עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

כותרת בוואלה הבוקר:

"כדורגלן העבר שוקו נומדר חשוד בסחיטה באיומים"

ברגע הראשון אומר האדם לעצמו שיכול בהחלט להיות. אחרי הכל, נומדר לא יהיה כדורגלן העבר הראשון הפונה לדרך הפשע לאחר תום ימי כדרורו. אבל כניסה לידיעה הקצרצרה עצמה מבהירה שהקלגסת המגונה החליטה שוב לעשות לעצמה כותרות על חשבון שמו של אדם:

"כדורגלן העבר, יעקב "שוקו" נומדר, נעצר בחשד שסחט באיומים בעל מוסך בת"א. נומדר חשוד, כי איים על בעל המוסך שיפגע בו אם לא יסיים את התיקון במכונית של חברו בתוך פרק זמן מסוים".

סליחה, אבל זו לא סחיטה. זה איום באלימות, שזו גם עבירה, אבל "סחיטה באיומים" זה ניסיון להוציא מאדם כסף או שווה כסף באיומים. על פי מה שכתוב כאן, נומדר לא ניסה לגרום למוסכניק לתקן את מכונית זוגתו בחינם. הוא רק איים עליו שירביץ לו אם לו יזיז את ישבנו ויעשה את העבודה שלו, שעליה הובטח לו (מן הסתם) תשלום.

שוב – איומים באלימות הם עבירה על פי החוק (למרות שאם כל מי שאומר "אני אפוצץ אותך" היה נעצר, אפשר היה לשחק באולינג ברחוב אבן גבירול בשעת השיא). אבל המנהג המגונה הזה של המשטרה, לפרסם שאדם חשוד בעבירות חמורות בהרבה מאלה שיש ראיות כלשהן שביצע בפועל – הדבר הזה חייב להיפסק.

מתברר שלא רק לשוקו יש דמיון פורה.

אני בנאדם עם הערכה עצמית די גבוהה, סך הכל. אני לרוב מודע למגבלותיי, אבל גם למעלותיי, ואני אוהב את עצמי מספיק כדי ליהנות מהמבט בראי, גם אם אני בעליל לא הדבר הכי יפה שיש – או אפילו הכי יפה שאני הייתי יכול להיות לו זה היה חשוב לי מספיק.

בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד פה זה שלמרות שאין לי שום בעיה להרגיש ראוי להערכת עמיתיי ובכיריי בעבודה, להערכת קוראים (תודה לכם) ולאהבת זוגתי שתחיה, אני די מבויש נוכח ההערצה האוטומטית וחסרת הסייגים שמקרין אליי הבן שלי.

נכון שאני משתדל, וסך הכל אני חושב שאני אבא לא רע, אבל מה בעצם עשיתי כדי להרוויח את העובדה שברגע שאני נקלט בשדה הראייה שלו, הפנים שלו נדלקות כמו שמש? כשהוא מגיב ככה לאמא שלו, אני מבין לגמרי. אמא שלו היא אכן השמש וכל גרמי השמים – כשאני ממלא בחלק מהזמן את התפקידים של הגרמים המשניים הללו. אני מאכיל אותו חלק מהזמן, מחתל, מחזיק וכו', אבל הרבה פחות מנירית. ובכל זאת, הוא אוהב אותי לא פחות מאשר אותה.

אולי זו הנדירות? אולי. מכל מקום, היכולת שלי להצית בו את החיוכים הממיסים ביותר בלי בכלל להסתכל – מספיק שהוא מסתכל עליי – מכה אותי בענווה מסוימת. זה דומה להרגשה שלי כשאומרים לי (אומרים לנו) ש"הצליח לכם איתו". אני לא מרגיש ראוי למחמאה הזו. הוא ילד מאד רגוע ויש להניח שאנחנו זכאים לקחת על זה קרדיט כלשהו, אבל הדרך כל-כך ארוכה. כשמחמיאים לנו ש"הצליח לנו איתו" אני לרוב עונה: דברו אתי בעוד 17.5 שנים.

