עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

תשמעו קטע מוטרף. הפנטגון (שזה "משרד הביטחון" באמריקאית) מקים מין בורסה, שבה ניתן יהיה להמר אם יתרחשו או לא יתרחשו כל מיני אירועים עתידיים במזה"ת, ובכללם התקפות טרור, התנקשויות והפיכות. הפנטגון מנסה בה בשעה גם להוריד פרופיל וגם להגן על הרעיון,בטענה ששווקי עתיד הוכיחו את עצמם כיעילים בחיזוי בחירות, מחירי נפט ומכירות של כל מיני מוצרים. אפשר לקרוא על הפרשה, ועל ההתנגדות שהיא מעוררת, כאן

מנגד טוענים המבקרים שטרוריסטים עשוים להשתמש בשווקים שכאלה הן כדי לעשות בוכטה על הפשעים שלהם עצמם, והן כדי להטעות את המשתמשים בשוק לחיזוי, בהמרם נגד אירוע שהם יודעים למעשה שעומד להתרחש. תגידו שאני סתם שונא את הממשל, אבל העמדה השנייה נראית לי יותר הגיונית. בנוסף, וזה כבר באמת עניין אישי, נראה לי מחריד להמר אם יהיה או לא יהיה פיגוע התאבדות מחר. אני לא מאמין בספרים שלמים של איסורים וציוויים, אבל נראה לי שזה משהו שכולנו יכולים לחיות איתו: לא תהמר על חיי אדם. בסדר?

ולעניין אחר:

ראיתם את שרון ובוש בבית הלבן? האם עוד מישהו התכווץ מבושה כששרון גמגם והמהם בעודו מפשפש פעמיים אחר העמוד הבא בנאומו המודפס מראש (כולל פעם אחת שבה כל ההמשך המעכב היה מלה אחת)? אבל מה שיותר חשוב, מתי יתחילו הכתבים ללחוץ אותו לקיר בעניין הפרות החוק של בנו גלעד, וטענת גלעד כי הוא עושה זאת כדי להגן על אבא שלו?

קרקס קליפורנו

טוף, כמו שהבטחתי, נעסוק מעט בטירוף הקליפורני הבא עלינו לאחרונה. הסיפור הוא כזה: לקליפורניה יש מושל מאד, מאד, מאד, מאד (אמרתי מאד?) לא אהוד, בשם גריי דייויס. דייויס, מושל מטעם הדמוקרטים, הוא נער הפוסטר לבעיית השפעתו המשחיתה של הכסף על התהליך הפוליטי. גם במפלגה שלו עצמו לא סובלים אותו.

בשבעה באקוטובר יילכו אזרחי קליפורניה לקלפיות ויכריעו אם דייויס יישאר בתפקידו, או שמא יוחלף על ידי מישהו אחר.

העניין הוא שאלה אינן בחירות רגילות. דייויס נבחר לכהונה שנייה לפני שמונה חודשים בלבד, וזה לא שהוא לא היה מאוס על יתר הקליפורנים לפני כן. הבעיה הייתה שהרפובליקנים האידיוטים הציבו מולו איש עסקים טמבל, חסר ניסיון פוליטי ובעל שלדים כלשהם בארונו בשם ביל סיימון, במקום את ראש עיריית לוס אנג'לס האהוד ריצ'ארד ריורדן שמן הסתם היה קורע את דייויס. דייויס השכיל להפוך את הבחירות לדיון בסיימון במקום בו עצמו, ונבחר שוב.

אלא שלקליפורניה יש חוק עלום משנת 1911, שמאפשר לאזרחים "להחזיר" (recall) את המושל מבלי להוכיח שום דבר ספציפי. התקנה הזו נוצרה כהגנה מפני מושלים מושחתים (שמטבעם שולטים באמצעי ההוכחה החוקיים), והוא משמש עכשיו חבר קונגרס ימני קיצוני ושולי דארל איסה במסע הצלב הפרטי שלו נגד המושל. איסה הוא זה שהשקיע שני מיליון דולר באיסוף 1.3 מיליון החתימות הדרושות לעריכת בחירות חוזרות שכאלה.

הבעיה העיקרית של דייויס היא לא שהוא בנאדם מעצבן, אלא שהמצב הכלכלי של קליפורניה איום ונורא. בכך אשמים, מבחינה פוליטית, בעיקר הרפובליקנים. הם אלה שדחפו באגרסיביות לביטול ההגבלות העסקיות בשוק האנרגיה. כתוצאה מביטול ההגבלות הללו היה בקליפורניה אשתקד משבר אנרגיה אדיר, לאחר שחברות כמו אנרון יצרו מחסורים מלאכותיים על מנת לסחור בשווקים עתידיים של חשמל ולקצור רווחים. הממשל הפדרלי, שכבר קבע שאנרון אכן עברה על החוק כשיצרה את המחסורים הללו, בכל זאת קבע שעל קליפורניה לעמוד בחוזים המופקעים שהיא נאלצה לחתום עם אנרון לאור המחסורים החמורים. אבל זה סיפור אחר. העובדה היא שיש בקליפורניה משבר כלכלי ותקציבי, והחיבור של זה עם האנטיפתיה האדירה שמעורר דייויס הם שאפשרו את המצב המגוחך.

למה מגוחך? מפני שכאמור, את סלידתם האישית מדייויס יכלו האזרחים להביע לפני שמונה חודשים בלבד. אפילו איסה וחבריו מהימין הדתי לא מנסים לטעון שדייויס עשה משהו, מאז בחירתו האחירונה, שיצדיק הדחה. הם פשוט משתמשים באפשרות איזוטרית שהזדמנה לידם, בלי לדאוג בכלל להשפעה ההרסנית שיכולה וצפויה לנבוע מכך לאמון בתהליך הדמוקרטי. מצד שני, גם דייויס הוא לא חתםן פרס הדמוקרטיה, ובבחירות האחרונות הוא ניצח בעיקר מפני שהשקיע מיליונים בהכפשת ריורדאן במהלך הפריימריז של הרפובליקאים, כדי לסדר לעצמו את סיימון חסר הכישרון כיריב. זה מה שקורין במחוזותינו "תרגיל מסריח".

לאיסה עצמו, שמתכוון לרוץ, אין כמעט סיכוי. אחוזי התמיכה שלו נעים בסביבות החמישה. תושבי קליפורניה מודעים לכך שהשנאה שלו כלפי דייויס נובעת דווקא מהמקרים הבודדים בהם תיפקד המושל כיאות וחסם את השתלטות בעלי ההון על הקופה והמשאבים הציבוריים. אבל האסטרטגיה של הימין הקיצוני אומרת שגם אם האויב ניצח בבחירות, וגם אם אין סיכוי לנצח אותו, אסור לתת לו לעבוד. לא משנה איך ומה – צריך להעסיק אותו בהתגוננות מהצקות עד שאפשר יהיה להחליף אותו. זה מה שהם עשו לקלינטון וזה מה שהם עושים לדייויס.

