עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

הלך איש הדוב (שזה אני) בעקבות דוב הפנדה (שזה דה-מארקר), ופתח לו בלוג ב"קפה דה מארקר". אם זה טוב לשי גולדן, זה טוב גם לי.

קישורים לפוסטים חדשים שם ימשיכו להתפרסם כאן. אני מקווה שכולכם, כל ששת קוראיי (וחצי), ינדדו בעקבותיי גם לשם.

שידור ישיר של ביטול המועמדות של הבהמה לשרת התיירות.

רגע, אז מה אסתרינה מחזיקה שם? יש לה תואר ראשון או אין לה? יש שם "וזאת לתעודה" כלשהו. האם יש לה או אין לה תואר ראשון מאוניברסיטה כלשהי?

על תואר שני אין ויכוח שהיא משקרת, וגם על "סמנכ"ל בנק יהב". אבל מה עם תואר ראשון?

וכמובן שהיא נתפסת לכל מיני הגזמות של עיתונאי זה או אחר,ושיהיה לה רק לבריאות – רחוק מאיתנו.

או, הנה היא טוענת חד משמעית שיש לה תואר ראשון מאיזה… מה זה היה, בורו קולג'? שוין. בה-ביי.

אגב – תרינה צודקת בדבר אחד – אם היא צריכה ללכת הביתה על השקרים שלה, אז גם עדנה ארבל צריכה. חשבתי כך בזמנו ואני חושב כך עכשיו, והיה מגניב (לא יקרה, אבל היה מגניב) אם כל עו"ד, סניגור או תובע, יפתח את דבריו בפני הרכב שכולל את ארבל בהערה על אי הנעימות שבהופעה בפני שופט ששיקר בצורה כזו.

פורים שפיל, יהודים! איזה יום חשוב וסמלי בתולדות העם היהודי. לראשונה זה כמעט שש שנים שוב יש לפלג הניאו-נאצי של העם היהודי נציגות כנה ולוחמנית ליד שולחן הממשלה. הבה נרים ספלי בירה של ליטר ונגהק כולנו בברכה.

אמנם, בכדי לבלבל את האויב, ניסתה הלגה (סליחה, אסתרינה) להסוות את האמת שלה, וטענה שכלל לא התכוונה להשתלח במינויו של ע'אלב מג'דלה בגלל שהוא ערבי, אלא בגלל שפשוט לא ייתכן שראש מפלגה ימנה שר חדש ממפלגתו בהתאם לשיקולים פוליטיים של בסיסי תמיכה. מה זה פה, פוליטיקה? רק טוהר מחננו (המשותף והרב-עדתי, כמובן) עמד בראש מעייניה של שליחת הציבור. אשר על כן היא גם הדגישה בגעייתה בנושא  מלים כמו "התבוללות" ו"בגלל זה מותר לנו להתחתן רק עם יהודים".

אבל המאמינים המסורים לא הולכים שולל אחרי אילוצים טקטיים שכאלה. הם יודעים איפה מונח לבה של טרטמן – שמה, אתם יודעים, במקום שהמגן דוד עובר מטא-מורפוזה ומתקשט בקרסים בקצוות.

אמנם ייתכן שהחזית העממית שוב תיחלץ לעזרת הציונות ותסיר את הכתם מעל פרצופה הרשמי, כמו שעשתה לאחד מקודמיה של טרטמן בתפקיד הייצוגי. אבל למרות נטייתם המפורסמת של הפלסטינים לירות לעצמם ברגל, קשה לצפות שהברק יכה פעמיים. ומעשה דומה מצד מישהו מהמחנה מבוסס המציאות רק יזיק ואין לייחל לו.

לכן, אין לנו אלא לקוות שהגברת טרטמן, בארבע השעות היומיות שהיא בכלל טורחת להרוויח את לחמה, תסדר לעצמה איזו טיסה למזרח גרמניה או לאוקראינה ככה, תתגלגל למרתף בירה של גלוחי ראש ותמצא את ביתה הרוחני שם.

זיג הייל, 'תרינה בייבי.

זוכרים שבימים שאחרי הכרעת הדין בפרשת רמון, התראיינו גם בנה וגם בתה של חרפת השופטת כוחן בתקשורת וסנגרו על אמא שלהם? מבחינתם אין שום בעיה. זו אמא שלהם והם ידברו בשבחה עם מי שרק ייתן להם וכך יאה. אבל מסתבר שזה אסור. לשופט ידוע שאסור להתראיין ללא אישור, ומסתבר שגם ללמד על עצמך זכות באמצעות שליחים מבני משפחתך זה לא נחשב בסדר. מסתבר שהרבה שופטים פנו ללשכת דוברות בתי המשפט, ושאלו אם זה הנוהל החדש ואם גם להם מותר לסנגר על עצמם בצורה זו בעתיד.

אז כוחן שלנו קיבלה נזיפה מדוברת בתי המשפט, רבקה אהרוני. עד כאן, הכל סבבה וכמו שצריך להיות. אבל בייניש חסרת הבושה, שכנראה מרגישה צורך להוכיח לאנשי מערכת המשפט שעוד לא הצליחו להעיף אותה הביתה, החליטה שככה לא יעשו לחברה שלה. אז היא (ומנהל בתי המשפט, משה גל, ה"יס-מן" שהביאה בייניש כדי להחליף את בועז אוקון המבריק, אותו היא דחפה מהמערכת…) פנו לדוברת ואיימו עליה בדין משמעתי אם לא תחזור בה מהמכתב לכוחן. הדוברת, שכנראה אוהבת את הג'וב שלה (ואני לא מאשים אותה, 2% פנסיה וכל זה), התקפלה וחזרה בה. עוד ניצחון למנהיגת הכנופיה.

שאלה לקורא הקבוע של מדור מצוין וחינוכי זה, רבנו ומורנו אהרן ברק: נו, אתה מרוצה מהיורשת שלך?

כבוד השר אבי דיכטר, שרק בעקבות לחץ ציבורי קלט שמוטב לו לסתום כבר את הפה על כל נושא שבעולם ולהתרכז במשרד עליו הוא מופקד, הוכיח שהוא די אפס, מהסוג שמצליח לבעוט החוצה גם כשמניחים לו את הכדור על קו השער.
 
גנות? זה הכי טוב שהוא היה מסוגל לעשות? אדם שאף משפטן לא יסכים להגן על מינוי – זה מה שירפא משטרה מושחתת שאיבדה את היכולת לראות קווים אדומים ושחורים?
 
מספרים לנו שהוא איש נורא מוכשר. בחיאת ראבק – מיטות לאסירים הוא לא מסוגל לסדר. מדובר, ככל הנראה, בעוד פוץ בינוני, נטול מצפן מוסרי, שנגוע בכל החוליים של המשטרה. כמו שכתב אתמול בעיתון מישהו (אולי ברנע, לא זוכר) – רק הברון מינכהאוזן מסוגל למשות את עצמו מהבוץ על ידי משיכה בשיער. בני תמותה רגילים – וארגוניהם – צריכים עזרה חיצונית במצבים כאלה.
 
מצד שני, ידוע הרי שגנות לא היה הבחירה הראשונה של השב"כניק הלא מצונן דיכטר. הוא פנה למצנע, וזה כנראה סירב לו. האם הוא פנה לעוד פרוייקטורים מוכחים שאינם נגועים בכתמים כמו גנות, וקיבל תשובה של "למה אני נראה לך מתאבד?"? האם בקרב אנשים רציניים, שאינם צריכים את כס המפכ"לות כדי להרגיש טוב עם עצמם, התגבשה ודאות שאת מה שהקלגסת צריכה כדי לחזור להיות משטרה, לא יהיה בחיים גב פוליטי לעשות, בטח לא עם הממשלה העלובה הנוכחית?
 
מה שאנחנו יודעים הוא שמר דיכטר הנכבד, שהחל את כהונתו בדיבורים תקיפים על שינוי מסיבי במשטרה, עבר לאחרונה להגן באופן פבלובי על פקודיו מכל ביקורת. האם התחוור לו שהוא לא מבין שום דבר במשטרה, ושבלי העזרה של האנשים שלו, אנשים שהיה עדיף שבכלל ינפה מהמערכת, אין לו צ'אנס למצוא את הידיים והרגליים?
 
או שהוא באמת חושב שזה שגנות מסוכסך עם חלק מהצמרת הנוכחית, זה מה שיעזור? אז גנות יגרום לכמה מושחתים נוכחיים ללכת הביתה, ובמקומם יביא מושחתים הנאמנים לראיס החדש. מהפכה אמיתית בסדרי ההתנהלות של הארגון המבחיל הזה לא תצא מכל הסיפור, ומתחיל להיות ספק ממשי אם דיכטר עדיין רוצה – אם רצה אי-פעם – לחולל מהפכה שכזו.
 
אולי עכשיו יתחילו אזרחי Isra-hell להפנים שחצי שנה צינון, במיוחד אחרי מוסד אנטי-דמוקרטי מיסודו כמו השב"כ, זה לא מספיק לפני המעבר לפוליטיקה.
 
כן, בטח. 
  

 
אחרי שנכשל הניסיון לעצור את המומנטום של ברק אובאמה באמצעות סינון שמו האמצעי ("חוסיין") ופיזור שקרים על כך שהוא למד במדרסה מוסלמית (הוא לא, הוא בכלל נוצרי), החלו לאחרונה הימנונים בארה"ב להיטפל לכומר של אובאמה, אחד ג'רמיה רייט, שמשלב גאווה שחורה בדעות נוצריות באמת על עושר וחלוקתו הנאותה בין אנשים. בקיצור, מדובר בשמאלן ורדרד בדעותיו, עטוי דשיקי (מעין גלביה אפריקאית), ואולי העובדה שלאיש הזה היתה השפעה ניכרת על המועמד (ש"גנב" את הכותרת לספרו האחרון מאחת הדרשות של האיש) זה מה שיעזור לאובאמה להיתפש כ"שחור". מצד שני, הוא כבר "חצי אפריקאי", ככה שזו לא הבעיה שלו. בכל מקרה, לא נראה שזה מה שיעזור להוריד אותו מהפסים, אלא אם כן הכומר שלו יתחיל לדבר יותר מדי.
 
