עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

 כך שר שאנן סטריט מ"הדג נחש", והשיר הזה התנגן לי בטיסה חזרה מאמסטרדם המעטירה. הייתה לי חופשה מדהימה, תודה ששאלתם, וביום-יומיים הקרובים אחלוק אתכם את רשמיי מארצה של המלכה ביאטריקס, שתחיה (וגם מאנטוורפן שבבלגיה).

אבל קודם, כמה הערות על ענייני דיומא, שכבר חזרו לי למערכת הדם:

שופטים טובים, שופטים רעים

מסתמנת מגמה מבורכת של קשיחות שיפוטית כלפי חריגות משטרתיות, אבל לא כל הנוצץ זהב הוא. בידיעות אחרונות של יום שייש האחרון התפרסם אייטם על חשוד ברצח ששוחרר ממעצר מפני שהמשטרה נהגה כלפיו בבריונות. מסתבר שהאיש שיתף פעולה עם חוקריו אך עמד על חפותו, וזה נורא הרגיז את החוקר שהתחיל לקלל אותו בבוטות ולאיים עליו ש"אתה זבל ואני יכול לעשות לך מה שאני רוצה. אני שוטר ויש לי כוח". אז זהו שלא, קבע השופט (לצערי אין לי את העיתון מול העיניים, ולכן לא אוכל לכבדו בשמו), שציין כי החשוד התנהג כשורה כל עוד התנהגו אליו במינימום של כבוד, ושיחרר את החשוד ממעצר. יפה.

אלא שדוגמא אחרת של הגנה על זכויות החשוד הסריחה קשות מפרוטקציה. שופטי בית המשפט המחוזי קבעו שגלעד שרון לא יחויב למסור את המסמכים שדורשת המשטרה "מפני שהדבר יפתח פתח לבקשות דומות מצד המשטרה בעתיד". סליחה??? זכותה ותפקידה של המשטרה לדרוש מסמכים הנוגעים לחקירותיה. מה זה זיוני השכל האלה? ניסיון שקוף להגן על חשוד מיוחס ובעקיפין גם על אביו רב העוצמה, ובכך להימנע משערוריה פוליטית אדירת מימדים. זה מה. הרי ברור לכם שאם אתם חלילה וחס תמצאו את עצמכם בחקירה, לא יעלה על דעתו של אף שופט למנוע מהמשטרה גישה לכל מסמך, אישי ופרטי ככל שיהיה.

הולך ומתקרב השלב שבו לא תהיה לשוחרי החופש ברירה אלא להכריז על מרי אזרחי וסירוב לשתף פעולה עם שלטונות החוק. אם לגלעד מותר, גם לי מותר.

ווסלי רץ!

הגנרל במיל' ווסלי קלארק, לשעבר יו"ר המטות המשולבים של נאט"ו, עומד להכריז על כניסתו למירוץ על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב. אלה הן חדשות נפלאות לכוחות השפיות. סיפור גיוסו של קלארק למועמדות הוא אחד הייחודיים בתולדות הפוליטיקה הנשיאותית בארה"ב, ודוגמא נפלאה לכוח הדמוקרטי של האינטרנט (וכך גם הקמפיין המקוון של המועמד המוביל לעת עתה, הווארד דין מוורמונט).

אני לא יכול לחכות לעימות בין קלארק, גיבור המלחמה שוחר השלום, בעל הדעות המתונות וראיית העולם המורכבת, לבין המשתמט מחרחר המלחמה, בעל הדעות הפשטניות והנבערות מדעת. בין האיש שנורה יותר מפעם אחת, למד ללכת מחדש ארבע פעמים ועשה סנפלינג תחת אש כדי לחלץ גופות של חללים, לבין האיש שלא מצא זמן להשלים שנה וחצי מה"שירות" שלו במשמר הלאומי האווירי, אבל כן מצא לנכון לדפוק פוזה של טום קרוז כשהכריז על "תום הקרבות הגדולים" (אלה שמאז נגמרו, יש רק קרבות קטנים עם יותר חללים). יהיה דיסקו.

קרקס קליפורנו בסכנת דחייה

בית המשפט קבע שהמדינה חייבת להחליף את מכונות ההצבעה המישנות שלה (מאותו סוג שגרמו לחרפה בפלורידה ונתנו לג'רג'י את הבית הלבן). אלה חדשות מצוינות, מפני שככל שהתהליך יארך, כך יהיה זמן לערער את המועמדות של האוסטרי הדביל, ואולי אפילו להפיח סיכוי אמיתי במועמדות של אריאנה האפינגטון.

עוד שקרנית בממשל בוש

ממשל בוש מצא לנכון למנות אחת בשם ל. ג'ין לואיס למשרה בכירה ביותר של ראש צוות משרד החשב של הפנטגון – המשרד שבודק את תקינותם של חוזים, כמו אלה שמחולקים לכל מיני חברים של ג'ורג' בעיראק. לואיס הייתה מהדמויות המרכיזות בציד המכשפות נגד ביל והילארי קלינטון (כולל מכירת פריטים תחת הכותרת "הזונה הנשיאותית"), נמצאה משקרת תחת שבועה בנוגע לחריגות מסמכות שנעשו במטרה להשפיע על חקירות בקשר לזוג קלינטון, ומאז נעלמה מהאופק. סך הכל, נראה לי שהיא תשתלב היטב בפנטגון של דונלד ראמספלד. 

ובתפקיד פאוסט: קולין פאואל

עושה רושם שהעסקה של מכירת נשמתו של קולין פאואל לשטן הושלמה. פאואל, שפעם נראה כמו החבר הכי פחות מרושע בצמרת הממשל, נדבק ככל הנראה בהזיות של עמיתיו. פאואל היה באו"ם בניסיון לשכנע את הארגון הבינ"ל להעניק אישור למתרחש בעיראק ובעיקר לשלוח כוחות שיקלו את העומס מעל החיילים האמריקאים הנמקים. ההצעה שהגישה ארה"ב כוללת מעט מאד העברת סמכויות לאו"ם או לכל אחד שאינו ארה"ב, ולכן לא מפתיע שגרמניה וצרפת, שכזכור לא תמכו במלחמה, לא ממהרות להסכים. תגובתו של פאואל? "הצרפתים טעו ואנחנו צדקנו, והנה אני כאן". כן, קושקוש – הנה אתה כאן, עם הזנב בין הרגליים, מבקש סיוע והצלה מהארגון שהממשל שלך שם עליו זין והכריז עליו כלא רלוונטי. איך בדיוק עולה מכך שאתם צדקתם?

כאמור, ביום-יומיים הקרובים אספר על חוויותיי בארצות השפלה, ולאחר מכן נעוסק הרבה במועמד הטרי. עד אז, שיהיה אחלה יום ירוק שבעולם.

היום (רביעי) התפרסמה בעיתון הארץ קריקטורה מופלאה של עמוס בידרמן, שבה נראים שוטרים רוכבים להם במעגלים על אופניים, ומן הצד אומר אב לבתו: "זה יום כיפור של המשטרה". הרי מופרך לחשוב שמסקנות הוועדה באמת יגרמו לקלגסת לשנות את דרכה, או ימנעו ממישהו לכהן בתפקיד כלשהו. די להביט ברוצח מחוות השקמים כדי להבין שפוליטיקאים בישראל – והעם הכסיל שבוחר בהם – לא שמים חצי זין כפוף על מסקנותיה של ועדת חקירה.