בהתחלה לא נראה היה שאיסה יצליח להשיג מספיק חתימות אלא שדייויס, כפי שאני לא חדל מלהדגיש, ממש לא אהוד ואיסה הצליח לארגן את מספר החתימות הדרוש כדי לכפות בחירות מיוחדות. בבחירות הללו יישאלו הבוחרים שתי שאלות: האם יש להחזיר את המושל, ומי צריך להחליף אותו. אפשר להצביע גם נגד ההחזרה וגם בעד מועמד חליפי במידה שכן יהיה רוב להחלפה.

אם כך, בואו נעיף מבט במועמדים:
איסה, כאמור, הוא קיצוני מדי עבור הקליפורנים הליברלים יחסית. הוא מסוג האנשים שמבלים את ימיהם באובססיה על הזיונים של קלינטון (גם כיום, כשהוא כבר לא נשיא). אנשי המחנה שלו טוענים שהקליפורנים יגלו הכרת תודה כלפי מי שאיפשר להם להחליף את המושל, אבל שאר המשקיפים לא ממש סבורים כך.

המועמד המעניין ביותר מבחינה חדשותית הוא לא אחר מאשר מר עולם לשעבר, הטרמינייטור, אההההה-נולד שוואאארצנגר. ארנולד הוא רפובליקאי, אבל מהזן השפוי והמתון שחבל שאין יותר כמוהו. הוא בעד זכותה של אישה על גופה (הפלות) ובימי הניסיון להדיח את קלינטון אמר שהוא מתבייש להיות רפובליקאי – מה שללא ספק ישמש נגדו בידי איסה ושאר בעלי התקוות מהצד הרפובליקאי של המפה. נכון לרגע זה אהההנולד אומר שהוא נוטה נגד ריצה, אבל יש לו ולשאר המועמדים עד העשירי באוגוסט להחליט.

מנגד מתייצבת בעלת הטור אריאנה האפינגטון. האפינגטון היא מקרה מעניין, שהחלה את דרכה הפוליטית בשנות ה-90 כתומכת נלהבת של ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים ומנהיג "המהפכה הרפובליקאית". אולם בהדרגה התאכזבה האפינגטון מגינגריץ' ושאר הרפובליקאים, והוקיעה את יומרתם הכוזבת לדאוג למעמדות הנמוכים. האפינגטון החלה לפעול למען הסביבה (כולל קמפיין נגד רכבי 4X4 מזהמים וזוללי דלק), בעד שינוי מדיניות הסמים ונגד תרבות העושק והגזל של אמריקה התאגידית. ספרה "חזירים בשוקת", על האופן שבו העסקים הגדולים גונבים את כספה ודמותה של ארה"ב, הפך לרב מכר.

ביל סיימון, שהפסיד מול מתכוון גם הוא לרוץ. אין הרבה מה לומר עליו. הוא איש עסקים, הוא נגד הגבלות עסקיות וסביבתיות. הוא לא יזכה.

מי שהפרשנים חוזים לה את הסיכוי הטוב ביותר להציל את ספינת הדמוקרטים היא הסנטורית דיאן פיינסטין. פיינסטין היא ליברלית מהדור הישן, אבל פוליטיקאית ממולחת מאד. נכון לרגע זה היא אומרת שלא תרוץ, ולמרות סלידתה האישית מדייויס, היא מתרכזת בהוקעת ניסיון ההחזרה ובהצגתו (המוצדקת כמובן) כעוד הוכחה לכך שהרפובליקאים פשוט לא מסוגלים להפסיד בכבוד (כמו במקרים של הניסיון להדחת קלינטון והבחירות בפלורידה שהכריעו את גורל הנשיאות). אם פיינסטין תרוץ, האפינגטון הודיעה כבר שתמשוך את מועמדותה.

דייויס עצמו עדיין לא מת מבחינה פוליטית, ואם הוא ישכיל להסביר לאזרחיו שעיקר האשמה במצבה הכלכלי של המדינה נעוץ בבוש ותומכיו ממגזר העסקים, הוא עוד עשוי לצחוק על כולם.

אגב, בניגוד למה שנכתב השבוע בהארץ, מוסר לי הכתב המצוין ג'ו קונסון מסלון מגזין שאין למיט ידיעתו כל ממש בשמועה על כך שגם קונדוליסה רייס, שמעמדה מתחיל להתערער, תתפטר מתפקיד היועצת לביטחון לאומי ותתמודד על משרת מושל קליפורניה.

אלה היו ראשי הפרקים של הקרקס הפוליטי של השנה. אם תגידו שמעניין אתכם, נעסוק בזה עוד.

לא רק רוצח, גם מושחת

לאור החלטתו המוברכת של אליקים רובינשטיין להתפטר מתפקידו, יש לי רק הצעה אחת עבורו: שלא ישקול הסבה מקצועית לג'יגולו, כי גם לזה צריך ביצים. במדינה מתוקנת, סירובו של גלעד שרון להעביר מסמכים על פי צו שופט היה נענה בצו מעצר והליכים מזורזים לעקיפת האיסור על חיפוש בבית רה"מ. אבל אליקים רוצה להיות שופט עליון, אז למה לו להסתבך עם בעלי שררה דווקא עכשיו, אחרי שהוא נמנע מזה כל-כך יפה שבע שנים?

גם שתיקתו של ראש הממשלה הנכבד מעידה כאלף עדים על מצבנו העגום. אם היה עוד מי שחשב שמר שרון הוא אולי שור זועם שלא עוצר באדום, אבל ביסודו אדם ישר שרק האידיאלים מעניינים אותו, קיבל כעת הוכחה ברורה: האיש אינו רק רוצח, אלא גם מושחת מהשורה. גנב קטן שמקבל שוחד מבעלי הון ומסתתר מאחורי מגננות טכניות.

אז למה שהאזרח הקטן כן ישמור על החוק וישתף פעולה עם הרשויות? כי אותו המשטרה כן תזיין, זה למה. אין שום סיבה אחרת. אם אף אחד ממשפחת המושחתים הזו לא ישב בכלא, אפשר לספור לאחור את ימי הדמוקרטיה הישראלית (הראושנה?)

צאו לנו מהריאות!

