עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

לכידתו של סדאם חוסיין הופכת את היום הזה – שגם כך היה יום טוב בגלל שיש בו פוטבול – ליום משובח במיוחד. כשנופל רשע בסדר הגודל הזה ראוי לקחת רגע, לא לחשוב על השלכות אפשריות, ורק להגיד "yippee ka-ey, motherfucker."

"בנפול אויבך לא תשמח" – אהא. דווקא ישמח מאד.

 

אבל בתמונה הגדולה לא נותר אלא לומר: אז מה?  

הרי רק חסידים שוטים של הממשל עדיין מאמינים שההתקוממות בעיראק מונעת כולה, או אפילו ברובה, על ידי נאמני סדאם. כל מי שטיפה עוקב יודע היטב שיש שם נוכחות חזקה של גורמים שלא סבלו את סדאם וממש לא יישברו מהידיעה על מותו. ואפילו נאמני סדאם עשויים להמשיך להילחם בשם האינטרסים השבטיים שלהם. הרי ניסו למכור לנו שהריגת בניו של סדאם תגרום להתנגדות לפחות. במקום זה היא גברה.

למרות שזה יוציא אותי אידיוט, אני אשמח אם באמת תיגמר ההתנגדות, תוקם בעיראק דמוקרטיה ויהיה סבבה. אני פשוט לא רואה את זה קורה.

בעניין זה, אפשר לקרוא את הטור של שי גולדן בנושא. קצת הזכיר לי את האשם תמיד, עם ההתפייטות על "העם העיראקי", אבל עדיין אומר דברים נכונים.

אז לכידתו של סדאם משמחת, אבל אם היא לא מביאה לשיפור במצב הביטחון בעיראק, למידת האמון שרוחשים התושבים לכוונות של המעצמה המיטיבה, אז היא לא ממש משמעותית.

התועלת הרבה ביותר שיכולה להיות מלכידת סדאם היו שיותר לא יהיו אסים מהשרוול, כאלה שאם רק תצליח ארה"ב לשלוף אותם מיד ישתפר המצב דרך פלא, כביכול. מעכשיו יצטרכו האמריקאים להתמודד עם המצב בשטח. נשאלת השאלה רק כמה זמן ייקח לראשי הפנטגון שטופי הדוגמה להתעורר למציאות זו.

שלא ייעלמו רק בגלל שסדאם נלכד:

קראתם בוואלה! ששליש מחיילי צבא עיראק החדש פרשו, בעיקר בגלל שלא שילמו להם מספיק? אז זה כבר חצי. האם הם צפויים לחזור בדעתם רק בגלל שסדאם נלכד? ספק. רב אפילו. אלה הבעיות האמיתיות של הקואליציה בעיראק.

זוכרים את הסיפור על חברת האליבורטון, בראשה עמד עד שנת 200 סגן הנשיא דיק צ'ייני, שקיבלה חוזים ללא מכרז בעיראק ואז הסתבר שהיא גובה יותר מדי מהאוצר האמריקאי על שירותיה (יעני פי שתיים מכפי שאפשר להשיג בשוק)? אז הסיפור מסרב למות, אפילו מחוקק רפובליקאי כבר נעמד על הרגליים האחוריות והנשיא בוש כבר נאלץ להכריז שאם יתברר שהאליבורטון אשמה בחיוב מופרז, היא  תחויב להחזיר את ההפרש. וואלה? איזה יופי. ומה עם קנס? ובכלל, אני זוכר שגם את מדליף זהותה של ואלרי פליים הבטיח בוש לחשוף. אז הבטיח. בואו נראה כמה זמן ייקח עד שהאליבורטון תחוייב להחזיר תיאלץ להחזיר את הכסף. ניחוש שלי – לא לפני הבחירות.

 גם בתקופה שלו הם היו כאלה גנבים?

(התשובה, אגב, היא כן).

נו אז מה, איך הכניסו האמריקאים לצרפתים והגרמנים המניאקים, שלא רצו לתמוך בהם? הא? שיחקו אותה! אמרו להם שלא יקבלו חוזים בשיקום, איזה כלים.

אז זהו שלא. מדובר למעשה בלא יותר ממחווה פסודו-דיפלומטית, שהיא בעצם ירייה עצמית ברגל. מה שקורה זה ככה: הפנטגון (משרד ההגנה, יעני) מנסה בכל כוחו לשמור על השליטה בעיראק ובשיקומה, למרות שכל העדויות מורות שהם נכשלים בכך וצריכים את כל העזרה שהם יכולים להשיג. כל ארגון תמיד יחתור לשמור על כל סמכות ושררה שיש לו, כך שלא מדובר באיזו האשמה ברשעות חריגה, לכל היותר בחוסר יכולת להתעלות מעל מניעים אישיים. זה המצב.