אין לי הרבה טענות לוועדה, למרות שלטעמי אפשר היה להחמיר מעט יותר עם האוטיסט בעל הפלולה, החולם ביהירותו האינסופית לחזור לכהן כראש ממשלה. מה שכן, הצחיק אותי מאד משפט אחד שם: "המשטרה חייבת להפסיק להתייחס לאזרחים הערבים כאל אויב". אמירה זו מוכיחה שהוועדה לא ירדה לשורש המחלה. שוטרי ישראל מתייחסים לכולם כאל אויבים, או במקרה הטוב כאל מטרד מעיק. הערבים פשוט סובלים מהתופעה הזו יותר מכולם, אבל הם בהחלט לא לבד.

כל מי שניסתה להתלונן על הטרדה מינית או גרוע מזה, וגילתה שדווקא היא מקבלת יחס של חשודה, יודעת על מה אני מדבר. כל מי שניסה לדווח על גניבה, תקיפה, הונאה או כל פשע אחר (למעט סמים, כמובן) ונענה בזלזול ובאדישות תהומית, יודע על מה אני מדבר. כל מי שהוכה בהפגנה או במסיבה יודע על מה אני מדבר. כל מי שנתקל בשוטרים בכל נסיבות שהן, וגילה את נטייתם המוכנית להפוך כל מגע עם אזרח לעימות עוין, יודע על מה אני מדבר. המקרים הללו אינם החריג. הם הכלל. כבר ציינתי כאן שמשטרת ישראל היא גוף כוחני מושחת וכושל המהווה, מבחינה סטטיסטית טהורה, את ארגון הפשע הגדול במדינה. זהו גוף שלמרות הרטוריקה הנמלצת של תעמולתו (100 לשירותך וכיו"ב) מעולם לא הפנים שהוא קיים למעננו ועובד אצלנו.

היוזמה השערורייתית למתן חנינה, עוד בטרם ננקטו הליכים נגד החשודים ברצח ובתקיפה, רק מוכיח שאין למשטרה שום עניין בתיקון דרכיה. העובדה שהיוזמה הזו סוכלה בשל הזדעקות מוצדקת היא נחמה פורתא. אז יחקרו, יגישו כתבי אישום, ואז יתנו חנינה. אשמח להתבדות, אבל אני מוכן לשים כסף שאף אחד – לא גיא רייף שירה וכנראה גם הרג, לא תנ"צ סולומון שלדברי רייף הנחה שוטרים לשקר – אף אחד לא ייתן את הדין. אולי מישהו יודח מהמשטרה – עם פנסיה שמנה. לא יותר.

מה הפתרון? לצערי, אני לא רואה אחד כזה. פירוק והקמה מחדש אינה אפשרות מעשית, ואילו מבצע שיקום ממושך, שינקה בהדרגה את כל השוטרים שכבר נגועים בתחלואי השיטה הקיימת ויחליף אותם בחדשים, שיוכשרו על בסיס תוכנית חדשה, ידרוש מחויבות רציפה מצד כמה ממשלות שונות, לאורך עשר שנים או יותר. במציאות הפוליטית בישראל, מישהו באמת רואה את זה קורה?

רק התקוממות אזרחית נגד עוולות הכוחנות תבהיר לבעלי השררה (שהם היחידים שאינם סובלים מן המצב הנוכחי) שכך זה לא יכול להימשך. אבל גם כאן אין לי תקווה רבה. 68% מן המצביעים בסקר של וואלה! חושבים שצריך לתת לפושעים בכחול חנינה כבר עכשיו, וממה שאני קולט ברחוב, כמות מפחידה של אנשים חושבים שהשוטרים היו בסדר, וש"אסור שהשוטרים יהיו הפקר" (למרות שהוכח כי השוטרים לא היו בסכנה וכי ההרוגים נורו על ידי צלפים). רבים גם חושבים שפשוט צריך לתת לשוטרים הרשאה לפתוח באש חיה על מפגינים. כששאלתי מישהו כזה אם הוא מוכן שגם בו יירו, הוא ענה בהתרסה שכן. בנג'מין פרנקלין אמר לפני קרוב לשלוש מאות שנה, שעם שמוכן לוותר על חופש למען ביטחון לא יהיה חופשי וגם לא יהיה בטוח, אבל כנראה שעמישראל נידון לחזור על ההיסטוריה. ללמוד ממנה הוא כנראה לא רוצה.

עדכון זריז מארץ האפשרויות

* אהההנולד הבריז ברוב פחדנותו מעימות עם המועמדים הראשיים בבחירות בקליפורניה. מעניין לראות אם זה יפגע בו בסקרים. לדעתי זה חייב – הרי הוא לא פוליטיקאי שעמדותיו ידועות, כך שהרבה אזרחים מן הסתם יראו את התחמקותו בעין רעה. אבל זה ההגיון שלי, וידוע שקליפורניה היא לא מקום הגיוני.

* מכונת השקרים של הבית הלבן ממשיכה לעבוד: דונלד ראמספלד הודיע השבוע שהטאליבן כבר לא קיים באפגניסטן. וזה שרק הערב (אחרי אותה הצהרה) הושלם קרב שבו גברו כוחות אפגניים ואמריקאיים על מעוז הררי של הטאליבן? לא לבלבל את ראמי עם העובדות.

* בחודש הבא תיערך הפגנה נגד המלחמה בוושינגטון. מעניין יהיה לראות כמה אנשים יצליחו להביא, ואם כוחות השלום השפויים יצליחו הפעם למנוע מכל מיני שמאלנים סהרוריים ואנטישמים מלהשתלט על ההצגה.

שלום, אני נוסעת

עבדכם הנאמן טס לו לעשרה ימים אל ארצות השפלה (יעני אמסטרדם, ווי מאדאם). נשוב וניפגש כשאחזור.

הרשימה הזו תעסוק בקצרה בכמה נושאים. אם משהו מתוך הרשימה מעניין אתכם במיוחד, תגידו ונרחיב על זה.

1. השיעים על סף פיצוץ

פיגוע התופת בנג'אף, שהוציא מהתמונה את מוחמד באקר אל-חכים, אחד מחשובי המנהיגים השיעים העיראק, עשוי להתברר כמצער יותר מהפיגוע במפקדת האו"ם, מבחינת השפעתו הכוללת על סיכויי מאמץ השיקום. הריגתו של אל-חכים עלולה להיות מאיץ לתהליך של הסלמה באלימות המתגברת לאחרונה נגד הבריטים השולטים בחלק זה של המדינה. כרגע המצב בעיראק, בקווים מאד גסים, הוא כזה:

בדרום שולטים הבריטים בבצרה וברוב נקודות המפתח האחרות. הדרום מאוכלס בשיעים, שגישתם לכל העניין מורכבת ושקיבלו, על כל זרמיהם העיקריים, החלטה אסטרטגית להימנע מהתנגדות אלימה לכיבוש הזר לעת עתה, ולעבוד עם הכובש ("משחרר", אם אתם מעדיפים). מסייעת לכך גם העובדה שהבריטים טובים לאין ערוך מהאמריקאים בעבודה עם ילידים.

במרכז שולטים האמריקאים, באזור שרובו סוני. הסונים היו בסיס הכוח של סדאם, ולכן רבה בקרבם ההתנגדות לכיבוש. עם זאת, הניסיון לצייר את כל ההתנגדות המזוינת לאמריקאים כ"נאמני סדאם שמנהלים מלחמת מאסף נואשת נגד הסדר החדש" הוא פשוט לא מדויק. יש בקרב הנלחמים באמריקאים גם כוחות שהתנגדו לסדאם. כאן  תוכלו לקרוא (אם לא צריך להירשם ולשלם בשביל התוכן הזה) ראיון מאלף עם מורד עירקי שהוא ממש לא תומך של סדאם אבל גם לא מוכן לניצול הציני של ארצו בידי "משחרר".

