ג'ון קרי, האיש שכמעט היה לנשיא ושאני הייתי נורא שמח אם זה היה קורה, גרם לי להרהר, ולא בפעם הראשונה, אם הוא אכן היה מהווה שיפור על פני הבבון המכהן. קרי כתב מאמר בעמוד הדעות של הניו יורק טיימס, שם הוא מתיימר להגיד לנשיא בוש מה לומר הלילה בנאומו בנושא עיראק. כאלה קשקושים כבר הרבה זמן לא נשמעו. הנה המאמר, מחולק לפסקאות ולהערות המחכימות שלי עליהן. תיהנו.

האלה הטובה היא אמנם טובה, אבל מאד קפריזית. לפעמים זה דווקא עובד לטובתך, כשהיא זורקת לך משהו סתם כי בא לה, וזה מורח לך חיוך מטופש על הפרצוף למשך כל הערב. לדוגמא זה:

אח, ההנאות הקטנות של החיים…

טוף, ביום חמישי חלה שנה להחלטה הטובה ביותר בחיים שלי -להתחתן עם אום קדם כמובן – וחגגנו את ציון הדרך בצורה מושקעת ומוצלחת במיוחד.

פתחנו בים, שם פשוט התרווחנו כמה שעות אחרי הצהריים, עם מרגריטות וחתיכת עוגה בצ'אנקי ביץ' (ליד הדולפינריום) ובשכשוכים עזים במים (הלא נורא מלוכלכים, השבח לג'ה). אחרי זה החלה התוכנית האמיתית.

לקחנו חבילה זוגית בסיסית ב"ספא מול הים", שכוללת אמבט מלחים של חצי שעה בג'קוזי גדול ומשובח, שעם קצת יותר זמן ויותר פרטיות היה מפתה לידי מעשים טובים, ואז מסג' יסודי ומשובח של חמישים דקות. בחבילה הבסיסית נכלל גם תלוש לארוחת בוקר במקום שנקרא "קפה מצדה". בעשרים ש"ח לבנאדם משדרגים את התלוש הזה לארוחת צהריים \ ערב, ומכיוון שאתה טיפול סיימנו אחרי 19:00 בערב, זה מה שעשינו.

מי שלוקח את הדיל הנ"ל מומלץ לו בחום לשדרג את הארוחה בעוד 10 ש"ח לאדם במסעדה עצמה. אין לי ספק שגם המנות הבסיסיות (חזה עוף למיניהו ולסוגיהו) טעימות מאד, אבל לאחיר השדרוג אפשר לקחת את האנטריקוט, שהוא לא פחות טוב מכל סטייק שטעמתי בתל אביב (ורק 69 שקלים בתפריט הרגיל שלהם. אחושילינג מציאה) ואפשר לקחת את הדניס בתנור. במנות ראשונות לקחנו את פטה הכבד המעולה עד מאד ואת מרק העגבניות ואורז הטוב מאד.

על היצור שמר כל הזמן הזה ידידי הטוב והמוכשר ערן ורד, שעשה עבודה למופת ושוב תודה לו. אחרי שחזרנו, וישבנו קצת עם ערן, הוא הלך ואנחנו השלמנו את הערב כיאות, בקצב שלנו.

בקיצור, גם הספא (הרברט סמואל 46, שלושה בניינים דרומה ממגדלי האופרה) וגם קפה מצדה (הירקון 83, צמוד למקדונלדס של הטיילת) מומלצים בחום. עכשיו לכו תמצאו סיבה רומנטית לעשות את זה.

שבוע הספר הוא חג מרנין. אין כמו לחזור הביתה מלא ספרים, כמו שיהונתן אמר פעם, ויומיים אחרי זה להיות מוקף ערימות ספרים כמו איזה קריקטורה של אקדמאי דגול עד שנמצא לכל הרכש הזה מקום בארונות הספרים של הבית.

קנינו 21 ספרים. שמונה במחסן של צומת ספרים בדיזנגוף סנטר והשאר ביריד בפארק הירקון. 21 זה כולל שלושה ספרים כאלה לילד, מה שמשאיר 18 ספרים לי ולמלכתי.