אלה היו שישים שניות של עדכון על מצב האובאמה. 
 

יכול להיות שאכן מגיע שאפו מסוים לכוחות הקואליציה אם כך הדבר. מצד שני, גם חומייני ברח פעם, כל הדרך לפריז. הוא חזר בסוף.
 
צבא ארה"ב טוען שמתיז הריר ברח לאיראן בגלל הלחץ של ה-Surge, אותה הסלמה יזומה של בוש בניסיון נואש לאבטח אחת ולתמיד את בגדד. תומכיו טוענים שלהד"ם. יועץ של "ראש ממשלת עיראק" טוען שהוא אכן באיראן, אבל נמצא שם בביקור וכלל לא ברח.
 
באשר לניסיון הזה להשתלט על בירת עיראק הדוויה, עומר ומוחמד מהבלוג המשובח אך המאד מאד פרו-ארה"ב\בוש "עיראק המודל" טוענים שזה עובד ומביא שקט יחסי. מצד שני, זה בתנאי עוצר וכאלה שלא אומרים כלום על מה יקרה בתנאים נורמליים.  הבלוגרית המהוללת (ובצדק) ריברבנד לא העלתה שום דבר מאז הסילבסטר, אז חסרה מאד התובנה שלה על הסיפור.
 
אבל אם ה"הגברה" הזו באמת יוצרת על המיליציות כזה לחץ שמנהיגיהן בורחים, חייבים לראות בזה דבר טוב. נראה מה ייצא מזה. למרות המלה הטובה הזו, במסגרת "כשמגיע מגיע", קשה לומר שאני אופטימי. 
 

למה התקשורת שלנו שווה לרקטום? למה אני צריך לחכות כמעט שבוע, ליום שישי, כדי שנחום ברנע יסביר מה באמת קורה שם? הידעתם, לדוגמא, ששער המוגרבים הוא הכניסה היחידה שפתוחה ליהודים (כלומר לא נשלטת על ידי מוסלמים) להר הבית? הידעתם שסמוך לאיפה שבונים את הגשר יש מסגד קטן שתקוע בקיר החומה ונושא את השם הטעון "אל-בוראק"? אלה פירורי מידע שנותנים הקשר לכל העסק, שכבר לא לגמרי נראה כמו הזדעקות אקראית של ההיסטריים המוסלמים.
 
וכמובן שהאידיוט שהחליט שלא צריך לתאם עם הוואקף ועם הירדנים, אבל שיקר ואמר שכן תיאם, לא יודח מתפקידו. אנחנו אפילו לא יודעים מי זה. אנחנו רק יודעים שזה יקרה שוב, כי הלקח בוודאי לא נלמד.
 
ואם בצד שלנו מדברים אמת והצד השני משקר – למה לעזאזל לא מוכיחים? אם כן תיאמו עם הוואקף, יש תכתובת. את התכתובת הזו אפשר להציג, ולהוכיח שהמוסלמים שקרנים שרק מחפשים להלהיט את הרוחות (את עבדאללה לא חייבים להוציא שקרן, אפילו אם זה נכון. לא יעזור בכלום). 
 

יצא קטן בנאום הפרידה שלו, אבל הנקודה המטרידה ביותר שם לא נבחנה, עד כמה שראיתי. היו כאלה שתהו אם במלים "מספר 2 שיורה לך בגב" הוא התכוון לדרג הפוליטי. אבל אם כן – הדרג הפוליטי זה מספר 2 של הצבא? ימים טובים הגיעונו…
 

"נתנו להם שלטון עצמי"

היתה השבוע ידיעה על כך שיש יוזמה להקים עיר פלסטינית חדשה, בין רמאללה לשכם. קודם כל, תחשבו לרגע מה זה אומר שכבר 40 שנה לפחות לא הוקם בשטחים מקום ישוב חדש לערבים. עזבו כמה התנחבלויות הוקמו באותו שטח. כמה מקומות ישוב חדשים ליהודים הוקמו בזמן הזה בתוך תחומי 48'? ולא שזה רע – אוכלוסיה צריכה מקומות ישוב חדשים. רק שגם הערבים צריכים, ולא מקימים להם – לא בשטחים וגם לא בישראל, לאזרחים ערבים, שגם לא מקבלים כמעט אישורי בנייה בתוך הישובים הקיימים שלהם, ואחרי זה בוכים שהם בונים בלי רישיון (וכן, אני מודע לבעייתיות הגדולה גם מהצד שלהם, ולסירוב הארכאי והמזיק שלהם לבנות לגובה. זו בעיה אבל זה לא תירוץ להיעדר המוחלט כמעט של בנייה לאוכלוסיה הזו. תבנו עיר חדשה של בנייני ארבע קומות בגליל ותראו איך זוגות ערביים צעירים נוהרים לקנות.)
 
אבל לא זה מה שקלט את עיני, אלא הצורך של ממשלת ישראל בכלל להתערב. מסתבר שהצורך הזה הוא כה מוחלט, עד שלא איש האיחוד הלאומי הזדעק ודרש מאולמרט לקיים דיון ממשלה בנושא, אלא אחמד טיבי. מסתבר שבלי הסכמה ישראלית, הפרוייקט הזה – עיר חדשה לפלסטינים בין שכם לרמאללה, בשטח פלסטיני למהדרין שאף אחד לא חולם שיהיה בתוך הגדר, בלי להזיז יהודי אחד ממקומו (לפחות לא על פי מה שכתוב) – בלי שממשלת ישראל תדון ותאשר בזה, זה לא יוכל לקרות.
 
זה רק מלמד עד כמה אוסלו היה הסכם גרוע, מלא חורים, שלא הקנה לפלסטינים שום שליטה ממשית בשום שטח. העיקר שיש עכשיו המוני ישראלים שמבינים שצריך שלום, אבל משוכנעים ש"אנחנו באמת ניסינו, והם לא עשו עם זה כלום". יופי, ביילין (פונדק, סביר,) ופרס. באמת שאני מוכן להאמין שכוונתכם היתה טובה, אבל הגיע הזמן שתודו בפאשלות שלכם. כמו שאנשים דורשים מאולמרט ופרץ להודות בפאשלות, מבוש וצ'ייני וראמספלד והזבלים הניאו-שמרנים במשרד "ההגנה" האמריקאי להודות בטעויות של עיראק – להודות ולקחת אחריות על מה שטעות בסדר הגודל הזה אומרת. להוריד קצת את האף. להפסיק להתנהג כמו מי שתמיד צדק ולא הקשיבו לו. היתה לכם הזדמנות, כתבתם הסכם כמו שאתם מבינים והשארתם את כל מה שמהותי פתוח לפרשנות. כך יכול היה נתניהו לבנות התנחלויות חדשות, וכך קיבלו הפלסטינים "שלטון", בשטחים לא רציפים, כשאפילו בשטחים בהם יש להם "שלטון", אין להם בעצם יכולת לעשות שום דבר על דעת עצמם.
 
אז צריך להפסיק את הכיבוש.
– אבל ניסינו! באמת שניסינו! אוסלווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
 
 

בידיעה היה כתוב שהעיצומים יתחילו בפריפריה. למה בעצם בפריפריה? שמה גרים אלה שלא רוצים לתת לכם מה שאתם מבקשים? אמנם היה כתוב שגם דואר דיפלומטי לא יחולק, אבל גם זו רק מכה עקיפה ליריב האמיתי במאבק הזה. להיפך, העיצומים שלכם צריכים להיות על הכנסת ומשרדי הממשלה. שאר הסניפים והשירותים צריכים לעבוד כרגיל, תוך שבסניפים יוצג מידע על כך שרשות הדואר מנהלת מאבק – בלי לפגוע באזרחים. 
 

בוז'י לא חנון! בוז'י גבר-גבר!

בטח קראתם את הראיון חושף הערווה של האפסון הקטן. לצערי זה ב-24 שעות, ואין לי סורק, אבל גם אהוד אשרי מהארץ הצליח למצוא שם איזה שלוש או ארבע פניני וריאציה על העיקרון ש"אני לא איזה חנון שייקחו ממני את הג'וב הזה". אליבא דהרצוג, הוא לבדו מציל את הענף מקריסה. בידיעות לא מצאו גורם לרפואה שמוכן להעיד על העיסה הזו חוץ מבוז'ינקה, ואנשים שמוכנים להגיד ההיפך דווקא מצאו, אבל גם אלה לא רוצים שהוא יוחלף פשוט כי שר חדש זה עוד יותר כאב ראש מסתם שר.
 
בארה"ב נפטרה לפני כשבוע בעלת טור נפלאה ושנונה בשם מולי אייוינס, שהתמחתה בכתיבה על מדינת הולדתה טקסס והפוליטיקה התמוהה שלה. בין אמירותיה המפורסמות יותר ופחות, שהוקראו במהלך טקס הזיכרון שעשו לה, היה גם המשפט: "בפעם הבאה שאני אומרת לכם שמישהו מטקסס לא ראוי להיות נשיא, אנא, הקשיבו לי". על אותו משקל – בפעם הבאה שאני אומר לכם שמישהו שהיתה לו נגיעה במלחמה ב(משתמשים ב)סמים הוא אפס קטן חסר כל עקרונות, שפועל רק לטובתו האישית – אנא, הקשיבו לי. 
 

לחשוף את הלוחיות!

באחת מתוכניות הסיכום של חדשות הלילה (גיא זוהר אני חושב) היה אייטם על כאלה שחונים בחניות של נכים – אני חושב הצעה להעלות את הקנסות על זה. אז הראו מישהו חונה בחניית נכים, והמספר של הרכב טושטש. למה, בעצם? נראה לי עונש הולם מאד למניאק שחונה בחניית נכים. 
 