בצפון שולטים בעיקר הכורדים, כשבחלק מהאזורים שולטים גם אמריקאים או אמריקאים ביחד עם כורדים. הכורדים לא מתביישים בכלל להפגין כמה אדנות שרק אפשר מבלי להכריז ממש על עצמאות משאר עיראק, והם בהחלט מרשים לעצמם לגרש אלפי סונים מבתיהם. נכון שהסונים האלה הובאו על ידי סדאם, במקום אלפי הכורדים שגורשו מאזור שהיה באופן מסורתי כורדי. אין ספק שיש צדק בהחזרת האדמות לידיים כורדיות. אבל הצורה שבה הכורדים משיגים את הצדק הפיוטי שלהם ממש לא תתרום לפיוס ולאיחוד. אם נשווה את המצב למתנחלים, שלאחר כמה עשרות שנים ייאלצו לפנות את בתיהם וישוביהם לטובת התושבים הקודמים – אף אחד הרי לא מעלה בדעתו שייתכן פיתרון בר קיימא שלא יכלול פיצויים נדיבים למתנחלים. אבל זה בדיוק מה שקורה באזורי מוסול, כירכוכ ושאר צפון עיראק.

כידוע לכל אדם שלא בילה את החודשים האחרונים מחוץ לאטמוספירה של כוכב הלכת הזה, עיראק היא שיעית ברובה (כ-60 אחוז). העובדה שמנהיגי השיעים החליטו לא לתמוך בשום צורה של התנגדות אלימה הייתה פיסת המזל העיקרית של כל ההרפתקה האומללה הזו. אם תומכי אל-חכים יחליטו שכוחות הכיבוש לא עושים די כדי להעניש את הצד האשם, וכדי למנוע מהם לאבד מכוחם היחסי בשטח בשל חיסול מנהיגם, הם עלולים לקחת את העניינים לידיים. זה עלול להצית את כל חבית הדינמיט. כרגע החלו כ-300 אלף שיעים לצעוד בתהלוכת אבל לעבר נג'אף. נקווה שזה יעבור בשלום.

2. המועמד המעניין ביותר

כרגע יש תשעה אנשים שמתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, שיתקיימו בעוד שנה ועשרה שבועות. אבל המועמד המעניין ביותר הוא אדם שטרם הכריז על מועמדותו – למרות שיש תנועה שלמה שמוקדשת לגיוסו למשימה. הגנרל ווסלי קלארק היה מפקד כוחות נאט"ו במהלך מלחמת יווגסלביה-בוסניה, ויש לו את כל הרקורד הצבאי הממשי שחסר לכל הנצים בממשל (חוץ מקולין פאואל, שכידוע מבודד בוושינגטון בגלל שהוא לא מיישר קו עם הנאו שמרנים הקיצונים). במיוחד יהיה מעניין להשוות אותו לבוש – שנמנע משירות בוייטנאם באמצעות שיבוץ מתוק ליחידה האווירית של המשמר הלאומי (יעני שירות לא קרבי בארה"ב) ואז לא מצא זמן להגיע אפילו לשירות הזה, ובעצם החסיר את השנה וחצי האחרונות (כשאתה לא הבן של ג'ורג' בוש מה-CIA, קוראים לזה עריקות).

קלארק נמנע בינתיים מלהזדהות עם מפלגה כלשהי, אבל התבטאויותיו בנושאים השונים אינן מותירות מקום לספק: מדובר באדם בעל עמדות ליברליות למדי, התומך בזכות האישה על גופה, תומך בשימור הסביבה, תומך בצעדים כלכליים להטבת מצב החלשים בחברה (כלומר מתנגד לקיצוצי המס לעשירים של ג'ורג'י בוי) וכו'. במיוחד אהבתי את היציאה שלו לגבי פיקוח על כלי נשק: למי שלא יודע, זה אחד הנושאים שמפרידים את השמרנים מהליברלים. בקיצור, קלארק (שהוא צייד נלהב, אגב) אמר דבר כזה: "מי שאוהב לירות בנשק אוטומטי שיצטרף לצבא. יש לנו כאלה".

3. למה סדאם לא הוכיח שאין לו נשק, אם לא היה לו נשק?

בסלייט מגזין מתפרסם מאמר המסביר את סוגיית הנשק להשמדה המונית שלא נמצא, והתואם בדיוק לדברים שאמרתי בעצמי עוד לפני המלחמה (תצטרכו להאמין לי, כי טרם יצא לי לדון בנקודה הספציפית הזו). העניין הוא כזה: אם לסדאם לא היה נשק להשמדה המונית, למה הוא לא יכול היה פשוט להוכיח שהוא השמיד את מה שהיה לו, לשביעות רצון הקהילה הבינ"ל? התשובה היא הרתעה, והיא דומה מאד למעשה לסיבה שבגללה מתעקשת ישראל על עמימות גרעינית, למרות שכל העולם יודע בדיוק לא רק שיש לה יכולות גרעין, אלא גם איפה המתקנים.

האפשרות שיש לסדאם נשק בלתי קונבנציונלי, והעובדה שהוא כבר הוכיח שאין לו בעיה להשתמש בנשק כזה (כמו בעיירה הכורדית חלאבג'ה), איפשרו לו להרתיע את אויביו (שיעים, כורדים, אפילו אירנים) מלפעול נגדו ככה סתם. במזרח התיכון, אדם אינו מוכיח לסביבה שאינו מהווה איום, אלא להיפך. בכל מקרה, העובדה היא שלא נמצא נשק, ולאור סירוב ממשל בוש להתיר את חזרת הפקחים הרי שכל נשק ש"יימצא" בתעיד ייחשד מיד כמושתל לצורך תעמולה. אבל אפילו הימין האמריקאי יודע שתירוץ הנשק להשמדה המונית היה בולשיט, ורובו נאחז כרגע בתירוץ ההתערבות ההומניטרית להצדקת המלחמה האידיוטית הזו. אמנם תמותת התינוקות כרגע גרועה עוד יותר מאשר בימי סדאם, אבל אסור לבלבל שמרנים עם עובדות.

4. הקלגסים מכים שנית

בשולי הידיעה על כך שאילנה אזולאי (ממנהיגות מחאת החד-הוריות) נטשה את המאבק, הוצנע הפרט הבא: יוסי, בנה של אילנה הסובל משיתוק מוחין, הוכה על ידי שוטרים בהפגנה מול משרד האוצר במידה כזו שהוא נזקק לטיפול רפואי. נחמד, נכון? הוא בטח היווה איום ממשי וישיר על שלומו של אחד מגיבורינו בכחול. לא הייתה ברירה, כנראה, אלא להפיל את כיסא הגלגלים שלו.

מה שעוד יותר נחמד הוא שהקלגסים ימשיכו להגיב בזעזוע צדקני בכל פעם שמישהו משלהם יקבל בטעות מכה. הם לא מבינים שבקרוב זה לא יהיה מישהו אלא מישהם, וזה לא יהיה בטעות. אני לא רוצה שהיום הזה יבוא, אבל אם זה יימשך כך אין לי ספק שבוא יבוא.

5. ואיך אפשר בלי קליפורניה

מלכתחילה הייתה לימין בעיה עם שוורצנגר, הוא בעצם די ליברלי בכל הנוגע למוסר אישי. הוא בעד זכות האיש על גופה, בעד יחס הוגן לחד-מיניים וכיו"ב. כל זה הוא כמובן מצוין, אבל עכשיו מתחיל להתברר שלשוורצנגר יש בעיה רצינית ביותר בכל הנוגע לנשים. שורה ארוכה של מקרים מתחילה לעלות מתהום הנשייה, בנוגע לאמירות סקסיסטיות ביותר וגם למעשים העונים להגדרה הטרדה מינית.