המיסטיקה העברית הקדומה (האוני' המשודרת)

יהדות בית שני, חכמיה וספרותה (הוצאת מאגנס)

יהדות בית שני, הקומראן ואפוקליפטיקה (מאגנס)

שנות הצמיחה – המדריך המעשי והמקיף להתפתחותו של הילד (הוצאת הדר)

עונשים וחטאים מן המקרא לספרות חז"ל (מאגנס)

כתביו הפילוסופיים של פילון (מאגנס)

קאנט והההיסטוריה של הפילוסופיה (מאגנס)

מרגל עם נשמה (עם עובד)

ימי נתניהו (אוסף נחום ברנע, זמורה ביתן)

סיפורים אירוטיים מאת אלברטו מוראביה (כנרת)

סיפורי סתיו, צבעי שלכת, מאת אמנון שמוש (מודן)

לגדל ילד מוכשר יותר (ספרי ארז)

היסוד המשיחי של החסידות, מאת מור אלטשולר (אוני' חיפה  – זמורה ביתן)

פופוליזם וכאריזמה (על הפרוניזם, הוצאת מודן)

מקדש ומרכבה, כהנים ומלאכים, היכל והיכלות – המיסטיקה היהודית הקדומה, מאת רחל אליאור (מאגנס)

אוצר פתגמים וניבים לטיניים (מאגנס)

מסע הרבבה מאת קסינופון (מוסד ביאליק)

תולדות מלחמת הפלופונס מאת תוקידידס (מוסד ביאליק)

בוודאי ניחשתם שלהוצאת מאגנס יש אחו-שלוקי מבצע. לא כל-כך המבצע (ספר שביעי חינם, לא מרעיש בהשוואה לספר שלישי חינם של כתר) כמו המחירים. הספרים העבים ביותר שלהם עולים חמישים שקלים בשבוע הספר, שזה בהחלט מצדיק ריור מוגבר, בהתחשב בספרים הטעימים להפליא שיש להם.

אגב טעים, אם אתם הולכים, ואתם קרניבורים גאים, הדוכן של ריפאבליק מציע כמות מאד מאד יפה של ספריבס סבירים בהחלט בזנגביל וסויה ב-20 שקלים. אילו רק לא היה הצ'יפס שלהם חיוור משהו, זה היה מושלם.

היצור, העונה בימים אלה לשם בטטיניו, כבר יושב וזוחל, והשמחה מרובה עד מאד. הוא בא איתנו לשבוע הספר, ולקראת החלק השני של ההסתובבות נרדם למדי – קודם על הכתף, ואחר כך על המנשא שלו שנפרש על הדשא בזמן שישבנו לאכול.

מה שמזכיר לי. למה יש אנשים, שלמרות שהם יודעים יפה מאד שאתם לא סובלים אותם ושגם הם לא סובלים אתכם, מרגישים צורך להיות "תרבותיים" ולהתעניין בלבביות מזויפת בשלומכם במקום להתעלם באלגנטיות כמוכם?

אבל אתם יודעים מה, חג היום, יום היפוך (solstice) הקיץ, אז אנחנו נשאיר את הרגשות האלה בצד השני של הגבעה. הודו לאלה כי טוב, כי לעולם חסדה (חוץ ממתי שלא, למה היא קפריזית ולגברת תמיד יש זכות לשנות את דעתה).

למי שמכיר את הקומיקס "דונסברי" לא צריך להרבות בהסברים. למי שלא מכיר, כדאי מאד להתוודע לאספקלריה הליברלית השנונה והנוקבת ביותר ב-35 השנה האחרונות. תקראו ותיהנו (תירשמו, עצלנים. זה בחינם ולא מקבלים מהם זבל בלי לבקש).

מתחיל להסתמן שאברהם פורז אינו כשיר לשמש בתפקידים בכירים בשירות הציבור. לא בגלל השחיתויות, הקטנות והגדולות, שיש הטוענים שהוא מעורב בהן. הסיבה העיקרית לכך שמוטב אולי להרחיק את האיש ממוקדי הכוח וההשפעה היא שהוא, כך עושה רושם, פשוט איש טיפש להדהים.
 