ומכיוון שזה אפילו רלוונטי, פוטוגרפים להמונים:

תמונה היסטורית והיסטרית – הפעם הראשונה שהיצור תפס משהו לגמרי מרצונו והכניס לפה

אום קדם ובנה בעין פיק שברמת הגולן (צילם: אבו קדם כמובן)

על המזרן האולימפי כעת: קדם בתרגילי גמישות למתקדמים

מכירים את הילדים הקטנים והאומללים האלה, שתמיד מעצבנים את הילדים היותר גדולים מהם עד שאלה מביאים להם קצת מכות, כי רק כך הם מקבלים מספיק צומי?

כזה הוא חסן שלנו. חסי הוא מין בחור(?) כזה, שאם הוא לא משמש מושא לשחרור האגרסיות של מישהו, הוא פשוט לא מרגיש חשוב מספיק. כמו כל עבד חמוד מהדאנג'ן, גם חסי מתגאה בצלקות שהותיר בו השוט של המלכה שהצליח לשכנע להשתין עליו. אם אין לחסי מי ירביץ לו, חייו אינם חיים ואין ביאתו ערבה לאיברו. זו הסיבה שחס'קה יורה לנו על החיילים בהר דוב. לא בגלל שבאמת אכפת לו מהר דוב, לא בגלל שאכפת לו ממשהו. הדבר היחיד שבעצם אכפת לו ממנו זה אנחנו. כמה עצוב זה? האויב הכי גדול שלך, שאתה מקלל כל היום ומבלה את החיים שלך בלחשוב איך לדפוק אותו – הוא הוא ולא אחר זה שבלעדיו, אפעס, אין טעם לחייך.

אבל מכיון שבשונה מחסן הקטן החרמן הקטן, אנחנו דווקא אין לנו שום דבר מיוחד איתו או עם החיזבאללה שלו – שיפסיק מצידנו להתקיים מחר ולעולם לא ניזכר בו שוב – בואו לא ניתן לו את התענוג. בואו לא ניכנס באמ-אמא שלו. זה העונש הכי גרוע בשבילו.

ויהי בשֶבֶת אבו קדם ואום קדם, ויהיו צופין במרתון "לול" בערב יום העצמאות. ויהי בלול קטע, וישחק בו אריק איינשטיין אהוב לבנו כתב לענייני בריאות בשם "צבי גזונטהייט". וידבר בתפקידו זה במבטא רוסי-רומני משעשע, המעוות את סדרי הזכר והנקבה ומוסיף "זה" איפה שלא צריכת זה, לדוגמא.

ויהי לאום קדם הארה, ותאמר:

"אז בכלל אין שום דבר מקורי בלובה! הכל בא מפה!"

ויהיו שניהם חווים סאטורי תרבותי קצר, וירונו.

יום עסמאות שמייח.

נ.ב. חשבתם שנפטרתם, אה? אז זהו, שלא. תמונות נדירות ממסעו של הרך הילוד לארץ המסתורין המכונה"העבודה של אבא", המלאה באנשים מאד נחמדים ששמחים לעשות לו, לרך הילוד, שמח ונעים.

כמו אבא שלו – גורלו נתון בידי הבוס

לא, זה לא מה שנדמה לכם. תנו כבוד לאדרולה

אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל ללמוד פוטושופ, בהנחיית ד"ר אביחי

האב, הבן, ורוח הקודש

ועכשיו באמת חג שמח לכם. יש מחר ריטואל שבטי קדום, שכולל פחמים וגוויות מתובלות.