לא מדובר רק בהיסטוריה עתיקה. בשנת 2000, כשכבר היה נשוי למריה שרייבר (בת למשפחת קנדי, לא פחות), דווח שהוא ניסה למזמז שלוש מגישות טלוויזיה שונות ביום של הופעות יחצ"נות בלונדון. במהלך צילומי "טרמינייטור 2", הוא נתפס יורד לאיזו אישה. על פי הדיווח, הוא הרים את ראשו מן המלאכה ואמר "לרדת זה לא בגידה". באופן כללי, ארנולד מתואר על ידי עיתונאים שבילו במחיצתו כאדם שלא מסוגל לתקשר עם נשים מבלי ליצור הקשר מיני. אני האחרון שמתנגד להומור מפולפל, אבל מן הפרסומים בהחלט עולה מוטיב מסוים, ולא מעודד בכלל למחצית מאוכלוסיית קליפורניה.

בעתיד הקרוב נדון בתיאוריה שלפיה כל מהלך ההחזרה הקליפורני תואם ונוהל בשלט רחוק על ידי קארל רוב (הגאון המרושע של בוש, יועץ התקשורת שלו). אבל לסיום, שני צ'ופרים. האחד, לבנות המין היפה ולגברים גאים: תמונת עירום של אהההנולד בצעירותו. השני – כמה יציאות משעשעות של מנחי הלייט נייט על אהההנולד, הממשל והיחסים ביניהם:

"נראה שארנולד שוורצנגר שאב את השראתו מהנשיא בוש, שהוכיח שאפשר להיות פוליטיקאי מצליח בארה"ב גם אם אנגלית היא לא שפת האם שלך".
 – קונאן או'ברייאן

"הנשיא בוש נמנע מלהתייחס לשוורצנגר. טוב, הוא לא מסוגל לבטא 'שוורצנגר'"
 – דייויד לטרמן

"הנשיא בוש תומך בארנולד, אבל רבים מהרפובליקאים לא, מפני שלמעשה הוא די ליברל. קארל רוב אמר שאילולי היה אביו נאצי, לא הייתה לו שום אמינות בעיני השמרנים".
– ביל מאהר

"סוף-סוף, מועמד שמסוגל להסביר את עמדות הממשל בנוגע לזכויות אזרח בשפת המקור הגרמנית".
 – ביל מאהר

חייכתם קצת? זה שכרי. שיהיה לכם יום ירוק.

טוף, חזרנו עם עוד מנה של אמריקנה.

בקליפורניה, אההההנולד כבר לא נראה כמי שהולך לנצח בהליכה. ייתכן בהחלט שהוא ינצח, אבל קל זה כבר לא יהיה. רוב הסקרים מראים שוויון כמעט מלא בינו לבין סגן המושל המכהן, קרוז בוסטמנאטה, שסיסמת הבחירות שלו היא "לא להחזרה, כן לבוסטמנטה". כלומר – הצביעו לא ליוזמה לפטר את המושל גריי דייויס, אבל לאחר מכן, במקרה שהרעים ינצחו ויפטרו את הבוס שלי (שממנו אני משתדל ככל יכולתי להתרחק בימים אלה, אם לא שמתם לב) – במקרה כזה בחרו בי להחליף אותו.

אריאנה עדיין מדשדשת בתוצאה חד ספרתית, ואני חושב שאם היא מתעקשת על הריצה שלה, הגיע הזמן שהיא תורה לתומכים שלה להצביע "לא" על החזרה. כן, יאשימו אותה בחקיינות של בוסטמאנטה, אבל זה גםן הדבר הנכון לעשותו. קמפיין אידיאולוגי כמו של אריאנה לא יכול להתעלם מהשיקול הזה.

אגב, הלשונות הטובות בקליפורניה טוענות שהסטרואידים, שארנולד שלנו צרך בצורה מסיבית במהלך שנות כהונתו כמר עולם, גרמו אמנם לניפוח שריריו, אבל במקביל גם הביאו להקטנת אחד מאיבריו. אני אישית לא בדקתי, אבל ככה אומרות הנשמות הטובות במדינת הזהב.

כפיה דתית, נוסח הדוד סאם

גם בארץ כבר שמעו על הסיפור באלבמה, שם סוערות בימים אלה הרוחות בעקבות התעקשותו של נשיא ביהמ"ש העליון של המדינה להציב בהיכל בית המשפט פסל ענק של לוחות הברית. אפילו עמיתיו לכס, שכולם למעט אחד רפובליקנים כמוהו, הצביעו לנזוף בו וגם הצביעו לסלק את המיצג. השופט רוי מור, שנהנה לקרוא לעצמו "שופט עשרת הדיברות" טוען שני דברים: אחד, שלוחות הברית מייצגות את המסד המוסרי של חוקי ארה"ב. שתיים, שהתיקון הראשון לחוקת ארה"ב, האוסר על הקונגרס לחוקק כל חוק המתייחס לדת או אוסר את קיומה אינו נוגע לו, מפני שהוא לא הקונגרס.

אז בנוגע לטענה הראשונה, אין ספק שיש כאן כפיה דתית. "לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פניי" הוא בפירוש לא חלק מהיסוד המוסרי של חוקת ארה"ב. גם לא "לא תישא את שם יהוה לשווא" ובטח לא "לא תעשה לך פסל ומסיכה", שזה משהו שהנוצרים ויתרו עליו כבר בהתחלה. צד שמאל של לוחות הברית זה משהו שכל אדם מוסרי יכול לחיות איתו, למרות שהקטע עם הניאוף כבר יצא מגדר החוק לגדר המוסר האישי. אבל לוחות הברית כיחידה אחת? אין להן מקום בהיכל משפט של מערכת פלורליסטית. מור ודומיו יודעים את זה. הם פשוט לא בקטע של פלורליזם.

לגבי הטענה השנייה, מור מתעלם באלגנטיות (כמו פנאט דרומי טוב) מכך שהתיקון ה-14 לחוקה, אחד משלושה שהועברו בעקבות מלחמת האזרחים, מחיל במפורש את החוקה, כולל תיקוניה, על המדינות השונות. הוא תעלם גם מפסיקה תקדימית משנת 1937, בו קובע ביהמ"ש העליון של ארה"ב שהחוקה ותיקוניה מחייבים את כל העובדים ונושאי המשרה של המדינות השונות. כמוהו, למשל.

מור כמובן הופך לגיבור עממי בעיני הימין הדתי, כפי שללא ספק התכוון, אבל במערכה על הפסל הוא כבר הפסיד והוא יפסיד גם בערעורו בפני ביהמ"ש העליון בוושינגטון. בינתיים הוסר הפסל ממקומו, אבל יש לי הרגשה שזו לא הפעם האחרונה שאנחנו שומעים על מר מור, משוטב היה לו לבחור בקריירה של מטיף מאשר של שופט.

פוקס מתבכיינים:

חברת החדשות של פוקס תבעה את הסטיריקן אל פרנקן על הפרת זכויות יוצרים. פרנקן הוציא בימים אלה ספר (המדורג #1 באמאזון) שנקרא "שקרים והשקרנים המשקרים שמספרים אותם – מבט הוגן ומאוזן על הימין". המונח "הוגן ומאוזן" (Fair and Balanced) הוא הסיסמא של ערוץ החדשות פוקס, הידוע דווקא בהתלהמותו הימנית. פוקס הוציאו בזמנו סימן מסחרי על המונח הזה, ולדעתם זה מאפשר להם למנוע סאטירה נגד הזבל שהם משדרים. שופט פדרלי בניו יורק לעג לבקשת פוקס להוציא צו איסור הפצה לספר עד שתידון תביעת הזכויות עצמה, ואף קבע כי מאחר שהביטוי Fair and Balanced רווח כל-כך בשיח, הרי שהסימן המסחרי של פוקס עומד על כרעי תרנגולת. לסיום, ציין השופט שאירוני הדבר שחברת תקשורת, האמורה להיות ממחוייבת לחופש הביטוי, תוקפת את החופש הזה בדרך זו.