בימים אלה מסתובב ברחבי אירופה שר החוץ לשעבר ג'יימס בייקר, היועץ הנאמן ביותר של משפחת בוש, בניסיון לשכנע מדינות אירופיות, ביניהן רוסיה, צרפת וגרמניה, לוותר על המיליארדים שעיראק חייבת להם מימי סדאם חוסיין. התמורה לוויתור כזה תהיה ללא ספק מעורבות גבוהה יותר של האירופאים בתהליך השיקום, בסמכויות וכו'. מעורבות גבוהה יותר של האירופאים (או מישהו אחר) פירושה הפחתת מידת השליטה של הפנטגון. מה עושה הפנטגון? מוציא הודעה מעליבה, נטולת כל צורך, שגורמת לרוסים (לדוגמא) להגיד לבייקר שיילך לחפש את החברים שלו במקום אחר, והנה הסכנה (לאינטרסים של הפנטגון) הוסרה לעת עתה. הרוסים לא ימחלו על החוב ולכן לא יקבלו תפקיד משמעותי בעיראק. נכון מתוחכם? נכון צורת התנהלות ראויה? כמובן.

למי שמאמין שהיחס לחיילים שנהרגים בשמו אומר משהו על הערכים של שלטון, הנה שני סיפורים נחמדים:

• אחד מספר על אב שבנו נהרג בעיראק ומספר ימים לאחר מכן הוא עצמו גורש מארה"ב. חשבתם שרק אצלנו? לא, בכל מקום שבו צדקנות היא הרגש המוביל, יכולה להתרחש אטימות שכזו.
• השני מספר על חקירה של חבר קונגרס ממיסיסיפי בחשד שהפנטגון מתמהמה במתן עיטורי "לב ארגמן" (המוקנים לכל מי שנפצע במילוי תפקידו) על מנת להוריד את המספר הרשמי של פצועים בעיראק.

האמת שלא חשבתי שאי פעם ייצא לי לומר בקול רם דברים טובים על ננסי רייגן, אבל אני מוכרח: כמה חברי קונגרס רפובליקאים נלהבים מדי העלו רעיון מבריק להחליף את הראש שעל מטבע הדיים (עשרה סנט). כיום נושא הדיים את פניו של פרנקלין ד' רוזוולט. אבל האידיאולוגים של המפלגה הרפובליקאית בזים לרוזוולט ורואים בו סמל ליברלי ותו לא, ולכן פתחו ביוזמה להחליף את FDR בנשיא שלדעתם עולה עליו בכל תחום: רונלד רייגן.

רייגן, כידוע, סובל מאלצהיימר מתקדם ולכן לא ניתן לשאול אותו לדעתו, וכאן נכנסת לסיפור "גברת הדרקון", הלא היא הגברת הראשונה לשעבר ננסי רייגן. לננסי אין אלצהיימר, והיא זוכרת שאפילו בעלה מנה את רוזוולט בין האנשים הנערצים עליו. היא הודיעה בשפה שאיננה משתמעת לשתי פנים שלא היא ולא בעלה תומכים ביוזמה הזו, ויצאה כֵּלה. שאפו.

ערפאת הואיל בטובו להכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לירושלים. איזה יופי? לא עוד ספק ופקפוק. מהיום, חברים, ידוע נדע כי לא בסרט חיינו, ולא דיסאינפורמציה מוחלטת האכילונו. לא עוד נחשוש שמא בשקר יסוד כל הווייתנו בעיני רוחנו, ולא עוד נירא כי בכחש כל קיומנו. הוי, האושר!

וברצינות: לאחר שהווארד דין זכה בתמיכה חשובה ביותר (של אל גור) זכה גם מחנה קלארק בתמיכה משמעותית: אנדרו יאנג, מגדולי הגיבורים של התנועה לזכויות האזרח, מי שהיה סגנו של מרטין לותר קינג וחבר הקונגרס השחור הראשון מג'ורג'יה מאז מלחמת האזרחים, הודיע כי יתמוך בקלארק. תמיכה זו צפויה לסייע לקלארק בקרב באוכלוסיה השחורה בדרום, שם נחשב יאנג לגיבור.

ולסיום סופי באמת, אגב קלארק: היום קלארק העיד בהאג למען התביעה במשפטו של סלובודן מילושביץ, רודן סרביה לשעבר. הממשל עשה בשבועות האחרונים מאמצים ניכרים להקטין את מידת החשיפה של קלארק בהזדמנות זאת, ודרש כי העדות תינתן בדלתיים סגורות ללא תקשורת "עקב שיקולים ביטחוניים". זה כמובן בולשיט, אבל קלארק בחר באפשרות המכובדת יותר ולא התכתש איתם בנושא. בכל מקרה, במזל נפלה לידי האמריקאים דרך לגיטימית לדחוק את קלארק ועדותו מהכותרות. רק רגע….מזל!? טוב, די, יש גבול לפראנויה…נכון?

יום ירוק לכם.

אם לאדם יש בלוג אבל אינו כותב בו, האם מישהו קורא את שכתב?

אפשר לבנות סיפור זן סביב התהייה הזו, אבל יותר פשוט לכתוב כבר טור, בלאו הכי צריך מנוחה מאלף ואחד הדברים האחרים שאני עושה וקורא.