עו"ד דן גולדנבלט, כיום עוזרו הפרלמנטרי של ח"כ רומן ברונפמן ולשעבר מזכ"ל עלה ירוק ומועמד #2 מטעמה לכנסת ה-16, הוכיח שההתחככות המופרזת בפוליטיקאים עדיין לא שיבשה אצלו את המצפן המוסרי. דן התבקש לחתום על תצהיר ביטחוני לצורך קבלת אישור כניסה קבוע לכנסת. בתצהיר הזה נכללו שאלות כמו "האם השתמשת בעבר בסמים" ו"אני מתחייב לא להשתמש בסמים בעתיד". דן ראה בכך חדירה בלתי מוצדקת לפרטיותו וסירב לחתום, כך שלעת עתה הוא ייאלץ להמשיך לבקש אישור כניסה זמני כל יום מחדש. אם גם לכם זו נראית כמו הזדמנות מצוינת לשבור עוד לבנה בחומת האטימות, צרו קשר, או שפשוט תירשמו לרשימת התפוצה של עלה ירוק, ותקבלו הודעה אם וכאשר תהיה איזו הפגנה בנושא. ועד אז, שיהיה לכם יום ירוק.

זילות

הזיכרון האנושי כמוהו כבד גס – אין הרבה מה לעשות נגד התפוררותו המהירה, עם הזמן. מסתבר שהיציאה הרומנית ההיא בנוגע לשואה, לפני כמה שבועות, לא הייתה מקרית. מסתבר שלבכירי הממשלה הרומנית נורא מפריע שאנחנו היהודים חושבים שסבלנו באופן מיוחד בשואה. הבעיה היא שקשה לעבור לסדר היום על דברים מסוג זה, ולכן אנחנו נאלצים להיגרר לקטטה של ילדים מפגרים "כן סבלנו" – "לא סבלתם" – "כן סבלנו ונהיה אתכם ברוגז עד שתודו שסבלנו". זה לא משיג שום דבר חוץ מזילות השואה. שוב, אני לא מבקר כאן אף אחד, כי כמו שאמרתי גם לעבור לסדר היום אי אפשר. זה פשוט כמו לראות משהו חשוב מתפורר מול העיניים, בלי אפשרות לעשות שום דבר. <אנחה>

למה לא התכונן הממשל לשיקום עיראק?

משעשע. יפן הודיעה שתשלח חיילים לעיראק. איפה הימים שהם נשבעו לא להחזיק צבא? לא משנה. העניין הוא הניסוח "הפרלמנט היפני אישר משלוח כוחות צבא לעיראק, כדי לסייע בשיקום המדינה". צבא לא משקם מדינות. זה לא התפקיד שלו ולא לזה הוא בנוי. זו אותה טעות שחבורת הגאונים של ראמספלד עושים מאז נפילת בגדד.

כשהתבררה מידת חוסר מוכנותה של ארה"ב ל"יום שאחרי" – כשהתקשורת עוד נתנה לבוש פס אבל כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות את ממדי הבלגאן – עדיין היה קשה להאמין, אבל בהדרגה התברר שזה נכון: החבורה הזחוחה, היהירה, הבטוחה כל-כך בצדקתה שמנהלת את הפנטגון אשקרה לא טרחה כלל להכין תכנית בת ביצוע לשיקום עיראק לאחר הפלת סדאם.

הם התנהגו כאילו הם המומים מכל מטלה חדשה שהביאה עמה השליטה בשטח – ובה בשעה התייהרו ש"הכל הלך לפי התוכנית הג-א-ו-נ-י-ת שלנו". למרות זאת, ולמרות האשראי נטול הכיסוי שקיבל בוש באותה תקופה, ניתן היה לתפוס ב-CNN חיילי מארינס אומרים "אף אחד לא הכין אותנו להיות שוטרים". הבעיה הייתה שאז CNN לא שאל את השאלה המתבקשת: "למה לא הוכשרו כוחות הפלישה לתפקידים של שמירה על הביטחון? או לחילופין, למה לא הוכשר כוח מיוחד לתפקידים אלה, ושוגר לעיראק מיד עם ההשתלטות הצבאית, כדי להחליף חלק מכוח הכיבוש, שכפי שמסתבר נשאר שם עד עצם היום הזה ומתחיל להישחק קשות?"

העובדה ששאלות אלה לא נשאלו בצמוד לאירועים היא אחד המחדלים הקבוצתיים הגדולים ביותר של התקשורת האמריקאית מזב זמן רב. למרות לקחי וייטנאם, הרשתה לממשל לשגר חיילים אמריקאים למוות מבלי לברר אפילו חלק מהשאלות. נכון, האמריקאים עדיין סובלים מזעזוע מוח מאז ה-9.11, אבל זה לא תירוץ. מספיק מאנשי התקשורת – במיוחד כתבי החוץ – כבר סיקרו מספיק מקרי טרור במקומות אחרים בכדי שיהיו חסינים יותר מההמון הנבער.

הממשל עדיין מתעקש על ממשלת הבובות שלו, ועדיין מעמיד פנים שאפשר ללכת בלי ולהרגיש עם. חבורת הצודקים מהפנטגון אפילו לא מוכנה לוותר על איש הקש המפוקפק שלה, אחמד צ'לבי. צ'לבי הוא בן למפשחת גולים שלא היה בעיראק, למעט ביקור חטוף לאחר מלחמת המפרץ 1, ארבעים שנה. בין השאר, הוא היה מעורב בשתי הונאות בנק בקנה מידה עצום (300 מיליון דולר בירדן, ומשהו קצת יותר קטן בשווייץ – בשני המקומות הוא הוכרז פרסונה נון גראטה ובירדן אף נשפט שלא בפניו – יען כי הוא ברח – למאסר).

אבל הפנטגון מתעקש, למרות שאין לאיש שום בסיס תמיכה משמעותי בעיראק עצמה, שהוא-הוא האיש שצריך לעמוד בראש הממשל העיראקי החדש. סירובם של העיראקים לבלוע את הצפרדע הוא אחת הסיבות שהקמת הממשלה העיראקית החדשה התעכבה, ושבגללה, למרות ש"המועצה השלטת" כבר התכנסה כביכול, היא לא ממש ממונה על שום דבר. למה אתם לא יודעים יותר על עברו המפוקפק של מר צ'לבי? בגלל שלשונה של התקשורת הייתה תחובה עמוק במעי הממשל, ולכן היא לא הייתה פנויה לדווח לכם.

עכשיו המצב משתפר מעט. זה לא שהתקשורת נעלבה סופסוף מזה שמשקרים לה, אלא שכמו כל אישה או בעל נבגדים, היא נעלבה מזה שכולם כבר יודעים. הימים החולפים ללא שמץ של נשק להשמדה המונית הזכירו פתאום את כל השקרים הבוטים עליהם מחלה התקשורת בשעתם. העמדת הפנים כאילו אין כאן עניין פשוט נעשתה קשה מדי.

בינתיים נראה שעניין האוראניום מניז'ר מיצה את עצמו לעת עתה, אבל אם יהיה הליך של הדחה (מה שלא נראה כרגע), אל תתפלאו לראות אותו חוזר. הדחה היא הליך משפטי. כמו שהליך הדחתו של קלינטון נסב אך ורק על על השקר המפורסם בנוגע ליחסי מין עם מוניקה, כך ייתכן בהחלט שהליך הדחתו של בוש יעסוק בשימוש המודע במודיעין שהופרך זה מכבר כהצדקה למלחמה בנאום החשוב והרשמי של השנה. עוד נראה.