רבים בארה"ב רואים את ביל ריילי, מגיש תוכנית האירוח הפופולרית של הרשת, כמי שעומד מאחורי החלטת הרשת להגיש את התביעה המטופשת. ריילי ידוע כמי ששונא את פרנקן מאז שזה השפיל אותו בעימות פומבי וגרם לו לאבד את עשתונותיו ולצרוח "תשתוק כבר! תשתוק כבר!". אולי הצעד המפגר הזה, שרק סייע לפרסום הספר, יוריד את חינו של הבריון המטופש (שפעם צרח על אב שכול מפיגוע התואמים לאחר שזה חלק על התנהגות הממשל) בעיני מעסיקיו.

ולסיום, סיפור קטן ונחמד מעיראק:

מסתבר שבכל יום מתים בבתי החולים של בגדד ילדים ממחלות פשוטות וניתנות לטיפול, בגלל שהתרופות – ששוכבות בבתי החולים במרחק קילומטרים ספורים – לא מגיעות ליעדן. למה לא מגיעות? בגלל שמערכת הבריאות העיראקית מושחתת ומרוסקת. מאז תחילת המלחמה מתו לפחות 100 ילדים מהתייבשות שנגרמה עקב שלשול, לדוגמא. ולמה אדוני המלחמה לא עושים שום דבר בנדון? כי זה לא מעניין אותם. אבל לנו זה הרי לא יכול לקרות, כמו שלא יכול לקרות שקרוב לרבע מהאוכלוסיה יהיו רעבים במידה זו או אחרת. אז למה לדאוג? שיהיה לכולנו יום ירוק.

טוף, היום סיימתי את עבודות השירות שהוטלו עליי בעוון "סחר בסמים".

למה המרכאות? בגלל שלא באמת מכרתי סמים לאף אחד. כשהייתי קונה לעצמי, הייתי קונה למכר. מעולם לא קניתי לאותו לחבר מבלי לקנות לעצמי, ומעולם לא הרווחתי שקל מאף "עיסקה". הבחור שעבורו הייתי קונה היה בן למעלה מ-18 (בדקתי) ומעולם לא סיפקתי לאף קטין סם כלשהו (גם לא אלכוהול או ניקוטין) ולא צרכתי סמים לא חוקיים בנוכחות קטינים (אה, ולא היה לי רישום פלילי כלשהו עד אז).

כל זה לא הפריע למשטרה לדאוג שתוך שעה מהבאתי הראשומנה לפני שופט יתפרסם בגלי צה"ל ש"רחביה ברמן, 30, עיתונאי ב"הארץ", נעצר בחשד שמכר סמים לקטינים ותלמידי בית ספר". כך התפרסם גם בעיתוני יום ראשון מיד לאחר מכן. כל זה שוב לא הפריע לנציג המשטרה אסף שפריר (הידוע בכינויו "הצוער החוקר עם הזין הקטן") להעיד בפני בית המשפט, לאחר שהסעיף הזה נשר בדרך פלא ולא הופיע בכתב האישום, ש"מעולם לא קראנו שהוא מכר לקטינים". גם העובדה שלא עשיתי שום מאמץ שהוא לקדד או להסוות את התקשורות הפרטיות שלי (אפילו לא להגדיר ל-ICQ שלא ישמור אתעותקי השיחות), לא מנעה מהתובעת המשטרתית גמישת המצפון לחזור שוב ושוב, בכל דיון, על השקר לפיו נאלצו השוטרים המסכנים לעמול קשות "כדי לפענח את הקבצים". כל העסק הזה, אגב, התבצע על חשבונכם. סתם, חשבתי שתרצו לדעת.

המשטרה חדרה עמוק לתוך חיי הפרטיים על ידי קריאת הדוא"ל וה-ICQ שלי. הם חקרו כל אדם שהופיע בפנקס הטלפונים שלי וישבו חודש שלם, שישה חוקרים ובלשים מהיחידה המרכזית, כדי לעבור על למעלה מאלף עמודים שרק בחלקם המזערי והזניח הופיעו התייחסויות כלשהן לסמים, לא כל שכן לרכישתם המשותפת. ישבתי 44 יום באבו כביר ועוד 19 חודש במעצר בית.

לא יכול לעבוד? בשביל מה לך? הרי אתה סוחר סמים

במהלך ישיבתי במעצר בית (מעצר בית מוחלט, אגב – אפילו להוריד את הפח היה אסור לי) הלכו חובותיי ותפחו. לא יכולתי לצאת מהבית לעבוד, לא יכולתי במשך חודשים אחדים (עד שקניתי מחשב חדש) לעבוד כלל, ולמרות שאני בעיקרון מסוגל לעבוד כמתרגם מהבית, זה מאד מגביל כשאתה לא יכול לצאת אפילו לדואר לקבל חבילה (ובה הספר הבא שלך, לדוגמא), או להיפגש עם לקוח פוטנציאלי. למעשה, אילולי עבדתי בעיקר עם הוצאת אופוס, בבעלות גיל תגר שליט"א, ייתכן מאד שלא הייתי מוצא עבודה בכלל בתנאים הללו.

כשביקשתי מספר פעמים שתנאי מעצר הבית יוקלו כדי שאוכל לצאת לעבוד, ולו רק כדי לשלם חובות לביטוח לאומי וכיו"ב, סורבתי פעם אחר פעם, כולל לאחר שכבר הודיתי בבית המשפט בכל כתב האישום (המתוקן) ובכך ביטלתי כל אפשרות של שיבוש הליכי משפט.

במקור דן אותי שופט גאון ורב הבנה בשם משה שמאי לשנתיים מאסר בפועל. לאחר ערעור, ולאחר שהבחור שאני עצמי הייתי קונה דרכו נשפט לחצי שנה עבודות שירות, כבר לא היה לתובעת בערעור מה לומר, והיא הסכימה ש"יש לנו בעיה של אחידות הענישה", ושתקה יפה בזמן שעוד שופטת אחת דנה אותי "רק" לשישה חודשי עבודות שירות.

אז עבודות השירות התחילו רק שמונה חודשים לאחר מכן (מה שיצר מין תקופת ביניים שבה אי אפשר להתחיל שום דבר ארוך-טווח) ולאחר שהתחילו נמשכו בעצמם שמונה וחצי חודשים, כי נאלצתי להחסיר לא מעט ימים כי הייתה לי מערכת בחירות באמצע. אבל זו הייתה החלטה שלי להחסיר ימים אז על זה אני לא מתלונן.

מהות המערכת – תזכורת קלה

היום כאמור סיימתי את עבודות השירות. וכדי שלא אשכח את הבחילה שהתעוררה בי לאורך כל מגעיי הכפויים עם מערכת החוק, קרה המקרה הבא, לפני כשבוע:

בזמן שהייתי במשתלה בה ריציתי את עבודות השירות, גנבו לי מהארנק סכום כסף ניכר (370 שקל, למי שחייב לדעת). אוקצור, הלכתי למשטרה, סיפרתי את הסיפור לחוקר.

החוקר שאל אותי "ומה אתה רוצה שנעשה?"

הסתכלתי עליו בהלם קל והסברתי שכל מה שצריך לעשות הוא לקחת טביעות אצבעות מהארנק. יהיו שם טביעות שלי ושל עוד מישהו, שהוא הגנב. מכיוון שהגנב מרצה אתי עבודות שירות, הרי שטביעות האצבעות שלו כבר נמצאות במערכת, ולכן ניתן יהיה לגלות את זהותו.

