עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

מחלת ההיסטריה פושה במדינה. נדמה כי בכל נושא אפשרי, התגובות – הן ברחוב והן בצמרת – נגועות במנת יתר חריפה במיוחד של התלהמות, שטחיות, וחוסר הבנת הנקרא ברמה הבסיסית ביותר. ואני אנמק:

נתחיל ממאמרו של השופט גולדסטון: בניגוד להצהרתו הניחרת של ראש המכשלה ביבינוקיו, המאמר רחוק מלהיות כתב זיכוי המחייב או מצדיק את ביטול הדו"ח שכתב השופט. גולדסטון אינו כותב שישראל לא פגעה בחפים מפשע באופן שהיתה יכולה וצריכה להימנע ממנו. הוא כותב שני דברים פשוטים בלבד: האחד, שישראל בודקת את עצמה בצורה טובה יותר מזו (הלא קיימת) של ארגון טרור נאלח, והשני, שהיות וישראל לא טרחה כלל להשיב לשאלות הוועדה או לשתף איתה פעולה בצורה כלשהי, הרי שהטענות שכן יש לה בתגובה להאשמות שעלו בדו"ח לא היו זמינות בעת חיבורו, ולכן לא הופיעו בו. בדיוק כמו שאם אדם אינו מופיע למשפט בו נתבע, יינתן פסק דין בהיעדרו וטיעוניו לא יישמעו, כך אם מדינה לא טורחת לענות לוועדת חקירה, טיעוניה לא ישתקפו בדו"ח ומעשיה יצטיירו בו באור השלילי ביותר האפשרי. כך בפירוש מסביר גולדסטון במאמרו. על פי המידע שהיה זמין עבורו, לא היתה מסקנה אחרת מלבד טיווח מכוון של אזרחים בלתי מעורבים. כעת המסקנה הזו משונמכת: לא כוונה תחילה אלא סתם אדישות נפשעת ומקרים מרובים של "רשלנות".

בנוגע לראשון, אפשר היה לצפות מאנשים הגועים ללא הפסק על כך שהם אור לגויים, הצבא המוסרי בעולם וכו' וכו', שאמירה מעין זו תהיה לא רק מובנת מאליה עבורם, אלא ממש מעליבה. אבל לא – הם מעלים אותה על ראש שמחתם. אשרינו, אנחנו מתנהלים בצורה תקינה יותר מאשר כנופיה איסלאמיסטית רצחנית המצויה תחת מצור, שאת התשתית השלטונית שלה עשינו כמיטב יכולתנו למוטט (ולא, זה לא מצדיק. חמאס לא חוקר את עצמו כי אין לו מה לחקור. הוא יורה על אזרחים בכוונה ובמודע).

הנקודה השנייה היא זו הראויה לעיון מדוקדק יותר. גולדסטון אמנם משבח את ישראל על שהיא חוקרת את עצמה, אבל באותה נשימה מדגיש את הבעייתיות שבחקירה זו. ישראל אמנם פתחה בחקירות, אבל סיימה רק מספר זעום ביותר שלהן, וזאת שנתיים לאחר מעשה. ישראל, כמובן, חוקרת כאן את עצמה – ולא זו בלבד, אלא שהצבא עצמו הוא שחוקר את עצמו – וחמור מכל, ישראל חוקרת רק ברמת השטח ולא ברמת הפקודות והמדיניות, ושם הרי היתה הבעיה הגדולה. בהוראות הפתיחה באש שהיוו חידוש ביחס לכל מה שהיה נהוג לפני כן, בהצהרות המפקדים על כך ש"אין חפים מפשע", ובאווירת ה"יורים קודם, שואלים אחר כך" שלא ניתן להכחישה (פרטים וקישורים בפוסט המצוין הזה של עידן לנדו).

בקצרה: לא כתב זיכוי יש כאן, אלא רק ריכוך של האישומים. אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים להתהדר ב"מה יפינו" – זו בדיוק הבעיה.

זו כמובן לא הדוגמא היחידה להיסטריה אליה נחשפנו בימים האחרונים. באוניברסיטת באר שבע נכנסו סטודנטים לטירוף לאומני מתקרבן לאחר שמרצה למדע המדינה ויחסים בינלאומיים העז לומר להם את האמת הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור – שעצם חטיפתו של חייל מתוך בסיס צבאי אינה מהווה מעשה טרור. "נורא נעלבנו" זעקו היג"עים. "מה פתאום הוא מביע את דעתו", קראו בזעם הכסילים, שחושבים כנראה שתפקידו של מרצה באוניברסיטה לאשר ולאשש את הדעות שכבר יש להם. והאוניברסיטה הפחדנית, בהנהלת רבקה כרמי הכנועה, הצהירה ש"תבדוק את העניין" במקום לומר לתלמידים שא) פרופ' גורדון אמר אמת פשוטה וב) זה תפקידו המובהק.

דוגמא שלישית להיסטריה ניתן לראות בתגובות להקדשה שרשם הסופר (המוערך יתר על המידה, אגב) עמוס עוז למורשע בטרור מרוואן ברגותי. מן התגובות ניתן היה להתרשם שעוז מביע תמיכה במעשים בגינם הורשע ברגותי או משבח אותו בדרך זו או אחרת, ולא היא. להיפך, עוז בעצם נוזף בברגותי, ואומר לו שעליו להתחיל להבין אותנו הישראלים, "כפי שאנו משתדלים להבין אתכם". עוז בעצם מהדהד את טענות מסנגרי ישראל באשר הם, הטוענים תמיד שישראל עושה מאמצים גדולים יותר להגיע לשלום מאשר הצד השני. אבל זה לא משנה. תוך שמיטת הבסיס לטיעון זה, זועקים היגעים שבעצם הניסיון לדבר עם ברגותי – גם אם בנימת נזיפה ובמאמץ לפקוח את עיניו לטעויותיו הבסיסיות – ביצע עוז מעשה בגידה נורא כלשהו. היסטריה, אמרנו?

הערה מנהלית: החתום מעלה מתנצל על היעדרותו הממושכת ועל הכישלון הטוטאלי ב"פרוייקט 300". יש סיבות – מחלה, מעבר דירה, עוד כמה – אבל הנקודה היא שהניסיון לנפק פוסט ביום במשך חודש לא התקרב להצלחה, ועל כך התנצלותי בפני הקוראים. אני מקווה שעם ההתמקמות בבית החדש, ובהנחה הלא ודאית כלל שנצליח להימנע שוב מחסימת כרטיס האשראי ומניתוקם הנלווה של אמצעי התקשורת השונים שלנו, נחזור לפרסם בצורה סדירה יותר, גם אם לא שאפתנית עד כדי כך. כדי למנוע חסימה מעין זו הנזכרת לעיל, באפשרותכם ללחוץ על כפתור התרומות ולסייע במעט להרחקת הזאבים מדלתה החדשה של משפחת אבו-קדם. בתודה מראש.

את רוצח הילדים מאיתמר יש לתפוס, ולמרבה הצער יש לערוך לו משפט הוגן ואז לכלוא לשארית ימי חייו העלובים. אני אומר למרבה הצער כי מידת הצדק הטהור היתה לתפוס, לענות בדרכים יצירתיות בפומבי ולהשאירו חי, אך עיוור, קיטע ומסורס, למען יהווה אזהרה חיה (בקושי) לכל חלאה החושבת ללכת בדרכו. הסיבה היחידה שאין לעשות כך היא שאין למדינה זכות לעשות זאת, ולא כי לא מגיע לו. אפילו אם הרוצח היה אביו של אחמד מוסא ז"ל, שנורה בראשו על ידי בן עוולה ממרחק מאה מטרים ללא כל סיבה (והוא כמובן לא הרוצח), אין מחילה למי ששוחט תינוקת בזרועות אביה.

ולאחר שאמרנו כל זאת – מי לא ראה את זה בא? נעזוב את חוסר ההתקדמות בתהליך המדיני. נעזוב גם את הגזל המתמשך והבזוי במזרח ירושלים. אבל כשהמתנחלים (כולל, כמדומני, תושבים מאיתמר, אחת ההתנחלויות הקיצוניות ביותר) משתוללים בפוגרומים של "תג מחיר" (במסגרתם הם מענישים פלסטינים על מעשי ממשלת ישראל) ולעולם אינם נענשים, כשצבא הכיבוש מתפרץ לבית, יורה בקשיש במיטתו לאחר שהתעורר בבהלה כתוצאה מן ההפרעה ואז הצבא החוקר ושופט את עצמו קובע שהיורה פעל כשורה (רק דוגמא אחת מתוך שלל מעשי רצח של פלסטינים בידי צה"ל שאירעו מאז הפיגוע הקודם), כשארבעה נערים שיכורים (כולל אחד מאיתמר, אגב) רוצחים צעיר ערבי תוך קריאות גזעניות ומואשמים רק בהריגה, כשלמרות שיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק של הרשות הפלטוסטנית עם כוחות צה"ל ממשיך אותו צה"ל לחדור מדי יום לשטחים שב"שליטה ביטחונית פלסטינית" ולבצע מעצרים, כשילדים בני 11 נעצרים מדי שבוע בחברון, במזרח ירושלים ובנבי סלאח, כשהורים מושפלים דרך קבע לעיני ילדיהם כשיטה – כמה זמן אפשר ברצינות לחשוב שזה יעבור ללא תגובה?

ושוב – התגובה המסוימת הזו אינה מוצדקת. היא מגונה ובזויה ועלובה וחייבת להיענש בלי קשר לכלום. אבל לחץ גורר פיצוץ, והרעיון הנלעג שעל הפיגוע הנתעב הזה יש להגיב באותם מעשים שהניבו אותו (עוד בנייה, עוד גזל, עוד השתוללות ותג מחיר) הוא דוגמא מושלמת לחוסר שפיות – חזרה על אותו מעשה עצמו שוב ושוב בציפייה לקבל תוצאה שונה.