המשחק בין אינטר מילאנו ליריבתה העירונית מילאן במסגרת ליגת האלופות בכדורגל פוצץ אמש במצב של 0:1 למילאן, לאחר שהשופט פסל שער שוויון לזכות אינטר בדקה ה-70. להלן כמה הערות, שנמצאו חריפות מדי לטעמו של עורך הספורט בוואלה!:

1. היה גול. בואו נוציא את העניין הזה מהדרך. היה גול חוקי למהדרין ואפילו בתור  אוהד מילאן היה לי חמוץ בפה שהוא נפסל. מאד מרתיח, אין ספק. עד שאינטר כבר מכניעים  את דידה המפלצת, מרק הזה פוסל להם. אמא של הקריזה. אלא מה? שזה לא תירוץ לשום  דבר.

2. הבעיה היא לא האוהדים הספציפיים של אינטר. אפילו ההוא שצורח בטריבונה, ואוהד  במקרה את אותה קבוצה שאני אוהד, יהיה חייב להודות שגם למילאן, וגם לכל קבוצת צמרת  באירופה (ובאיטליה לא כל שכן), יש קומץ משלה, ובו די והותר אידיוטים אלימים שהיו  עשויים להמנהג באותה צורה. הבעיה היא בעצם זה שיש קומץ, והבעיה שאנחנו, הרוב  הדומם, סובלים את קיומו של הקומץ.

אם כל אידיוט היה יודע היטב שברגע שיזרוק חפצים לתוך המגרש הוא יוקף מיד בעשרה או יותר אוהדים שפויים, שמסרבים בצורה שלווה (תקראו לזה התנגדות לא אלימה) לתת לכמה בבונים נמוכי מצח עם יותר  מדי  טסטוסטרון ופחות מדי חמצן במוח לחרב להם חוויה שעולה הרבה מאד כסף וזמן לא מבוטל, אז אולי אפילו בבונים נמוכי מצח וגו' היו מפתחים חוש שרידה בסיסי בנושא – שכן אם הם ינסו להגיב באלימות לדרישת שכניהם להרגיע, אז זה כבר עניין של הגנה עצמית. אנחנו הרבה יותר מהם, ואם אנחנו מוכנים לתת למיעוט של מאותגרים אבולוציונית לגנוב לנו את הכדורגל, אז פשוט לא מגיע לנו כדורגל.

יש כאלה שלוקחים את זה לקיצונות השנייה ואומרים, כמו מפכ"ל המשטרה משה קראדי, ש"האווירה במשחק כדורגל צריכה להיות כמו באולם קונצרטים". אז כמובן שגם זו יציאה אווילית, שמעידה על חוסר הבנה תהומי בתועלתו הנפשית של הספורט. אבל בין זה לבין הבהמיות האטומה של השלכת חפצים חדים ובוערים על ראשיהם של אנשים יש המון מקום באמצע לחוויית צפייה שיכולה גם להיות אינטנסיבית, יצרית ופורקת אגרסיות ועדיין לא לסכן אף אחד. מי שלא מסוגל למצוא את האמצע הענק הזה שיילך לחסום את איילון בשעת השיא או משהו.

3. עד הדקה ה-70 היה משחק טוב מאד בסן סירו. אחלה קצב, אחלה טכניקה, קצת קשוח מדי אבל ככה זה. בכלל היו בחודש-חודש וחצי האחרונים כמה משחקי כדורגל עצומים (הסופר קלאסיקו, לדוגמית), גם ברמה האירופית ואפילו, בשבועיים האחרונים, בארצנו המוזנחת. גמר גביע הטוטו היה משחק פצצה, דרבי הגביע בחיפה היה תענוג, וקבוצות כמו מכבי פ"ת ובני יהודה נתנו אף הן הצגות.