הירח, הגבינה והאורז

אני חייב לספר לכם על דיון מדעי מרתק שערכתי עם בכורי העירני, בן שנתים וחודשיים. אנחנו יושבים על עץ והוא מסתכל למעלה ואומר לי "איפה הירח?" (או ליתר דיוק, "איפה היא-ייאח?" הוא מבטא צֵירֶה מאד אשכנזי וברור, הילד). היה אז סוף החודש העברי, אז לא ממש היה ירח בשמים. אז באורח יהודי טיפוסי החזרתי את השאלה לחיקו. "איפה הירח באמת?" ומכאן כאמור התפתח דיון אסטרונומי מרתק שמסקנותיו היו: הירח בבית שלו. הבית של הירח גדול. למרבה ההפתעה, אין בבית של הירח גבינה. על השאלה אם יש בבית של הירח אורז, השיב המלומד הידוע: "אולי קצת אורז…"
 
 

חזק על הסוס

במסגרת הפינה הפופולרית "מהרסיים ומחריבייך ממך ייצאו", אנחנו מארחים איזה פרופסור מאוניברסיטת בר אילן בשם אריאל טואף, שבשביל כמה לירות החליט לתת מלאי תחמושת לכל החיים לכל אנטישמי מלוכלך באשר הוא.
 
טואף, שמלמד היסטוריה שמה בגבול בני ברק, ושבנוסף להיותו ישראלי ופרופסור הוא גם הבן של הרב הראשי של איטליה לשעבר, הוציא ספר ובו הוא מרגיש צורך לאו בר כיבוש לצטט "וידויים" של יהודים שהואשמו ברצח תינוקות נוצרים ושימוש בדמם לאפיית מצות. אלא מה? ה"הודאות" הללו הוצאו בעינויים, שבאמצעותם אפשר גם לגרום לעבדכם להודות בתשוקה עזה לבשרה הכמוש של חיותה כוחן. גם טואף עצמו אומר שהוא לא מאמין שאשכרה רצחו ילדים בשביל הדם למצות, ואין לו תשובה לעובדה הפשוטה שאין שום שימוש לדם בפולחן היהודי (שאחת ממצוותיו אוסרת אפילו על אכילת בשר מדמם) ושדם של נוצרי על אחת וכמה וכמה לא יכול לשמש בשום פולחן יהודי – רבאק, יהודי דתי אפילו חלב או יין של נוצרי לא ישתה, אז הדם שלו? אבל טואף, בדילוג מהפקולטה להיסטוריה לזו של המשפטים, "לא יכול לפסול על הסף" אפשרות של מעשי רצח שביצעו יהודים כנקמה על רדיפות, כי להוכיח שלא קרה תמיד קשה. אז בשביל מה לצטט את ה"הודאות" בעניין הדם? בשביל הרייטינג, כמובן. הנה, עובדה שמזכירים אותו. שמוק. 
 

מסכים עם הרוב

בעניין הרפורמות המוצעות של כבוד השר הטרי דניאל פרידמן – הרוב מוצא חן בעיניי. אני לא בטוח שאני מסכים לעניין הזה שהכנסת יכולה "לבטל וטו" של בג"ץ על חוק. אם חוק סותר חוק יסוד, הוא סותר חוק יסוד אפילו אם הכנסת תצביע בעדו פה אחד שמונים פעם. אבל אני מאד מאד מסכים לעניין שצריך משפטנים מהשוק הפרטי בכל ערכאות השיפוט (כן כן, דוריתוש, גם אצלך בנחלה הפרטית של האבא שלך ושל מישינקה*). אני מאד מסכים שהסחבת צריכה להיגמר, ואני גם מסכים שעיקרון האחידות בפסיקה צריך לחול גם על שופטים ולא רק על תובעים.
 
אני הכי מבסוט מזה שבעיקרון, הדברים שבהם אני מסכים עם פרידמן נראים אפשריים יותר לביצוע מהדבר שלא. אז יאללה, פרופסור. בהצלחה.
 

די עם הצדקנות, נו

וואי, איזה בלגאן עושים מזה שכמה משחקני הנבחרת הצעירה שיחקו קצת קלפים בחדר שלהם ערב המשחק עם אוקראינה. נהיינו כמו האמריקאים, שלא מסוגלים לראות גוונים. להזמין נערות ליווי לחדר זה רע? אז כל דבר הוא רע. עכשיו, אם החבר'ה שיחקו אחרי שעת כיבוי האורות שקבע להם המאמן גיא לוי, אז הוא צריך להעניש אותם. אבל זה לא עניין לבית דין, ולא עניין לצדקנות של התחת העייף של מאיר איינשטיין. זה עניין קבוצתי פנימי.
 
ובאותה נימה – מה בדיוק הערך של שלמה שרף בשידורי ליגת העל? לפחות ברקוביץ' (אדם מאוס בפני עצמו), ב"סיכום המחזור", יש לו ערך קומי (בעיקר מה שביל סימונס קורא "קומדיה לא מכוונת"). לפחות פעם בתוכנית הוא מביא יציאה שהורסת מצחוק. אבל שרף? סתם אנטיפת מגעיל, מלה טובה על אף אחד אין לו, והוא גם לא מסביר שום דבר. "אני לא מבין למה מזרחי נוקט בטקטיקה הזו, אני הייתי עושה אחרת". זה כל קוף בטריבונה יודע להגיד. פרשן אמור להסביר למה המאמן עושה מה שעושה, ואת זה שרף האוויל לא עושה. אז באמת, ערוץ 10, קחו מאיתנו את הבבון הזה. 
 

ולסיום

– מנ-מניאק חיים רמון. לא רק שזה כבר נכנס ללקסיקון – "עשינו קצת רמון אבל אז הוא ניסה להוריד לי את החזיה אז לא נתתי לו". הבעיה האמיתית היא, שמאז הפרשה שלו בנאדם לא יכול יותר לתת לאם בכורו נשיקה עם א-ביסלע לשון בלי להתחיל לצחוק. מה יהיה?

אוי, ספיקינג אוף אום קדם – מסתבר שהיא חשבה כל חייה ש"משורה ישחרר רק המוות" זה משפט שהמציאו נרקומנים. מסכן אברהם "יאיר" שטרן, שהיה מסטול רק מלאומנות ורומנטיקה אירופאית קודרת. D-:

——————————

* הנה, שוויון הזדמנויות בכינויי ההקטנה. (הערה שהופנתה לקורא יובל – והמשכה הלעגני נמחק לאחר שהעביר את המסר…)

כל מי שמוצא את עצמו בצד המפסיד של שחמט פוליטי יודע שיש רק דבר אחד לעשות: לצרוח, לנפנף באוזניים ולרקוע ברגליים, בתקווה שכמה שיותר תמימים מהצד ישתכנעו שבאמת עשו לך איזה עוול נוראי, וככה תיווצר לך מאסה קריטית של דעת קהל שתשכנע את היריב להתקפל מכוונתו הלגיטימית לחלוטין.
 
זו בערך תגובת "המערכת המשפטית" (קרי: כנופיית אנ"ש של הוד הנשיאה בייניש) למינויו של פרופסור דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל ואחד המשפטנים המובילים בישראל. רק מזוז – שאני יותר ויותר רואה בו איש באמת נטול פניות למופת שהוא במקרה, למרבה הצער, פוץ – השכיל והסתפק בהגדרה הברורה מאליה שמדובר ב"מינוי לתפארת". מעולם לא היה למשרד המשפטים, אולי למשרד כלשהו למעט הביטחון, שר שהיטיב כל-כך להכיר את המערכת. סליחה, היה – חיים צדוק, שר המשפטים הראשון של בגין. אני חושב שעבר מספיק זמן מאז.
 
בכל מקרה, "שופטי העליון" הגיבו ברקיעת רגליים (או באיומים מטופשים "לגדוע ידיים"…), ושכחו שבשום מדינה מתוקנת אין שופטי העליון מעיזים להתערב במינויו של שר המשפטים, למעט במקרה (לא רלוונטי כאן) של אי התאמה מקצועית או מוסרית אחרת. יממות ספורות אחרי שהוקיעו נאשם על שהיו לו חברים בתקשורת, נהנו "העליונים" לראות את אחד ממלחכי פנכתם, החבר החזיר מרגלית, מעוות את המציאות למענם. "זו הכרזת מלחמה, מי שייהנה מזה אלה בעלי ההון, ומי שיפסיד הם אלה ששומרים על שלטון החוק", ליהג היצור, שללא כל הוכחות שם את פרידמן בצד של "בעלי ההון", ועוד העז להוסיף ש"עדיף כבר רוני בר-און". למה? כי אליבא ד'מרגלית, "רוני בר-און (משפטן בינוני בתכלית בעל קשרים מפוקפקים, למי ששכח) הוא לפחות חלק מהתפישה המשפטית של מדינת ישראל". ופרידמן, הסמכות המובילה ללא עוררין בתחומו, שספרו הוא אבן היסוד של הוראת התחום בפקולטות, הוא לא? הרי זה היה מצחיק אילולי היה כל-כך עצוב, ועצוב מכל הוא שיש הרבה מטומטמים שבטח השתכנעו מההצגה.
 
אני דווקא לא מסכים עם כל השקפותיו המוצהרות של פרידמן. אני לא רוצה לקחת לביהמ"ש העליון את הסמכות לפסול חוקים של הכנסת, ולא רוצה "בית משפט לחוקה", ואני גם מאמין שפרידמן לא יצליח להעביר את הדברים האלה (הוא כבר מראה סימנים שהוא מבין זאת). אבל אני כן רוצה שהבית זונות המאפיונרי של העליון ושל מערכת המשפט כולה יסתיים. אני רוצה ששופטי העליון יפסיקו לחשוב שיש להם זכות וטו על מי מצטרף אליהם כשמתפנה כיסא – תראו לי מדינה אחת בה הייתם רוצים לחיות שזה קורה – והייתי רוצה שיפסיקו לחשוב שהם יכולים להתייחס לסביבת העבודה שלהם כנחלה פרטית לשיפור קורות החיים של ילדיהם וילדי מקורביהם. הייתי רוצה שיפסיקו לחסום בגופם רפורמות לייעול מערכת איטית ומבולגנת. הייתי רוצה שיפסיקו לחסום בגופם יוזמות לשחרור שופטים גרועים בעליל (כמו חיותה כוחן לדוגמא, אבל ממש לא רק) מהמערכת. שכס השיפוט יפסיק להיות נחלה כמעט בלעדית של בוגרי הפרקליטות והתביעה המשטרתית. שגם לעליון יגיעו מדי פעם משפטנים מהאקדמיה ומהשוק הפרטי. ואתם יודעים מה? אני רוצה שאחוז ההרשעות יפחת. לא תשכנעו אותי שהבדיחה העצובה הזו שנקראת משטרת ישראל (תיכף נגיע גם אליכם, קוראים יקרים בכחול), צודקת ב-19 מתוך כל 20 תיקים שהיא בוחרת להביא בפני בית המשפט.  
 