אלא אם… זו דווקא כן התוצאה הרצויה, כמובן. התגובות מימין ומימינה יותר בהחלט מעוררות את הרושם שהדוברים חשים הרבה יותר בנוח מול סוג כזה של התנגדות מאשר מול התנגדות לא אלימה ושימוש באמצעים כמו חרם. כך ראש המכשלה, הברון פון ביבהאוזן, שמתעלם משיתוף הפעולה הנמרץ של כוחות אבו מאזן ומהירידה החדה בהסתה נגד ישראל בשטחי הרשות, ונזעק להאשים את אומות העולם שאינן מגנות את הרצח עוד בטרם הספיקו לעשות כך, וכך יו"ר מועצת פש"ע דני דיין, שעט על המציאה כמוצא שלל רב כ"הוכחה" שאין חדש תחת השמש. כי הרבה יותר קל להתמודד עם טרור נפשע מאשר עם התנגדות שלווה ואפקטיבית בהרבה. חיים קלים להסברה המתקרבנת.

ממש כמו אמא פולנייה, שמנדנדת ומחטטת רק כדי שתוכל להגיע למקום המוכר והנוח של העלבון כשאומרים לה לרדת מהווריד, כך ישראל – הורגת, גוזלת ומשפילה, ומרגישה לגמרי בנוח כשהדברים מניבים תוצאה טראגית ש"מוכיחה" את צדקתה. מעניין איך את כמות הפיגועים המגיעים מלבנון בעשורים האחרונים אפשר לספור על כף יד אחת, וכמוהם את כמות הפיגועים המגיעים מעזה מאז ההתנתקות (כמות העומדת על אפס, בלי לספור צינורות מעופפים). אולי זה בגלל שיש הפרדה ברורה, וגדר, וגבול של ממש? אולי בגלל שאין חיכוך, ובלבנון אין גם פלישות והפצצות מדי יום? לאאאאאא. זה משהו גנטי, כמובן. בידוע שעשיו שונא ליעקב. אז יאללה, נאשר עוד יחידות דיור גזלניות בשטחים הכבושים. זו הדרך להבטיח שלא יהיו מעשי רצח נוספים.

ולקראת סיום בעניין זה – כאמור, הרשות הפלטוסטנית עושה מאמצים גדולים מאד נגד הטרור, וזה לא דבר של מה בכך. אבל אם אבו מאזן רוצה באמת להילקח ברצינות בנושא, הגיע הזמן שיודיע שארגון המרצחים המכונה "גדודי חללי אל-אקצה" מורחק בזאת מכל חברות בארגון הפת"ח שבראשותו – ויגבה את הדברים במעשים. אי אפשר גם וגם. גם אם לקיחת האחריות של הארגון הזה היא סתם תפיסת טרמפ, היא מוכיחה מה טיבו. יעזור גם אם כוחות הרשות יהיו אלה שיתפסו את המנוול.

עדכון: גם חמאס המטונף חשף את פרצופו האמיתי (למי שעדיין לא הבין) כשחילק סוכריות ברחובות רפיח כדי לחגוג את התועבה, תוך שהוא מסתיר בדיווחיו את הפרט הטכני הקטן של שחיטת תינוקת.

ובאמת לסיום – האם אנשי איתמר יפיקו גם לקחים ממחדלי האבטחה המזעזעים שלהם? לא מודיעים לצה"ל על נגיעה בגדר (לפחות יש להם גדר, לא כמו חולי הרוח הגמורים מבת עין שמסרבים בפרינציפ להקים כזו), ומאפשרים לרוצחים להסתובב להם בישוב שעתיים, לעשן סיגריות ולעבור כמה בתים לפני שמצאו מקום מתאים לרצוח? האם יש קשר בין שבת קודש לבין רפיפות האבטחה? האם לא עברו כבר 2000 שנה מאז שנקבע שפיקוח נפש דוחה שבת? כנראה שלא. כותרת בוואלה!:  "זעם בהתנחלויות – מאשימים את הש"ג". אולי כדאי שהש"ג יבצע מלאכתו נאמנה?

טוב, נעלה את זה ומאוחר יותר בלי נדר יהיה פוסט נוסף על עניינים שוטפים.

הערה מנהלית: הגיעו שתי תרומות לקרן להצלת אבו קדם ומשפחתו. אני מודה מקרב לב לתורמים ומאחל להם שבמהרה בימינו לא יהיו תלויים במכשלת פון-ביבהאוזן ונפוליאון בונאקירוב לביטחונם ולרווחתם. תרמו גם אתם – All the cool kids are doing it.

שטיפת מוח מוגדרת כתהליך שבו "אדם או קבוצה משתמשים באופן שיטתי בשיטות מניפולטביות ופסולות מבחינה אתית על מנת לשכנע אחרים להיענות לרצונותיהם, לרוב באופן הפוגע במושא התהליך. המונח מתייחס לכל שיטה, פסיכולוגית או אחרת, אשר ניתן לראותה כמטה את תחושת השליטה של האדם על חשיבתו, התנהגותו, רגשותיו או קבלת ההחלטות שלו".

כמובן שהתהליך קל בהרבה, ובעצם קשה יותר לכנותו "שטיפת מוח", כשמושא התהליך מסכים בהתלהבות ליטול בו חלק. במקרה זה אולי ראוי יותר להשתמש במונח "אינדוקטרינציה". עם זאת, כשהתהליך מוביל לסירוב נזעם לקלוט כל מידע שעלול לשנות את המסקנה שהוגדרה מראש, בהחלט אפשר לראות את התהליך המתחולל כ"מטה את קבלת ההחלטות".

מערכת החינוך בחיפה כמרקחה לאחר שמנהלים של בתי ספר תיכוניים העזו להזמין להרצאות בבתי הספר נציגים של "פורום המשפחות השכולות" – ארגון של יהודים ופלסטינים ששכלו את יקיריהם בסכסוך המסרב להיגמר, שהחליטו שאולי במקום להמשיך לשנוא ולהישאב למעגל נצחי של נקמה, לנסות להידבר.

זעמם של תלמידים והוריהם יצא על כך שמעזים להעלות בפני התלמידים, העומדים להתגייס תוך שנים אחדות, ביקורת על המדינה, על צה"ל, או אפילו על המתנחלים "אשר בלעדיהם לא יכולנו לחיות כאן בשלום". כלומר, כדי שהתלמידים יוכלו להפוך לחיילים טובים, חלילה מלגרום להם לחשוב על תוצאות המעשים שיידרשו לעשות בתפקיד זה. וגם המתנחלים, כאמור, מעבר לכל דיון. בלעדיהם, כמו שצווחה נערה ב"יום הזעם" שנערך לאחרונה, יובילו אותנו חלילה למשרפות. וגם ג'ונס יחזור. הלא אינכם רוצים, חברים, כי ג'ונס יחזור?

וכדי להסיר כל ספק שמדובר באינדוקטרינציה שבטית, שלא לומר גזענית, יצא הקצף לא רק על הופעתם של שכולים מהצד הפלסטיני, אלא גם על הופעתם של הורים שכולים דרוזים, שיקיריהם נפלו במהלך אותה "הגנה על חיינו כאן בשלום". לדברי אחד המורים שסינגר על המחאה: "אמנם דרוזים הם תושבי המדינה המשרתים בצה"ל, אך עם כל הצער, בעיני הילדים הם נתפסים גם כערבים. מארגני התוכנית היו צריכים לחשוב, שעל מנת לאזן את המפגשים הללו – יש להביא הורים שכולים יהודים".

כלומר, אין זה מתפקידו של בית הספר לאתגר את התפישות של הילדים. אם בעיניהם ערבי הוא ערבי, ולא משנה אם הוא נהרג למען המדינה שלהם ובשליחותה, או אם עדתו כרתה עם היהודים היושבים בציון ברית דמים, אז יש להניח להם להמשיך להרגיש כך, ולטפח את השקפתם שרק השכול היהודי חשוב, ושהדרוזים המתגוררים על אותו הר כמוהם הם אוויר, בשר תותחים שיש להשתמש בו ולזרוק, ובוודאי לא להשוות בינו לבין יהודים כשרים.

כמובן שנשמעו גם הטענות ש"כשהם הורגים אותנו זה אך ורק מתאוות דמים, וכשאנחנו הורגים אותם מדובר רק בטעות מצערת" – וחלילה מלנסות לספר להם על אחמד מוסא, ילד בן 11 מניעלין, שנורה ממרחק מאה מטרים בראשו בשעה שישב עם חברים מתחת לעץ ולא סיכן איש. טעות! או על 14 הילדים שנרצחו במהלך חיסולו של המואשם בטרור סלאח שחאדה, כי בוגי יעלון ודן חלוץ החליטו שחיסולו של הנ"ל כה חשוב עד שיש לבצעו באמצעות פצצה של טון שתוריד בניין מגורים שלם. האם גם זו טעות, או שמא החלטה מודעת? לא משנה, בריאלי, בליאו בק ובעירוני ג' וה' לא רוצים לשמוע על זה. אנחנו צודקים, הם רשעים ואל תבלבלו אותנו עם שום עובדות.

לאור ההתלהמות הבזויה הזו, יש לחלוק כבוד רב למנהלים הממשיכים לנסות לסדוק את חומת האטימות, כמו דני פסלר, מנהל קרית החינוך ליאו בק, שאמר דברים אמיצים – ברורים מאליהם, אבל אמיצים נוכח האווירה השלטת – על כך ש"אי אפשר לעטוף את התלמידים בצמר גפן" והביע רצון – הו, הזוועה! – להפוך את תלמידיו לחיילים הומאניים ורגישים יותר, כאלה שאולי יהססו לפני שהם צולפים ממאה מטרים בראשו של ילד בן 11, יורים מיכל גז מדמיע בכינון ישיר בחזהו של מפגין לא חמוש, או מורידים פצצה של טון על בניין מגורים.