1. איך לאכול את היציאה הזו של אולמרט? מצד אחד, אני עדיין חושב שהבנאדם נחש במידה חריגה אפילו לפוליטיקאים. מצד שני, רק אדם שעיוור למציאות יתכחש לאמת הבסיסית שבעמדתו החדשה, וישמח לאפשרות שמישהו בעמדה חזקה למדי ינסה לקדם אותה. מה שבטוח, הדרך הכי לא קונסטרוקטיבית לאיש שמאל להגיב היא כמו שעשה יוסי שריד, שהביע צער על כך שלקח לאולמרט כל-כך הרבה זמן להגיע למסקנה הזו. זה שגם אני מרגיש כך ממש לא שייך לעניין. ההסבר היחיד שיכול להיות לדברי שריד הוא הרצון לתת לאלמרט לגיטימציה בהפוכה – שהרי ככל שהשמאל יתלהב מדברי אולמרט, כך ייחלש מעמדו במרכז הליכוד. אבל גם לצורך זה לא היתה זו בחירת מלים נבונה מצד יוסינקה. לא שזה מפתיע – יחסית לבנאדם שהעיף את שולמית אלוני בגלל שהיא לא ידעה לסתום את הפה למען מטרה גדולה יותר, הוא לוקה באותה מחלה במידה מפתיעה.

אני חייב לציין שאילולי היה אולמרט מתעקש על מספרים מופרכים כמו שישים אחוז מהשטח, הייתי מעדיף שהוא יוביל את התהליך מאשר שיעשה זאת ביילין. מה לעשות, טקס ההשקה הכה-מוצלח ההוא אפף את היוזמה בריח רע, ולא הותיר רושם שביילין יידע לדאוג לאינטרס של הצד שלו במשיכת החבל הזו. הפלסטינים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להכניס עוד השפלה קטנה. לעתים נדמה שמשחק הכבוד חשוב להם בהרבה מאשר השגת המטרות האמיתיות. נדרשה תגובה תקיפה בהרבה, שתבהיר לשותפים הפלסטינים שלא נבליג על עלבונות מהסוג הזה. גם לסמולנים יש כבוד עצמי, וההקפדה עליו חשובה בדיוק כמו ההקפדה על זה של הצד השני.

2. נו, שלושים אחוז מהסטודנטים צורכים סמים. אז כמו שכתב (כתבה?) לי גולש\ת בשם אליה: איפה מגיפות הנשירה, הכישלון, האישפוז הכפוי וכו' בקרבם? האם הדון קישקשתות מהרשעות לא מבינים את הסתירה המהותית בדבריהם? מדי פעם הם מספרים כמה נפוץ בעצם השימוש בסמים קלים, ובאותו הבל פה ממשיכים לספר על תופעות נוראיות שמשום מה אינן ניכרות בקהל העצום הנ"ל. הגישה הדתית למאבק בסמים מונעת מרוב האנשים להבחין בסתירה הזו.  דביר וולק עונה יפה למזדעקים המתחסדים.

מבחינת המאבק לשינוי מדיניות הסמים, אלו הם בהחלט ימים טובים. אמנם עלה ירוק לא נכנסה לכנסת, אבל בהחלט אפשר להגיד שח"כ רומן ברונפמן הוא הדבר הכי קרוב שאפשר לבקש. האיש מחוייב באמת ובתמים למאבק שלנו, ולא מחמיץ הזדמנות לקדם את הנושא ולהעמיד את כל מי שמוכן להקשיב על כישלון המדיניות הקיימת. מספר הח"כים המוכנים לתמוך בשינוי המדיניות כבר חרג מהתחום החד-ספרתי, ובזכות עבודת השטח המעולה של ברונפמן ושל עוזרו הפרלמנטרי, דן גולדנבלט (לשעבר מזכ"ל עלה ירוק), מספרם צפוי להמשיך לגדול עד תום הקדנציה. תודה, חברים.

3. רשימה מעולה של גדי שמשון, כאן באתר. אין חשוב מלהזכיר לבעלי השררה שאנחנו מעסיקיהם. אנחנו משלמים להם את המשכורת ושאם הם יתעקשו לשכוח מזה אז אנחנו עלולים לשכוח מכל מיני היבטים אחרים של חוזה ההעסקה, כמו האופן הנאות להבעת תלונות ויישוב סכסוכים. ובעניין הפוליטיזציה של רשות השידור, שוב מגיע שאפו לח"כ ברונפמן, שמוביל את המאבק בנושא וכפה על הכנסת לקיים דיון בעניין.

זהו בינתיים מחזית הבית. בקרוב – משחקים תופסת, גרסה תוצרת חוץ. עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.

על פי מקורות שונים, סגן הנשיא והמועמד לשעבר לנשיאות אל גור יודיע מחר על תמיכתו בהווארד דין למועמדות הדמוקרטית לנשיאות. מדובר בתמיכה מאד משמעותית, שפירושה התייצבות של הממס במפלגה לצד דין, שנחשב בתחילה למי שמפחיד את הממסד יותר מכל מועמד ריאלי אחר. עוד על כך בהמשך (וגם רשימה אמיתית בקרוב. טוב להיות עסוק אחרי תקופת אבטלה לא קצרה).

יום ירוק לכם.

משהו קצר:

כן, זה ילדותי, אבל זה מצחיק בכל זאת. נסו להקליד את המלים miserable failure בגוגל וללחוץ על ה"אני חש בר מזל". נסו, נסו, יהיה קטעים.

דברים קצת יותר רציניים בקרוב.

