכיין. ואולי אני מזדקן ונהיה רכיכה, אבל אומרים לי שאכן מסתובבת שפעת מסריחה במיוחד באוויר, ואני נפלתי עליה אפיים ארצה. אז הפוסט הזה מתעכב כבר כמה ימים (יעני מעבר לשבוע-שבועיים שהוא התעכב בכלל), וכל הזמן נוספים לו דברים. אבל קורה לפעמים שכמה שלא קורים דברים חדשים, הם רק מחדדים את התבנית שהובחנה כבר. ואולי זה ככה רק אצל מישהו שכבר מקובע בדעותיו? יכוליות. בכל מקרה, הנה מה שהראדאר שלי קולט:
 
אני, כמו שבטח שמתם לב, נמנעתי (כן, בכוונה), מלרקוד מוקדם מדי על חפזונה של המשטרה בהאשמתו הפומבית של רומן זדורוב. דיברתי מיד עם מעצרו על עצם המנהג לעצור חשודים ומיד לפרסם את שמותיהם ותמונותיהם, אבל זה היה לפני שהמשטרה כינסה את מסיבת העיתונאים הפומפוזית שלה (אליה היא עצמה איחרה). זה היה גם לפני שהמשטרה התקפלה מסיפור הסיגריה האווילי, ולפני שהיא החלה לחפש, רק ימים שלמים אחרי אותה מסיבת עיתונאים, את כלי הרצח במזבלה. אז אמנם אני לא יכול להגיד ש"אמרתי לכם", אבל כמו מניאק גם בזה מוצא דרך לטפוח לעצמי על השכם.
 
וממני חזרה לעניין עצמו:
מזוז ממשיך להמאיס את עצמו עליי – במידה מקצינה והולכת – אבל חייבים להודות שמסתמנת עקביות בפוציות המדהימה שלו. האיש, מעל לכל אג'נדה "אישית" וסכסוכים כאלה ואחרים עם כוניפות שלטון החוק, הוא פשוט סמכותן מתועב. מין זרזיר מותניים קטן ומוכה חרדת גודל שנשמתו דוברת פרוסית מצוחצחת ועקביו נוקשים נוכח מדים באשר הם.
 
האיש מעדיף – אני מאמין שהוא כלל לא היסס – לשמר לעוד רגע, לעוד יום, לעוד תריסר ימים במקרה הזה – את יוקרתה המזויפת והמתפוגגת של הקלגסת, מאשר לתת לתהליך הצדק הפשוט להיעשות, ולתת לאדם שבעליל אין נגדו ראיות להשתחרר – ולו גם בתנאים מגבילים – לביתו.
 
וזה עובר בשקט, במדינה הגזענית המסריחה שלנו, כי האיש הוא אאוטסיידר, לא יהודי, בכלל לא אזרח ישראלי (למרות שהוא נשוי לכזו). אז מזוז'קה חושב שהוא יכול לחשב חישובים על הגב של המסכן הזה, הלא-איש הזה, שאולי דבריו טובים ונכוחים ואולי לא, אבל שומע אין לו מאת המלך, או מאת אף אחד שחשוב. כי מזוז מעולם לא היה באבו כביר (או באיפה שלא מוחזק רומן זדורוב) לא 12 יום ולא 12 שעות, וקטן עליו מה שעובר שם אדם המואשם ברצח של ילדה.
 
אז גם אני לא חשוב, וגם לי אין שומע מאת המלך, אבל אולי הגיע הזמן שנקום כולנו, כל הפראיירים המושתנים של מזוז, ושל ג'קי מצא ושל אההההההההוד אולמרט ושל דן חלוץ, ונתחיל לבעוט להם בראש ולהבהיר להם שיש גבול? כי היום זה הרוסי הזה שאפחד לא מכיר ולאפחד לא אכפת ממנו, ומחר, עם כל כמה שנדוש לצטט את הכומר נוימולר, יבואו לקחת אותי או אתכם ואפחד לא יכיר אותנו.  

דרושה מהפכה. מי בא אתי לבעוט בראשים?
 
ישוחרר או יואשם רומן זדורוב לאלתר!