לעומת המקרה הזה, בו נמתחה על בתי הספר ביקורת בשל "עירוב פוליטיקה", יש בישראל זרם חינוכי שלא רק שאינו מתבייש לערב פוליטיקה בחינוך, אלא שזו כל מהותו. מדובר כמובן בזרם החינוך ה"ממלכתי"-דתי. בעוד שבחינוך הממלכתי הרגיל היתה קמה מהומת אלוהים אם מישהו היה מעז לנצל את שיעורי האזרחות כדי להטיף לעמדה פוליטית כמו הפרדת דת ומדינה, בבתי הספר של הכיפות הסרוגות – שממומנים מאותם כספי מסים ומקבלים תקציבים עדיפים פר תלמיד – הפנמת ההתנגדות להפרדה כזו היא אחת המטרות המרכזיות של הלימודים. מתוך תוכנית הלימודים: "התלמיד יבין את חשיבות קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום וכמדינה שאין בה הפרדה מלאה בין דת למדינה". לא סתם יבין שזה המצב, אלא יבין למה חשוב שיהיה כך. לא מספיק ברור? "התלמיד יעמיק את הבנתו בגישה לאופי היהודי הרצוי של מדינת ישראל: מדינה דתית-לאומית". כלומר יש לנו אוכלוסיה אחת שלה אסור להטיף לעמדה אחת בנושא, ואחרת שמקבלת תקציבים כדי לעשות אינדוקטרינציה לעמדה ההפוכה. ואחרי זה מתפלאים ששום דבר לא זז בנושא.

לסיום, זוכרים את דיראר אבו-סיסי? זה שכמה קוראים נכבדים לעגו לעצם הרעיון שישראל חטפה אותו בחו"ל ומחזיקה אותו בכלא שקמה שבאשקלון תחת צו איסור פרסום? ובכן, הלעג לא ישנה את העובדות. עלה בידי לאשר שהאיש אכן מוחזק בכלא שקמה, אכן נחטף מאוקראינה, ואכן יש צו איסור פרסום על הנושא (צו שממנו בוחר בלוג מצוין וחינוכי זה להתעלם באלגנטיות, בדרכו האופיינית). את המידע ביררתי הן בשיחה (מגומגמת, בשל הערבית העלובה שלי) עם אחותו, והן עם עורכת הדין מיכל רוחבי-דנציגר, שאישרה לי שהיא מייצגת אותו מטעם הסנגוריה הציבורית ושהוא מוחזק בכלא שקמה. (יצוין שמעבר לשני פרטים אלה סירבה עו"ד רוחבי-דנציגר לומר לי דבר על הנושא, שכן בניגוד אליי היא כן מכבדת את הצא"פ.)

עכשיו, מצדיקי הכיבוש והדיכוי יכולים כמובן לסגת לטיעון הבא – שאם ישראל חטפה אותו ומחזיקה אותו ומשתיקה זאת, יש לה סיבות טובות וחשובות לעשות כך, שאחריהן אין להרהר. אלא שאני דוחה את צורת המחשבה הזו. אני רואה זאת כחובתי האזרחית להרהר אחרי מעשי השכירים שלי ומניעיהם, ולדרוש מהם בתוקף דין וחשבון על המעשים המבוצעים בשמי.

ייתכן, כמובן, שאבו-סיסי הוא יורשו של יחיא עייאש, ושהוא היה באוקראינה בניסיון לארגן את הצפת ישראל בוודקה מורעלת, כלות מתפוצצות או עוף קייב שהוכן עם מרגרינה במקום חמאה (האופציה המסוכנת מכולן, כמובן). איכשהו, אני בספק. אם פעילותו של האיש היתה מסכנת חיים, היו פשוט הורגים אותו. מעצרו נועד לאחת משתיים: או לחלץ ממנו מידע כלשהו, או להפעיל לחץ על מישהו אחר.

בכל מקרה, חטיפתו של אדם במדינה זרה והחזקתו בשושו היא מעשה פסול. אם יש סיבה לחטיפתו והחזקתו – תגידו. אם אין, שחררו את הבנאדם ותנו לו לחיות את החיים שלו בשקט, בלאד.

ובנימה מסתורית זו נחתום כאן ונתפנה לעבודה (שאת הכסף תמורתה אני לא יכול לקבל עקב עיקול של מס הכנסה, מה שנותן לי תירוץ להזכיר לכם את כפתור התרומות, שבכוחו המאגי והמצטבר לשחרר עיקולים ולהתיר לי להשתכר למחייתי בשקט יחסי). תודה שטסתם רדיקל מקלדת.

היום פתחו העובדים הסוציאליים בשביתה, ואלפי האנשים שנזקקים למעט שעוד ביכולתם לתת יישארו ללא מענה. הדבר ממחיש את עומק החורבן שזרעו ממשלות במשך לפחות חמש עשרה שנה במדינת הרווחה שהיתה כאן פעם – חורבן שהגיע לשיא עם כהונתו של בוז'י "לא חנון" הרצוג.

אני יודע, בוז'י נחשב ל"שר הרווחה הכי טוב שהיה כאן". אתם יודעים למה? כי הוא לא התעלם מהמשרד שלו. לא התייחס אליו כאי גזירה. במקום זאת, הוא התייחס אליו כגראונד זירו של תפישת עולמו הניאו-ליברלית, המתאימה למפלגה סוציאל-דמוקרטית בערך כמו שהתאים לה הגנרל נפוליאון בונאקירוב.

בוז'י התעניין במשרד הרווחה כמו שאיש עסקים המתמחה בהשתלטויות למטרות ייעול וחיסול מתעניין בחברות שהוא קונה. אליבא דהרצוג, את השירותים החברתיים במדינה יש להפריט. להפריט זה אומר למכור, וכשאתה מוכר משהו אתה משתדל שהוא ייראה במצב טוב ככל האפשר. לכן חשו עובדי משרד הרווחה, לראשונה זה שנים רבות, שאשכרה יש להם שר. הם הרגישו כמו שמרגיש עגל שהמגדל מלטף לו את הראש ערב השחיטה – אבל לפחות יש יחס.

בגלל זה הם לא שבתו כשהוא היה שם. לא כי הוא באמת דאג להם למה שהם צריכים, אלא כי הם חששו לאבד את היחס המינימלי שהוא עוד נתן להם. כמו ילד שהיה מוחרם כליל זמן רב, ועכשיו מוכן בשמחה להיות הסנג'ר של אחד הילדים המקובלים, העיקר שמישהו יתייחס אליו בכלל. עכשיו שהוא איננו הם רואים מה הוא נתן להם בפועל, והם מרגישים שאין להם עוד מה לאבד. האמת? צודקים. מדינה שבאמת רוצה לדאוג לשכבות החלשות לא משלמת לאלה שעומדים בחזית המאמץ הזה שכר מינימום שבמינימום. מדינה שבה מי שרוצה שהרבבון העליון ישלם מס סביר למחצה לפחות על רווחיו ממשאבי הכלל מואשם בחבירה לגרועים שבאויביה וברצון להשמידה – דווקא כן.

כשהמוני בית ישראל יבינו לאיזה עשירון שייכים רובם, ויתחילו להצביע בהתאם, אולי אפשר יהיה להסיג את החורבן של הקפיטליזם החזירי לאחור ולחזור לתפישת עולם שבה יש דברים שהם מחובתה של המדינה ואין להפריטם. כל עוד נישאר נגועים במחלה האמריקאים שבה תודעה מעמדית מציאותית נחשבת למידה מגונה, ימשיכו להשתין עלינו ועל אלה שעושים עבורנו את העבודות הקשות והמתסכלות ביותר.

.

בעניין אחר – מלה טובה לרב יובל שרלו. אמנם הוא סך הכל רוצה מה שרוצה כל לאומן חסיד העליונות היהודית – המשך השליטה בשטח מבלי שהרוב המכריע של תושביו יקבלו זכויות אזרח מינימליות – אבל לפחות יש לו שמץ של בושה מהאופן שבו יש המנסים לשמור על מצב זה. לכן הוא הפך לראשון ממחנהו שהפסיק ללכת סחור-סחור ואמר את האמת: "תג מחיר" הוא פוגרום. אמנם, פוגרים "נגד רכוש בלבד" (יעני לא קישינב ועיר ההריגה, סתם קריסטלנאכטים קטנים כאלה), אבל פוגרום. נוכח הסחף המבעית במחנהו, גם זה משהו לא קטן, ולכן הוא מקבל ח"ח.

.

תודה שטסתם רדיקל מקלדת. תרומותיכם תתקבלנה בהכרת תודה ובברכת שלעולם לא תזדקקו לשירותי הרווחה של מדינת ישראל-הל.

מעניין לעקוב אחרי גלגוליו של הנראטיב הציוני לגווניו ולסיפורי המשנה שלו לאורך הדורות. פעם, אחת מטענות המטא- הרווחות של ההסברה גרסה ששורש העימות בין המפעל הציוני לעולם הערבי בטיבם הנצלני והרודני של משטרי ערב. אלה, אמר ההסבר המקובל, מסיטים את תשומת לב ההמונים מהבעיות האמיתיות שלהם – עוני, בורות, דיכוי – באמצעות ליבוי השנאה לישראל כשטן שאחראי כביכול לכל הצרות. אם רק יקומו יום אחד הערבים, יחליטו להצטרף לעולם המודרני באמצעות בחירה בדמוקרטיה, הרי שמאליה תיעלם הסיבה לעוינות ואנחנו נקדם את פניהם כאחים אבודים למשפחת העמים החופשיים.

זה לא שאין בטענה המקורית הזו כלום ושום דבר לחלוטין. זה לא שמשטרי ערב הרודניים לא עשו בדיוק שימוש כזה בעימות; זה גם לא שלא נעשה בפליטים הפלסטיניים שימוש ציני במסגרת זו. אבל כל זה, מסתבר, לא משנה את העובדה שהיו פליטים, והיה גירוש, ויש סיבה קדמונית לעוינות שאינה תלויה בזהות שליטי מדינות ערב או צורת המשטר שלהן.