למה זה רלוונטי בדיון על מופע הבריונות שראינו אתמול בסן סירו? כי חשוב לזכור מה מונח על הכף, ושיש כדורגל מרנין חושים ששווה להילחם עבורו. סיפור קטן: את ישראל-צרפת ראיתי עם חבר טוב וזוגתו. כשהבבונים כחול-לבן התחילו לשרוק בוז למרסייז הצהרתי, בצורה בומבסטית משהו, שאני לא הייתי נותן שיעשו את זה לידי, והייתי מתעמת עם מי שהיה עומד לידי ועושה את זה. "אנחנו אתך לא הולכים למשחקים", אמרו שניהם. אז נכון שזה לא התפקיד שלי או שלכם לחנך את מטומטמי העולם. אבל מצד שני, אולי זה לא עניין של לחנך, אולי זה עניין של להגן על הזכות שלנו לראות כדורגל כמו בני אדם. אולי כדאי שכולנו נחליט שאמנם זכותו של כל אדם להוריד את עצמו לדרגת בהמה, אבל לא לידנו. אחרי הכל, אם אדם מתחיל לעשות את צרכיו באמצע היציע, או להפריע בדרך אחרת ליהנות מכדורגל, לא הייתם נותנים לזה לעבור בשקט, נכון? הביסטי בויז לימדו אותנו שצריך להילחם על הזכות ליהנות (you gotta fight for your right to party). אני מוכן להילחם. מה איתכם?

אין כלי תקשורת רציני שלא כתב על האפיפיור, מותו, מעלליו והשלכותיו. הרבה מלים נכתבו. אבל מדור החוץ של וואלה! חדשות, בראשות עבדכם הנאמן, תעתק נכון את שמו המקורי.

את שמו של מי שלימים יהיה יוחנן פאולוס השני, Karol Wojtyla, הוגים קרול וויטיווה (voy-ti-wah). לא וויטילה. איך אני יודע? אני לא בדיוק זוכר מאיפה אני אישית למדתי על זה, נדמה לי שזה היה אחד הנהגים שלי בניו יורק, אבל ההוכחה נמצאת כאן, באדיבות האתר של רדיו קול אמריקה.

סתם, התרברבות קלה, כי הרי אתם לא תעשו את זה בשבילי. יש כמה כתבים מאד ידענים ומקצוענים בתחום החוץ והדתות בארץ. לכבוד הוא לי לדייק איפה שהם לא. 🙂

ומכיוון שכבר נכנסתם, פוטוגרפים טריים של הילוד, היישר מהשטח שם עמלים מיטב צלמי נשיונל ג'יאוגרפיק לתעד את מנהגיו של היצור המוזר.

מי זה בולש אחריי???

בני הבית מסובין

אחלה קטעים במדור הרכילות של סלון – "The Fix"

ביל קלינטון, על איך היה לטוס ב"אייר פורס 1" שוב*: "לא חשבתי שזה יקרה שוב. נהניתי. יש להם עכשיו המבורגרים מהודו. לא היו כשאני הייתי. אולי אם היו מגישים לי המבורגרים מהודו לא הייתי נזקק לניתוח לב".

הכומר אל שרפטון, לאו.ג'יי. סימפסון, בהלוויית הסניגור הנודע ג'וני ' קוקראן: "עם כל הכבוד, אחינו סימפסון, כשהגיע הזיכוי במשפט סימפסון, אנחנו לא הרענו,  בשביל או.ג'יי. הרענו עבור ג'וני".

* קלינטון טס באייר פורס עם שאר המשלחת הנשיאותית, שכללה גם את הנשיא הנוכחי ואביו, להלוויית האפיפיור ברומא, ומסתבר שהיו לו כמה דברים נכוחים ומנוסחים באיפוק מדויק לומר על האפיפיור החולף

http://drudgereport.com/flash3bcp.htm

טוף, הוא מת. במקביל לכל שירי ההלל על הפיוס עם היהודים, המאבק בקומוניזם, כריזמת כוכב הרוק ועוד, הרגשתי בעוונותיי צורך להאיר גם צדדים פחות נעימים בכהונתו של קרול וויטיווה כמשנה לישו עלי אדמות. אז קבלו את הביוגרפיה נטו, ואחריה אל תכחו לקרוא את "הצד האפל". תיהנו.