והכי אני רוצה שמול המאפיה המפא"יניקית, המתחסדת והמתנשאת של בייניש, שמעזה להעמיד פנים שאין לה אינטרסים פנים-פוליטיים או אג'נדות, ושמעזה להשוות בין האינטרסים המוכחשים שלה לרוממות שלטון החוק עצמו – שמול אלה יעמוד מישהו שיש לו את האש בבטן למאבק. זה הרי הולך להיות מאבק קשה, כי הצד שכנגד כבר הוכיח שאין לו בעיה לשחק מלוכלך כדי לשמור על הפיאודום שלו. אז בהצלחה, פרופסור פרידמן. תשתדל לא לבאס אותי. 
 

תזכירו לי מה בעצם יש לתביעה ביד נגד האיש, שוב? אבל די, הם הגישו הרי (בשעה טובה) כתב אישום,ולכן הפארסה הזו תתברר בבית המשפט. ומכיוון שהתמזל מזלו של זדורוב להישפט בצפון, הוא לא יגריל את "המרשיעה" (כמו שקראו לה ב-24 שעות של ידיעות) ועשוי אשכרה לקבל משפט צדק. אני רק מקווה שיחד עם הזיכוי המסתמן תגיע גם נזיפה חמורה בקלגסים האווילים, שהתעקשו לבשר לאומה ש"תפסנו אותו" על סמך מה שמתברר כלא הרבה בכלל. באמת שנמאס כבר. ואלה המוקיונים שבבית משפט פתאום הופכים לגאוני עולם שרושמים 95% הרשעה. אהא. 
  

נו, בואו נראה איך הוא ישרוד מערכה לא בעיר שהוא מכיר כל אבן בה וכולם חייבים לו טובות, אלא בכל רחבי ארה"ב. נראה איך הוא יסתדר עם אלקטורט שבדיוק סיים שמונה שנים מביכות עם מגלומן שרירותי שבטוח שהחמה זורחת לו מהעכוז. אמנם רודי אינו בער מרצון כמו ג'ורג'י, אבל אני מאמין שככל שהציבור ילמד על מנהגו הנחשי להיבנות על עבודת אחרים ואז לפטרם, ולדרך היהירה שבה הוא מגיב לביקורת ולשאלות נוקבות, ככה יפחתו אחוזי התמיכה בו. כמובן שפיגוע אחד והוא ואשתו השלישית יכולים באותו רגע להזמין מעצב פנים לבית הלבן. אגב אשתו – מאד משעשע. לאחרונה מסתמן שהתפקיד של אשתו הוא לפמפם כמה שהוא מאהב נהדר – הם דפקו איזו התנשקות שהשאירה אותו בכותרות כמה ימים – וכל זה כדי להשכיח שמדובר באדם שכבר נאלץ פעם לנטוש מערכת בחירות בגלל מצב בריאותו. 
 

זה היה ללא ספק הסופרבול המוזר ביותר שיצא לי אישית לראות. זה התחיל מוזר כבר בהמנון, שאותו פתח בילי ג'ואל בזיוף די מביך, לפני שהצליח איכשהו לטוס מתחת לרדאר בסי הגבוה של the rockets' red glare. זה נמשך ברבע פרוע ומבולגן – אבל מהנה מאד לצפייה, חייבים לומר – שכלל ארבעה איבודי כדור ושלל נקודות על הלוח.
 
הסיבה העיקרית לרמה הנמוכה היתה הגשם השוטף שירד במשך כל המשחק. איכשהו, אם זה היה שלג, היה מרגיש יותר מגניב. ככה זה סתם היה תצוגה… לא מפעימה, בלשון המעטה.
 
מופע המחצית של פרינס היה בסדר הוא ניגן ושר סבבה, אבל לא זז בגרוש, למה הוא צריך החלפת אגן ולא עושה כי הוא נהיה "עד יהוה", וככזה אסור לו לקבל עירויי דם. אבל הפרסומות היו קקה בלבן. לא היתה אפילו אחת שגרמה לך להגיד "וואו". ובסך הכל היתה חוויה עוד פחות טובה* מאשר לפני שנה – בהבדל משמעותי אחד: השופטים כאן לא שיחקו שום תפקיד (וזו מחמאה גדולה), ולא היה ספק שהקבוצה הטובה יותר ניצחה. אחרי המשחק היה טוני דאנג'י המזדיין מוכרח לדחוף את הדת שלו לגרון של כל הצופים, כשאמר שיותר חשוב לו שהוא ולאבי סמית' מאמנים נוצרים שעלו לסופרבול מאשר מאמנים שחורים. יופי לך, נאג'.
 
טוב, אני כבר הסברתי לכל מי שרצה לשמוע שהחג האמיתי הוא ביום של גמרי החטיבות. אבל היתה עונה מעניינת מאד, ואני כבר מחכה לראות מה יקרה בעונה הבאה. מתי מתחילים?

נ.ב.

אה, כן, שכחתי שני דברים:

1) אם יש משהו שבכל זאת אפשר לקחת מפסק הדין במשפט רמון, זה שגם אם אתה מתכוון להרים מישהי על הכיור של השירותים במועדון, עדיין אפשר להתחיל מכרסום שפתיים קל וזריז, ככה בשביל הביטחון, לפני שמבצעים אינטראקציה של שרירים "מגונים" יותר.

2) תודה לקורא שייקה לנדאו ששם בתגובה לפוסט מוקדם יותר לינק למאמר "משפח רמון" של דניאל פרידמן, בו השתמשתי בפוסט שלי על ניתוח פסה"ד.

*************************

* החוויה על המסך היתה פחות טובה. החברותא אצל אור, פעם אחרונה בדירה המיתולוגית, היתה סבבה כתמיד…

טוף, סיימתי לקרוא את פסק הדין המלא *(רק 74 עמודים, פחות ממה שאיים אורך התקציר), וליקטתי עבורכם, צאן קדושים יקר, את הערות ההדיוט שקפצו לי לעין ולראש. זה לא קצר. תגובתכם תתקבל בברכה.

הערה קטנה: לא הגבתי על רוב הפסקאות במסמך. מה שלא הגבתי עליו, אין לי נגדו השגות מיוחדות ולכן נא לא לנפנף לי בו כוויכוח על הנקודות שאליהן כן התייחסתי. יש אפילו מקומות שסימנתי לעצמי שבהם השופטים הפריכו באופן משכנע טענות של ההגנה. למען הקיצור, אני לא אציין את רוב המקומות האלה, ואסתפק בהתייחסות לאמינותו של רמון כעד במשפט ושל קו ההגנה שנקו בו פרקליטו, לקראת סוף מאמר זה. כמו כן חשוב להדגיש שבהשגות שלי על הערות השופטים אני מתפקד לעתים קרובות כ"פרקליט השטן" כזה, כדי להדגיש נקודת מבט שנעלמה לחלוטין מניתוחם המלומד של כבודם, למרות חזקת החפות שחייבים לנקוט בה. בסוף הקטע אגיד את דעתי האישית והלא מחייבת גם על חפותו או אשמתו של רמון. אז לעניין: 

בעמוד 17 של פסק הדין, בסעיף "השיחה המקדימה" קובעים השופטים נחרצות:
 
"אין בשיחה שקויימה בין הנאשם למתלוננת  דבר וחצי דבר עם שיחה אינטימית או שיחת פלירטוט, לא באופן בו קויימה השיחה לעיני ובאזני כל, לא בתוכנה ולא באורכה".
 
וזה אחרי שהם מקבלים שנאמר שם "בוא אתי לקוסטה ריקה" ו"אני לא יכולה לעמוד בפניך".
 
זו בהחלט שיחת פלירטוט. בהמשך נגיע לשיחת פלירטוט עוד יותר ברורה, שגם בקיומה המילולי מודים השופטים ובכל זאת דוחים, באופן ביזארי, את הרעיון שמישהו יכול לראות בה פלירטוט. אני לא מתייחס בכלל כאן לשאלה אם היה ראוי שכבוד השר יעשה משהו בנוגע לפלירטוט או יפלרטט בכלל – אגע בזה בסעיף נפרד בהמשך – אלא לשאלה אם יש כאן סיטואציה שהמשקיף הנייטרלי היה מגדיר כ"פלירטוט". השופטים, בנחישותם לסגור כל פרצה, קובעים נחרצות שלא, למרות שברור לחלוטין שכן. שיקום פה בחור אחד שבחורה (זרה, שאין לו סיבה מקדימה לחשוב שלא) אי-פעם התבדחה איתו "בוא אתי לחו"ל" ו"אני לא עומדת בפניך" והוא לא חשב לעצמו "טוב, לזה מילולית [לבוא לחו"ל] היא לא מתכוונת, אבל אולי היא רומזת שיש לי סיכוי בלי קשר?", או שזה לא היה עובר לו בראש אילו קרה לו כך. זו פשוט המחשבה הטבעית. ושוב, השאלה אם ראוי לבחור שבסיטואציה אפילו לחשוב על לבדוק את ההנחה זו סוגיה נפרדת.
 
מיד לאחר מכן מקבלים השופטים את חוות דעתו של אחד יניב, נהגו של האלוף שמני בלשכת רה"מ, כשנוח להם, אולם במקום אחר הם פוסלים את אבחנתו לגבי דברים שהוא ראה בטענה שהוא צעיר ולא מבין.
 