כי הנה, בזה אחר זה קמים עמי ערב, ומתקוממים בדיוק כמו שכביכול ייחלנו כל השנים, ואצלנו כולם רועדים מפחד. שתי המדינות הערביות שעשו איתנו שלום עשו כך בהנהגת דיקטטור, נגד הרצון של רוב ברור במדינותיהם. ולמרות שברור לכולם שהמחאות נגד השלטון במדינות אלה ואחרות אינו קשור ליחסים עם ישראל או לקיומה, אלא לאותו רצון פשוט בחיים טובים והוגנים יותר, שפעם טענו שאנו כה רוצים לראות אצלם, לכולם ברור שעם השליטים החדשים יהיה קשה לגנוב סוסים. ובמיוחד רועדים מפחד שהפלסטינים יחליטו סופסוף לעשות את המהלך שלהם ולהתקומם גם הם באופן לא אלים. כצעד מונע לכך מאיימים ברשות הפלסטינית לאחרונה להניח את המפתחות ולהפסיק לשחק בהצגה המגוחכת. שישראל תטפל בביוב. כך יהיו הפלסטינים חופשיים להפנות את ההתקוממות שלהם נגד המדכא האמיתי – ולא שאבו מאזן וחבריו הם מלאכים שלא הופכים למדכאים בזעיר-אנפין, זה פשוט שכאשר בשביל להעביר אנשים וציוד מטול כרם לשכם אתה צריך לעשות עיקוף על רבע מהגדה, אתה לא מדכא ולא שולט, מקסימום מרביץ קצת למי שאומרים לך. אתה המקל, לא היד.

בכל מקרה, נראה שבלי התמודדות כלשהי עם שורש הסכסוך – הרצון שלנו לריבונות מדינית בארץ הזו והאמצעים בהם נקטנו כדי לממשו, כמו גם היחס המתמשך שלנו לאוכלוסיות הפלסטיניות שבשליטתנו, זו הכבושה וזו שסתם מופלה ומדוכאת – החלום הציוני המורחב של לנגב חומוס בדמשק, לתפוס כוסיות בביירות ובכלל להתנהג ברחבי העולם הערבי כמו שטעמנו קצת בטורקיה לא יתממש. הצעת השלום של הליגה הערבית הציעה התמודדות כזו, במחיר נוח למדי. המחיר הזה, נראה, כבר לא יחזור. ככל שנמשיך לשבת בפרצוף חמוץ כמי שחרב עליהם עולמם נוכח התפרצות הרצון לחופש בקרב שכנינו, כך המחיר יעלה.

כל שעל הפלסטינים לעשות הוא לצעוד, בידיים מורמות ובשלטי "הצד הזה שלנו" ממש עד לגדר עם רצועת עזה. נראה את צה"ל אוכף את מדיניות האזור המפורז המחוצפת שלו, שהורגת איכרים ומלקטים תמימים הרבה יותר ממחבלים, ושוללת מתושבי על המון בסדר גודל של כיכר תחריר.  כרגע בישראל כולם מרוצים מהדודה של קדאפי, שגרה בישראל ונוזפת בו שמה שהוא עשה "אפילו ישראל לא עשתה לפלסטינים". אבל אם מישהו חושב שזה אומר שאפשר לצאת ל"עופרת יצוקה 2" מתי שהוא בקרוב, שישכח מזה. מעכשיו, בכל פעם שישראל תוריד בניין עם אנשים תמימים בתוכו, זה יזכיר לאנשים את תושבי בנגאזי המופצצים. אנחנו, בתסריט ההשוואה, נהיה קדאפי, ואת אף אחד לא יעניין שהיינו חייבים והיה שם מחבל איום ונורא עם שיערות בשיניים לפי מיטב המודיעין שבידינו.

השינוי במזרח התיכון רחוק מלהיות מושלם, ועוד ייתכנו תקופות ריאקציה. אבל הגל הזה גם רחוק מלהיגמר, ולמרות שזה לא יתקן הכל, עדיין לא מאוחר להוציא את עצמנו ממעגל השלטונות המדכאים. עם המצב הנוכחי והמתלהט לאיטו בערב הסעודית, המלך ישמח להיראות באור חיובי. ציפי לבני תוכל לכפר על הזנחתה ההיסטורית ולהחיות את הצעת הליגה הערבית – דבר שייתן למנוול הזקן מריאד ולכמה שליטים אחרים משהו למקד בו את תשומת הלב של נתיניהם ושל העולם. ישראל תוכל באבחה אחת להיפטר מסרטן הכיבוש המאכל אותה, להשתמש באזרחיה הערבים באופן מאורגן ויזום כחיל החלוץ של הנורמליזציה (דבר שייתן למגזר יתרון מכריע בסחר עם השווקים החדשים ויחולל קפיצה ברמת החיים של ערביי ישראל, קפיצה שתעכב ותעדן את התסיסה המוצדקת הקיימת במגזר), להשיג כאמור נורמליזציה עם כל מדינות ערב (כמובן שאת לוב ייצגו "המסוממים" ולא קדאפי, וגם בבחריין עושה רושם שצריך משהו כזה), ולשליטים הרודניים למיניהם יהיה זמן להתארגן לבלתי נמנע, בין אם ברפורמות ובין אם בהכנות לבריחה מסודרת.

והנה מישהי שאומרת את זה מצוין – בעלת הטור המצריה ואושיית הטוויטר מונה אל-תחאווי, מבכירת הפרשנים של המהפכה המצרית וההתעוררות המזרח תיכונית בכלל, מציבה אתגר בפני ג'יי סטריט, שרוצים להוות אלטרנטיבה רצינית לכיוון הימני של השדולה היהודית בעולם.

ובזאת אנחנו נסיים את פרק החלומות בהקיץ של הפוסט הזה, ונעבור לעניינים אחרים:

לא צריך היה את הסקר הגדול של ידיעות אחרונות ומינה צמח על השער של אידיוט אחרונות ביום שישי כדי לדעת שיש ריח חזק של בחירות באוויר. מספיק לראות איך נתניהו אוזר ככבש נסער חלציו ומתחיל לסכל את הצעות החוק ההזויות של הימין הקיצוני – שכולל כזכור כמה וכמה מחברי סיעתו שלו. נתניהו ממצב את עצמו כאופציה הימנית השפויה יותר – זו שאין לה שום כוונות לסיים את הכיבוש, אבל מבינה שהדרך היחידה לא לסיים אותו היא לא לסיים אותו בשקט, לא ברעש מתריס. בכך שנתן לחברי הליכוד חופש הצבעה בסוגיית ועדות החקירה לאנשים כמוני ומקורות העושר המופלגים שלנו, עשה ביבי שני דברים: סימן באופן בלתי הפיך את המיצוב של הליכוד (לפחות לבחירות הקרובות) כמפלגה של דן מרידור, בני בגין, רובי ריבלין ומיקי איתן, ולא של ציפי חוטובלי, דני דנון ופייגלינים קטנים אחרים, ואותת שהוא מתכונן לבחירות בכך שהתכונן למאבק האמיתי שלו בבחירות – מול אלה שמאגפים אותו מימין (מסיעתו ומחוצה לה), הרבה יותר מאשר מול קדימה.

אלה שבסדר עם המשך הכיבוש כל כמה שאפשר, בלי שום ניסיונות רציניים מדי להידבר וגם על ויתורים רטוריים נאבקים עד שמוציאים אותם מהם בפינצטה, אבל רק מבינים שכמו ליברמן אי אפשר, הם אם כן האלקטורט של הליכוד בראשות ביבי. האם זה יספיק לשלטון? אני בספק. במיוחד אם אכן דרעי ירוץ ואכן ייקח משהו בסביבות השבעה מנדטים. מצד שני, אלה בחירות, ולמרות ההישג המרשים של הבחירות הקודמות, קשה לי להאמין שציפיטפוט יכולה לגבור על ביבי, ועל אביגדור, ועל יו"ר סיעת עצמאות (שלא ייכנס לכנסת אבל יהיה שחקן פעיל ביותר מאחורי הקלעים ומאחורי הגב) בקרב של טריקים מלוכלכים – גם בלי התותח העיקרי ששמו "מבצע קפיצה בסקרים 2".  ראה נראה.

מה שעוד ראה נראה הוא איזו מפלגה תקבל בסופו של דבר את הקול המכריע ביותר בבחירות – שלי כמובן. התנועה הירוקה, זוכת 2009 (הרבה זה עזר לה, אני יודע) לא תקבל את קולי כל עוד תמשיך עם הקו השגוי  – מוסרית וגם מעשית – שאימצה תחת היו"ר החדש אלון טל של להילחם רק למען הסביבה כאילו אין כיבוש (בלי שום חלק שני של המשוואה). עלה נידף התפרקה רשמית בשעה טובה, אם כי אופתע אם לא נראה את אוהד שם-רע בקונסטלציה זו או אחרת. לאבודה לא אצביע גם אם שלי יחימוביץ' תעמוד בראשה, כי אם היא תעשה את זה, זה ללא כל ספק יהיה במחיר של הפיכתה למאמי לאומנית כדבעי – כפי שכבר ראינו בבחירות לראשות עיריית תל אביב שאין לה שום בעיה לעשות. מרצ זה פגר די מסריח, והאפשרות הריאלית היחידה שאני רואה להצביע לה היא אם יקרו שני דברים: מועמדת ערבייה (או ערבי) ומוסי רז במקומות ריאליים. כרגע אני מנסה לדמיין את עצמי מצביע לחד"ש ומאד קשה לי, אבל אם לא תהיה אופציה טובה יותר נצביע בשביל דב.

נסיים בלינקים להמונים:

נדב איל בשני מאמרים מופתיים שמסבירים איך מזיינים אותנו בלי וזלין בשם האחדות הלאומית, המדינה קטנה מוקפת וכל החרטא הזה.

עידן לנדו, גם הוא מביא בפולו דה מאני, והפעם בעין על הכיבוש.

נכון אהוד ברק אוהב לפרק שעונים? ליוסי גורביץ יש תחביב מועיל מזה – הוא מפרק את השקרנים ההזויים שמקבלים משום מה במות גדולות ומרכזיות בתשקורת העברית. והפעם במעבדה: ארי שביט, שבאמת, תפרוש כבר. הקריירה השנייה קוראת לך.ובינתיים כמובן הצטברו הרב דברים טובים אצל החבר של ג'ורג'.

יריב אופנהיימר באמירה המתבקשת נוכח סעיף האישום ברצח שאירע בכיכר החתולות בירושלים.