כבר דנו בזה עד זרא? אם כן עמכם הסליחה.

הטלוויזיה והרדיו כבר החלו בזה, אבל לעיתון תמיד נשמר יתרון העומק הטקסטואלי. עכשיו עם האינטרנט, הכותרת הראשית בעיתון היא הכותרת הראשית בפורטלים מאתמול בערב, והעיתון מרגיש מיותר מאי פעם.

ועם זאת, אני מוציא עשרות שקלים על עיתון דפוס, ולא רק בימי שישי. למה זה? מה יש בהארדקופי הזה שעושה אותו חסר תחליף? אולי אני אתחיל להדפיס לי את החדשות מהרשת כדי לקרוא עם ארוחת הבוקר, אבל איכשהו לא נראה לי שזה עובד באותה מידה.  איפה הלוחיות האלקטרוניות של ג'ון וארלי?

ועם הרבה יותר איפוק מכפי שאני מסוגל לגייס כלפי אנקל מוסטאש (הידוע בכינויו האיש עם המגאפון, ובפי אשתו אחלמה הוא מכונה "עמיר").

שאלה הגיונית מאד, אין מה לדבר. הרי ברור שאם המשטרה עצרה מישהו – עצרה, ולא השתמשה בכלי אחר העומד לרשותה, הנקרא "עיכוב לחקירה", או בכלים אחרים שקיימים – אז יש לזה סיבה מוצקה, ולא סתם היא נטפלת לאדם. כשמי שצריך לוקח מישהו לאן שצריך, אז ברור שצריך!
 
וזה ששניים כבר נעצרו ושוחררו? אההההה, זה המשטרה בתחכומה כי רב בעצם טווה לכל השלושה האלה מלכודת מתוחכמת, כי שלושתם בעצם קשורים לעניין ורק נותנים לכולם חבל לתלות את עצמם. מה, לא?
 
טוב, בהנחה שלא, אז אפשר במידה רבה של סבירות להעריך שגם ל"חשוד" השלישי – האפרוח השלישי שנושר במהלך ניעור העץ הרנדומאלי של כוחותינו המיומנים – אין למעשה שום קשר לפרשה. מילא אם לפגיעה בהם היתה השפעה על תפיסת האשם האמיתי, אבל לא עושה רושם שכך הדבר.
 
ורק התקשורת הממסדית, האטומה והטיפשה, ממשיכה לשתף פעולה עם מצג השווא של הקלגסת ערלת הלב. אמש עומד כתב של אחת הרשתות (לא זוכר איזו, 2 או 10, כנראה 10), דוחף מצלמה בפרצוף של העצור השלישי בפרשת הרצח של תאיר זאדה ז"ל, וכשההוא אומר "לא עשיתי זה" אז הכתב הזחוח והמשת"פ אומר לו "אז מה המשטרה רוצה ממך?", בטון כזה של "אההה,התקלתי אותך? תודה, תודה".  כי, חלילה לו, לכתבנו הצעיר והנמרץ, שינצל את ההזדמנות כדי להעלות את הנקודה של שני העצורים הקודמים, שנעצרו ושוחררו מיד, בתוצאה היחידה של פגיעה בהם עצמם. זה עלול לפגוע לו בנגישות, ובלי נגישות איך הוא יקבל שוטים מנצחים כמו החשוד המתכווץ (שהוא כנראה כל-כך מנוסה ומוכן למצב הזה שהוא לא טורח בכלל להסתיר את פרצופו בין ידיו או כלום).
 
וכמובן, המשטרה עצמה לא למדה ממקלחת הצוננים שהיא חטפה אחרי פסטיבל בני סלע, ועכשיו היא מדגמנת לא אנסים מורשעים ונמלטים, אלא אנשים שהם עדיין בחזקת חפים מפשע, לפני המצלמות לצורך יחסי ציבור ורגע של התרברבות שווא בהישג מדומה.
 
אבל אולי הגיע הזמן שכל כלי התקשורת ביחד יגבשו עמדה בנושא? מילא להיות זונות, אבל במה המשטרה כבר משלמת? כמה אפשר למצוץ בשביל כסף של מונופול? 
 