לפני שלושה שבועות, כזכור, פרסמה איילה חסון מערוץ 1 קלטת ובה נשמע פורז מציע לשני פעילי שינוי הטבות שונות כדי שיפסיקו לפעול נגדו בתוך התנועה. שינוי סגרה שורות מאחורי פורז, הסתערה בניבים חשופים על אותם שני פעילים שהקליטו את השר וגם ביצעה בקרת נזקים לא רעה בכלל – גורמים בשינוי הציגו מכתב, בו מתלוננים אותם שני פעילים על כך שאינם נשלחים לחו"ל מטעם המפלגה. בכך הצליחה שינוי לעורר ספק סביר, אם אכן מדובר בהצעת שוחד או שמא בשיחה על נסיעות לגיטימיות מטעם המפלגה. הסיפור, לא זו בלבד שלא המריא, אלא אף התמוסס לו כליל.
 
אדם עם טיפה שכל בקודקודו הולך לבית הכנסת (או במקרה של איש שינוי, למקדש האל ממון), נושא תפילת הודיה שקטה על שחמק מפרשה מביכה ובעיקר מקפיד לשים מחסום לפיו ולא להזכיר לאיש את פרטי המקרה, פן יתעורר בעיתונאי כלשהו רצון לאו בר כיבוש לבדוק את הנושא עד תומו.
 
אבל כאמור, אברהם פורז הפגין כאן טיפשות שהדעת פשוט אינה תופשת. במקום לתת לסיפור למות בשקט, התעקש פורז לעשות לו הנשמה מפה לפה ולאיים על איילה חסון בתביעת דיבה.
 
נעזוב את שאלת סיכוייו של פורז לזכות בתביעה כזו.  איילה חסון תגיד גם "אמת דיברתי" וגם "יש עניין לציבור". מה יגיד פורז? שזו לא אמת. הרי מדובר בהקלטות שהוא עצמו אישר את נכונותן בפני חסון בטרם הפרסום. אין עניין לציבור? הרי זה מגוחך. כל מה שקורה במפלגה פוליטית יש בו עניין לציבור.
 
אבל הטיפשות האמיתית היא אחרת. כמו שאמרה איילה חסון, הכרעה כלשהי בתביעת הדיבה שמאיים פורז להגיש תינתן רק בעוד כמה שנים. ובינתיים? בינתיים הסיפור ימשיך לחיות. בינתיים יוכלו הבוחרים לשמוע, ככה מדי פעם, תזכורות לגבי פרצופה האמיתי של המפלגה הזחוחה והצבועה ביותר בנוף הישראלי.
 
אבל מצד שני, מה לנו כי נלין? בין התזכורות המובטחות לנו לגבי טיפשותו של פורז, לבין מפגני הבהמיות החוזרים והנשנים של "הג'נטלמן האירופאי" שעומד בראש המפלגה, יש סיכוי טוב שרוב הבוחרים, שבזבזו את קולותיהם על שינוי, יתעשתו עד הבחירות הבאות ויקצצו את מושב הלצים המפוטמים הזה לגודל סביר יותר. הבעיה, כמובן, היא שהאופציות האחרות אינן יותר טובות, אבל זו בעיה שפתרונה יבוא ממקום אחר.

– פורסם בוואלה! חדשות, 19/6/05, בשעה 12:17

באופן טבעי, היו הרבה השוואות בין המשפטים הפליליים של או.ג'יי. סימפסון ושל מייקל ג'קסון, אבל נדמה היה שהמציאות עמלה בקפדנות למנוע הקבלות קלות. השופט במשפטו של ג'קסון, רודני מלוויל, הוכיח שלמד היטב מניסיונו של שופט או.ג'יי. לאנס איטו, וצמצם ככל יכולתו את הפיכת המשפט שלו לקרחאנה תקשורתית גמורה. התובע, טום סנדון, נעדר עד כאב הן את המא-גניבות הקריקטורית של הסניגור ג'וני קורקורן והן את תצוגות האופנה של הדוג-פרקליטה, מרשיה קלארק. בתבונתו כי רבה, הוא ויתר מראש על הניסיון להתחרות במופעי המיני והתסרוקת היומית של אותה קלארק, ובכך מנע שידור חוזר של עוד פן שהיה כה משובב במשפט ההוא. גם הסניגור המיומן, תומס מזרו, נתן לעבודה המבריקה שלו בחקירה צולבת לדבר בשבילו, בלי יותר מדי סיסמאות לעבר המושבעים.