שלום בוגוסלבסקי – לא קוראים אותו שבוע, מפסידים ערימה של דברים טובים וחשובים.

כמה הערות לסיום: המתנחבלים בוכים שירו בהם בכדורי גומי. אשכרה התנהגו אליהם כמו אל חיות…סליחה, כמו אל פלסטינים! הגיע הזמן באמת. הכיבוש עדיין היה כיבוש אם הוא היה מופנה בצורה שווה כלפי כל המתגוררים בשטחים, אבל לפחות הוא היה מסריח פחות מאפרטהייד, ואף אחד בבילעין או בנבי סלאח לא תוקף חיילים בצורה שאנשים בהתנחלויות מרשים לעצמם.

בסוף השבוע היה יום השנה (הלועזי) לטבח במערת המכפלה. בדרך כלל זה לא כזה רחוק אחד מהשני, אבל השנה יש חודש שלם בין יום הזיכרון של אלה שמציינים את האירוע כזוועה שאסור לתת לה להישכח לבין יום הזיכרון המתרפק יותר, שכולל כשאפשר חפלה שמחה על קברו של הרוצח.

נטלי פורטמן – מסכנה. משורה ישחרר רק המוות. נולדה בישראל והתגוררה בה עד הגיל המופלג של 36. חודשים. אולי טיפה יותר או פחות – בגיל שלוש עזבה את הארץ. אמרה כבר שהיא (האט, מלת שלילה לפניך) ל-א רוצה להיחשב ישראלית או אפילו במיוחד יהודיה. היא לא רוצה תפקידי שואה, לא רוצה תפקידי תקומה, ותפסיקו כבר לנכס אותה. נטלי פורטמן, עזבה את ישראל בגיל 3, הצהירה כבר שהיא לא רוצה להימנות על קהלנו – לא יעזור. ישראלית. אלכס אברבוך, עלה לארץ בגיל 25 (שנים, הפעם), וזאת אחרי שהיה כבר לספורטאי מוכר ביבשת – אחינו הוא, הישגיו הישגינו, אנחנו יצרנו את התנאים להתפתחותו. המשך של מנטליות ה"שלי שלי שלך שלי"? לא ברור.

באותו עניין, יפה אמר "הארץ" על האוסקר לדוקו הקצר שקיבל הסרט על בית הספר של ילדי העובדים הזרים: "אחרי שקיבלת אוסקר, תקבל גם אזרחות?" מזל שזכה. אם רק היה מועמד בטח היו מתחילים לעצור את היוצרים או מקורביהם, כמו שקרה לעג'מי.

ובנימה עגומה זו נחתום כאן ונעלה את זה. הוועד הפועל של רדיקל מקלדת מודיע שהתקבלה תרומה בקופת המאבק ומבקש להודות לתורמת, לאחל שתחזק ימינה ולהזכיר גם לכם את כפתור התרומות, שבכוחו המאגי והמצטבר לגרש זאבים הצרים על דלתו של אבו קדם, המביא לכם תוכן מצוין וחינוכי זה.

כשהמומחה התורן של התקשורת הישראלית אומר שעריץ מזרח תיכוני זה או אחר חזק ויציב, אפשר להתחיל לספור לאחור לרגע בו יודיע אותו כלי תקשורת עצמו כעבור יום או יומיים ש"כסאו של [אותו עריץ] מתנדנד."

אם חשבו שבטוניסיה ובמצרים המהפכה הצליחה כי למפגינים היה מזל שמולם עמדו כוחות ביטחון שסירבו לטבוח בהם, בלוב ובבחריין מסתבר בינתיים שזה לא נכון. השליט הלובי מפציץ את אזרחיו המפגינים באופן לא-אלים – דרך בטוחה לאבד כל שריד של לגיטימציה – וגם זה לא עוזר. גם הקולונל המשוגע ייפול. אגב, הבדיחה שרצה עכשיו חזק בקרב הקהילה המקוונת היא "על מובראק אמרו ששרד חמישה נשיאים אמריקאיים – קדאפי שרד שלושה נשיאים מצרים!"

הנה בשעה טובה (שלישי בערב) אנחנו רואים את קדאפי בנאום הטרום נאום התפטרות, אולי אחרון, אולי אחד מכמה, והפעם ההיסטוריה חוזרת כפארסה. נאומו של קדאפי מהבונקר הדומה למאורת קראק עוד ישמש את הקומיקאים זמן רב, ולמעשה ברגע זה ממש אסי כהן עובד על המימיקה ובהפקה עובדים על התפאורה. אם אני הייתי כותב את זה, השורה "כולכם מסוממים! אני נלחם פה בצבא של נרקומנים משוגעים" היתה מוצאת את עצמו לטקסט.

אבל לצד הגיחוך יש גם את הזוועה, בחריין מיהרה להראות שאצלה, במדינה של 750 אלף בערך, שבה הצבא כולו שכירי חרב, אפשר לירות חופשי על מפגינים. קדאפי, בהיותו היצור הגרוטסקי שהוא, לקח את זה כמה דרגות הלאה ואשכרה הפציץ מפגינים לא חמושים מהאוויר וגם מהים (כן, קוקו, לך יש את הצעצועים היותר חזקים. הבנו. לא רלוונטי במקרה הזה). ובינתיים בחריין מנסה אולי לחזור משפת התהום? ומשחררת את האסירים הפוליטיים. זו תגובה הרבה יותר מעניינת מההרעשה של חיל האוויר הלובי, על טייסיו בעלי המצפון בחלקם (החלק שנחת במלטה, יעני) וחייליו שעברו לצד השני או פשוט אמרו "עזבו אותי באמא שלכם" וחזרו הביתה בשקט. .

למרות שקראתי ש"הבדואים" הצטרפו למתנגדיו של הקולונל הקוקו, עושה רושם שעדיין יש גרעין קשה של תומכים החשים ששלטון קדאפי הוא הערובה הטובה ביותר לאינטרסים שלהם, והם הגורם לדיבורים על מלחמת אזרחים. השאלה אם יש משהו שאפשר לתת להם שהוא לא בגדר שחיתות מוחלטת. זו כמובן השאלה של מתנגדי המשטר הלובים, לא שלי ושלכם.

בינתיים נדחקה הדרמה הלובית – יותר מדממת ומותחת מזו של מצרים, שם ניצחו המהפכנים בשלב הראשון ללא שפיכות דמים רצינית ומבלי שהופעלה פירוטכניקה – מחוץ לאזור הראשי בכלל במוזס אונליין, גם בוואלה!. דווקא ב-NRG זה ממוקם אמנם לא ראשי, אבל ממש מתחת, אז מלה טובה (ידו של משולם ניכרת?). בהארץ גם צריך לדפדף כדי למצוא את לוב, אבל החומר איכותי יותר ואולי אפשר לצפות יותר מקוראי הארץ שאכן יגללו במורד הכותרות השונות. אה, כולה מאיים לשרוף את הנפט, דבר שיזעזע את המחירים באופן שיגרום לכולם להתגעגע ל"מרד הדלק" הנוצתי של לפני שבוע-שבועיים. וואו, תראו איזו רעידת אדמה היתה בניו זילנד! כולם להסתכל עכשיו לשם.

מה שמעניין הוא שמותם של כמה ישראלים באירוע לא רק הופך לכותרות – שזה לגיטימי – אלא גם האירוע במסגרתו זה קרה דוחק אירועים אחרים מבחינת היקף הסיקור. עם כל הכבוד לרעידת אדמה, זה אירוע נקודתי שנגמר כשלעצמו והוא לא יכול לדחוק בצורה כזו תהליך גיאופוליטי של פעם בדור לפחות שישפיע על איך שהאזור הזה ייראה לכמה עשרות שנים הבאות.

בוואלה! הגדילו לעשות והעלו על ראש שמחתם את "הזווית היהודית". יהודי בחריין, לא תאמינו, בחרו צד! הם תומכים במלך! לא נתעכב כרגע על זה שאפילו יהודים מחוץ לישראל מוצאים את עצמם בצד הלא נכון של ההיסטוריה בכל הקטע הזה של התקוממות עממית צודקת. תקראו שוב את הידיעה. יהודי בחריין. מה, לא הייתם אף פעם בבית יהודי מנאמה? לא ירדתם אף פעם על אוכל בחרייני אסלי בשכונת יד חליפה?

כמובן שלא. הסיבה היא ש"יהדות בחריין" זה כמה משפחות מיהדות עיראק הנכבדה, שהשתקעו במנאמה בירת מה שהיום מהווה יחידה פוליטית עצמאית, לצרכי עסקים. בכתבה עצמה מוסבר שמדובר בחמולה של כמה עשרות, ושהם יהודים עיראקים לכל דבר, אבל העיקר ש"יהודי בחריין" מצלצל סקסי בכותרת. מצד שני, לי לא משלמים כרגע לנהל דסקים ומערכות ולכמה ממכריי כן, אז אולי הסדר עדיפויות שלהם יותר מחובר לעם או לאופנה הנוכחית.

בינתיים התפשטה רוח המרד הרחק מעבר לחופי הים התיכון והמפרץ הפרסי, והגיעה עד מישורי התירס הגבינה הנצחיים של ויסקונסין הקפואה (התיקון מוקדש לקורא י.ל.. בוויסקונסין כן מגדלים הרבה תירס, אבל הנה).

עשרות אלפי אנשים (מספר עצום למחאה פנים-מדינתית) צרים זה למעלה משבוע במשמרת מחאה על בניין הקפיטול בבירה מדיסון, נגד תוכנית תקציב שנויה במחלוקת של המושל סקוט ווקר שרוצה לשלול מעובדי המדינה אז הזכות לשאת ולתת באופן קיבוצי על התנאים שלהם. כלומר באופן מעשי מונע מהם את הזכות הבסיסית להתאגד. ווקר טוען שהוא עושה את זה בשביל לסתום חור בתקציב – שאיש אינו מכחיש את קיומו או גודלו המדאיג. אבל המתנגדים חוששים ובצדק שמדובר בהתקפה מכוונת על זכויות העובדים שלהם שאם תצליח, תישאר בעינה גם עם חלוף מצב המשבר התקציבי.