השופטים אומרים:
" ממכלול העדויות עולה, כי הדרך בה נהגה המתלוננת עם הנאשם מאפיינת את התנהלותה בדרך של שיגרה. היטיב לתאר זאת יניב (עמ' 91 לפרו') "המתלוננת היא בחורה פתוחה, היא קלת דעת מבחינת איך שהיא מדברת עם אנשים… לא בצורה מינית אבל בדרך חברית, סוג של תמימות לדעתי".
 
אז לעניין קבלת אבחנתו של יניב נגענו. בנוסף, האורח שבו המתלוננת מתנהגת בדרך של שגרה לא קשור בגרוש, כי הנאשם לא הכיר אותה לפני כן. העובדה שהשופטים דוחפים את זה מראה את הלהיטות שלהם לפרש דברים לכיוון מסוים.
 
השופטים ממשיכים, ומפגינים בורות מדהימה לגבי המושג "פלירטוט", באופן שמעלה תמיהה לגבי כשירותם לפסוק בנושא הזה:
 
" אנה, סימה והרע"ן התרשמו, שמדובר בשיחת צחקוקים לא רצינית.
שני המשפטים – "אני לא עומדת בפניך", "השר אולי תבוא לקוסטה ריקה", אלה שני ביטויים שהוצאו מהקשרם. מהמכלול של השיחה, לא מצאנו שיש בביטויים אלה כדי לרמוז על הלך רוח של חיזור מצד המתלוננת. איש מהנוכחים בחדר, לרבות הנאשם,  לא קיבל ברצינות את "ההצעה" לנסיעה לקוסטה ריקה. "
 
קודם כל, גם אם "האדם הסביר" לא היה מבין מילולית את "ההצעה" לנסוע לקוסטה ריקה", אין שום סיבה שהוא לא יבין כפשוטו את "אני לא עומדת בפניך". אישה סבירה אומרת לגבר שאין לה עמו היכרות קודמת את המשפט הזה בשני מצבים – בסרקזם המיועד להביא לקמילת זין מיידית, או כשלא אכפת לה שאכן יחשוב, ולו לרגע, שאכן בא לה עליו.
 
דבר שני, "הצעה" לא חייבת להיות מעשית כדי להוות פלירטוט. באמת לא ברור אם לאנשים האלה היו אי פעם חיי חברה. נהפוך הוא, אחד ממטות לחמו של הפלירטוט הוא העלאת אפשרות תיאורטית של יחסים אינטימיים יותר – תוך עיגון האפשרות התיאורטית במצב שאינו יכול להתממש (לפחות לא מיידית).
 
והשופטים ממשיכים להוכיח שאולי גברים הם ממאדים ונשים מנוגה, אבל שופטים מיובאים כנראה מגלקסיה אחרת לחלוטין:
 
" במהלך השיחה, המתלוננת פנתה אל הנאשם בתואר "השר" ולא בשמו הפרטי, כפי שהדבר היה מתחייב אילו מדובר היה בפלירטוט. עצם הפניה הרשמית אליו בתוארו,  מסירה כל אלמנט של שיחת פלירטוט."
 
קודם כל, היא לא היתה במצב שהיא היתה חופשיה לפנות אליו בשמו הפרטי. דבר שני, תיכף כבודם יספרו לנו שכוח ומעמד הם לא מעוררי תשוקה ולא יכולים דווקא לשמש בפלירטוט בין בעל מעמד למישהי החפצה לפלרטט איתו.
 
והבולשיט לא נגמר:
 
"אם בכך לא סגי, באותו שלב הנאשם לא ידע את שמה של המתלוננת, עובדה שעומדת בניגוד מוחלט לאווירה של פלירטוט."
 
ועל כגון דא שנו רבנן: מהההההה!??? באמת, גם לשרירות לבם של כבודם צריך להיות כבוד בסיסי למציאות. ואולי לכבודם פשוט צריך שיהיה קשר כלשהו למציאות. 
 

מעט הלאה, בעמוד 19 בפסה"ד, עוסקים כבודם בסוגיית הדלת בחדר שבו התרחשה הנשיקה. מסתבר שהמתלוננת לא דייקה בשאלה איפה התרחשה הנשיקה בחדר ואיך היתה הדלת.  כבודם מוצאים צד זכות ואומרים:
 
" הגם שטעתה, כאמור, היא דאגה לומר שהדלת היתה פתוחה, אם כי לא ידעה לתאר את מצב הדלת לאשורו. אילו רצתה לשקר, מה קל יותר מאשר לומר שהדלת היתה סגורה או סגורה למחצה?! התאור של הדלת הפתוחה מהווה הוכחה נוספת למידת הדיוק של המתלוננת ולאמינותה".
 
אני אומר בתגובה שהדלת הפתוחה מסייעת לגרסתה, ולכן אין שבח בזה שהיא הקפידה על הפרט. בכלל, עושה רושם שהשופטים מתאמצים למצוא במתלוננת נקודות לזכות גם כשאינה מדויקת, באופן שהם במפגיע אינם טורחים כשמדובר באי דיוקים של הנאשם.
 
השופטים מתייחסים (עמ' 23-24) לסוגיית ה"למה שהיא תעשה את זה" ולסוגיית ה"למה שהיא תגיב כל-כך קשה אם היא עשתה את זה". בנוגע לסוגיה הראשונה השופטים מקבלים את טענת המתלוננת שפשוט לא ייתכן שתפלרטט עם אדם מבוגר כל-כך, כאילו שחסרים מקרים כאלה כשהזקן הוא אדם רב עוצמה. בנוגע לסוגיה השנייה, אומרים השופטים

" מתוך נסיון חיינו, לא מצינו מקרה בו אדם מתחרט על מעשה שעשה מרצונו ומגיב בסערת נפש וברעד בגוף, כפי שהגיבה המתלוננת".
 
וואלה, מתוך ניסיון חיי דווקא פגשתי כאלה – ספציפית נשים ששלחו מסרים סותרים ומסרים לא נכונים לגברים ואחרי זה (פעם אחר פעם) לקחו קשה מאד את התוצאות. אני לא מדבר חלילה על אונס, אלא על מקרים שהבחור הבין לא נכון, ניסה להתחיל איתן (נגיד לנשק) ואז הן נכנסו לסחרור של בעסה, האשמה עצמית ובכי. וכן, פגשתי גם גברים שהיו אטומים למסרים של נשים, וגם כאלה שהיו אטומים כי פשוט לא היה אכפת להם, ויותר משפגשתי כאלה, קיומם אינו עומד בספק. אבל להגיד שלא קיימות נשים שמסוגלות להתנהג באופן שתואם את התיאוריה של ההגנה זה בולשיט מוחלט.
 
בעמוד 26 אומרים השופטים שהטענה כאילו החקירה החלה מתוך רצון להתנכל לרמון מופרכת, בגלל שכאשר ניצב יוחנן דנינו שמע לראשונה על הפרשה, ערך זכרון דברים והחליט לפתוח בחקירה, הוא לא ידע שמדובר ברמון אלא רק בשר כלשהו.
 
אם מאמינים לדנינו, כמובן. 
 

בעמוד 27 מתארים השופטים את הלחץ שהופעל על המתלוננת כדי שבכלל תתלונן, ומספר שהמתלוננת הופנתה לדבר עם מספר רב של בכירים, כולל יועצו הצבאי של רה"מ ויועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, אולם מפגש אחרון זה "לא הניב תוצאות, והמתלוננת עמדה במריה".
 
עמדה במריה, אה? זו בחירת מלים מאד… מאירת עיניים, כבודכם.
 
בעמוד 34 מבטלים את גרסתו של רמון לגבי הלשון, בזו הלשון:
 
"אותה תחושת אשמה ליוותה את הנאשם בהכחישו את החדרת הלשון לפיה של המתלוננת. בנקודה זו גירסתו היתה מגומגמת ופתלתלה.
            מצד אחד טען בחקירתו (ת/9, עמ' 7): "אם הלשון שלי נגעה בשפתיים אני לא זוכר אבל בטוח לא הוכנסה לשון לפה". בעדות בביהמ"ש שינה הנאשם מעט את  טעמו ואמר בעמ' 221 ש' 5-4: …יכול להיות שהפה שלי היה פתוח במידה מסויימת והלשון נגעה בשפתיים, בשום אופן לא התכוונתי להכניס את לשוני לפיה ולא הכנסתי את לשוני לפיה".
            לא בכדי מתאר הנאשם את הנשיקה באופן עמום ומעורפל משהו, וזאת כדי להרחיק עצמו מהעבירה.
            פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך. ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה וזו אינה יוצאת מפיו בלי שהתכוון לכך. שימוש בלשון תוך כדי נשיקה הינה פעולה מודעת ועם כוונה בצידה. הטענה של הנאשם ש"אינו זוכר…", "…ואולי הלשון נגעה בשפתיים…", הינה לא יותר מאשר היתממות לשמה."
 
אפשר לראות את זה ככה, ואפשר לראות את זה בצורה שונה לגמרי. קודם כל, הגרסאות בחקירה ובביהמ"ש לא סותרות בכלל. "יכול להיות" בהחלט תואם ל"אני לא זוכר". אם "אני לא זוכר", אז "יכול להיות". השופטים, שתוקפים בכל הזדמנות את זה שרמון "בחר להכפיש את המתלוננת", צריכים להעריך את זה שהוא לא אמר, חד וחלק, ש"לא הכנסתי לה לשון". מי יוכל להגיד בוודאות שהוא משקר? למה המתלוננת ראויה להלך המחשבה הזה באשר לדלת הפתוחה, ורמון אינו ראוי לזה בשאלה מהותית בהרבה?
 