החוקר אמר בסדר, מילא דו"ח תלונה ושלח אותי למחלקה לזיהוי פלילי שיקחו טביעות מהארנק. במז"פ אמרו לי החלאות ש**לא ניתן טכנית** לקחת טביעות מהארנק.

הם כנראה חושבים שכולם מטומטמים ושאין לנו מושג באשר ליכולות המדע הפורנסי. (ולמי שלא מבין – ברור שאפשר לקחת טביעות אצבעות מארנק. למעשה, ארנק זה אובייקט נוח. מחזיקים אותו בצורה מלאה ולא רק נוגעים בו (מה שמבטיח טביעה חזקה) והוא מיטלטל. לא צריך לבוא אליו).

ולמי שיגיד מלה על משאבים וסדר עדיפויות, אני רוצה רק להזכיר שזו אותה משטרה מזורגגת שישבה חודש תמים על רישומי השיחות שלי עם חברים ב-ICQ כדי להוכיח שכשהייתי קונה לעצמי שקית, הייתי קונה בדרך גם לחבר.

אז לרדוף את המסוממים ימ"ש יש משאבים, אבל כדי לעשות בדיקה פשוטה ולתפוס מישהו שגנב כסף לאזרח (שבמקרה נמצא במצב כלכלי חרא) – זה לא. 100 לשירותך.

זהו, נגמר הסיוט שהתחיל לפני שלוש שנים ורבע. אין ברירה, נצטרך לחזור לחיים נורמליים. כמו שאומר ידידי ערן ורד, מעכשיו אין לי תירוצים. 🙂

בימים הקרובים נדון כמובטח בפרטים הממש צהובים של קרקס קליפורניה, וגם בתביעה המגוחכת שהגישה רשת החדשות פוקס, ברוצח הגנב שמנהל לנו את המדינה ועוד כהנה וכהנה. עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.

טוף, נעדרתי מספיק, אתם לא חושבים?

השבוע סיימתי למעשה את עבודות השירות שלי (נותר לי עוד יום אחד, בגלל שהגמד הקטן והמקומט מהשב"ס מסרב להחשיב לי יום שהוא כן היה אמור, אבל זה באמת בקטנה). ובימים הקרובים אפרסם מאמר על כל הסיפור החביב שהוביל אותי לעבודות שירות, כולל סיפורון קטן ונחמד ככה לקראת הסוף שהזכיר לי למה אני אוהב כל-כך את ארגון הפשע המכונה משטרת ישראל.

אבל לפני כן, שוב עיראק:
הקטע הבא לקוח ממגזין האינטרנט Slate וכולל פסקאות שתורגמו מתוך המאמר  שהופיע שם.
בעדות שנתן תת שר ההגנה פול וולפוביץ' לפני הקונגרס בפברואר האחרון, בשימועים לקראת ההצבעה על המלחמה, אמר האידיאולוג של הניאו-שמרנים בין השאר:

"קשה להעלות על הדעת שיידרשו יותר חילים כדי לספק יציבות בעיראק שלאחר סדאם מכפי שיידרשו לנהל את המלחמה עצמה ולהבטיח את כניעתו של סדאם וכוחותיו. קשה לדמיין".

ככה זה כשאתה כל-כך בטוח בצדקתך עד שאתה לא טורח בכלל לבדוק שום דבר. לו היה מר וולפוביץ' מתעניין אפילו קצת, הוא היה מוצא שממש בתוך אותו ממשל שבו הוא משרת, עובד אדם בשם ג'יימס דובינס שערך מחקר מקיף ומעמיק בנושא שיקום אומות לאחר מלחמה. המחקר שערך יחד עם עוד אדם יצא בשבועות האחרונים בספר שנקרא "תפקידה של אמריקה בבניית אומות, מגרמניה עד אפגניסטן". רוב המחקר שבספר הושלם עוד לפני תחילת המלחמה והיה זמין לכל בכיר בממשל שהיה טורח לעיין בו, או להתייעץ עם מר דובינס שמומחיותו תבחום ידועה לכל.

מר דובינס היה השליח המיוחד של הנשיא בוש הנוכחי לאפגניסטן לאחר כיבושה, ובמהלך שנות ה-90', תחת הנשיאים בוש האב וקלינטון, פיקח על מלאכת השיקום בקוסובו, בוסניה, האיטי וסומאליה, ומחקרו מוכיח כמה דברים בצורה ברורה:

המרכיב המכריע את מידת ההצלחה של מאמץ השיקום אינו מידת המערביות של הארץ המשוקמת, המידה שבה רווחים בה ערכי המעמד הבינוני או מידת ניסיונה בדמוקרטיה. המרכיב המכריע הוא רמת המאמץ המושקע מצד מהשקם, כפי שהדבר מתבטא בכוחות, זמן וכסף.

אם ניקח את הדוגמא של קוסובו, הנחשבת למאמץ השיקום המצליח ביותר של תריסר השנים האחרונות, נגלה שהיו נדרשים למעלה מחצי מיליון חיילים, לא כולל כוח שיטור בינ"ל של כ-50,000. לפי הדוגמא של בוסניה היו נדרשים רבע מיליון חיילים. אולם בעיראק כיום יש רק 150,000 חיילים, שמתפקדים גם על תקן שוטרים.

כלומר אילו היה וולפוביץ' מדבר עם דובינס, או עם כל אדם אחר שחקר את סוגיית השיקום, הוא היה מגלה שלשיקום עיראק יידרשו לפחות כפליים ממספר החיילים שהחליטו הוא והבוס שלו דונלד ראמספלד להקציב.

עוד דבר שהבושיונרים לא לקחו בחשבון הוא שחקר הסוגייה מלמד במפורש שדווקא ככל שהכנעת המשטר הקודם הייתה מהירה יותר, כך מידת ההתנגדות בשלבי השיקום והבנייה מחדש גבוהה יותר. דובינס כותב: "נדמה שככל שהניצחון הצבאי מהיר ומועט באבידות, כך קשה יותר להשליט יציבות". במלים אחרות, דווקא העובדה שהניצחון על סדאם היה כזה מזהיר, גאוני, אדיר, חסר תקדים וכו' היתה צריכה לגרום לגאונים מהבית הלבן להתכונן ליותר צרות בשלב שלאחר מכן. לא להיפך. (ואגב הניצחון הגאוני והמזהיר – אתמול הבסתי ילד בן שמונה בתחרות היאבקות. ברוס לי וצ'אק נוריס ביחד פראיירים על ידי).

אבל נחזור לנושא: כסף הוא עוד סוגיה. על פי דובינס, לצורך שיקום ברמה שווה לשיקום קוסובו יידרשו 21 מיליארד דולר בשנתיים הקרובות. 36 מיליארד כדי להשתוות לבוסניה. מסתבר שבניגוד לדברי הממשל, כספי הנפט של עיראק לבדם לא יספיקו לממן את הפרוייקט.

עוד שקר של הממשל נגע לזמן. כזכור, הממשל הבטיח קוויקי. "ניכנס, נעיף את סדאם ונצא. אין לנו עניין להישאר". אבל מסתבר שבשום מבצע שיקום לא נשארו הכוחות במשך פחות מחמש שנים. למעשה, בכל מקרה מוצלח נשארו כוחות אמריקאים מבקום עד היום, גם אם הם לא מעורבים בשום פעילות מבצעית. בכל מקרה, עצם הניסיון לשים דדליין יוצר ציפיות שווא ואכזבות ומוביל לאסון.