מחר או מחרתיים נעסוק בפרשיה החדשה בוושינגטון – השתקת הפרק העוסק במעורבות של בכירים סעודים, בדו"ח וועדת הקונגרס לחקר הפיגוע של ה-9/11. כבר שלושה ימים תופס העסק הזה תאוצה, והיום אפשר היה לקרוא על כך אפילו בעברית – עוד סימן להתפוררות המסכה הניאו-שמרנית. כמו כן נעסוק בקטע המטורף שהולך עכשיו בקליפורניה – בחירות מיוחדות להדחת מושל שנבחר לפני שמונה חודשים בלבד, ולא עשה שום דבר ספציפי כדי להצדיק הדחה – מלבד להיותו פוליטיקאי בלתי אהוד להדהים.

בספורט:

כפי שחזיתי עוד בטרם הגיעה העונה שעברה אל סיומה, לא ממש עושה רושם שניר קלינגר ואבי נמני יכולים לדור בכפיפה אחת. בניגוד לאבי רצון, אני חייב לצדד כאן במאמן. נעזוב את מבחן ההוכחה (נמני היה שם כל שבע השנים הרעות ולא הביא אליפות, לכן יש להניח שניר הוא זה שהביא את השינוי) – למר נמני יש רקורד ארוך של תככנות, מחנאות והשלטת שררה בקבוצה. יהיה מעניין לראות אותו באדום, אבל אם לא – וכאן אני חייב שוב לחלוק על מר רצון הנכבד – יהיה מאד מעניין לראות אותו בבית"ר, לא בחיפה. חיפה לא צריכה אותו, בית"ר כן, והוספתו לחיפה לא תוסיף עוד קבוצה למשוואת התארים.

תפילה לשלום אולג

לפעמים אני נורא שמח לצאת טמבל. לפני שבועיים-שלושה הייתי מוכן להמר (אילולי היה מתועב להמר על דברים כאלה) שנהג המונית אליהו גוראל כבר לא יימצא חי. יותר מדי סימנים הצביעו על זה. והנה התבדיתי, וכל ההיקש המדופלם שלי הוסב לניגוב ישבנים, ולא היה מאושר ממני. אז לכבוד אותו מאורע משמח, אני מעדיף לעבור הפעם לצד האופטימיסטים, ומקווה שהאלה הטובה תרשה לי להיות בצד הצודק הפעם. אתם מוזמנים להתפלל לאלוהות המועדפת עליכם. האלה לא תיעלב.

כמה מכם היו אדיבים מספיק לקרוא ולהגיב. תודה לכל המגיבים .תמשיכו בבקשה. בשביל זה אני כותב 🙂 

ונעבור לתשובותיי:

לעומר: אני מסיק שאין כאן עניין של פצצה מתקתקת, כי מספרים לנו שפס חשוד ברכישת בלון גז לצורך פיגוע. הוא הרי לא משתף פעולה, אז לא ממנו יודעים את זה. וזאת אומרת שכבר עצרו את התוכנית, ולכן שום דבר לא מתקתק. ותקרא גם את התשובה הבאה:

לדודי: לשבור נפשית? כלומר כמו שאמרתי: כל מה שצריך הוא להאשים אדם בפשע חמור מספיק, ואז אפשר להיפטר מהדקויות היפות של זכויות, הליך הוגן ו"חף מפשע עד שהוכחה אשמתו" – מה שכמובן מגביר מאד את האפשרות שאדם יורשע על לא עוול בכפו.

חשוב מאד מאד להבין: החברה לא נותנת זכויות לנאשמים כי היא מרחמת עליהם (עליהם…). אנחנו נותנים להם זכויות כי זו הדרך הטובה ביותר שנמצאה עד כה להגן מפני שגיאות של המערכת. או שלנאשמים יש זכויות, או שאין. אין באמצע. פשע מחריד מקבל עונש קשה, לא נענש בכך שיותר קל להרשיע אותך. נהפוך הוא. בנוסף, אם אדם שרוט מספיק כדי לבצע פיגוע, זה שתמנע ממנו להיפגש עם עו"ד זה לא מה שישבור אותו – בוודאי לא מיד. מכיוון שדחיפות עליונה היא ההצדקה היחידה לאמצעים של פצצה מתקתקת, זה לא מחזיק מים ביחס למניעת מפגש עם עו"ד.

לדודי, בנושא אחר: הכשל המודיעיני במקרה של 9/11 היה של ממשל בוש לא פחות מאשר של קלינטון. אתה צודק בנוגע לשינוי הגישה שלא נעשה בשמונה שנות קלינטון, אבל בוש היה זה שקיבל עדכון מודיעין יומי לנשיא, בשישה בפברואר 2001, שנשא את הכותרת "אוסאמה בן לאדן נחוש בדעתו לבצע פיגוע גדול בתחומי ארה"ב". בתקופת בוש הגיע לידי סוכנויות המודיעין מידע על סוכני אל דאעידה הלומידם טיסה בארה"ב. בתקופת בוש הגיע מידע על כוונת בן לאדן לחטוף מטוסים.

אבל בכל מקרה, האשמה היא מערכתית וכוללת ולא של צד זה או אחר. המחדל המערכתי התחיל עוד בתקופת הנשיא בוש האב, נמשך בימי קלינטון והתעצם בימי בוש. הבעיה העיקרית הייתה שהסוכנויות השונות לא מוכנות לעבוד יחד (גם היום) ולכן גם כשיש מידע הוא לא מגיע לידיין הנכונות. מודיעין טוב הוא בעיקרו חיבור 2+2. אבל שני ה"2" חייבים להגיע לאותו שולחן כדי שזה יקרה. עוד בעיה היא הסתמכות יתר על טכנולוגיה, על חשבון מרגלים ומנתחי מידע. (סון דזה אומר על זה דברים מעניינים). בכל מקרה, יחסי הנשיא וזרועות המודיעין היו בעייתיים מאז ומתמיד. אבל אין ספק שארבעת הממשלים האחרונים (בוש, קלינטון, קלינטון, בוש) אחראים יחדיו למחדלים של פוסט המלחמה הקרה.

ולדודי דבר קטן אחרון:  בעתיד הקרוב אענה למה המלחמה בעיראק, על אף שאחת מתוצאותיה רצויה ביותר, נפשעת עשרות מונים מהמלחמה ביוגוסלביה (או בעצם למה המלחמה בעיראק נפשעת והמלחמה ביוגוסלביה לא). 