סוכנות הידיעות הצרפתית AFP מדווחת כי נשיא איראן מוחמד חתאמי הכריז לראשונה ובאופן מפורש על הכרתו במועצה השלטת של עיראק, שמונתה בידי ארה"ב. "אנו מכירים במועצה השלטת העיראקית ומאמינים שהיא מסוגלת, יחד עם העם העיראקי, לנהל את ענייני המדינה ולנקוט בצעדים שיובילו לעצמאות". חתאמי, שאמר את הדברים בפגישה עם המנהיג הכורדי ג'לאל טלבאני, הוסיף לצד הדברים גם ביקורת על המצב הביטחוני במדינה, שמשפיע על שאר מדינות האזור ואמר כי "לאף מדינה אין זכות להתערב בענייני עיראק". 

ולמה שום כלי תקשורת מערבי רציני לא מדווח על זה? לא ברור, אבל בשביל זה אני פה. יום ירוק לכם.

נו, פחות משעתיים אחרי החפוז של בוש בבגדד נהרג עוד חייל אמריקאי בבגדד, לאחר שנורה מכיוון לא ברור בתוך מתחם מבוצר היטב, ומפקד משטרה עיראקי בכיר במוסול חוסל גם הוא (ואלה חדשות מדאיגות, שכן גם בצפון הולך השקט ונסדק).

במהלך הביקור, בנאום שלו לחיילים, אמר בוש משהו מאיר עיניים: "אתם נלחמים בטרוריסטים כאן כדי שאנחנו לא נצטרך לפחד מהם בבית". זה כמובן נשמע טוב, ומזכיר את הטיעונים על כך שתפוח ויצהר הם קו ההגנה של תל אביב ונתניה, אבל למעשה זהו טיעון בעייתי ביותר בכמה מישורים:

1. אין כל ראיה לכך שנוכחות ארה"ב בעיראק פוגעת ביכולתם של טרוריסטים לפגוע איפה שבא להם (ומי שלא מאמין שישאל את הקונסול הבריטי באיסטנבול, או את מתפללי בית הכנסת נווה יצחק באותה עיר).

2. אם בשביל להתגונן מאויביה צריכה ארה"ב להעלות להם קרבן אדם בדמות חיילים שמוצבים כמו ברווזים במטווח, המצב מאד עגום, הן מהבחינה האסטרטגית והן מהבחינה המוסרית.
 
3. בניגוד לקרבן מוסדר, נגיד למולך או כמו שהאתונאים העלו לכרתים במיתוס של תזאוס והמינוטאור, כאן אין הסכם חליפין ואין שום סיבה שהטרוריסטים יסתפקו בפגיעה בחיילים המוצבים בעיראק.

שוב אנחנו רואים שלמרות כל הסיבות הטובות שהיו לחסל את משטר סדאם, והיו, הרי שבחישוב כל היתרונות והחסרונות, זה לא היה כדאי. כמובן שזו הצהרה יחסית המניחה תואם אינטרסים בין השולטים לנשלטים, והשאלה האמיתית היא למעשה: כדאי למי?

אבל מה יגידו??

מתברר שכל הבלגאן בעיראק, זה שנמשך עד עכשיו? זה מרוב שבכירי הממשל הם אנשים עדיני נפש, שפשוט לא יכלו להסתכן בכך שמישהו יחשוב עליהם דברים לא יפים.

זוכרים את הדו"ח הפנימי של חטיבת הרגלים הממונעת השלישית, זה שציין ש"הצבא לא ערך תוכנית המוקדשת למעבר מהיר ממצב לחימה לפעולות ייצוב ותמיכה"? לאלה מכן שהחמיצו את זה, הנה הקישור שוב. עבדכם מודה ומתוודה שלא קרא את הדו"ח עד תומו (בכל זאת 281 עמודים, ובפרוזה של אנשי צבא…למה מה עשיתי רע?) אבל יש עיתונאים רציניים ממני שכן עשו את זה, ועבודתם הפנתה את תשומת לבי לפנינים נוספות ומדהימות: מתברר שכל אוזלת היד הזכורה מן הימים שאחרי נפילת בגדד, כשהאמריקאים לא הזיזו חצי שריר בתחת כדי לעצור את הביזה, להשליט סדר ברחובות ולשמור על שלום התושבים, נבעה מזה שהדרגים הבכירים סירבו להכיר במעמדם ככובשים (עמוד 277 בדו"ח).

"מסיבות פוליטיות", נכתב בדו"ח, "מנהיגינו הכריזו שכוחות ארה"ב הם "משחררים" ולא כוח כובש….בגלל הסירוב להכיר במעמד של כובש, מפקדים השטח לא נקטו בתחילה באמצעים העומדים לרשות כוחות כיבוש, כמו הטלת עוצר, הוראה לאזרחים לשוב לעבודה, ושליטה בממשל המקומי ובתושבים. היעדר הפעולה לאחר שהפלנו את המשטר יצר ואקום שלטוני, שאחרים ניסו למלא מיד".

אתם קולטים? ממשל שבז בגלוי לאו"ם, שהסית את אזרחיו נגד מדינה ידידותית ובעלת ברית מסורתית, שהפר כל חוק בינלאומי בפלישה נטולת כל התגרות מוקדמת – נמנע מלמלא את חובותיו הבסיסיות ביותר בגלל "שלא רצה להיתפש ככובש". העיקר שבוש ותומכיו אוהבים להשמיץ את קלינטון, בגלל הסתמכותו (המוגזמת אמנם) על סקרי דעת קהל. לפחות זה היה דעת הקהל של האזרחים שלו.