ובעניינים אחרים

בואו באמת נדבר על התוכנית הזו של ליברמן. לא מספיק רק לנופף לעברו בצלב, שום ומים קדושים. בוא נדבר שנייה על הרעיון הזה שלו, שאינו חדש אצלו, של התניית האזרחות (גם, למעשה בעיקר אצל ילידי הארץ, במיוחד מיעוטים למיניהם, לא חשוב מאיזו עדה) ב"הוכחת נאמנות למדינה".
 
אז בואו נראה. איך בדיוק זה מתבצע, בשטח. מה זה, מבחן, פעם בחיים בסביבות הגיל שמקבלים תעודת זהות – כמו טסט נהיגה? או שזה משהו שחוזר על עצמו תקופתית?
 
האם – כמו שאפשר עם רשיון נהיגה – להכריח בנאדם להרוויח את הרשיון מחדש אם הוא מעצבן את המדינה? כלומר, נגיד בנאדם פותח את הפה בצורה שליברמן לא אוהב (או הוועדה הבלתי תלויה והעניינית לגמרי שקמה מכוח הצעתו לא אוהבת) – אפשר לזמן אותו להוכיח שוב את נאמנותו, ולקחת לו את האזרחות אם מחליטים שלא מרוצים מהתשובה? כי אם כן, אפשר פשוט לדרוש מאנשים לדקלם את סעיף 48 בחוקת מיסיסיפי. זה כלי שימושי שעבד הרבה מאד שנים.
 
ואם מה שהצעתי בכלל לא בכיוון, אז איך בדיוק יתבצע בשטח הרעיון הזה של השר האסטרטגי עלינו לטובה? ואם "עדיין לא נחקרו כל האופציות", אז אולי שישים מחסום לפיו ולא ישחיר את שם ישראל בעולם לפני שהוא מגהץ מתוך הבל פיו את הבאגים הקטנים?
 
(וכולם ביחד: "זה לא באג, זה פיצ'ר!)

פה זה לא הקצ'קיאדה של אמא שלך

הבל הפה של ז'לוברמן מביא אותנו לנפיחה אוראלית של מאור גולה אחרת, חברת הכנסת הפיטרית רונית תירוש. בטח קלטתם מוקדם יותר השבוע את המחוקקת, באמצע דיון על התנהגות השוטרים במעצר בני סלע, מתפרצת: "מה שאני רוצה לדעת זה אם כבוד השר מתכוון לסרס אותו! אני רוצה שיסרסו אותו!"
 
מכיוון שנעלם מבינתה של כבוד הח"כית שהיא כבר לא בשוק (והשוביניסט שבי אומר: בשיחת קצ'קעס במספרה) אלא במעמד מחייב יותר, ומכיוון שדיכטר מסיבותיו שלו לא ענה לחברתו למפלגת השילפון בצורה הולמת, ניסיתי לחשוב על תשובות ראויות להצהרות של תירוש:
 
"בטח אסרס – מיד אחרי שמישהו יסיר לך כבר את תיבת הקול".
 
"לא צריך לסרס, סידרנו לו עשר דקות בחדר סגור עם כבודתך".
 
וכמובן, את המובן מאליו עד כדי שעמום: "את רוצה שיסרסו אותו, תגישי הצעת חוק ותפסיקי לעשות פוזות, יא פקאצה". 
 

ולסיום

משהו שנקלט במהלך דיון מעניין למדי על שפת הסימנים ב"כל בוקר" של ערוץ 10. לינוי בר-דפן שואלת את המתרגמת המתראיינת לשפת הסימנים אם לא מדובר בשפה שכמות המסרים שהיא יכולה להעביר מוגבלת מאד בסופו של דבר. המרואיינת אומרת שלא, ושזו שפה עשירה עם תחביר והכל, ולינוי אומרת:
 
"אבל הנה, לדוגמא, (עושה סימן עם היד על הראש:) הומו, זה אותו סימן של תחת"
 
עונה המרואיינת: – "טוב, זה הגיוני, לא?"