לאלון: אתה צודק בהחלט לגבי מיעוט יחסי של פיגועים נגד ערבים. מצד שני, כן יש פיגועים, יש התנכלויות, תקיפות וגם רציחות. וכשיש, הדין כמעט שלא ניתן ובוודאי שחיי הסובבים אינם נפגעים כמו שקורה לפלסטינים קורה כשמישהו ברדיוס עשרה קילומטר זורק אבן. בכל מקרה, טרוריסט הוא טרוריסט. יש לתת לו משפט הוגן ואם הוא נמצא אשם יש להעניש.

לדג מסריח: תודה על ההערות. אני תמיד שואף לשפר את הכתיבה שלי, אבל בגדול זה הסגנון. זה אני. לגבי המבנה אתה צודק בהחלט. אני רק לומד את המבנה של רשימות, ואני מבטיח לשפר את הנושא. לגבי עשבים וגאווה: אתה צודק שזה לא עניין להתגאות בו. אני אישית חושב שזה גם לא עניין להתבייש בו. אם לא היו רודפים אותי ואת יתר חובבי העשב הטוב בגלל חיבתנו אליו, לא הייתי טורח להזכיר את זה. תן יד להפסקת הרדיפה ותראה שכל הטררם סביב העניין דווקא יפחת.

ולסיום, לקוקו. תודה לך על נימתך האדיבה, אבל צר לי להודיע לך שטעית כמעט בכל פרט. חמור מכל, טעית  בעניין התחביב שלי: התחביב שלי אינו "להתיח רפש" אלא לראות אנשים נחמדים כמוך מקבלים אולקוס למראה העובדה שרדיפה טיפשית, מרושעת, שקרית ברובה ומוגזמת מעל ומעבר לא הצליחה עדיין לשבור אותי. אני מאחל לך גזים נעימים, וחיים ארוכים של מעקב רצוף תסכול אחר התקדמותי הצנועה.

ולשאר בית Israhell: שיהיה יום ירוק ושבת שלום.

טוף, איך אמר המשורר? "פסוליהההה-אה-הא-אה-האאאאאא – חלף עוד שבוע". ישתבח שמה.

אז הבית הלבן טוען שצמד החברה'מנים עודאי וקוסאי עברו סופית להרחת פרחים מלמטה? (או שבעצם עוד לא…הם מחכים להציג את הגופות, כלומר עוד לא קברו אותן). נחמד. אני חייב להודות שלדעתי, כל מי שלא שמח לראות את השניים הללו מוסרים מעל ורידי החיים, כקרציות אלה, משהו לא בסדר איתו.

הבעיה, כמובן, היא שאשפי ההונאה של הבית הלבן (בדיוק אותו סוג אנשים שהביא לכם את להיטי הקיץ "אנרון", "וורלדקום", "המבצע לחילוץ ג'סיקה לינץ'" ועוד) יעשו כמיטב יכולתם לסובסב את זה ככה שזה יצטייר כאיזה שהוא שיפור ממשי במצב. אנחנו כבר רואים את בוש נוהם בתוקפנות על כך ש"העם העיראקי מבין שהם אינם והם לא יחזרו".

ואולי באמת זה מה שיקרה? הלוואי. יכול להיות שאכן כמות הפיגועים ופעולות ההתנגדות תרד בגלל שאנשים ישתכנעו יותר שסדאם באמת לא יחזור (צמד הפסיכופתים שלו היו סמל גדול יותר של שלטון הזוועה שלו מהפסל המצחיק ההוא שהפילו שוב ושוב בטלוויזיה). יכול גם להיות שמחר בבוקר יבינו כל חלקי העם הפלסטיני שזה רק מזיק למטרתו, ומקרב נכבה שנייה, להמשיך עם פיגועי הזוועה האלה. אבל בשני המקרים אני חייב לדווח שאני לא ממש אופטימי. אני בטח לא חושב שאפשר לבסס על זה מדיניות. עד כמה שאני מצליח להבין, רוב ההתנגדות בכלל לא באה מנאמני סדאם, אלא מאנשים ששנאו אותו. ובינתיים נהרגו עוד שלושה חיילים מצבא השחרור, על ידי העם המשוחרר.

בכל מקרה, ברכות (מסויגות – עוד לא הציגו את הגופות) לעם העיראקי על היפטרותו משניים מאויביו הגדולים ביותר. כן ירבו.

עיוורי הכלכלה נגד חירשי הרווחה

בינתיים, בארץ מתנהל ויכוח בין חירשים לעוורים בנוגע לאמהות החד הוריות ולגזירות השונות. מצד אחד, ביבי ושאר זועקי ערכי העבודה צודקים במיליון אחוז: מצב שבו עדיף לקבל קצבה מאשר לעבוד הוא מופרך. פשוט לא ייתכן. זו דרך בטוחה להפוך למדינה מפגרת.

מצד שני, מופרך לא פחות פשוט לחתוך וזהו. אין עבודות, קיביניצ'ורט וייד חולירע. אין. הדרך היחידה ליצור מספיק משרות אפילו למיעוט נכבד ממבקשי העבודה, בשוק כמו שהוא כרגע, היא או לפטר את כל העובדים הפלסטינים ולסבסד את עלות משרותיהם לרמת חיים ישראלית, או לגרש את כל העובדים הזרים וכנ"ל, או שניהם. ההצגה הזו של ידיעות אחרונות שמוצא לאנשים ג'ובים זה בולשיט. ידיעות תופסים פוזה של מלאכים, המעסיקים תופסים קצת יחצ"נות בחינם, וברגע שתשומת הב הציבורית תעבור למקום אחר, רוב המשרות הללו תבוטלנה.

זה כמו הבדיחה על ההוא שניסה ללמד את הסוס לחיות בלי לאכול. כשהסוס מת מרעב הוא אמר "אויש, כמעט הצלחתי". אבל מחיה מינימלית זה לא דבר מצחיק. זה אותו מאבק שהפרוגרסיבים בכל העולם מנהלים מול השמרנים ובעלי ההון כבר קרוב למאתיים שנה: הם  לא מסוגלים להבין שיש רמת מחיה מינימלית, שבלעדיה כל הסדר החברתי – זה שמאפשר להם להיות בצד הנוח של הפירמידה – לא יכול להימשך. ("הם" זה אותו מעמד של בעלי הון, שקיים בכל חברה, שלא מסוגל להפנים שלפעמים יש ניגוד בין השורה התחתונה בעסק האישי לטובת החברה ככלל).

עמיר פרץ הוא אופורטוניסט מגונה, לדעתי, אבל הוא צדק לחלוטין כשאמר שבקצב הזה יבוא יום ובנות העשירים לא תוכלנה להסתובב לבטח ברחוב. בארצות הברית זה כבר קורה. זה נקרא "קהילות מגודרות" (Gated Communities). שכונות שלמות מסתגרות מאחורי גדרות ושערי פלדה, ויוצאים מתוכן רק באופן ממוקד, מנקודה א' לנקודה ב'.