הדו"ח גם מציין כי למרות שהחטיבה החרימה מיליארד (!!) דולר מארמונות סדאם בבגדד, היא לא הורשתה להשתמש בכסף הזה כדי לסייע בשיקום העיר, למרות שהיתה לה הסמכות החוקית לכך, הן על פי תקדימי החוק הבינ"ל והן על פי לשונו. בכסף זה, אומר הדו"ח, ניתן היה להשתמש "לשכור, לאמן ולצייד את המשטרה. לפנות את ההריסות מבנייני הממשלה והרחובות. לשכור פועלי ניקיון ועובדי עירייה אחרים. לנקות את בתי המשפט ולשכור שופטים. בתחילה, התושבים היו להוטים להתחיל בשיקום והביטו אל כוחות ארה"ב לסיוע. עד מהרה הם התחילו לראות אותנו כמי שאינם מסוגלים או אינם רוצים לעשות דבר".

אז פלשת לארץ זרה ומתברר שאין לך תוכנית לשלב שאחר כך. עצוב מאד, אבל לא הכל אבוד! האנשים שלך, שנמצאים בשטח, רוצים ומוכנים להתחיל בשיקום. הם אפילו לא מבקשים ממך גרוש – יש להם כמה שצריך. רק תן להם אור ירוק – אבל לא.

למה לא? לא ברור בכלל, אבל הסירוב לעשות כן רק מגביר את החשדות בנוגע למניעים האמיתיים של החרמת כספי הפיצויים של השבויים המעונים ממלחמת המפרץ I.

יש עוד ביקורת בדו"ח, כמעט על כל היבט של כיבוש עיראק שאינו נוגע ישירות למלחמה שלפני נפילת בגדד – וגם קצת לחלק הזה. אם תרצו, ארחיב בנושא.

מודה ועוזב – ירוחם

גם לגנרל במיל' ג'יי גארנר יש טענות. גארנר, אם תזכרו, היה המושל הראשון של עיראק לאחר הכיבוש. לי אישית, ולכל מבקרי ההרפתקה הזו, היו הרבה טענות לגבי תפקודו של גארנר, ומסתבר שהוא ישר מספיק כדי להודות בטעויותיו. הטעות העיקרית שהוא מונה היתה הפירוק המוחלט של הצבא העיראקי, החלטה שלקחה את פרנסתם של קרוב למיליון איש וסיפקה מגוייסים רבים לכוחות ההתקוממות. כמו כן מביע גארנר חרטה על שלא החזיר את אספקת החשמל במהירות רבה יותר, ושלא תיקשר היטב עם העיראקים ולא בטח בהם די הצורך. רק מי שלא עושה לא טועה, אז כבוד למר גארנר על אומץ הלב להודות בטעויותיו. שאפו.

ונסיים במשהו שלגמרי לא קשור

ערוץ 24 בכבלים ובלוויין הוא ערוץ חדש יחסית שמשדר אך ורק מוסיקה ישראלית. היוזמה הזו היא כמובן מבורכת, ולמרות שרמת החומר המשודר שם היא ברובה נמוכה להחריד, הרי שבלי ערוץ בוודאי לא יהיה מי שיטרח להוציא כאן קליפים ברמה. יש לי רק שאלה אחת: מכיוון שהערוץ, כאמור, משדר אך ורק מוסיקה ישראלית, למה רצועת השידור של שבת בבוקר נקראת "שבת ישראלית"? זה להבדיל מראשון-שישי ישראליים?

ועם התהיה הלוגית-פילוסופית הזו, ניפרד עד הפעם הבאה בברכת שבת ירוקה.

החדשות הכי מעניינות מעיראק דווחו אמנם בארץ, אבל לא זכו להתייחסות של ממש. החטיבה המוטסת ה-82, ששולטת במערב עיראק, מתכוונת לסגת עד ינואר מן העיר רמאדי, שהיא אחת הערים המרכזיות במה שמכונה "המשולש הסוני", ולהשאיר את השליטה הביטחונית בידי הכוחות המקומיים, אותם הם מאמנים מזה כמה שבועות. הרעיון הוא ליצור סביבת ניסוי שבו תיבחן השאלה האם יש סיכוי ליציאה מסודרת של ארה"ב. הגנרל צ'אק סוונאק, מפקד ה-82, אמר כי "אני מאמין שהפטרולים המשותפים שלנו עם המשטרה בין היום לראשון בינואר יאופשרו לנו לעבור לשלב שני בכל הנוגע לביטחון ברמאדי, שבו הכוחות האמריקאים ייסוגו". עם זאת, סוונאק הבהיר כי כוחותיו יישארו בפלוג'ה, עיר אחרת במשולש שעוד יותר פעילה בהריסת האמונה היפה של לבוש וחבריו .

זהו ניסיון חשוב ביותר. אין לי מספיק מידע כדי לדעת אם יש סיכוי ריאלי להצלחה, אם הכוחות העיראקים יכולים לעמוד במשימה ומה הלך הרוח בעיר עצמה, אבל הצלחה כאן תאותת שאולי בכל זאת הסיפור הזה יכול להיגמר בסדר. אני עדיין לא מאמין שאפשר להשאיר את עיראק בחתיכה אחת תחת משטר דמוקרטי – הצ'כים גילו שדבר כזה ייתכן, שחיבור פשוט לא עובד יותר, ומכיוון שהיו נחושים להתקין בארצם דמוקרטיה, בחרו לוותר על השליטה בסלובקיה. זהו מקרה נדיר יחסית שבו מדינה מתחלקת לשני חלקים או יותר בהסכמה ובשקט מופתי. האם יוכלו השיעים לנהוג באופן דומה לגבי שדות הנפט העשירים של כורדיסטאן? והכורדים לגבי המוצא היחיד של עיראק לים, הנמצא לחוף בצרה השיעית? ומה לגבי הסונים, שפעם שלטו בשניים הנ"ל אבל גיאוגרפית אינם שולטים בהרבה מעושרה של עיראק?