ובנוגע לכל העניין ש"פיו של אדם אינו נפתח מעצמו" – אציע סיפור אישי, ש"מציתי בניסיון חיי". איזה פעם אני במועדון רוק בניו יורק, אחרי הופעה מעשן עם החבר'ה מהלהקה, ואיזו בחורה שם מציעה לכל הנוכחים "שאכטות מפה לפה". יאללה, קטעים. כשהגיע תורי, לא יודע למה, אחרי שנתנה לי שאכטה אמרה לי "הלו, בלי לשון", והיה לי לא נעים. זכותכם כמובן לא להאמין, אבל בחיי ובחיי הבן שלי שלא דחפתי לבחורה לשון. האם יכול להיות שהלשון שלי בטעות רפרפה על שפתיה? כנראה… לבחורה לא היה שום מניע נראה לעין ללכלך עליי, ובכל זאת כנראה שהרגישה משהו. (אז היא אמרה לי "הלו בלי לשון" ולא נתנה לי את מספר הטלפון שלה[שאותו לא ביקשתי] ובזה נגמר הסיפור, אבל נעזוב את זה)
 
עכשיו, שאכטה מפה לפה זה מבצע כוריאוגרפי יותר מסובך מנשיקה שאין כוונת לשון בצדה, ככה שיותר יכול להשתבש ולקרות בטעות. אבל עדיין, כן יכול לקרות. ובאשר לאמירה ש"פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך" – הרשו נא להזכיר לכם, כבודכם, שבסוף כל נשיקה נפתח הפה. אני רק מציין עובדה. 
 

בעמוד 36 מתייחסים כבודם לעדות של שולה זקן, ובעצם מכנים אותה עדות שקר בכוונה תחילה. אין לי השגות. לא קראתי את העדות של זקן ואני בהחלט יכול להאמין. רק רציתי להגיד שהאישה הזו מתבררת כנזק לכל מי שהיא מנסה לעזור…
 
בעמוד 37 שוב מעמידים כבודם פנים שלא עברו את הבחינה במבוא ללוגיקה.
 
" הנאשם אמר דבר והיפוכו. מצד אחד טען שהמתלוננת יזמה את הנשיקה ומהצד האחר טען, שהוא סבר שהיא הסכימה. אם נכונה ההנחה שהמתלוננת יזמה, מה לנו וליסוד "ההסכמה"?!"
 
אה… "היא יזמה ולכן חשבתי שהיא מסכימה"? מה פה לא מובן?
 
בעמוד 41 יש לנו אולי את הדוגמא המובהקת ביותר לאונס הראיות בידי השופטים כך שיתאימו לדעתם המגובשת. כל העמוד בעצם. זה מתחיל בקבלת עדותו של ישראל מימון על שיחת "בוא אתי לקוסטה ריקה, נעשה חיים ביחד" בין הבחורה לבינו, אבל הקביעה הביזארית שהמלים "בוא אתי לקוסטה ריקה, נעשה חיים ביחד" מפי בחורה צעירה לגבר מבוגר ממנה הם בשום פנים לא פלירטוט – עד כדי הבעת תמיהה שמימון חשב שכן. אחר כך מעיד המפקד שלה לשעבר, איזה רב סרן, שהיא בסך הכל בחורה טובה ואכפתית, אבל יש לה מנהג משונה להגיד לגברים מבוגרים ממנה (כמוהו עצמו) "אני לא יכולה לעמוד בפניך, אתה חתיך". כאן, בגלל שאילו היו מקבלים את העדות אפילו הם היו צריכים לראות תבנית – בחורה טובה ואיכותית, שהשריטה שלה זה לשלוח מסרים שהיא לא באמת מתכוונת לגבות, בין אם מטעמי משחק באש או מטעמי נאיביות קיצונית, לגברים מבוגרים וחזקים ממנה – אז הם פשוט לא מאמינים לעדות, בלי לטרוח אפילו להמציא מניע לעד לשקר.
 
אחרי זה יש התייחסות שלמה לשלוש העדות שרמון הביא ברגע האחרון, ולמה כבודם לא מאמינים לאף מלה מהעדות המאוחרת הזו, ואני חייב לחרוג מהכלל שקבעתי בהתחלה ולציין שבעניין זה (כמו אחרים שלא הזכרתי) אני משתכנע מנימוקי כבודם. 
 

בעמוד 60 מוזכר מה שלדעתי הוא הפגם החמור ביותר בכל ההתנהלות של המשטרה בחקירה הזו. מסתבר שבעימות בין רמון למתלוננת, שנערך בווידאו, לא זו בלבד שלמתלוננת נתנו לפני תחילת העימות את התמונות שצולמו לפני (ואחרי, לטענת רמון) הנשיקה, גם נתנו לה לקרוא את הגרסה של רמון. לרמון לא נתנו את התמונות ולא נתנו לקרוא את הגרסה שלה. אני לא משפטן, אבל מישהו יכול בבקשה להסביר לי איך זה לא פסול מהיסוד? יצוין שהשופטים, בסיכום שלהם לטענות הסניגור נגד כשלי החקירה (טענות "הגנה מן הצדק"), מתייחסים לתמונות (ואומרים "לא היה צריך לקרות אבל לא מהותי) – אבל לא מתייחסים לעניין הגרסה! מעניין למה…
 
השופטים מתייחסים לטענות על אי העברת האזנות הסתר, על אי ציון העובדה שבכירי משטרה נכחו בשיחות מסוימות שתועדו בחומר החקירה, על האיום השקרי שהמתלוננת תיתבע על הוצאת דיבה אם לא תגיש תלונה, ועל עניין העימות – ולמרות שהם נוזפים במשטרה על כל אחד ואחד מן הפשעים הללו (שכמובן אינם "פשעים" בלשון השופטים, אלא רק דברים "תמוהים"), הם קובעים שזה לא מגיע לרף שבגללו מבטלים כתב אישום. אם זה לא, אז מה כן? אם זה לא, לאדם חזק כמו רמון, אז מה כן כשאתם ואני נואשם? האם בכלל יתגלה במשפט שלי או שלכם על האזנות סתר מוכחשות? על סחיטה באיומים של עדים שיתלוננו? על אמירות עוינות בעליל של החוקרים נטולי הפניות כביכול? גם עיוות יסודי ובלתי ניתן לתיקון של העימות, גם לחץ באיומים על המתלוננת שבכלל תעיד, גם אי העברת חומר (דבר שאני מסכים שהפגיעה שהוא גרם להגנה תוקנה ברובה בסופו של דבר) – מה עוד צריך כדי להוכיח שהגישה של המשטרה לתיק היתה פסולה מהיסוד? אין שום דבר, אבל שום דבר, שגורם לרשויות אכיפת חוק להפסיק לרמוס את זכויותיהם של נאשמים מלבד דבר אחד – ביטול כתבי אישום. כל עוד מרשים לשוטרים ולתובעים להשיג הרשעות באמצעים פסולים, הם ימשיכו להשתמש באמצעים פסולים – אמצעים פסולים הם בדרך כלל נשק רב עוצמה, גם אם לוקה במידה מצערת בדיוקו.
 
בעמ' 67-68 מבטלים השופטים בהינף טופר עלי מקלדת את הראיה הניצחת לעוינותה של מירי גולן כלפי רמון. מעניין לצטט את כבודם:
 
"לענין האמירות שלכאורה מצביעות על גישה עויינת לנאשם כגון: "…האיש הזה ימנה את נשיא בית המשפט העליון…" שוכנענו מדברי החוקרים וכן מדברי המתלוננת המהימנים עלינו, כי לא נאמרו דברים שכוונתם קביעת עמדה שלילית מוקדמת כלפי הנאשם".
 
סליחה, אבל המתלוננת לא יכולה לדעת חצי דבר מזורגג על אם היתה או לא היתה למירי גולן דעה מוקדמת לגבי רמון והתאמתו למנות שופטים עליונים, ו"החוקרים" הם בעלי העניין פה, ובמקומות אחרים אומרים השופטים שלא שוכנעו על ידם בנוגע לפאשלות שלהם. אז למה פה כן? כי פה זה מכריע… אבל בעצם מגוחך להתלונן על קטנות שכאלה, כשראש בית הדין היא חיותה כוחן, חברתה הטובה של דורית בייניש, שאת מינויה לנשיא העליון רצה רמון לעכב\לחסום ושכתב האישום גרם להסרתו מהתפקיד בדיוק בזמן כדי שזה לא יקרה, אותה בייניש שלפני חודש באיזה כנס משפטנים שלחה מסר ברור לגבי פסק הדין שהיא מצפה לשמוע. הכל צירוף מקרים תמים, כמובן, ומי שמדבר על קונספירציות והתנכלויות שפשוט יתבייש לו! וזהו!
 

בסוף עמוד 68 מבהירים כבודם את המחלוקת הבסיסית, היסודית, בין תפישת הצדק שלי לשלהם. הם אומרים:
 
"בסופו של דבר, אפילו היתה פגיעה בהגנת הנאשם, שומה על ביהמ"ש לערוך איזון בין שני אינטרסים נוגדים – בין זכותו הבסיסית של הנאשם למשפט הוגן לבין האינטרס הציבורי – בקיומו של ההליך הפלילי והחשש לפגיעה בקרבן העבירה אם ההליך הפלילי לא יקויים או לא ימוצה. "
 
אני לא רואה פגיעה אנושה בקורבן אם היה נקבע כאן שיש חשד ש"הנאשם נהג בחוסר כבוד ובחוסר אכפתיות כלפי הסכמתה של המתלוננת לנשיקה, ובתנאים אידיאליים ייתכן מאד שהוא היה מורשע, אולם פגמי החקירה החמורים, שהתבטאו הן בעיוות העימות, הן באי העברת חומר רלוונטי והן בראיות נחרצות לעוינות מובנית כלפי הנאשם, מונעים הרשעה". כך גם היה בית המשפט מודיע שהוא מאמין למתלוננת ולא לנאשם, וגם מודיע למשטרה שיש גבול. כאמור. כל עוד לא מונעים הרשעות, רשויות האכיפה ימשיכו לעבור על החוק מהמקפצה.
 
בסוף דבריהם שוללים השופטים את קיומו של פלירטוט ושל היות המתלוננת בחורה פלרטטנית וקלת דעת באינטראקציה שלה עם אחרים, וזאת למרות עדויות של אנשים רבים ולא קשורים לכך שכן היה פלירטוט ושהבחורה, על כל איכויותיה ויושרה הכללי, כן פלרטטנית וקלת דעת באינטראקציה שלה עם אחרים. האחרים ראו אותה יומיום ובמגוון סיטואציות. השופטים ראו אותה בסיטואציה המעונבת והלא ספונטנית של בית המשפט. אבל הם יודעים יותר טוב.
 