הסיבה שהדמוקרטיה המערבית עבדה, יותר מכל סדר חברתי מאז החלו האריסים להשתחרר, הייתה שהשתלם יותר לפעול בתוך המסגרת מאשר נגדה. הסיכויים היו טובים יותר להגיע למקום נוח דרך טיפוס בסולם, מאשר דרך הפלתו ארצה. אם לאנשים אין מחיה מינימלית, כוז שתאפשר להם להשתתף במירוץ היומיומי המטורף בלי להתמוטט נפשית ו\או פיזית, הם ימרדו. הם לא צריכים להתארגן ולבצע פעולות צבאיות נגד הביורוקרטים שמנהלים את העסק. הם יכולים למרוד פשוט בזה שיפסיקו לשתף פעולה עם כל השיטה, עם החוקים והמסים והכבוד הבסיסי לקניין.

מצד שני, ייתכן מאד שביביהו כן מבין את כל זה. טיפש הוא לא וגם נבער מכלכלה הוא לא. הוא אמנם נמנה על אסכולה קפיטליסטית די טורפנית, אבל ייתכן מאד שכל הרעש הגדול הזה הוא בבחינת "עז", שנתניהו הכניס כדי שכשאשר יוציא אותו, וימתן את הגזירות לרמה נסבלת-בקושי, זה יתקבל באנחת רווחה. טריק מאד בסיסי בפוליטיקה.

לכאורה, יש פתרון פשוט למצוקתו של ביבי: עבודות יזומות. אבל כפי שהוא ותומעכיו לא שוכחים לרגע להזכיר, ביבי מבין בכלכלה, ורוב תיאוריות הכלכלה המקובלות אומרות שעבודות יזומות הן לא פתרון טוב לאבטלה באשר היא.

אבל עם כל הכבוד לתורת הכלכלה (מדע, עאלק), לפעמים טובת הכלל גוברת על כללי השוק. לפעמים, כפי שהוכיח פרנקלין רוזוולט כשהציל את הקפיטליזם האמריקאי, בהחלט יש מקום להמציא עבודה סתם כדי שאנשים לא יקבלו נדבות, אלא ירוויחו את לחמם ויתנהגו בהתאם.

בסופו של דבר, זה משתלם בעיקר לעשירים. אם אבא ואמא יעבדו בעבודות יזומות ויקבלו תמורתן יותר מכפי שה"שוק" היה מכתיב באופן רגיל, הם יוציאו את רוב ההפרש על מוצרי צריכה. בניגוד לתיאוריה של רייגן, הכסף לא מחלחל למטה. הוא מחלחל במעגל. אם העשיר משלם מס כדי שלעני תהיה רמת חיים מינימלית, העשיר יקבל את רוב הכסף הזה חזרה במהלך חיי הכלכלה הטבעיים, ובנוסף ייהנה מרגיעה וביטחון חברתיים. אם העשיר מתעקש להתקמצן על הלירות עכשיו, שייקח בחשבון שיצטרך להוציא אותן על סורגי ברזל שיבודדו אותו מהעולם הרע.

בספורט:

הניקס עשו (עוד) טרייד מפגר ביותר כשהביאו את קית' ואן הורן, אדם שמגלם כל סטריאוטיפ קיים אודות שחקנים לבנים, במקום לאטרל ספריוול (בעיסקה סיבובית שלכלה גם את פילי, אטלנטה ומינסוטה). אין אוהד ניקס שפוי שיתווכח עם העובדה שזמנו של ספרי בניו יורק תם, אבל ואן הורן?? במכה אחת הצליח המנכ"ל סקוט ליידן להוציא את כל הואוירה הטובה סביב הדראפט הטוב הראשון של הקבוצה מזה שנים.

אני קורא לכל אוהדי ניו יורק לערוך למר ליידן מסיבה ענקית, להודות לו על כל פועלו הנמלץ עבור הקבוצה, ולהעלות אותו על רכבת פרטית עם הוראות לא לעצור לפני האוקיינוס השקט.

קולנוע:

בארה"ב יוצא בימים אלה לאקרנים סרט בשם "Masked and Anonymous", ביככובו של הגדול מכולם – בוב דילן. דילן מגלם טרובאדור עממי שמוצא מכלאו על ידי מארגן מושחת שמרים מופע "צדקה" כביכול בארה"ב עתידית הנשלטת בידי דיקטטורה. כתבה יפהפייה על הסרט ועל דילן תוכלו לקרוא כאן 

טוף, מכיוון שזה כבר מתארך, אני אפרסם רשומה נפרדת עם תגובות לכל המגיבים עד כה. שיהיה לכם יום ירוק.

טוף, נעזוב לרגע את עיראק, למרות שהעניינים שם ובוושינגטון תופסים תאוצה, ונעבור לישראל. בית המשפט העליון אישר את החלטת השב"כ שלא להניח ליצחק פס ומתתיהו שבו, החשודים במעשי טרור נגד פלסטינים, להיפגש עם עורכי דינם.

מצד אחד, נחמד שבתי המשפט מתחילים להתייחס לטרוריסטים יהודים באותה צורה כמו לטרוריסטים פלסטינים. מצד שני, זה שדופקים את השחורים לא אומר שצריך להתחיל לדפוק גם את הלבנים. אולי אני סתום, אבל קשה לי להבין איזו תועלת בטחונית נובעת ממניעת הזכות להגנה משפטית. מה, עורך הדין יבריח לחשודים פצירות ומשוריות? האפשרות הזו למנוע מחשודים מפגש עם עורכי דין נועדה למקרים של "פצצה מתקתקת", אבל שוב: מה הקשר? פעם, כשלשב"כ היה מותר לענות חשודים במקרה של "פצצה מתקתקת", לפני שבג"ץ קיבל מנה בלתי צפויה של ביצים, הקשר היה ברור: יש פיגוע שעומד לקרות, החשוד יודע איפה ואיך, ואם נענה אותו הוא יגלה. נעזוב את ההיבט המוסרי – הלוגיקה מחזיקה מים.

אבל עורך דין? איך בדיוק יעזור עורך דין למעשה טרור להתרחש? על מי בדיוק מגינה מניעת הייצוג המשפטי – חוץ מאשר על הקייס של השב"כ? אם הנאשם אינו יכול להיפגש עם עורך דינו, עורך הדין אינו יכול לשמוע את גרסת הנאשם, אינו יכול ללבן איתו את גרסתו, אינו יכול ללמוד ממנו על אליבי אפשרי או עדים אפשריים שיחזקו את גרסתו (כולל כאלה שהנאשם אינו חושב עליהם בכוחות עצמו), אינו יכול לייעץ לו מה לומר בחקירה… נוח מאד לתובע הממולח.