בכל מקרה, אם ארה"ב תוכל ליצור מנגנון שיחזיק מעמד אפילו כמה חודשים, כך שתוכל להסיג את כוחותיה לפני שהבלגאן האמיתי יתחיל, זה כבר יהיה יותר טוב מהמצב כרגע. אמנם ארה"ב אחראית למצב בעיראק ואסור לה להוציא את כוחותיה במצב הנוכחי (לא לפני שתנקה ת'בלגאן שהתעקשה להכניס את עצמה אליו), אבל יש גבול עד כמה אפשר לתלות הכל בה. אם יימצאו די כוחות עיראקים שירצו באמת ובתמים להשליט סדר, ואם יהיה רוב באוכלוסיה שירצה לקבל את הסדר הזה, זה בהחלט יהיה בגדר הישג חיובי, ובהנחה שניתן יהיה להשיג הצלחה כזו בכל עיר חשובה, משם והלאה זה יהיה תלוי בעיראקים עצמם.

אבל קודם , אפילו שיש רק 150,000 חיילים בעיראק, אולי אפשר לבקש שיימצאו מספיק מהם כדי לאבטח עיר אחרת, בגדד נדמה לי שקוראים לה? אחרי הכל, אם אתה לא מסוגל לאבטח את הבירה, קשה לצפות שהפריפריה תשב בשקט.

* כאן תוכלו לקרוא ראיון מרתק עם השייח עבד אל-מהדי, סגנו של האיאתוללה עלי סיסתאני – המתון שבין המנהיגים השיעם החשובים בעיראק. מי שרוצה, שישאב מזה עידוד לגבי סיכויי הקואליציה להשאיר סדר בעיראק. אבל יש לזכור שמדובר בפלג הכי מתון. לא תמיד זה מי שקובע את המציאות.

* והנה משהו מעודד – הפגנה נגד הסכם ז'נבה במחנה הפליטים ג'בליה. אם זה מרגש אותם מספיק כדי לצאת להפגנות, כנראה שיש תזוזה חיובית.

* ניצב מזרחי מכחיש הכל. כל התמלולים היו חיוניים לחקירה, לא היתה שום תמונה של פגישה אינטימית. היועץ המשפטי לממשלה סתם הוזה? רואה בעיני רוחו? ואם זה המצב, למה עדנה ארבל לא אמרה ב"פגוש את העיתונות" שזה המצב, אלא אמרה משהו על זה שהוחלט לא להעמיד אותו לדין. אולי הוא צודק, אבל אני לא מאמין. מצד שני, תת ניצב מנחם פרנק, לשעבר מפקד היחידה המרכזית ביחידה המרכזית של משטרת תל אביב, בוודאי גם יכחיש את החשדות נגדו על לקיחת שוחד. ונחשו מה – גם לו אני לא מאמין. כזה אני, איש רע.

 ולסיום, קצת בוש.

1) לקראת ביקורו של בוש בלונדון, ביקש הממשל חסינות למפרע לאנשי הביטחון שלו, במקרה שימצאו לנכון לירות במישהו על אדמת בריטניה. הבריטים סירבו, וכבוד להם על כך. מסתבר שזה לא מנע את קיום הביקור, אז למה לבקש דבר כזה מעליב מלכתחילה?

2) אגב עלבון – כנראה שבוש לקח יותר מדי ברצינות את הסיפורים על האוכל האנגלי. בתוך 650 האנשים שהוא הביא איתו לביקור, נכללו גם חמישה טבחים. מה הוא חשב, שהמלכה אוכלת רק פיש אנד צ'יפס?

3) ולסיום, בוש דפק ביקור בזק מפתיע בבגדד, כדי לאכול בשדה התעופה ארוחת חג הודיה עם 600 חיילים. מחווה מקסימה (ששמו של קארל רוב, היועץ הפוליטי, מרוחה עליה). אלא מה? הביקור היה כל-כך חשאי שאילו היה נודע הדבר למישהו, היה המטוס הנשיאותי חוזר על עקבותיו. כל זה כמובן מחשש מוצדק לביטחונו של הראיס וזה לגיטימי. אבל האם יימצא העיתונאי החריף שישאל את בוש מתי הוא חוזה שיוכל לבקר בבגדד בגלוי? ואולי במקום לבקר אותם בבגדד, הוא פשוט יפסיק לקזז להם בהטבות ולגנוב להם כסף (במורד הרשימה, ב"כמה קטנות") שבית משפט כבר פסק להם?