המגבלות שהטיל השופט רודני מלוויל, שכאמור הפיק את כל הלקחים האפשריים מהטעויות שנעשו ב-95', הביאו אפילו להולדתו של ז'אנר חדש – שחזורי משפט באמצעות שחקנים. עקב האיסור לצלם בתוך האולם (אפילו הקראת פסק הדין הועברה באודיו בלבד), העבירה רשת סקיי בכל יום שחזור של המשפט כפי שהתנהל מוקדם יותר באותו יום, עם שחקנים שנבחרו בשל דמיון קלוש וגרוטסקי כלשהו לשחקנים האמיתיים במחזה. זה היה מגוחך להפליא (בייחוד במקרה של השחקן ששחזר את ג'יי לנו), ועם זאת זה הפך לחלק משגרת היום בדסק החדשות (אנחנו רואים הרבה סקיי).

אז השופט ניהל את העסק ביד רמה, ושני עורכי הדין נזהרו שלא לדפוק יותר מדי פוזות לתקשורת, ובניגוד ליצרים המיניים בין או.ג'יי השחור לניקול הלבנה, על הפן המיני של המשפט של ג'קסון העדיפו רוב צרכני התקשורת לא לחשוב יותר מדי. אבל שורת המחץ של שני המחזות הייתה זהה: "לא אשם". האם יש מכנה משותף לשני הזיכויים הללו? דווקא השוני ביניהם מוכיח שכן.

משפחת תחמני

במשפטו של או.ג'יי סימפסון היה רק אישום אחד – רצח מדרגה ראשונה, כפול שניים. לא ניתן היה למצוא אותו אשם ברציחת אחד הקרבנות בלבד, ולכן היה זה משחק של "הכל או כלום". המושבעים באותו משפט הענישו את התביעה על עבירותיהם החמורות של עדיה ועל טיפשותה שלה עצמה, ומצאו בנתונים אלה עצמם ספק סביר באשמתו של מר סימפסון, למרות שהתיק נגדו היה חזק מאד, עם שלל ראיות שקשרו אותו הן למקום האירוע והן לכלי הרצח, שלא לדבר על מניע.

במשפט ג'קסון הענישו המושבעים את התביעה על שהעזה לבסס את עיקר התיק שלה על עדותם המנוקבת להדהים של בני משפחה, ששמה האמיתי מוטב לו שיאבד בתהום הנשייה, ושהכינוי "משפחת תחמני" לא מתחיל בכלל לתאר אותה. מדובר באמא שכבר ניסתה בעבר להונות סלבריטאים למטרות רווח ונמצאה אשמה בשלל הונאות ושקרים. הילדים בהם היא השתמשה הם בעלי בעיות קשות בעליל, וסותרים את עצמם עם כל משפט חדש שהם מוציאים מהפה. על בסיס כזה, אמרו המושבעים לתביעה, לא מאשימים אנשים בפשעים חמורים שדינם שנים ארוכות בכלא.

כל-כך חזקה הייתה דחיית המושבעים את המאשים ובני משפחתו, עד שגם בפשע האחד שעבורו היו ראיות חד משמעיות מצד עדים אחרים לגמרי, שבאמינותם לא הוטל דופי כזה, סירבו המושבעים להרשיע. "אם אתה מנסה לדחוף לנו אישומים על סמך ראיות כה מושחתות", אמרו המושבעים לתובע, למדינה, לממסד, "אנחנו מסרבים להאמין לשום דבר".