מעבר לגודל המרשים של הגופות החמים שהצליחו מארגני המחאה להתגייס, נסובה תשומת הלב אל המחוקקים הדמוקרטים של המדינה, שנמלטו מתחומיה כדי שאי אפשר יהיה לכנס בבית הנבחרים ובסנאט של המדינה את המניין הדרוש לקיום הצבעה על ההצעות השנויות במחלוקת. איש בארץ לא שם לב עם זאת שהטריק ממש לא חדש. הדמוקרטים בטקסס עשו את אותו הדבר לפני תשע שנים. אז הבעיה שלהם היתה ענייני תיחום מחדש של אזורי בחירה, שהרפובליקאים ניסו לעשות בו שימוש כדי למחוק אזורי בחירה של דמוקרטים ולשעבד אחרים בחתיכות לאזורי בחירה אחרים, שונים באופיים. את התוכנית ההיא הגה ודחף המאכער הטקסני האגדי של הרפובליקאים, טום "איש החרקים" דיליי. הנ"ל נצפה לאחרונה ממתין לערעור על גזר דין של שלוש שנות מאסר בעוון שחיתות גדולה וקטנה.

אלא שבמקרה של טקסס המחאה היתה כולה פרלמנטרית – מספיק מחוקקים דמוקרטים נמלטו למדינה השכנה, אוקלהומה, ובכך מנעו העמדת מניין כשר להצבעה על ההצעה שאותה לא היו מוכנים לקבל ולא היו להם הקולות למנוע. בסוף הושגה פשרה, לא לפני שהמושל (שעדיין מכהן, הטקסאנים האלה זה משהו) ריק פרי עשה שרירים והתנפחויות ושלח את הטקסס ריינג'רס לרדוף את הנמלטים (עד לגבול המדינה, כמובן…).

בוויסקונסין כאמור המחאה המונית למדי באופייה. מפתה לומר שראשי הגבינה פשוט הוכו בנגיף המחאה ההמונית המועבר בלוויין לכל קצוות ארץ בימים אלה מאזורנו, אבל יהיה בכך משום פגיעה במורשת הדמוקרטית של האמריקאים ושל תושבי המערב התיכון במיוחד – גחלת לוחשת שלא בהכרח צריכה ניצוץ ממצרים כדי להתלקח.

וויסקונסין, אגב, מדינה מטורפת, או ליתר דיוק בעלת חוקה מטורפת. ברמה הפדרלית, נשיאים מתים כבר שני דורות לפחות שיהיה להם "וטו שורת פריט" – וטו שיאפשר להם להעביר חוק שכוונתו הכללית טובה בלי שיודבק אליו איזה סעיף-משנה לא קשור שרוכב לזה על הגב וזורק כמה מיליונים לחבר של מישהו. בוויסקונסין (לא רק אבל בעיקר) לקחו את העיקרון הזה רחוק מדי ונתנו למושל את הזכות למחוק מלים בודדות מתוך טקסט – גם באופן מסיבי ובאופן שמאפשר לתפור מהמלים הנותרות חוק בעל משמעות הפוכה לגמרי מזו שנשלחה לאישורו. קוראים לזה "וטו פרנקנשטיין". לפני כמה שנים השתמש המושל הקודם ג'ים דויל בזכות הזו כדי להפוך הצעת חוק בת 272 מלים למשפט בודד בן 20 מלים שלקח כסף שיועד לתחבורה הציבורית והעביר אותו למערכת החינוך הציבורית.

שם לפחות ההתלבטות היתה בין צרכים לגיטימיים. אצל המושל החדש אחד הסעיפים השנויים במחלוקת בהצעת התקציב שממנה יריביו נמלטו פשוטו כמשמעו מדבר על כך שלמדינה תהיה הזכות למכור, גם ללא מכרז, בכל מחיר שייראה לה ראוי "לטובת המדינה", כל נכס או קרקע או שירות בבעלות המדינה. הממממם, מעניין מי ירוויח ממכירת החיסול הזו ומה הקשר בינם לצמרת רשימת התורמים של המושל.

בכל מקרה, היות שווקר בישל את הדייסה הזו לעצמו, האיגודים של העובדים הציבוריים לא רואים למה הם אלה שצריכים לשלם את המחיר מכולם. ואת התועלת הגדולה בלתת למדינה לערוך מכירת חיסול של נכסיה בלי שום פיקוח או תחרות הוגנת אף אחד רציני לא באמת רואה. אז אמנם כבר המפגינים במצרים התעצבנו על ההשוואות של וויסקונסין לעניין שלהם, ולמפגינים הלובים הגיבורים שבאמת מוצאים את עצמם במלחמת שחרור עם דם והכל (או כמו שאדי מרפי אמר פעם Niggers shootin' guns and shit!) בכלל אין זין לשמוע על זה, אבל נאחל גם למחאה הציבורית הנמרצת הזו המתנהלת בתוך מערכת שעודנה דמוקרטית מבחינות רבות, שמזכירה לאדוני הכוח מי הריבון האמיתי, שגם תצליח.

מערכת רדיקל מקלדת מבקשת להזכיר לכם את קיומו של כפתור התרומות, לקידום הפרנסה בבית אבו קדם, המביא לכם תוכן מצוין וחינוכי זה.

אה, ומזל טוב לקורא הוותיק רמי עמנואל, הבן של בני עמנואל מהאצ"ל, שלאחר הדרמה האמיתית בבית המשפט לקח באנטי קליימקס את הבחירות עצמן, כשהוא גורף מעל חמישים אחוז מכלל הקולות בשדה מפוצל לעייפה, ובכך נמנע מהצורך המעיק בסיבוב שני. הבו גודל לראש עיריית שיקאגו החדש, שיש לו די והותר ממה שצריך כדי ללכת בדרכם ה…אמממם…ססגונית של קודמיו בהנהגת עיר הכתפיים הרחבות.

טוב, נהיה ארוך, אז את הדיון על חוק ה"אסור לדבר לא יפה על ישראל" נשאיר לפוסט הבא, שלא יתעכב כמו זה בעזרת האלה תתברך. מהפכות מוצלחות לכם, יהודים ושאינם יהודים כאחד.

קשה להיות שמאלן, מהסוג הרואה בצה"ל מכשלה לסיום הכיבוש ולקיום דמוקרטיה בריאה במדינה הזו, מבלי ליהנות ולו במעט מהבלגאן החוגג בצבא "המוסרי ביותר בעולם". התקווה היחידה להפחתת המיליטריזם הממאיר השולט במערכי חיינו היא להפחית את יראת הקודש בה מתייחסים רוב העז-רחים לבהמה הירוקה, ואין ספק ששרשרת פרשיות כמו זו האחרונה, בה מתברר שאחד אחרי השני בכירי המטכ"ל נושאים על גבם קופת שרצים דוחה למדי, כל אחת בדרכה, היא דרך יעילה להשיג הפחתה שכזו.

אולם ממדי ההפרעה הנפשית שהתבררה אצל מי שכמעט-כמעט התמנה לרמטכ"ל, יואב "הדוכס מעמיקם" גלנט, צריכה להדאיג גם אחרי שהגילויים על פשעיו היהירים פטרונו מעונשו של זה.

בואו קודם נעשה חזרה וסיכום, לטובת אלה שעוד פועים ש"מחפשים אותו", ש"זה לא כזה נורא" וכו': גלנט, שקיבל שטח של 35 דונם במושב שלו לפנים משורת הדין, ביקש לחכור שטח נוסף ומסוים של 28 דונם הצמוד לנחלתו – ביקש וסורב. הוא התעלם מהסירוב, פלש לשטח הזה בכל זאת ונטע שם עצי זית לצורך גידול יבול מניב רווחים. זוהי העבירה הראשונית, ושימו לב להתנהגות המאפיונרית הבסיסית, ממש כמו ג'ואי זאזא ב"הסנדק 3": "אתם לא תיתנו – אז אני אקח!".

הלאה: במשך כארבע שנים התעלם גלנט מהדרישה לפנות את השטח, ומשך את העניין בטענות ובתואנות שונות ומשונות. לבסוף, כשהבין שלא תהיה לו ברירה, המציא עלוב הפיקוד תירוץ מקומם במיוחד, לפיו לא יוכל להיענות מיידית לצו הפינוי, משום שעקב שנת השמיטה קיים חשש שאם יעקור את העצים ייפסל היבול שלו ממכירה על ידי רשויות הדת. או במלים אחרות: אינני יכול לפנות את השטח אליו פלשתי משום שטרם סיימתי להפיק רווח מהעבירה שלי.

בנוסף, כפי שהתברר, שיקר גלנט בשתי הזדמנויות נפרדות בנוגע לפרשה כולה. שקרים גמורים. בכתב. זה הספיק כדי שאפילו היועץ המשפחתי לממשלה, שפחה נרצעת של ראש הממשלה (שרוצה לשמח את שר הביטחון, שרצה שגלנט יהיה רמטכ"ל) ירים ידיים ויגיד שעל כזה מינוי הוא לא מסוגל להגן בבג"ץ. אם בזה זה היה נגמר, היינו יכולים ליהנות מהביצה המרוחה על פניו של רוצח הילדים מעזה ולעבור הלאה, אבל לדוכס מעמיקם זה לא הספיק.

תחילה באו ההתעקשויות הראשונות שלו לא להבין שהסיפור שלו נגמר ושרמטכ"ל הוא כבר לא יהיה. טובים ממנו נאלצו לוותר על משרת החלום שלהם ועשו את זה עם מינימום כבוד עצמי, אבל אולי בגלל זה הם היו טובים ממנו. אחרי זה באו הראיות לכך שהוא ומקורביו הענישו את מי שחשף לראשונה את פרשת הקרקעות, והדיחו אותו למעשה משירות מילואים בתור עונש על שהעז לצאת נגד החנרליסימו. לאחר מכן באה ההתבטאות המצמררת על כך ש"אני לא מועמד לרמטכ"ל – אני מיועד". מיועד, מלה מיסטית שכזו. כל אלה מעוררים תחושה מאד לא נוחה על שאדם כזה הגיע קרוב כל-כך לעמדה כה רגישה. וזה עוד בלי לדבר על כך שהסיבה לכך שנפוליאון בונאקירוב רצה בגלנט כל-כך היא שהם חולקים להיטות לתקוף באיראן.