אבל כל מי שאיתרע מזלו למצוא את עצמו בצד הלא נכון של בית משפט ישראלי לא צריך להיות מופתע. בתי המשפט בישראל רגילים לשמש כחותמת גומי של שירותי הביטחון למיניהם (הקלגסת הכחולה, שירותי הביון למיניהם וצה"ל). בעוד שהערכאות העליונות עדיין עומדות במידה כלשיה בפרץ מול עריצות המשטרה, ובמידה פחותה גם מול הצבא, הרי שמול השב"כ נראה שאין עוצר ומגן.

התוצאה, כמובן, היא שכל שעל השלטון לעשות על מנת להיפטר מאדם לא נוח הוא להאשים אותו בפשע חמור מספיק, המצדיק את שלילת הזכויות הבסיסיות, ואז הרבה יותר קל להרשיע אותו, לכלוא אותו ולזרוק את המפתח. אני לא אומר שאין ממש באישומים נגד מר פס, שכזכור איבד את בתו בפיגוע ירי מתועב במיוחד. במצבו, יש לי הרגשה שגם אני היית מחפש נקמה. ואם מר פס אשם במעשי טרור, אז למרות כל העצב על השכול שחווה, הוא יצטרך לתת את הדין. אבל למנוע ממנו את הזכות הבסיסית של ייצוג מלא על ידי עורך דין זו חרפה, ואות קין על מערכת המשפט המידרדרת שלנו.

אז תחשבו על זה, ואני מקווה שתתבאסו ותתרגזו כמוני, ואולי בעקבות כך תעלה בדעתכם דרך לשפר את מצב העניינים העגום הזה. ועד אז, שיהיה לכם יום ירוק.

ושוף שלום. לאחר טיול מושלם בגולן (חוץ מהווספה העגלה שלי שמתקשה להוריד הילוכים בעלייה), חזרתי כדי להמשיך להציק בנושא הלא ממש חשוב של עיראק, ושקרי הממשל שכשכש בכלב והעמיד את העולם במצב הרבה יותר מסוכן משהיה עד מרץ השנה.

כפי שהבטחתי, נעבור עכשיו לתגובות הקשות שמעורר היחס של ממשל בוש לעובדות מודיעיניות בקהילת המודיעין האמריקאי. בקישור הבא
http://www.salon.com/news/feature/2003/07/16/vips/
תוכלו לקרוא את המכתב הגלוי ששלחו ראשי הארגון "ותיקי קהילת המודיעין למען שפיות" לנשיא בוש. במכתב מגנים ותיקי מקצועני הריגול והמידע את הלחצים שהפעיל הממשל על קהילת המודיעין לייצר תשוובת לפי הזמנה, וקוראים להתפטרותו של סגן הנשיא צ'ייני, שאת אחריותו הישירה להונאה בנוגע לתוכנית הגרעין של עיראק הם מוכיחים באופן משכנע ביותר.

בקישור הבא
http://www.salon.com/news/feature/2003/07/18/vips/index.html
תוכלו לקרוא ראיון עם צוות ההיגוי של הארגון הזה, בו הוא מסביר את הסכנות שבכיפוף מידע מודיעיני לצורך הצדקת מדיניות. כפי שהוא מסביר, בהחלט מקובל ואף בלתי נמנע שהדרג הפוליטי ישתמש במידע המודיעיני האובייקטיבי, הניתן לו על ידי שירותי המודיעין, כדי להצדיק ו"למכור" מדיניות. דבר אחר בתכלית הוא להתעלם לחלוטין משורה של התראות מצד שירותי המודיעין, לפיהן מידע מסוים הוא פשוט לא נכון, ולהציג אותו לאומה כהצדקה למלחמת מנע, או מלחמת יש ברירה אם לנקוט במונח משלנו.

בנוסף, כבר יש שמועות על הוכחות חותכות לקנוניה כלכלית. אלה מכם שעוקבים מקרוב אחרי הסצנה בוושינגטון זוכרים שבתחילת2001 קיים סגן הנשיא שיחות סגורות עם חבורה של "יועצים" בתחום האנרגיה. היועצים הללו ייצגו כמובן את האינטרסים של התעשיה, והשיחות האלה נערכו ערב התפוצצות הבועה של אנרון. בקיצור, עכשיו עולות טענות שבפגישות הללו נדונו, למרבה הפלא, שדות הנפט העיראקיים והתשתיות הקשורות בהם. שנתיים לפני המלחמה. המממם. על השמועות הללו תוכלו לקרוא כאן:
http://www.veteransforcommonsense.org/newsArticle.asp?id=899

לאחרונה ניסו רבים לצייר את חבורת ה"ניאו-שמרנים" כאינטלקטואלים מבריקים, אם גם קיצוניים, ואנשים בעלי ראייה רחבה באמת של המצב העולמי. לאט-לאט מתבררת צדקתם של אלה מאיתנו שחשדו. במה חשדו? בכך שה"שמרנות הרחומה" של ממשל בוש היא בסך הכל עוד מסווה לתיאוריית הדולר אובר אלס. אבל לא הכל שחור. האמת, לשם שינוי, מתחילה להתברר בתזמון מושלם. אם הדמוקרטים ישכילו לבנות קואליציה של האנשים השפויים, המבינים שזה עשרות שנים לא היה לארה"ב נשיא מסוכן כל-כך, עוד יהיה טוב ב-2004. ובינתיים? שיהיה לכם יום ירוק.

שלום לכם. הבלוג הזה היה אמור לעלות כבר לפני שבוע וחצי, אבל זרמם העז של החיים דחה את האירוע המרגש, אז ברוכים הבאים לגיליון הבכורה. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, בסמים, באיכות הסביבה (שניהם נושאים פוליטיים בעצמם, כמובן), בספרים ובספורט, בשום סדר ספציפי מביניהם, ובין לבין גם בבלגאן התמידי האופף את ביקורי החטוף בעלמא הדין.

יש כמה ספרים שנורא בא לי להמליץ עליהם, וצרות אישיות לבכות לכם באוזן, וענייני דת וסקס וגינון ואוכל וטלוויזיה וכל מיני שטויות, אבל כל זה יחכה. קודם כל נעבור היישר אל מרכז האקשן העולמי – ארם נהריים:

בעירק התכנסה מועצה "שלטת" זמנית, שזה נחמד, אבל חלק נכבד מהשיעים לא ממש משתתפים במשחק של המושל האזרחי פול ברמר, ולא לגמרי ברור כמה סמכויות באמת יהיו לה. ברמר אמר שהחל מרגע זה, משך שהות החיילים האמריקאיים בעיראק נתון להחלטת המועצה. אהא.