למחרת, יעני היום, התפרסמה אצלנו כותרת פשוט לא נתפשת: "בנק ישראל: הצמיחה אינה מגיעה לחלשים". מה?! לא יכול להיות! תוקם ועדת חקירה לאלתרררררררררררררררררר!!!

נכתב ב-00:30 ככה

 
לכבוד וואליד באדיר, ולכבוד עבאס סואן, ולכבוד בכלל, אני מכריז בזאת על תחרות הנבחרת הערבית לדורותיה. צריך להיות אפשרי להרכיב נבחרת מגניבה למדי משחקנים ערבים בכל הזמנים בישראל.
 
שוער…היה שוער ערבי? ידיד גיא ס. אומר שנדמה לו שהשוער החירש שהיה להפועל לאיזו עונה בשנות ה-90 היה גם ערבי ולא רק חירש. האמנם?  עדכון: אומרים לי שלא.
 
הגנה:
שפיק אל הוזייל
נג'ואן גרייב
עלי עותמן (איך שכחתי??)
עמר סולימאן?
 
 
קישור:
רפעת טורק
סלים טועמה
וואליד באדיר

עבאס סואן
 
התקפה:
זאהי ארמלי
עזמי נאסר
על הספסל: הישאם זועבי ושאדי אבו דיב

 
אני בטח שוכח כמה שחקנים טובים. עזרו גם אתם ילדים להשלים את הפאזל.
 
רציתי לשים פה קישורים לכל מיני דברים שהיו בחודש האחרון, בו נעדרתי מסיבות שלא בא לי לדבר עליהן. אבל צריך לקום מוקדם הבוקר, אז לילה טוב.

נכתב ב-20:00 ככה:

 מתכרבלים זוגתי ואני מול הטלוויזיה (בלוויין), בין 6-7 בערב, ואין שום דבר נסבל לראות. לא ייאמן, בלאד. בסוף מצאנו דבר אחד לא רק נסבל אלא משובח ואלמותי – לוני טונס. כן, אותם סרטים מצוירים בסיסיים וראשוניים.
 
זה לא שאין היום אנימציה מסעירה, אבל יכולת ההצחקה המופשטת של טום וג'רי, דאפי דאק, באגס באני, סילווסטר החתול וכאלה זה משהו שאולי רק מאט גרונינג וצוות הכותבים שלו בשיאם מסוגלים בכלל להתמודד איתו, וגם זה רק בתוספת דיבור, בעוד שהחתול, העכבר, הברווז והארנב עשו את זה חנוך רוזן סטיל. סאותפארק זה הורס, אבל זה לא מתקרב בכלל לאיכויות החזותיות של האחים וורנר והאנה-ברברה הקלאסיים.
 
בקיצור, טוב שיש עדיין טלוויזיה שנעשתה לפני ארבעים שנה ויותר כדי שיהיה מה לראות בהרבה יותר מ-13 ערוצים של חרא. 
 

יציאת השבוע:

 
כשנולד הבן פורת, החלטתי שהוא יהיה הקווטרבק העברי הראשון. קווטרבקים יהודים יש וגם היו (הבולט ביניהם סיד לוקמן הגדול, קווטרבק השיקאגו ברס בשנות ה-30 וה-40), אבל שחקן ישראלי ב-NFL עוד לא היה (למרות שהיה נתנייתי אחד בשם גלעד לנדאו שהיה מצוין בתור בועט במכללות, דווקא במכללה שחורה בניו אורלינס בשם גראמבלינג. הוא העדיף ללמוד רפואה מלנסות להתקבל לליגה).
 