העבירה שעבורה היו לתביעה עדים היא זו של מתן אלכוהול לקטין. לא האישום החמור יותר של מתן אלכוהול לקטין למטרת פשע אחר – אישום שעבורו צריך להניח שבכלל היה פשע אחר. עצם השקייתו של קטין באלכוהול היא עבירה חמורה למדי בקליפורניה, והיו עדים בלתי תלויים ובלתי נגועים במניע החמדנות שהעידו שמייקל אכן עשה זאת. גם אישום פחות זה הועמד למושבעים כאופציה. המושבעים בחרו שלא להתעמק מדי, ופשוט הענישו את התביעה בהדבקת חוסר האמינות של עדיה על כל מה שבא מכיוונה. זה, אם חושבים על זה, מה שבדרך כלל קורה לשקרנים ולמי שמנסים להוכיח דברים באמצעות ראיות מופרכות בעליל: לא מאמינים להם.

זה יכול היה להיות מסר משובב נפש – על אף עוגמת הנפש שבזיכויים של מי שכנראה בכל זאת עשו מעשים חמורים – אילו אפשר היה רק להאמין שגם פשוטי העם יזכו לאותו יחס.

מבחן בוזגלו בגרסת הוליווד

לצד החלק שבאדם שעולז למראה עשיר מופלג או בעל שררה המובאים לדין כאחרון הפושעים, יש גם צד שנחרד: אם אפשר לעשות את זה להם, מה יגן עליי אם יחליט הממסד להיטפל אליי? כסף בהחלט מטה משפט, ומי שחושב שרק בהוליווד שיחשוב שוב. כסף מאפשר לנאשם לשכור זרקור שיתעד ויוודא שלא ייעשה נגדו דבר שלא יעבור ביקורת. אותו זרקור אינו עומד לנאשם מן השורה, ובמצב כזה נדמה שחברי המושבעים השונים מפעילים דינמיקה אחרת לגמרי, כזו שנותנת דווקא לתביעה ליהנות מרוב הספקות. אחרי הכל, לארה"ב יש יותר אסירים מכל מדינה בעולם. קשה להאמין שכולם היו יושבים בכלא אילו היו להם את חברי המושבעים של או.ג'יי. סימפסון ומייקל ג'קסון.

ובין שני המסרים הללו, מאת חברי מושבעים אמריקאיים, יש מי שימצא דמיון להכרעות אצלנו, שזיכו מאשמה בכירים ונבחרי ציבור שהראיות נגדם נראו מוצקות מכדי לפטור בלא כלום. גם במקרים ההם, נדמה, אותתו השופטים – או היועצים המשפטיים – שכאשר משפט מסוים נבחן בשבע עיניים (או 7 מיליון זוגות), מוטב להם למקטרגים להיזהר מאד בטרם יביאו האשמות נגד אדם.

גם במקרים המקומיים האלה ראוי להרהר אם אותו רף מוצב בפני התביעה גם בבואה להאשים סתם פלוני-אלמוני. אבל בעצם, מה אני משווה בכלל. הרי אצלנו אין מושבעים, רק שופטים, וכולם יודעים ששופטים הם יצורים מסוג אחר לגמרי, אז אין מה לדאוג.

(פורסם בוואלה! חדשות ב-14/6, בשעה 07:05 בבוקר)

נו, בשעה טובה הצטרפתי גם אני לעמך ישראל וראיתי את נקודת המפנה התרבותית, ההיסטורית, המצמררת, יאדה יאדה יאדה – אני מדבר כמובן על "ארץ המתנחלים" של חיים יבין.
 
הלגלוג שחבוי בין מלות המשפט שלעיל אינו בא להקטין מחשיבות המסמך שיצר מר טלוויזיה. העובדה שהוא-הוא, סמל הממסד, ציוני בלי שום פוסט, הוא שאומר את הדברים, והם משודרים בפריים טיים מוגשים כחומר מיינסטרימי – העובדה הזו חשובה מאין כמוה, וכבר דנו בנקודה הזו עד תום. אבל חשוב מאד להבין שאין במסמך של יבין שום דבר, אבל שום דבר, ששמאלן בקיא ומעורה לא יודע היטב זה כבר. חייבים להודות שלראות את זה בעיניים, באיכות טובה, זו חוויה רגשית, אבל התוכן אינו חדש לאף אחד שטרח כהוא זה לדעת מה בעצם נעשה בשמו ב"מזרח הפרוע".
 