בינתיים, חיילים אמריקאיים ממשיכים למות או להיפצע כמעט מדי יום. התקציב המשוער של ההרפתקה הוכפל לארבעה מיליארד דולר לחודש (לחודש! ארבעה פאקינג מיליארד) והתקשורת האמריקאית, שתפקודה במהלך הסיפור הזה היה ביזיון מחליא ובגידה בתפקידה, מתחילה להתעורר ולמחות על כמויות הגללים שהממשל מצפה ממנה לאכול.

גם הממשל עצמו מתחיל לגלות סימני איבוד שליטה. הנושא החם כרגע הוא הטענה השקרית של הממשל, בנאום מצב האומה של בוש במרץ האחרון, באשר לניסיון של סדאם לרכוש כביכול אורניום מניז'ר, וההוכחות החותכות לכך שהממשל ידע שהטענה אינה נכונה. אבל כפי שקורה בדרך כלל, הלחץ שנוצר משקר אחד גורר את האשמים לשקרים נוספים, בניסיון נואש למזער נזקים. הודעתו המאולצת של ראש ה-CIA, גו'רג' טנט, כאילו משרדו הוא שאחראי לפשלה, לא משכנעת אף אחד בוושינגטון. במיוחד לא לאור העובדה שמשרד היועצת לביטחון לאומי הוא שאחראי לבדיקת המודיעין הנוגע לנאום מצב האומה.

במסיבת עיתונאים בשקיים ביום שלישי (15.7) לאחר פגישתו עם קופי ענאן הדהים ג'ורג'י בוי את שומעיו כשהצהיר שההחלטה לפלוש לעיראק התקבלה "לאחר שנתנו לו הזדמנות להרשות לפקחי הנשק להיכנס, והוא לא נתן להם". מעניין כמה עולה חבילת נופש ליקום שבו חי מר בוש, כי כזכור, בכדור הארץ זה לא מה שקרה. בכדור הארץ, סדאם נתן לפקחים להיכנס, ואילו מר בוש החליט שהצורך בהפלת סדאם כל-כך דוחק ובהול עד שאין שום טעם להרשות לפקחים להשלים את משימתם. זו לא הפעם הראשונה שהאיש המסוכן ביותר בעולם מגלה את תלישותו ממהציאות המוכרת ליתרנו. לפני מספר שבועות הודיע הנשיא לכתב נדהם של עיתון פולני שארה"ב אכן מצאה נשק להשמדה המונית בעיראק.

בנאום ביום שלישי הוסיף בוש לשקר, כשקבע ש"ה-CIA העלה ספקות באשר לנכונות הטענה רק אחרי נאום מצב האומה". חוסר כשירותו של האיש מתחיל להתגלות: הוא פשוט לא מסוגל להיצמד לגרסה. דוברי הממשל הבכירים (היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס, שר ההגנה ראמספלד והדובר ארי פליישר, שלי אישית נורא מזכיר את צווחן מחוות החיות) מקפידים להיצמד ברובו של דבר לעובדות, ומגלים לא מעט יצירתיות בהתפתלויות לשוניות והסברים דחוקים לטענותיהם הבלתי סבירות. הגדילה רייס לעשות כשהסבירה שאמירתו של הנשיא הייתה "נכונה מבחינה טכנית", שכן הנשיא ייחס את המידע למודיעין הבריטי.

באותה נשימה היא גם אמרה שהטענה עצמה בכל זאת נכונה, למרות שההוכחות מזויפות, כי לבריטים יש מידע נוסף שהוא אמיתי ומהימן במאה אחוז, רק שהם לא יכולים לחלוק אותו איתנו (עם ארה"ב) כדי שנוכל לעמוד בעצמנו על אמינותו, בגלל התחייבות כלשהי שניתנה כדי להשיג את המידע הזה.

אני נשבע לכם שאני לא ממציא את זה. תחשבו לרגע על הפסקה הקצרה שלעיל. לבעלת בריתה הגדולה ביותר של ארה"ב יש מידע מכריע בנוגע לאינטרס האמריקאי החשוב ביותר כרגע, והיא לא יכולה לחלוק אותו? נראה לכם שיש יקום חלופי כלשהו שבו יכולה המשוואה הזו להתקיים?

העובדה אדם בכיר בממשל מסוגל בכלל לומר דבר שכזה לתקשורת מראה על חוסר אכפתיות תהומית מדעת הציבור. "אנחנו נשקר לכם בפנים, ונעשה את זה בצורה כל-כך שקופה כדי שלא יהיה לכם ספק כמה אנחנו לא שמים עליכם, וכל זאת כדי שנוכל לעבור לשלב הבא של מערכת היחסים: זה שבו אנחנו לא מעמידים פנים בכלל".

אבל שלטון ייקח כל מה שייתנו לו ויתחצף כל כמה שירשו לו. האשמים האמיתיים הם כמובן כתבלבי התשקורת העוינת, זו שלמרבה הגיחוך רבים עדיין חושבים אותה ל"ליברלית" שזה שמאלנית באמריקאית). אותם עיתונאים, שרק לפני ארבע שנים שפכו טונות של דיו על שקר שאמר הנשיא בנוגע למציצה שקיבל, מתחילים רק עכשיו לדון (בנימוס מופלג, יש לציין) לעסוק בשקרים הגסים שמספר ממשל באשר לנימוקים שהציג בפני האומה ליציאה למלחמה. דוגמא לכך היא העובדה שאמירתו המדהימה של בוש פורסמה רק בוושינגטון פוסט, אבל לא באף עיתון מוביל אחר (עם זאת, תיעוד וידאו של הבית הלבן עצמו מאשר את נכונות הציטוט ואת תקפות ההקשר). האמירה גם לא שודרה (שוב, ושוב, ושוב, ושוב) באף מהדורת חדשות. טוב, זה לא משהו חשוב כמו I did not have sex with that woman.

זה כאילו אמרה רוב התקשורת הממוסדת לבוש וכנופיית הניאו-שמרנים שלו: "אה, בילפתם אותנו בנוגע למשהו שהחריב לנו את היחסים עם כמה וכמה מדינות לא זניחות בכלל, הרג לנו כבר מעל מאתיים חיילים, הוריד לטמיון את כל הרצון הטוב חסר התקדים שרחש לנו העולם אחרי 9/11, מגביל מאד את יכולת הפעולה שלנו במקומות חשובים אחרים בעולם (אפריקה, צפון קוריאה) ועולה לנו כמו תקציב של מדינה בגודל בינוני? נו טוף, אין סיבה לדוש בזה יותר מדי, אנחנו לא אנשים אובססיביים – העיקר שלא שיקרת לנו לגבי הזיונים שלך! על זה, יא באבא, אין מחילה! דיר באלאק ליפול בעניין הזה!"

אנחנו נעסוק בנושא הזה עוד הרבה, ובמיוחד במרד המתפתח בקהילת המודיעין האמריקאית נגד שיטות האונס של הממשל בבואו להצדיק מדיניות, אבל לא כרגע. שיהיה לכם יום ירוק.