בכל מקרה, אני החלטתי (לא ממש ברצינות, כמובן, אבל אל תגלו לילד) שקדם יהיה לא סתם שחקן ב-NFL, שזה הישג בפני עצמו (אם גם הימור בריאותי לא קטן), אלא הקווטרבק הציוני הראשון. עכשיו, זוגתי החמיצה פנים קמעא, למה היא ממש, אבל ממש לא בקטע של ספורט (ואפילו לא בקטע של לעשות כאילו כדי להיות מהחבר'ה). אבל אני שמח לבשר לקוראים שהושגה פשרה בעניין עקרוני זה –אם גם פשרה סמאנטית בתכלית.
 
אתם מבינים, בננו פיתח לאחרונה לקטר לעתים מזומנות, יען הוא כבר לא ישן עשרות שעות ביממה כמו תינוק בן חודשו, אבל הוא עוד לא תפס לשם מה נתנה לו האלה ידיים, אז מוחו עירני אבל ידו קצרה מלשעשע את עצמו. עכשיו, בין שאר הכינויים וההגאים הדביליים שהורים חדשים, המומים ומתלהבים ממציאים לילדים שלהם, הגתה זוגתי גם את ההברקה הבאה:
 
קוטר-בק!
 
לא גדול? תודו, תודו שגדול. הקוטר-בק העברי הראשון לציון. מרן קדם. 

קוטר-בק ואבוהו

ובמעבר חד לעניינים פחות נעימים:

 
משטרת ישראל חושבת כנראה שהיא יכולה לפוצץ אנשים במכות ושזה יעבור לה ככה. מכיוון שאצל הקלגסים עצמם אין עם מי לדבר, אני פונה לשופטים ולדרג הפוליטי: תעשו משהו, כי זה בסוף יתפוצץ. המרחק בין אפס שוטרים שמשתילים להם לומים ואפילו קליעים במוח לאחד הוא עצום. המרחק בין הראשון לעשירי ולמאה נגמע במהירות ונמנע אך בקושי – ותאמינו או לא, אנחנו רוצים שיימנע. שמישהו יכניס לאנשים האלה לראש שכל אזרח ואזרח הוא המעסיק שלהם, שצריך אפילו בעת שעוצרים אותו להיזהר משנה זהירות בשלומו ואף בכבודו. למה אחרת הסעיף ישתחרר, הרהיטים יזוזו והרבה יותר מסניף בנק יישרף. 
 

בענייני התנתקות:

 
יאללה, שיקרה כבר. זה נעשה בצורה מכוערת, עקומה, לא רחוק מלא-לגיטימית, אבל שיקרה כבר. נטפל בפצע אחר כך, כי פצע יהיה בכל מקרה. אני בעד להטביע את הפצע בכסף. לא מרפא, אבל משכך. 
 

בענייני נבחרת:

 
אח, איזה כיף היה שעבאס סואן הביא את הגול? לא, אין לי משהו חדש ומקורי להגיד על זה, אבל יש דברים שצריכים להיאמר (כמה שיותר). שיאכלו הגזענים ת'לב עד חנק.
אגב, חשבתי על כותרת מצוינת שחבריי בוואלה! ספורט לא רצו לקחת, מחשש שאתם הקוראים לא מספיק משכילים להינות ממנה:
השושלת העבאסית
לא חמוד? חמוד
 
היו עוד דברים, אבל בנימה זו, אני עף לראות ת'משחק עם חברים. נמשיך אחר כך.

רק האלים יודעים למה זה לקח לי כל-כך הרבה זמן. אני מתווכח ברשת הרבה יותר על פוליטיקה אמריקאית מאשר על ישראלית, אבל כנראה חיכיתי השד יודע למה. יכולתי גם לשים את הפוסטים האנגליים כאן ברשימות, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שרשימות נועד לעברית.

בקיצור, קבלו את תל אביב-ניו יורק, הבלוג שינסה לגשר בשפת המשורר (בוב דילן, למה מי חשבתם? :-P) על המרחק שבין שתי הערים שאני רואה כבית שלי. אם אתם בקטע, אתם מוזמנים גם לשם.