רבים (כולל הגברת שלומית ברגר, התורמת מהגיגיה המטרידים לעמוד הדעות של וואלה!) מחו נגד חוסר האיזון הבוטה, לדבריהם, בסרטו של יבין. הוא משוחד! זעקו. ובכן, כמובן, צאן קדושים פותה שלי. זו הנקודה המזורגגת. כאמור לעיל, חשיבות המסמך אינה בחשיפותיו – סרטים דומים, עם תיעוד דומה של עוולות וציטוטים מקפיאי דם של יודו-פסודו-נאצים כבר נעשו בעבר, ואף שודרו בטלוויזיה. הייחוד הוא שכאן הממסד פוקח את עיניו ומציג את הדברים כהווייתם. וההוויה בחברון כל-כך מעוותת, כל-כך לא צודקת, כל-כך מקוממת עד שכל הצגה אובייקטיבית של העובדות נשמעת ככתב אישום חריף. להבדיל אלף אלפי הבדלות של מידה (אבל לא של הלך רוח בסיסי), גם משפטי נירנברג לא היו "מאוזנים". החידוש כאן הוא בכך שהממסד מציג את הדברים בצורה אובייקטיבית. השאלה היא רק אם חיים יבין יבוא חשבון גם עם עצמו, על שלושה עשורים של טיוח המציאות ומכירת השקרים שבאמצעותם בוצעו הפשעים שעליהם הוא מזדעק כיום.
 
מצד שני, אותו תהליך קרה עם אריאל שרון, אבי ההתנחלויות והסיוט הגדול של השמאל, שיום אחד התעורר והבין שהכיבוש הורג אותנו בפועל, למרות כל ההצדקות התיאורטיות. אז שרון אמר, ושומרי החותם של הלאומנות היהודית אפילו לא מצמצו בטרם הפכו אותו לבוגד ועוכר ישראל, משל היה מזכ"ל שלום עכשיו. אז למה באמת שיתרגשו מסתם ישראלי של אמצע הדרך כמו יבין? מפתה לחשוב שאילו רק היה אותו תהליך עובר על מישהו עוד יותר קיצוני היו עיניהם של משפילי היהדות ומבזי ישראל נפקחות, אבל לא. כהנא בכבודו ובעצמו יכול לחזור מהמתים ולהוקיע את הכיבוש עם אותו קצף על השפתיים, והם פשוט ימשכו בכתף, יגידו שעוד יהודי יקר נפל קרבן לשטיפת המוח, וימשיכו בשלהם.
 
אבל זה בסדר. כי המטרה כאן אינה לשכנע את נועם פדרמן, את אליקים העצני (שעורר געגועים קשים לדרדסים עם חיקוי הגרגמל הנרגן שלו) ואת שאר האנשים שמתעקשים לבלבל בין הרעיון המשיחי של "שיבת ציון" לבין הרעיון החילוני בתכלית שנקרא צ י ו נ ו ת. המטרה היא לשכנע את הרוב השפוי. הרוב שאולי מעדיף להתעלם מהמציאות, אבל כשמכריחים אותו לראות אותה עין בעין, מבין שעם כל הצדק ההיסטורי, עם כל החיבור הלאומי לאברהם אבינו (דבר שכתלמיד היסטוריה אני ממש לא מזלזל בו) – עם כל אלה, זה פשוט לא שווה את המחיר.
 
אם יש מקום לביקורת של ממש על היצירה של חיים יבין, הוא בעובדה שכמו כל מומר שלפתע ראה את האור, נופל יבין בקלות רבה מדי לקיטש שטחי וקלישאות זועקות. זה בא לידי ביטוי בהנגדות בוטות ומגמתיות, בעריכה, ואפילו במוזיקה. צרם במיוחד קטע אחד, שעסק בגזילת אדמות המרעה של הפלסטינים בדרום הר חברון. רואים צלע הר, ועליו משוטטים כמה עזים. הויז'ואל היה כל-כך שליו וכל-כך קלישאתי עד שבתגובה התחלתי לעשות תנועות מלגלגות של נגינה בכינור. פתאום אני קולט שאני לא לבד – הצילום הזה אכן לווה במוזיקת כינור פסטורלית ודביקה. לא פלא שימניים רצו להקיא. נכון שהמדיום הוא המסר ושהתקשורת יוצרת את התודעה, אבל אפשר לעשות את זה עם טיפה עידון. נתח לנו את המוח, חיים, אבל לא עם משור חשמלי, באמאש'ך. 
 