היה מנחם לחשוב שגלנט הוא יוצא דופן, מקרה קיצון לא מייצג, אבל זו תהיה תמימות. בסוף ייגמר לנו המזל, ואחד כזה יתמנה לרמטכ"ל, ואז יגייס את נאמניו ויחולל פוטש כשיסתבר לו שזו משרה זמנית, או יחולל פוטש כשינסו למנוע ממנו להגשים את "ייעודו". הכתבה בידיעות אחרונות של הסופ"ש האחרון מדגימה יפה עד כמה עמוק הרקב של תרבות השקר הצה"לית. יושרה ונאמנות לא יעמדו בדרך. בסוף יהיה מישהו עם קצת יותר יכולת תכנון לטווח ארוך, קצת יותר כריזמה ויכולת לגייס תומכים, והמעבר לרפובליקת בננות בשליטתה המוצהרת של חונטה יתרחש.

הערה: בתחילה נדמה היה שניאלץ בעל כורחנו לתת מלה טובה לאהוד ברק, לאחר שהגיעה החשיפה של ריצ'ארד סילברסטין על כך שאשכנזי הוא האדם נגדו נפתחה חקירה פלילית בנוגע (או שלא בנוגע, או בערך בנוגע) למסמך הרפז. הידיעה הזו, אם נכונה, האירה באור חיובי יותר את התעקשותו של בונאקירוב להפוך כל אבן ובלבד לא להאריך את כהונתו של אחינו הגולנצ'יק. אבל אז באו השקרים של מר ברק על כך ש"למה נזכרו רק עכשיו להאשים את גלנט על הקרקעות" (למרות שכאמור, כבר לפני שנתיים נחשפה הפרשה על ידי קלמן ליבסקינד – עוד אחד שלא כיף לתת לו מלה טובה, אבל מה לעשות שמגיע), ובנוסף באה העובדה שגם אם יש לו משהו על אשכנזי מן הדין שיחלוק אותו הן עם הציבור והן עם הרשויות, ולא ישחק את המשחק המטונף של פיזור רמזים ללא בסיס, ולסיום באה היום ההתחמקות שלו בשנייה האחרונה מלתת דין וחשבון על כל הנ"ל בוועדת חוץ וביטחון – כל אלה מביאים אותנו חזרה למסקנה הישנה: לך כבר הביתה, דיקטטור מגומד.

הערה מנהלית: נוספה אפשרות לתרום לתחזוקת הכותב וילדיו. לכל תרומה אודה.

(Read this post in English)

יש לי משהו קטן (קטן במונחים של גרפומן עם תעודות, כמובן) להגיד על ועדת החקירה הבזויה של הגברת פאינה קירשנבאום, בובת הפיתום של סוכן הקרמלין איווט ליברמן. אבל לפני שאגיע לדבר עצמו, הערה טכנית קטנה:

הצעד הבזוי שנעשה אמש בקלסת ישראל הוא, בינתיים לפחות, קרקס ותו לא. ל"ועדת החקירה" המטופשת הזו אין שום סמכויות של ממש. אין לה סמכויות זימון ולא סמכויות ענישה. אפשר להתעלם מזימוניה ואפשר, כמו מיכאל מנקין המצוין (אנגלית), להיענות לזימון כדי לזרוק לה את החוצפה שלה ישר חזרה בפנים. אבל אם לחזור על עיקר הכותרות: הגסטאפו עדיין לא בדלת. יכול להיות שזה בדרך, ויכול להיות שהקרקס העלוב הזה הוא שיאו של הגל העכור שאחריו הרפש ייסוג. ואחרי שאמרנו את זה, בואו נתייחס לרגע כאילו יש לחלום הרטוב של היודו נאצי מיכאל בן חזיר נפקות כלשהן, ונענה לו כך:

אם להיות ישראלי פירושו לשלוט לנצח בעם אחר, לחמוס את אדמתו, לשלול את זכויותיו ולרמוס את כבודו – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו לחתור לטיהור אתני כדרך לברוח ממלכודת הכיבוש המתהדקת – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו לגנוב את האדמות של פלאחים מרודים, תוך התעלמות מבית המשפט שלי עצמי, לדכא בכוח בהמי הפגנות לא-אלימות הנערכות תוך איפוק כמעט בלתי נתפש חרף הרג מתמשך ועוד לשקר בנוגע לכך כשההרג קורה – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו לפרק את החברה האזרחית, את החינוך, את התשתיות, את מערכת הבריאות, ובו בזמן לממן חברת בטלנים פרימיטיבית שגם הגאון מווילנה היה מקיא ממנה, ולהשאיר את אנשיה שבויים ביד שלטון הרב-רבנים – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו לשלוח אנשים אמיצים להילחם באש בלי ציוד בסיסי, להפקיר את הפריפריה לבורות והזנחה, ובו בזמן לשפוך תקציבי עתק בישובי אפרטהייד בשטחים כבושים בשם האידיאולוגיה היודו-נאצית של כת יהוה – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו להשאיר 20% מהאוכלוסייה במצב מחמיר והולך של אזרחות סוג ב', לאסור עליהם לייבא ספרים בשפתם, לדבר בשפתם בבתי ספר מעורבים, להלך אימים שהם גונבים לנו את הנשים, להתנות את עבודתם כמורים לילדיהם באישור של השטאזי, לא לבנות להם לעולם מקומות ישוב חדשים, לא לאשר להם תכנית מתאר ואז לנהל מסעות השמצה כשהם בונים "נגד החוק" ולנהל ציד מכשפות בזוי כשהם בוחרים לא לבנות כך ובמקום זה באים לגור בישובים "שלנו" – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו לכרות "ברית דמים" עם העדה הדרוזית ואז להשאיר את הביוב זורם בכפריהם, להפלות אותם בכל סיטואציה שאינה כרוכה במדים, להקים יחידה שכמעט כל לוחמיה דרוזים וחמישים שנה אחר-כך להרגיש נורא נאורים כי סופסוף מינינו לה מפקד דרוזי, להדיר אותה מכל אפשרות לקריירה מחוץ לתחום המושב שלה למעט זו של קלגסים שיעשו לנו את העבודה המלוכלכת – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו להסכין עם קלסת ישראל שבה מפלגה, שמנהיגה מערער את הלגיטימציה של כולנו כל פעם שהוא פותח את פיו המלוכלך, פותחת בציד מכשפות אחרי "מקורות מימון" גלויים לגמרי בשעה שאותה קלסת מסרבת לחקור מחדלים ברורים של הטינופות היושבות בה, לא כל שכן להסיק מסקנות אחרי כשלים שגבו מחיר בדם – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו לדגול בעליונות היהודי מעצם לידתו ולשים במוקד הזהות הקיבוצית את הנרדפות, המסכנות וההתקרבנות, באופן שהיטלר בעצמו היה מגדיר כניצחון היסטורי וכהוכחה לצדקתו – כן, בישראל כזו אני בוגד.

אם להיות ישראלי פירושו להתייחס לנרדף ומבקש המקלט כמו שנורא בכינו כשהתייחסו אלינו כשרדפו אותנו – כן, בהחלט, בישראל כזו אני בוגד.

אני אבגוד בה בגלוי וללא רגשות אשם. אני אוציא את קלונה בעולם, אכרות בגרזן הכי גדול שאוכל למצוא את מצג השווא של הלגיטימיות שלה, אמסור את שמות פושעיה הבכירים והחפ"שים כאחד לכל מי שאחשוב שיביא אותם לדין, אדאג שלא תוכלו להציב כף רגל בשום מקום בעולם שבן תרבות היה רוצה להגיע אליו, ואתם מוזמנים לחקור אותי כאוות נפשכם.

אני בוגד בישראל כזו כי אני נאמן לישראל שונה. ישראל של עם גאה ולא מפוחד. ישראל שמעניקה שוויון זכויות אמיתי לכל אזרחיה. ישראל שאינה רוצה לשלוט עשרות שנים בעם אחר בשם החרדות שלה, ובוודאי אינה רוצה להשתמש בחרדות האלה כתירוץ לגזול את אדמתו וליישבה. ישראל של מוסר הנביאים ולא של גזענות התנאים. ישראל של "ברוך עמי אשור, ברוך עמי מצרים" ולא של "אתם קרויין אדם והם אינם קרויין אדם".

ואם ישראל כזו תדחוק אותי לפינה, כן, גם ארים נגדה נשק ואלחם כדי שהמקום בו נולדו ילדיי יהיה גם ראוי למגוריהם כבוגרים בבוא היום. יובלי, גם אתה וגם מי שיחליף אותך בעגלא בזמן קריב בראשות השטאזי מוזמנים לחקור אותי על כך. הכוח אצלכם ובוודאי תנצחו בקרב – אבל לא במלחמה, משום שבטווח הארוך חארות כמוכם תמיד מפסידים, כי כמו שאמר הכומר מרטין לותר קינג, קשת ההיסטוריה ארוכה אבל קימורה נוטה לכיוון הצדק. כשתכלאו אותי אראה לעצמי זכות לפצוע ואף להרוג את כלאיכם כדי לברוח מן הבור, ואם תעמידו אותי מול כיתת יורים בעוון הבגידה הזו, הרי שגם בעודכם מכוונים את הרובים עדיין אירק לכם בין העיניים ועל הנשמה הז'ידית העלובה שלכם, שנשארה בגטו וסירבה להזדמנות של פעם בהיסטוריה להיות עם חופשי וגאה בארצנו. טפו.

(לפוסט הזה באנגלית)

צבא הכיבוש לישראל, המתעקש להשתמש בסוג מסוכן במיוחד של גז מדמיע שיוצר לראשונה לפני חמישים שנה, נבהל מהתוצאות הקטלניות של תגובתו המופרזת כלפי הפגנות לא-אלימות נגד תוואי הגדר הבלתי חוקי והחליט לשקר בצורה חסרת תקדים ופשוט להכחיש שההרג שגרם הגז בכלל קרה.