כן, כן, אני יודע שאמרתי כמה שעות וזה נהיה ימים, אבל לשמחתי אני בנאדם עסוק בימים האחרונים, אז אתכם הסליחה. לפני שנתחיל בעדכונים מארם נהריים וממסדרונות וושינגטון, צריך להבהיר משהו:

כותב שורות אלה סבור שבעיקרון, בתיאוריה, פעולה בינלאומית (בינ"ל באמת) להסרת סדאם חוסיין היתה עשויה להיות דבר רצוי, נכון וצודק. ההתנגדות היא לדרך הביצוע, לסדר העדיפויות (יש משטרים שהיה ועדיין הרבה יותר דחוף לטפל בהם), לשקרים שליוו את מסע השכנוע שקדם למלחמה, למסע ההכפשה לכל מי שלא התייצב באופן מלא וגורף מאחורי קדחת המלחמה ולכל ההתנהלות שליוותה את המלחמה הזו.

ההתנהלות הנדונה השיגה שתי תוצאות עיקריות – היא גם הפחיתה למינימום את סיכויי ההצלחה הסופית (השארת עיראק עצמאית, מתפקדת ולא מסוכנת לסביבתה) וגם העלתה כמה חשדות לא נעימים – בחלקם מוגזמים בטירוף, בחלקם לא – לגבי האג'נדה האמיתית של יוזמי הפלישה. 

כששמעתי את נאומו של בוש בלונדון, וקראתי את הראיון שלו עם סר דייויד פרוסט מהבי.בי.סי, באיזשהו מקום הצטערתי. הצטערתי שהדיבורים שלו – הנאצלים כלשעצמם – לא שייכים למציאות. זה בטח נותן הרגשה נורא טובה להאמין (באופן מוחלט, ללא ספקות, ללא סקרנות כלשהי בנוגע לפרטים כלשהם שעלולים לערער את האמונה הזו) שלא היתה לך ברירה, שמה שאתה עושה נמצא בדרך הנכונה, ושזה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות כדי להילחם את המלחמה החשובה והצודקת בטרור.

אבל זה לא נכון, וכל הרצון להצטרף לאמונה מרוממת הנפש הזו לא ישנה את זה. בהחלט היתה ברירה. לא היה שום דוחק לתקוף דווקא כשתקפו. אפשר היה לחכות, לעבוד יותר קשה כדי לאסוף תמיכה, לחכות שסדאם ייתן עילה טובה, לחכות שהוא ימות (ואז הפלישה למניעת ברדק היתה נראית הרבה יותר לגיטימית), לעשות עבודה יותר טובה בזיוף ראיות כדי שאולי זה ישכנע מישהו. ארה"ב אינה יכולה לטעון שהיתה חייבת להגיב כשהגיבה. היא לא הותקפה ושום עניין של יוקרה או אמינות לא עמדו על כף.

בגלל שלא נעשה כך, כל העול של מאמץ השיקום נופל על ארה"ב לבדה, ואם הקרב על התשלום הראשון (87 מיליארד, למי שלא זוכר – יותר מקציב מדינת ישראל) היה אינדיקציה, עושה רושם שכבד עליה. אם אומות עשירות אחרות היו מצטרפות למהלך, זה היה מתחלק אחרת. זה עדיין יכול, אם האמריקאים יירדו מהסוס וייתנו לאו"ם שאת עזרתו הם מבקשים קצת סמכויות של ממש.

לא זו בלבד, אלא שמובילי המהלך הזה בממשל לא התעקשו רק לעשות את המהלך הזה – הם התעקשו על עוד דברים. הם (דונאלד ראמספלד, שר ההגנה) התעקשו לעשות את המהלך הזה עם 60 אחוז מהסד"כ שראשי המטכ"ל האמריקאי אמרו שנחוץ. מתברר שזה היה מרכזי מאד לראייה של ראמספלד את עניין הצבא בכלל, כי הוא התעקש על הנקודה הזו בתקיפות חריגה ושם ללעג את כל מי שהתווכח איתו בעניין. כל הצבא אמר לו פה אחד שצריך לפחות רבע מיליון חיילים כדי להשליט סדר, והוא התעקש על 150 אלף. הוא חשב שכמות הכוחות הדרושה לכיבוש בהכרח שווה לכמות שצריך כדי להבטיח את פירות הניצחון. עכשיו אנחנו רואים שמה לעשות, מקצועני הצבא צדקו והתיאורטיקן האזרחי המבריק טעה. אילו היו לו עוד מאה אלף חיילים, ניתן היה גם להפנות כוחות לשמירה שוטפת על הסדר וגם כוחות למאבק בלוחמי הגרילה. לפחות זה היה ריאלי יותר.

הם התעקשו גם לא להכין תוכניות לשלב שלאחר המלחמה, לכל תרחיש מלבד קבלת פנים של פרחים ואורז. אני לא יודע למה, אבל אני יכול רק לשער שבאווירה נטולת הספקות של הפנטגון, להשקיע את הזמן שלך בתכנון למקרה הפחות טוב נראה כמו כשל אמוני. כפירה שכזו.

לסיום, אם המטרה היתה מלחמה בטרור, עצם הבחירה בכיבוש עיראק כצעד ראשון היתה, אה, איך לומר? לא מהמוצלחות. אם הרעיון היה ליצור בסיס בטוח בלב המזרח התיכון, ובו להשתמש כמרכז פעולות נגד הטרור במקומות אחרים, זה פשוט לא עובד. אם באמצע מבצע גדול נגד המורדים (מבצע פטיש הברזל, שמעתם?) מצליחים המורדים לירות מרגמות מתוך בגדד ולטווח על בניינים חשובים (משרד הנפט, מלון פלסטין בו מתאכסנים רבים מהתקשורת, בוודאי ובוודאי שאין לכוח הזה זמן לעזור במרדף אחרי טרוריסטים מחוץ לעיראק.