 
 

קדחת הסודוקו, עאלק

בלי קשר – למעט אולי הקשר של תקשורת מניפולטיבית – אני מקווה שכולכם נהנים מ"קדחת הסודוקו". סודוקו כשלעצמו זה דבר מאד נחמד, ולא חדש בכלל (ספרי תשבצים וחידות הכילו אותו כבר כשהייתי ילד), אבל "קדחת הסודוקו" שפשתה בארצנו היא דוגמא מדהימה להייפ שכל-כולו מיוצר בתקשורת, למען התקשורת. האזכור הראשון של סודוקו בארץ היה לפני כמעט שבועיים – כן כן – באתר וואלה!, במדור של החתום מעלה שנקרא "צא בחוץ". במהלך השבוע האחרון החליטה התקשורת בשבילנו שכולנו חולי סודוקו, ושיש "תופעה", עוד לפני של-90% מאיתנו היה בכלל מושג מה זה. למה שתקשורת תעשה דבר כזה? אולי בגלל שסודוקו זה משהו שעוזר למכור עיתונים. קצת כמו קמפיין מופרך "נגד השחיתות". הרבה כמו, למעשה.

המשחק הכי גרוע בקמפיין, גם לנבחרת ככלל וגם לכמה שחקנים בפרט, ועדיין הוצאנו תיקו מול נבחרת כל-כך עדיפה עלינו, שפשוט מעציב לחשוב על זה. כלומר משמח! כלומר, יש אלוהים. חלק זכר, חלק נקבה, וכל אלה מביניהם שאוהבים כדורגל היו היום עם הדבילים שלנו, שיהיו רק בריאים.

זה לא יספיק מול שווייץ, שיהיה ברור. כדאי שאנשים יגיעו לתחילת העונה הבאה בכושר. טל בן חיים בריא ורענן יהיה טוב.

– 97:36, שריקת סיום

לא היה כלום! אוי, האירים הולכים לשנוא אותנו מחר…

– 84:30

סאחה לאבי נמני על הביצים מקרח. שלוש פעמים לרוץ לפנדל, פעמיים לבעוט, בשתיהן להבקיע – זה מרשים. ותראו את אבי יחיאל. יש המאבד עולמו תוך פחות ממחצית וקונהו חזרה בנגיחה אחת. קיבלנו בראש ובראש חזרנו מהמתים. אחרי הגול הראשון כתבתי :"רק לא לקבל עד המחצית", ואז קיבלנו פנדל והשווינו. האם נבזבז את המתנה הזו מאלי הכדורגל? הישארו עימנו.

– מחצית

מרוב להיטות לתת לאברם את הכבוד בזמן, שכחתי לציין שאני כבר שבוע מסתובב עם הרגשה רעה לגבי המשחק הזה.

– 21:40

חשוב להגיד את זה לפני שמתחיל המשחק:

אני מבסוט מההרכב של אברם. זה הרכב עם ביצים, עם אמונה בצדקת הדרך ועם הרבה התקפה. זו ערובה בדיוק לכלום, אבל לא ביקשנו ערובות. רק סיכוי של ממש.

אל-אל ישראל.

– 4/6/05, 21:30

שימת כותרות שהיו לפוסט הזה:

"יאסו על הביצים, אברם" לפני השריקה, על ההרכב ההתקפי שמצא חן בעיניי ולא ממש עבד (לפחות לא בצורתו הראשונית).

"בלוג ביזיון אירלנד"

אחרי ה-0:2

"בלוג תדהמת אירלנד"

אחרי השוויון