זהו, עד כאן ההערות שלי על פסק הדין. 
 

עכשיו, לגבי רמון: במהלך כל הפרשה האמנתי לגרסתו בדבר אי הבנה. בין השאר האמנתי בזה בגלל שהדהים אותי שלא הופיעו (כך נדמה היה לי) שום מתלוננות נוספות, או אפילו עדות שלא התלוננו רשמית במשטרה. מניסיון חיי כקורא עיתונים אובססיווי, נדיר מאד שזה קורה כשמדובר בעבירות מין של מפורסמים. במקרה קצב היו שמונה נשים שונות בהן דובר בתקשורת בשלב מסוים. במקרה של חנן גולדבלט ארבע. איציק מרדכי? שלוש. לכן נרעשתי כל-כך מהעובדה שכן היתה במקרה רמון עוד אישה שנחשפה והזדהתה כקורבן למעשה מגונה מצידו, והדבר לא הובלט בכלל בתקשורת (לא לא הוזכר, עובדה שהוזכר, אלא לא הובלט. המדגם הלא מדעי והלא מייצג שלי בכל זאת נוטה בצורה סוחפת לצד ה"לא ידעתי"). אפילו הפרופסור למשפטים דניאל פרידמן, שכתב במוסף לשבת של ידיעות מאמר בשם "משפח רמון" בו הוא מעלה רבות מהנקודות שהעליתי אני הקטן, טועה וקובע, בלא לסייג דבריו, שלא היו מתלוננות נוספות.
 
קיומה של תבנית לכאורה משנה (ביקום הפרטי שלי, התוצאות אצלכם עשויות להיות שונות) את האמונה בנוגע לתמימותו במקרה שלעיל – אבל "המתלוננת השנייה" לא קיימת בתיק המשפטי, ולכן לא יכולה להשפיע בשום צורה על מה שהיה צריך פסק הדין להיות. מה שכן, גם אם אני הייתי מקבל את טענתו לאי הבנת המצב (כפי שלדעתי היו חייבים שופטים נטולי פניות לעשות), הרי שבתור אזרח הייתי מקים בריקדות מול הכנסת אם התנהגותו בפרשה היתה נחשפת והוא לא היה מגורש מהממשלה. תקלטו את זה:
 
לא רק שהבנאדם, שחי עם בת זוג שנראית פצצה (לסוגה) וצעירה ממנו בעשרים שנה או יותר, למען השם, מגיע לישיבה כדי להחליט על מלחמה כן או לא (מלחמה שהוא, מתברר, היה מראשי הדוחפים לה), ומה שיש לו בראש זה להיענות לרמיזות של איזה צעירה מבולבלת ולעשות לה משטח גרון. זה שערורייתי ועצוב כשלעצמו. אבל אחרי כל הנשיקה, אחרי שהוא קיבל ממנה את מספר הטלפון שלה (לטענתו ביוזמתה, לטענתה לבקשתו) – הוא הכניס את המספר שלה לזיכרון של הנייד שלו במהלך ישיבת הממשלה על המלחמה. זה עוד פרט קטן כזה שלא ממש הובלט בתקשורת…
 
וואלה, הייתי בכמה ישיבות משעממות תחת בחיים שלי, עם אנשים שבקושי ידעו לחבר שני משפטים בשום שכל אבל בילו שעה בניסיון לעשות את זה. לא מעניין אותי. אם זה מה שהיה לו בראש במהלך ישיבת ממשלה, באמת אסור היה להרשות לו להיות שר. צריך היה לעלות על בריקדות ואני מאמין שאנשים היו עולים. לכל הפחות, היו מצרפים אותו לשלישיית אולמרט-פרץ-חלוץ באווירה הציבורית הבלתי פוסקת של "הביתה וזהו".
 
אבל! הגיוס של הכלי הפלילי כדי לאכוף הכרעה ערכית-פוליטית שכזו (כפי שמודה מני מזוז שקרה כאן בראיון לנחום ברנע במוסף לשבת), הוא מאפיין מובהק של הרודנות. ברגע שאתה מרשה לעצמך למתוח את גבולות החוק וגם להתעלם מראיות מזכות באופן שרירותי וגם מתעלם מהפרות חסרות הצדקה של זכויות הנאשם כדי להגיע למסקנה שאין מנוס מן הרושם שהוכרעה מראש – ההבדל בין זה למשפטי ראווה הוא כמותי בלבד. זה לטעמי קו אדום שלא ייחצה. השופטים יכולים עד מחר להעמיד פנים שלא היתה כאן מאסה קריטית של מקרים שבהם המשטרה התנהגה בצורה חסרת כל הצדקה סבירה, אבל היתה. 
 

רבות דובר על התגייסות התקשורת לטובת רמון, ועל ההבדל בין גישתה לרמון לגישתה לקצב. הכל נכון. העלמת פרטים שליליים לרמון מתוך מחזור המידע על הפרשה היתה עצומה – המתלוננת השנייה, העובדה שהמשיך להתעסק במספר הטלפון של הבחורה במהלך ישיבת הממשלה על המלחמה, העובדה שהכחשתו את עניין הלשון לא היתה מוחלטת (עוד דבר שכנראה כן הוזכר בדיווחים, אבל גם לא הובלט באזכורים השונים של החומר ובפרשנויות שדווקא קראתי בעיון. אני הייתי בטוח שיש כאן הכחשה גורפת). אבל בנוגע לניסיון לייחס את כל האהדה לרמון או לסלחנות כלפי עבירות מין או לאיזו ברית לא קדושה בינו לתקשורת – אני רוצה רק לציין שאני מעולם לא דיברתי עם רמון ולא פגשתי אותו (מה שאני לא יכול להגיד על די הרבה פוליטיקאים. בכל זאת עבדתי כמה שנים בדסק חדשות), ובטח לא קיבלתי ממנו סקופים או פירורי מידע טעים, ובכל זאת נמניתי על אלה שמלכתחילה נראה להם כל הטיפול בעניין שערורייתי. 
 

בתקשורת נדחפת בימים האחרונים תיאוריה ש"אילו היה רמון מתנצל, כל הסיפור היה נגמר בלי משפט". אני לא אומר שלא, אבל התנהגות השוטרים מהרגע הראשון לא מרמזת על כך. הם לא בחלו בשקרים, בסחיטה בעצם, כדי להשיג את התלונה מלכתחילה. מה גורם לנו לחשוב שלו היה רמון מתנצל (עוד לפני שידע שיש חקירה, או במהלכה, נגיד בעימות), הם היו פשוט מקבלים את רצונה של המתלוננת לבטל את התלונה? והאם בכלל הוצעה לרמון האפשרות הזו? בשלב כלשהו של הפרשה? האם מישהו בכלל סיפר לו שהבחורה כועסת על מה שהוא עשה לפני שהיא הגישה תלונה? הבחורה עצמה, כשנשאלה אם היתה מוותרת על התלונה לו היה מתנצל, אמרה "לא יודעת". אם אני לא טועה, במשפט התברר ששולה זקן, שהבטיחה למתלוננת לדבר עם רמון, למעשה לא עשתה זאת. בקיצור, זה נראה לי, בלשון כבודם, כמו ניסיון לגלגל את האשמה לפתחו של "הקורבן". עם זאת, במידה שווה לתהייה זו צריך לשאול האם הייעוץ שנתן לרמון עו"ד דן שיינמן לא היה הגורם הראשי למפלתו. האם הניסיון לשפר את עוצמת הגרסה שלהם על ידי פרטים שכנראה נסתרו לחלוטין בידי העדים, באמצעות עדויות מפוקפקות בזמן הפציעות, לא הפחיתו לאפס את אמינותו של רמון בתיק שהיה ברור שיוכרע על אמינות. האם שיינמן הוא זה שאשם בכך שאופציית ההתנצלות לא נוצלה עד הסוף? אין לנו דרך לדעת, היות ששיינמן הוא אדם פרטי שלא חייב לנו דין וחשבון, אבל ראוי לזכור את זה אם חו"ח עולה לכם האפשרות להסתייע בשירותיו היקרים פחד משל היה עכוזו זהב וצואתו אבני חן. 
  

טוב שהחרא הזה הועף מהממשלה, וכנראה שטוב גם שנשים יידעו עכשיו שיש לו נטייה לא בריאה להניח הנחות ולקחת חירויות. (המקרה השני, שלא הגיע לכדי תלונה במשטרה מסיבות השמורות עם הבחורה הנדונה, נשמע הרבה יותר חד וחותך, אגב… אין שם טיפה של סיבה לחשוב שיש פלירטוט).
 
אבל כדי שלא יאושרו כאן תקדימים של מדינת משפטה (תקדימים, עאלק, במדינה ש-95% מכתבי האישום מסתיימים בהרשעה…), כדאי לכולנו שפסק הדין יבוטל או יתוקן משמעותית בערעור – מה שכולם אומרים לי שקלושים הסיכויים שיקרה. נחיה ונראה. המחוזי קצת פחות חותמת גומי של התביעה מהשלום. נראה אם רמון ייפול שם על שופט\ת עם ביצים, שישימו זין על השאלה אם בייניש תכעס.
*****************************************

* הלינק באדיבות YNET, דרך שגיא נאור

בפרשת רמון?

מדובר במישהי שלא התלוננה במשטרה ולא העידה במשפט, אבל כן נחשפה וזהותה אומתה (וגם נבדקה בפוליגרף ויצאה דוברת אמת על פי המכונה, למי שזה משכנע אותו כך או אחרת).

בלי לעשות גוגל ובכנות. נא לענות ב"ידעתי" או "לא ידעתי". . תודה.

בקשה – נא לענות גם אם דיברתי אתכם על זה במסרים, וגם אם אתם לא נוהגים לטקבק וגם אם בדר"כ אין לכם כוח למערכת התגובות של רשימות. הרבה תודה.