יכולתו של אל קאעדה לתכנן ולבצע פיגועים מתוחכמים ומתוזמנים היטב לא דעכה מאז ה-11 בספטמבר 2001. האם אין זה סימן שהמלחמה לא מנוהלת היטב? זה כבר לא משנה בכלל אם התנגדנו למלחמה או לא. העובדה היא שנציגי העם נתנו לך ללכת למלחמה, הצביעו לך על מה שביקשת, והתוצאות על הפנים. אני ואנשים כמוני שמתנגדים למהלך העצום והשגוי הזה לא שמחים שהמצב על הפנים, ואנחנו יודעים טוב מאד שאלה שהורגים כיום חיילים אמריקאים בעיראק הם הרעים באמיתיים בכל הסיפור הזה. הם אינם לוחמי חירות אלא חלאות שנאמנות לוריאציות שונות (הוריאציה של סדאם או זו הטליבאן) של חזון זוועה. אבל המלחמה נגדם נבחרה שלא בחוכמה ומנוהלת בחוכמה פחותה עוד יותר. מי שמתעקש להתעלם מהמציאות הזו ועוד מאשים את מי שמצביע על כך בחוסר נאמנות, מגלה סימנים מדאיגים להפרעה נפשית קבעונית.

עד כאן אפולוגטיקה. בעוד זמן קצר (אני כבר מפחד להתחייב על מועד מדויק) נדבר על הניסוי הקריטי שאמור להתבצע בעיראק בעוד חודש, על כמה קטעים משעשעים מביקור בוש בלונדון ועל שאר עניינים שוטפים. עד אז, יום ירוק לכם.

טוב, כתבתי כבר קטע שלם על עיראק, על הניסוי המעניין והלא מתוקשר מספיק שאמור להתבצע בעיר רמאדי, ועל ההבחנה בין רצון עקרוני ששליטים כמו סדאם יופלו לבין עשיית בלגאן שעלול להיות בלתי פתיר – אבל לפני כל זה מלה על טמבלים:

יש איזה עיתון חדש לצעירים, שלא בא לי לכבד אותו בשמו, שיצא בגיליונו השני באייטם שנקרא "מדריך מסווג לאלכוהול". האייטם מתיימר לספר מה ההשפעה של כל משקה, מהם מותגיו המובילים, איך כדאי לצרוך אותו ועם מה לערבב.

כפי שבוודאי ניחשתם, הקטע האחרון התברר כבעייתי. צמד האידיוטים שחתומים על הכתבה (חגי אייד ועדי שבת) ממליצים, ברוב זחיחות מאגניבה ובעניינים כזו, לערבב וויסקי עם קוקאין, גם קוניאק עם קוקאין ולסיום וודקה עם אקסטזי.

עכשיו, אני בטח לא אגנה את השימוש בסמים משני תודעה, אבל אני אישית חושב שקוקאין זה חרא של סם. אני גם לא מאמין שהוא כל-כך נפוץ בחוגים בהם מסתובבים שני הכותבים כדי שהצגתו  בצורה כל-כך אגבית תישמע טבעית, אבל אולי אני לא מעודכן. בלי שום קשר, אלכוהול עם קוקאין הוא שילוב מסוכן. זה יוצר בגוף כימיקל נפרד שמגביר את הסכנה להתקפי לב וסיבוכים שונים. 

עם זאת, מה שהכי חמור זה הוודקה והאקסטזי. כל מי שטיפה טורח לקרוא על אקסטזי, יודע ששילובו עם אלכוהול הוא סכנה חמורה, מפני שהשילוב מעלה בכמה דרגות את סכנת ההתייבשות, הגבוהה ממילא עם אקסטזי. האמת היא שערבוב אלכוהול עם כל דבר מגביר מאד את הסכנה לסיבוכים. רוב מקרי המוות של סמים בכלל ואקסטזי בפרט קשורים לערבוב הסם עם אלכוהול.  

אבל לא הבורות של שני הכתבים היא הדבר הכי מענייין פה. הם בוודאי לא התכוונו לרע (אבל גם לא היססו לדבר על סמים מבלי לחשוב לרגע אם יש להם מושג בנושא). מה שמעניין הוא שהעיתון הזה יוצא בחסות ידיעות אחרונות (וגם סקאל). הסמרטוטון של המדינה שימש לא אחת שופר לשטויות של הרשעות למלחמה. עכשיו מסתבר שבשם התאווה לתדמית מעודכנת, אותו תאגיד מוכר לילדים מתלהבים מתכון להתאבדות.

בשעות הקרובות נעלה את האייטם על עיראק. בקרוב נתחיל עם סקירה של המתמודדים על נשיאות ארה"ב. עד אז, שיהיה לכם יום ירוק.

סתם, למקרה שאתם לא קוראים את גדי שמשון (כאן ברשימות), הנה הפניה שראיתי אצלו לטור מצוין של יוסי גורביץ' בנענע, המספר איך ממשלת ישראל מתכוונת להעסיק עבדים. נכון נחמד?