לסיום, דובינס מבקר את התעקשות הממשל לעשות את זה לבד. באופן כללי, קובע דובינס, שיתוף פעולה רב-צדדי מסובך יותר ודורש יותר זמן מאשר פעולה חד-צדדית, אבל זוהי אפשרות חסכונית יותר במידה ניכרת, ובכוחה לחולל שינוי עמוד ומהותי יותר. במקרה של עיראק במיוחד, מציין דובינס, ייתכן מאד כי מאמץ רב צדדי, תחת דגל האו"ם, היה מנטרל את האיבה הציבורית בעיראק נגד ה"אימפריאליזם" האמריקאי ומקל על הפיוס ועל החזרת היציבות.

דובינס אינו מעלה השערה באשר לסיבת החיפזון וההתעקשות ללכת לבד, אבל אני מוכן: החיפזון – כדי להסיח את תשומת הלב מן השערוריות העסקיות, וההתעקשות ללכת לבד מחמדנות פשוטה.אם עושים ביחד, צריך להשתתף ביחד בחוזים העסקיים של השיקום, ורפובליקאים טובים לא אוהבים להתחלק בכסף.

בפעם הבאה נמזור לבקר בקרקס קליפורניה ונדבר על השפעות הסטרואידים על גופו של האהההנולד, וגם על להקת השמרנים הנוצרים שיוצאת לטרוף את המועמד של הצד שלה, כי הוא לא מספיק טהור. יהיה קטעים. עד אז, שיהיה יום ירוק

טוף, חזרנו לאחר הפוגה של שבוע, לאבסס על פוליטיקה כאן ושם.

שלשום, יותר משבוע לאחר הצהרתו המדהימה של גלעד שרון, לפיה הוא מסרב לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה בנוגע לחשדות  של עבירות כלכליות משום משהוא מגן על אביו, הידוע בכינויו ראש הממשלה, והאיל בטובו אחד המחוקקים שלנו (יוסף פריצקי) לקום ולומר לאותו מגדל כבשים את המובן מאליו: עליך להצהיר חד משמעית שאינך זקוק ואינך מעוניין בהגנתו של בנך.

כמובן שזה יעזור כמו כוסות רוח למת. רוב הסיכויים הם ששרון יתעלם, ואם לא יתעלם הרי שבנו יתעלם מ"פקודתו" של אביו. לכן יש רק תגובה אחת שאנחנו כאזרחים יכולים לאמץ: על כל אזרח המוצא עצמו נחקר במשטרה, לא חשוב על מה, לסרב להשיב לשאלות חורקיו ולהצהיר שהוא עושה זאת כדי להגן על ראש הממשלה. אולי אז, כמו ישו, גם כבוד רה"מ יסבול בשל חטאי כולנו, ובא לציון גואל.

ובחזרה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות:

אהההנולד הצטרף למירוץ למשרת מושל קליפורניה, ותוצאה חיובית אחת כבר יש לכך: דארל עיסא, השמרן הקיצוני שהתחיל כל סיפור ההחזרה של המושל, הודיע שלא ירוץ בסופו של דבר. כי אם כל הכבוד לכוחה של מוסרנות אנאלית, מה זה כבר לעומת עוצמתו של הטרמינייטור?

גם דיאן פיינסטין, הסנאטורית הדמוקרטית המשובחת שהייתה התקווה הגדולה של המפלחגה, הודיעה שלא תרוץ ותקפה את יוזמת ההחזרה כאפלה ומסוכנת לדמוקרטיה, וזאת למרות שאין שום אהבה בינה לבין המושל המכהן גריי דייויס.

אז יש לנו מצד אחד מושל גרוע, שנבחר כחוק לפני פחות משנה ולא עשה שום דבר מאז שיצדיק הדחה; מצד שני יש לנו שחקן פופולרי שמידת הבנתו בסוגיות הניצבות בפני המדינה לא ברורה בכלל, אבל לפחות הוא לא קיצוני מופרע; מצד שלישי, וזו האפשרות המעניינת ביותר, יש לנו פרוגרסיבית ירוקה (אריאנה האפינגטון) שלא חייבת שום דבר לאף אחד וצפויה לעשות בלגאן גם לרפובליקנים וגם לדמוקרטים. אני עם אריאנה.

ובמישור הפדרלי:

שערוריית ההשתקה של הקטעים מתוך דו"ח החקירה של פיגועי 9.11 הנוגעים לערב הסעודית ממשיכה לצבור תנופה. מתברר שלאחר נפיגוע, הממשל נחלץ להגן על סעודים שונים שהתגוררו ברחבי ארה"ב, כולל בני משפחת בן לאדן המורחבת, שהורשו לחזור למולדתם בטרם נחקרו. אם תזכרו את אווירת ההיסטריה ששררה בארץ החופש אז – מעצרים שרירותיים, השעיית זכויות בסיסיות, אלפי מהגרים שנעצרו רק בגלל שמות המשפחה שלהם – תבינו שמשהו פה מאד, מאד מסריח. מה יש לממשל להסתיר? מה הם לא רוצים שנדע?

עוד על מחויבותו העמוקה של ממשל בוש לביטחון אזרחיו: המנהל הפדרלי לבטיחות בתעבורה מבקש להפחית את התקציב למאבטחים אוויריים, למרות אזהרות הממשל על ניסיונות פיגוע במטוסים. בשביל להפחיד את האזרחים זה מספיק טוב, אבל בשביל להתייחס במישור המעשי כנראה שלא.

עוד ממעללי בוש: לפני כשבועיים הורה הבית הלבן לסוכנות להגנת הסביבה (משרד איכות הסביבה באמריקאית) למחוק מתוך דו"ח שנתי פרק שעסק בהתחממות גלובלית, ובמקומו הוכנס סעיף שטען כי דרוש מחקר נוסף בנושא, וכי בכלל לא בטוח שיש התחממות גלובלית או שמקורה בפעילות אנושית. את המחקר החדש הזה מימן מכון הנפט האמריקאי – מוסד שהוקם וממומן על ידי חברות הנפט הגדולות. איזו מקריות מופלאה.

מחר או מחרתיים נחזור לעיראק, ונדבר על האיש שחזה את כל הבעיות של כוחות "הקואליציה" בעיראק. עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.

מה שבוש יכול ללמוד ממרווין הרובוט

בספר השלישי בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מוצא עצמו הרובוט מרווין לכוד בבניין משרדים נטוש עם רובוט קרב עצום ממדים, חמוש במיטב כלי המשחית ונחוש בדעתו לחסל כל דבר שזז. מרווין – רובוט מריר, סרקסטי ובעל מוח רב עוצמה – נחלץ מן המצב לאחר שהוא מצליח להרגיז את יריבו, בעל הכוח האדיר אבל השכל המוגבל, וגורם לו להפציץ את הרצפה שעליה הוא עומד ולהתרסק אל הקרקע הרחוקה.

האם הצליח אוסאמה בן לאדן לעשות דבר דומה לארה"ב? כמובן שמעצמת העל היחידה עדיין רחוה מהתרסקות, אבל נדמה שיש הקבלה באופן שבו הצד החזק ללא שיעור פותה על ידי היריב החלש והחמקמק לכלות את כוחו במחוות זעם הרסניות, שרק מפחיתות את יכולתו להתמודד עם האתגר הניצב בפניו.

גם תומכי הנשיא, כמו למשל השחקן ג'יימס וודס (שנורא שונא שאנשים אומרים שבוש אידיוט), מודים שאין להם הסבר משכנע לחשיבות הביטחונית של פלישה לעיראק דווקא עכשיו, דווקא לבד ותוך הרגזת אלה שבנסיבות אחרות היו עוזרים רבות בשיקום – חוץ מאשר לספק את יצר הנקמה של העם האמריקאי על פיגועי 9/11. עכשיו, יצר הנקמה הזה הוא אנושי, מובן וגם צודק. אני מאמין גדול בנקמה (מעדן שאניני הטעם מעדיפים להגישו צונן). אבל לכלות את כוחותיך על משהו שלא קשור כלל לזה שפגע בך – זו נקמה עלובה למדי.