עדכון: קודם כל, נא לנסות את הקוד של התגובה ב-IE טאב (למשתמשי פיירפוקס) ולהקליד אותו בקאפסלוק. דבר שני, אם לא עובד, תרגישו חופשיים לשלוח לי את תשובתכם במייל. אני גם אודה מאד אם תפנו את ההודעה הזו לכל מי שאתם חושבים שיתעניין, שעקב בכלל אחרי הפרשה. אני מנסה לבנות פה איזה שהוא מדגם… שוב, הרבה תודה על השתתפותכם.

טוב, ברור שיש לי מה לומר על ההכרעה בפרשת רמון, וזה התפרסם בנענע. אני רק רוצה לומר שזה מאד מסוכן כששופטים מתחילים להתעלם ממגבלות החוק ומשתמשים במעמדם כקרדום לחפור בו, כדי להעניש את מי שלדעתם (וגם לדעתי) התנהג בצורה לא נאותה.

שיא חדש בניפוץ אלילים

מה עוד היה לנו? דיברנו על מעללי אובאמה בקמפיין הבחירות הארוך שמתחיל כבר עכשיו. אז קודם כל, מסתמן שלתקשורת קצת מתחיל להימאס מהיסטריית האובאמה שהיא עצמה השתתפה בחדווה כזו בליבויה, והיא עכשיו בפאזה של "בואו נפוצץ את הבלון". טימותי נואה המצוין והמשעשע מסלייט הכריז על מבצע למעקב אחרי הוכחות לכך שאובאמה הוא למעשה בנו של אלוהים. נו, בשביל זה יש מערכות בחירות ארוכות ומתישות – כדי לבחון אם איזה מושיע חדש באמת יש לו את כל התשובות, או לפחות את היכולת לשרוד קילוף אינטנסיבי בלי להישאר עם הזהו מתנדנד ברוח ומתכווץ מהקור.
 
ואגב מערכות בחירות, הירייה הראשונה במערכה לחיסול אובאמה נורתה השבוע על ידי גורמים המקורבים, ככל הנראה, לכומר חולה הרוח סון מיונג מון, מייסדה של כת קרועה למדי והמו"ל של היומון "וושינגטון טיימס" והשבועון "אינסייט". השבועון הזה פירסם שאובאמה – שומו שמיים – למד בילדותו ב"מדרסה" מוסלמית. הקונוטציות והרמיזות שיש למלה הזו – חממה לטרור ולפנאטיות – ברורות. זו היתה עליית מדרגה מהניסיונות (שלא המריאו) להסית את ההמונים נגד אובאמה באמצעות אזכור שמו האמצעי, שהוא במקרה חוסיין (אובאמה עצמו אינו מוסלמי אלא נוצרי מאמין, אבל אביו היה מוסלמי). אבל עצם הטענה שאובאמה למד במדרסה (טענה שקרית, כמה מפתיע. הוא למד בבית ספר רב-עדתי באינדונזיה כשהתגורר שם עם אביו) היא לא השוס האמיתי. השוס הוא שהמגזין הימני-שרוט עמוקות הנ"ל ניסה להציג את זה כאילו ה"הדלפה" על העבר המדרסתי של אובאמה הגיע אליו מהצוות של הילארי קלינטון. השקר התגלה די מהר, הפעם, אבל זו היתה רק טעימה קטנה ממה שצפוי לנו. אין לי ספק שייחשף, לדוגמה, שאיזה מישהו שאובאמה היה איתו בבית הספר האינדונזי בגיל 6 גדל והפך לטרוריסט, או לפחות למישהו שלא ממש אוהב את ארה"ב.

המראיין האהוב על דיק הצלף

עדיין בוושינגטון, בימים אלה נערך משפטו של לואיס "סקוטר" ליבי, ההוא מפרשת חשיפת הסוכנת (שמדור מצוין וחינוכי זה היה הראשון שחשף בעברית). ליבי לא עומד לדין על חשיפת הסוכנת – החוקר המיוחד נאלץ להודות שלא יוכל להגיש נגד איש כתב אישום על העבירה הזו – אלא על כך ששיקר במהלך חקירת הפרשה. איך להגדיר את ליבי? תלוי את מי שואלים. ליבי ופרקליטיו משתמשים במטפורה "אחד שנדחף מתחת לפסי הרכבת על ידי אלה שאותם שירת". זה שאותו הוא שירת, דיק "הצלף" צ'ייני, מעדיף את ההגדרה "בחור שדחף את ראשו לתוך מטחנת בשר". שימו לב להבדלים הדקים הללו.
 
אוקצור, במהלך המשפט העידה אחת העובדות הבכירות בצוותו של צ'ייני (שליבי היה הרל"ש שלו) על האופן שבו הם "תמרנו" את התקשורת. ממש לא היו שם סקופים גדולים, והיא גם לא סיפרה על עשיית דברים שכל אופרציה פוליטית אחרת לא עשה. אבל הכותרות בכל זאת היו "מניפולציות התקשורת של צ'ייני" וכיו"ב. הקטע הוא לא רק עצלנות של עורכי משמרת למיניהם, אלא התמוגגות קולקטיבית של התקשורת  מכך שמשהו שהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו קיבל אישור רשמי: טים ראסרט, המראיין של "פגוש את העיתונות" האמריקאית, הוא כלי שרת מתרפס של ממשל בוש וביזיון למה שאמורה להיות תוכנית הראיונות הכי רצינית בשטח. "זו היתה הפלטפורמה הכי טובה שלנו", סיפרה העדה. המצב קשה? לך לאכסניה המכובדת עאלק של Meet The Press. שם כבר ידאגו להוציא אותך טוב ולא יתקילו אותך בשאלות מהותיות…

רק אל תוציא אותי דביל

אה, כן – במסגרת הפינה "כשמגיע, מגיע", יישר כוח לח"כ סטס מסטז'ניקוב (ישראל ביתנו) העלה הצעה מאד נכונה – ברוחה אם לא בפרטיה המדויקים. האיש מציע שישראל תכריז על שדרות, למשך חודשיים, כבירתה – דבר שיחייב תגובה חריפה במקרה של הפגזה. אני מודע למניעים מחרחרי המלחמה של ההצעה, אבל למה בעצם מותר ירושלים משדרות? זה גם יחייב את הנבחרים שלנו לעבוד בשדרות למשך התקופה הנ"ל, ואת התקשורת לבוא אחריהם, וזה כשלעצמו יזרים הרבה ג'ובות לכלכלה הגוססת של שדרות (כבר דיברנו על זה פעם). טוב שמישהו מוכיח שהשובל האלמוני של ליברמן לא מורכב רק מבהמות גזעניות כמו אסתרינה. (מחר כמובן האיש ייצא באיזה שלשול-פה גזעני משלו, רק כדי להביך אותי…).
 
למי שמתעניין, קבלו כתבה ארוכה ומשעשעת למדי על ברני סאנדרס, הסנאטור הסוציאליסט הראשון בהיסטוריה של ארה"ב, ממדינת ורמונט כמובן.
 
היו עוד דברים בגזרת החדשות, אבל השעה מאוחרת והזיכרון בוגד, אז נעבור לפינת

הלינקים המשעשעים

קבלו, בתור התחלה, משחק חברה הורס, אבל הוא מתאים רק לאנשים שהיו בהכרה באמצע שנות השמונים. לחצו על הלינק הזה, אבל אל תצפו! סאונד בלבד, ונראה כמה מהזמרים אתם מזהים.
 
ואחרי שהשתעשעתם בזה, תוכלו לצפות בטייק-אוף הסאטירי המבריק, שעדיין עובד אחרי כל השנים (אם אין לכם בעיה לצחוק קצת על אנשים שחלקם מתים וחלקם בקומה).
 
ונעבור להארד-קור
 
ליפנים יש חוש הומור.. ייחודי. למעשה, לאנשים האלה יש בעיות נפשיות קשות, אבל זה מניב דברים מצחיקים להפליא. זו תוכנית מתיחות. אני ממליץ לצפות עד הסוף, כי הקטעים רק הולכים ומשתפרים.
 
זו תוכנית מופרעת, בה נדרשים המתחרים להגיד איזה שהוא מוקש-לשון (סטייל "גנן גידל דגן בגן"), אבל הקטע הוא מה קורה כשהם נכשלים…
 
ואם לא די לכם בסושי, קבלו את טוביה החולב, גרסת השמש העולה.
 
ולסיום, משהו שעיני קלטה היום בסקאי ניוז, במבזקים בתחתית המסך, במהלך דיווח על חוליית הטרור שנלכדה בבריטניה: Eight men arrested at 12 addresses in Birmingham. ועל זה נאמר: רגל פה, רגל שם…

פוטוגרפים להמונים

ועכשיו לדברים חשובים באמת: הבן שלי בן שנתיים וחודשיים, וכבר מטיל טרור על הבית – מצווה עליי לשבת לצידו, דורש דברים בקולי קולות (אבל מקפיד לצעוק "בקשה" כשאומרים לו לבקש יפה) וגם מסביר לי, באדיבותו, ש"אין לך שיער" (וגם מבהיר, למקרה שלא הבנתי אותו ש"יש לי שיער" אגב סלסול מחלפותיו הבלונדיניות. ולך תספק לשמגג שפעם גם אני הייתי צעיר, שעיר, מהיר ומסעיר (כל הזכויות שמורות לאחי).
 
הילד מדבר בלי הפסקה, בצורה מרשימה לגילו אבל עדיין עם שיבושים מפילים, והוא כבר מזהה את האותיות א', ב' וג'. בין השיבושים המפילים יש את "שינגים" הוותיק (שזה שירים וסיפורים – יעני כל דבר שמקריאים לו) ויש גם את החידושים "לופטו" (שזה פלוטו, מלשון קלאסיקת הילדים "איה פלוטו") והתמוה מכל – "קופול", שזה כנראה שיבוש של קטשופ וזה משהו שהוא קורא רק לצנצנת העמבה שיושבת אצלנו במזווה. מאד משעשע, ואם זה לא עובר במלים תצטרכו פשוט להאמין לי.
 
אבל למה להאמין? תמונה טובה מאלף מלים.