יתרה מזאת: יצר הנקמה הוא אמנם מובן, אבל תפקידו של ממשל אינו להיענות לכל יצר לב. תפקידו הוא לנהוג במירב התבונה, שיקול הדעת וקור הרוח, על מנת לשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים ארוכי הטווח של הבוחרים. האם זה מה שקרה כאן? בנושא זה תוכלו לקרוא כתבה על כך שהמלחמה בעיראק פגעה אנושות במצוד אחר בן לאדן ושאר ראשי אל קאעדה. סדאם אמנם היה דיקטטור איום ואין ספק שהסרתו מהשלטון היא דבר טוב (גם אם האופן שבו הדבר נעשה יגרום יותר נזק מתועלת), אבל כאזרח אמריקאי חשוב לי הרבה, הרבה יותר לתפוס ולהעניש את מי שהרג לי אלפי אחים ואחיות. זה בטח האופי הליברלי יפה הנפש שלי.

קרקס קליפורנו, גרסת הבמאי

כאילו שההצגה בקליפורניה לא הייתה מגוחכת דיה, הצטרף אליה מי שכבר קנה לו שם בעשיית צחוק מערכי הדמוקרטיה (וגם בניהול מאבקים חשובים למענם). מדובר באיל הפורנוגרפיה, מו"ל הירחון "האסלר" וכוכב הסרטו הזכור בכיכוב וודי הארלסון – לארי פלינט. פלינט, שבבעלותו מספר בתי קזינו (בין השאר), אומר שיפתור את בעיית הגירעון של קליפורניה באמצעות מכירת זכיונות להעמדת מכונות הימורים ברחבי המדינה. בנוסף לפלינט הגישו כבר 250 איש ברחבי קליפורניה את טפסי המועמדות שלהם, כולל כמה ששמם הוא במקרה גריי דייויס (כמו המושל האהוב).

בימים הקרובים נעסוק בשערוריית המעורבות הסעודית בפיגועי 9/11, במספר המועט להדהים של מסיבות עיתונאים שעורך כבוד הנשיא, וגם בכמה ספרים שממש כדאי לכם לקרוא לדעתי. בינתיים, שיהיה לכם יום ירוק.

למי שרוצה להבין את אחד ההבדלים המהותיים בין פרוגרסיווים לשמרנים, מומלץ לקרוא את הידיעה הבאה. למי שאין זין לקרוא, נסכם בקצרה: מושל אלבמה – רפובליקאי דווקא – מבקש לבצע את העלאת המס הגדולה בהיסטוריה של המדינה, כדי לממן שורה צעדים שתכליתם צמצום פערים בין עשירים לעניים. בין הצעדים הללו: העלאת רף ההכנסה שבה צריך להתחיל לשלם מס הכנסה (לאלבמה יש את המדרגה הנמוכה מכל מדינות ארה"ב, משום מה – 4,600 דולר לשנה למשפחה בת 4 נפשות), הארכת שנת הלימודים לממוצע הארצי, מימון למעקב אחר ביצועי מורים במטרה לשפר את מערכת החינוך והקטנת הגירעון.

אז כל הכבוד לבוב ריילי, המושל הרפובליקאי, אבל נחשו מי מוביל את המאבק נגד ההצעה שלו? הקואליציה הנוצרית וועדת ההיגוי של המפלגה הרפובליקנית באלבמה. הקטע המגניב הוא שהמושל מנסה לנצל את מיקומה של מדינתו בלב "חגורת התנ"ך" הדרומית (רצועת רוחב של מדינות בדרום-מזרח ודרום ארה"ב המתאפיינות ברמת אדיקות גבוהה ובמשקל כבד לדת בחיי הכלל), והוא מוכר את הצעד בנימוק דתי: זהו מעשה נוצרי לעזור לעניים.

עכשיו, כל מי שאפילו רפרף על ספרי הבשורה בברית החדשה, שם מובאות כל האמירות המיוחסות לישו, יודע שמגיע לכבוד המושל 100 במבחן. למעשה, זהו אחד המוטיבים המרכזיים ביותר במשנתו של הנביא יהושע בר יוסף מנצרת (יהודי נחמד, מסכן מה עשו ממנו). כשג'ורג' בוש נשאל, במהלך מערכת הבחירות, מיהו הפילוסוף הפוליטי החביב עליו, הוא השיב "ישו". אז איך זה שהמפלגה שלו תמיד מתייצבת נגד היישום בשטח של מה שישו אשקרה אמר? נשיא הקואליציה הנוצרית אמר "להקל את עול המסים מעל אלה שגורלם שפר פחות הוא דבר שכולנו יכולים להסכים עליו, אבל כל המשפחות זקוקות להקלת מס". או במלים אחרות: "אני מוכן שנעזור לעניים, אבל רק בתנאי שנעזור באותה מידה לכווווולם".

אז כנראה שהאדון האדוק לא בקיא במיוחד בכלכלה, אבל כשנותנים לכולם עוד כסף, התוצאה אינה שיפור ברמת החיים של אף אחד, כי אם אינפלציה. למעשה, אם לא מקפידים לתכנן אותה היטב, הקלת מס לכווווולם תגדיל את הפער במידת הכסף הזמין, ולא תקטין אותו.

אבל הנצרות, לא כל שכן זו הפרוטסטנטית בה מחזיקים רוב בכירי הממשל, כבר מזמן איבדה כל קשר לתורת המוסר של יהושע מנצרת, ולמעשה הפכה אותו על ראשו והפכה את העושר עצמו למעין הוכחה לחסד האל. לו היה בוש ישר,ופחות נבער מדעת, היה נוקב בשמו של יוהאן קלווין, ולא בזה של ישו, כפילוסוף הפוליטי המועדף עליו. אבל הוא לא, והוא כן, והבעיה כרגיל היא לא בו, אלא בתשקורת הכנועה והמתרפסת שלא דורשת ממנו שום דין וחשבון.

עוד על ישו, החבר החוכמולוג שלו והשנים החסרות

אגב ישו, רגע של קידום עצמי: להוצאת הספרים אופוס יש סדרה, בשם עידנים, המתמקדת בסיפורת היסטורית. עבדכם הנאמן הוא עורך הסדרה הזו. בקרוב (סביבות החגים) עתיד לצאת בסדרה ספר שייקרא בעברית "הבשורה על פי צ'פחה (סחבק הנוצרי מנעוריו)". זוהי פרודיה על חייו של ישו הנוצרי, המסופרת על ידי חבר נעורים חוכמולוג, וממלאת את החוסרים בסיפור חייו (שכן הבשורות מספרות על הלידה, במקרה הטוב על מקרה אחד בגיל 12, ומיד קופצות לישו בגיל 28-30, בתחילת שליחותו הנבואית. מה קרה בכל השנים שבאמצע? קנו את הספר, לכשייצא, ותדעו גם אתם. 🙂

והנה כבר יש התפתחות חשובה, בעולם מהיר שכזה: לדברי CNN, תת שר ההגנה, פול וולפוביץ (אחד האידיאולוגים הבכירים של הניאו שמרנים) הודיע כרגע שהתוכנית להקים בורסה לפיגועים תבוטל. אבל עצם הרעיון גורם לו לאדם הסביר לחוש חוסר נוחות עמוק נוכח הליכי המחשבה של האנשים הללו. ברררר.

שיהיה לכולנו יום ירוק.