צה"ל ניסה לכסות את כל האפשרויות, ומצא את עצמו שומט את כולן. לטענת צה"ל – כפי שנמסרה אמש לכלי התקשורת והבוקר במסיבת עיתונאים לחבורה נבחרת בקפידה של בלוגרים ימנים, ג'וואהר אבו רחמה המנוחה כלל לא היתה בהפגנה. לטענת צבא הכיבוש, היא מתה בכלל מסרטן, או משהו אחר, ובכל מקרה לא שאפה כלל את הגז.

הבה ננתח את הטענות באמצעותן מנסה צה"ל לגבות את הטענה הזו:

"גורמים שמכירים את החומר אמרו כי להבדיל מאירועים דומים בעבר, הדיווח על כך שאבו רחמה נפגעה לכאורה הגיע בשעה מאוחרת והיה לקוי ותמוה. גם בתקשורת הפלסטינית לא פורסם דבר על כך ורק בשבת בבוקר התקבל דיווח כי היא נלחמת על חייה ומאוחר יותר מתה." (YNET).

שקר! הדיווח הראשון על כך שג'וואהר נפגעה הגיע בשעה 2:36 אחרי הצהריים, בעיצומה של ההפגנה. ראו את הציוץ הזה של "קול יהודי לשלום", שהשתתף בהפגנה. (חותמת הזמן היא מתוך הפיד של דינה שונרא-ביכל, המתגוררת בחוף המערבי של ארה"ב. 04:36 בחוף המערבי=14:36 שעון ישראל והשטחים הכבושים. גם עבדכם הנאמן ראה את הציוץ הזה בזמן אמת.

"עוד עולה מהבדיקה כי אבו רחמה הגיעה לבית החולים הפלסטיני בשעה 15:20 ועברה בדיקות כבר בשעה 14:45 – יותר מחצי שעה לפני כן."

גם אם זה נכון, ואין לכך הוכחה מעבר לטענות צה"ל, טעויות הקלדה קורות (כלומר החליפו את ה-15:45 הנכון ב-14:45 השגוי בטעות), והדעת נותנת שאם היו רוצים לזייף, היו דווקא מקפידים על השעה.

מתוך דיווח של בלוגר באנגלית ממסיבת ה"עיתונאים" האקסקלוסיבית:

"We have never heard of anyone dying from inhaling tear gas (5 years of experience with this particular tear gas). There were hundreds of other rioters in the same open air location, in broad daylight and yet she was the only one "allegedly" affected by the gas."

שקר! תינוק בבילעין מת משאיפת הגז לפני כשנה וחצי. בנוסף, תועדו מקרים של הפלות וסיבוכי לידה כתוצאה מהגז.

מתוך אותה מסיבה למוזמנים בלבד:

"However, there are no photos of this woman participating at this riot or ANY riot over the past 5 years, and these riots occur on a weekly basis and are heavily photographed and documented."

נכון, לא נמצאה תמונה שלה בין צילומי ההפגנה המדוברת. היו שם כאלף איש. האם כולם מתועדים? והאם אנחנו אמורים להאמין שצה"ל – או מישהו – עבר על צילומים של מאות הפגנות והוכיח שהיא מעולם לא השתתפה בהפגנות במשך כל חמש וחצי שנות קיומן? האם צה"ל טוען כעת שהיא היתה מאושפזת לא עשרה ימים אלא חמש שנים, דבר שהיה מונע ממנה להשתתף בהפגנות אי-פעם? צה"ל גם טוען ש"היה מצפה לראותה לצד אחיה, ממארגני ההפגנות". אלא שצה"ל יודע היטב, כפי שיודע כל מי שמשתתף בהפגנות, שנשות הכפר אינן מפגינות לצד הגברים ואינן נדחקות לחזית האקשן, שם הן עשויות לבוא במגע פיזי עם גברים, ובמיוחד עם הכוחות הכובשים. חברה מסורתית, מה לעשות.

בנוסף, מי שלא היה מעולם בהפגנה שכזו אינו מבין דבר פשוט: ההפגנות אולי מתחילות ליד תוואי הגדר, או בדרך אליו, אבל מהר מאד עובר "צבא ההגנה" מהגנה למתקפה, חודר לתוך שטח הכפר עצמו וממלא גם אותו בגז מדמיע. על כך יש תיעוד לעייפה, ונוכחתי בזאת במו עיניי, כשראיתי רימוני גז מושלכים לתוך חצר המסגד, המצוי במרכז הכפר, מרחק למעלה מקילומטר מתוואי הגדר. וכך, כדי להיפגע מהגז אין כל צורך "להשתתף בהפגנה", אלא רק להיות נוכח בחלק כלשהו של בילעין ביום שישי נתון.

צה"ל מנסה לרכב על העובדה שפליווד אכן קיימת ושאכן כבר קרה שהפלסטינים שיקרו בנוגע לעוולות ומקרי מוות (מוחמד אל-דורה וכיו"ב), כדי לשכנע שכזאת קרה גם הפעם, ולא היא.

לסיכום: מרוב רצון להרחיק מעצמו את האשמה נמצא צה"ל משקר במצח נחושה וביודעין. כן היה דיווח על הפגיעה בזמן אמת, כן יש תיעוד של אנשים שנפגעו ואף מתו מהגז, ושאר טענות צה"ל אינן עומדות במבחן ההגיון הפשוט והמציאות. במקום לשקר, ראוי שצה"ל ימלא כבר את פסיקת בג"ץ, יעיף את הגדר המסריחה אחורה למקום שבו אינה חומסת אדמות פרטיות, ובכל מקרה יסתפק בהגנה על הגדר סמוך לתוואי שלה ויפסיק כבר לפלוש מדי שבוע לתוך כבר שאין לו מה לחפש בו.

אה, ומלה טובה לבן-דרור ימיני, שאפילו הוא לא יכול לשאת את החרפה של גזל קרקעות באיצטלה של צורך ביטחוני לתועלת הבלעדית של כרישי הנדל"ן.

מערכת המשפט רשמה השבוע שתי נקודות קיצון, אחת לשבח ולתהילה ואחת לגנאי ולבוז. נתחיל בחדשות הטובות:

כבוד אנסי הולך לכלא. אין אפשרות אחרת. בית המשפט לא יכול לדחות בצורה מוחלטת כל-כך, אחת לאחת, את כל טענותיו של הנאשם, להרשיע אותו בשני סעיפי אינוס, שני סעיפים נוספים של תקיפה מינית, וכן בשיבוש הליכי משפט, לקרוא לו שקרן במפורש, ולא לשפוט אותו למאסר של כמה שנים טובות. זה יהיה נלעג עוד יותר מתנודות היו-יו של הפרקליטות, שהכינה טיוטת כתב אישום על אונס, ואז ניסתה לסגור עם קצב עסקה מופחתת במידה שערורייתית, ואז חזרה לאישום באונס רק בלית ברירה, אחרי שהאידיוט ויתר על האפשרות שנתנו לו לצאת מזה כמעט ללא פגע.

מישהי בפייסבוק אמרה לי היום שהיה נדרש לשופטים אומץ רב יותר שלא להרשיע. אולי יש בזה משהו – נוכח הררי הראיות, אולי בעצם מדובר היה בחוצפה ולא באומץ לו היו עושים כך – אבל גם להרשעה כה חד משמעית דרוש אומץ. אומץ להרשיע לא רק את קצב, אלא את כל מי שנתן לו להגיע רחוק כל-כך, כולל את הפרקליטות שכמעט נתנה לו, כאמור, לחמוק מעונש.

בכל מקרה, ההרשעה מסמנת יום שמח, ולא כמו שאמרו כמה יום עצוב למדינת ישראל. השררה, מטבעה, מושכת אליה סוציופתים ונבלות משלל סוגים. כמו העניים, הם תמיד יהיו עמנו, לפחות כל עוד לא תחול אבולוציה מאד רצינית בטבע האנושי. האתגר היחיד שנותר לנו הוא לתפוס אותם בקלקלתם, ולהענישם. זה מה שעשה בית המשפט ויותר מזה אי אפשר לבקש. זאת אומרת, אפשר הכל, אבל לעזור זה לא יעזור.

אז זה היה האור. החושך בא שלשום, בעת שבית משפט אחר, נמוך יותר בערכאתו למרבה השמחה, החליט להפוך עניין מנהלי להצהרה פוליטית – הצהרה של דיכוי ומשטמה. נורי אל-עוקבי, תושב לוד ופעיל בולט לזכויות הבדואים בישראל, מנהל מוסך ברחוב החשמונאים בלוד זה למעלה מארבעים שנה. יש לו אישורים מהמשטרה, מכבי האש, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הפנים שהכל במוסכו תקין ועומד בדרישות השונות. מה שאין לו זה יחסים טובים עם העירייה, אולי בגלל שהעירייה נוטה להרוס את בתי הערבים בעיר ונורי, שכבר גורש פעם אחת מאזור הולדתו שבנגב, קצת רגיש לעניין. אז העירייה משחקת איתו במשחקי ניירת, פעם מעניקה רישיון ופעם שוללת. וכך הגיע נורי אל-עוקבי לבית המשפט בעוון המעשה הנורא של המשך ניהול מוסכו למרות החלטתה השרירותית של העירייה להפקיע את רשיונו.

נורי לא נורא התרגש, וכבר סיכם עם התביעה על שישה חודשי עבודות שירות, אותם היה אמור להעביר בעבודה בבית תמחוי ברמלה. אבל לחרפת השופט זכריה ימיני זה לא נראה. אז הוא דחה את עסקת הטיעון והטיל על אל-עוקבי חודש אחד נוסף של מאסר, כדי למנוע אפשרות להמיר את העונש בעבודות שירות. בנוסף הטיל חרפתו על נורי האמיץ קנס של ארבעים אלף שקלים, או ארבע מאות ימי מאסר תמורתם. היות שחרפתו יודע שאין לאל-עוקבי ארבעים אלף שקל לשלם, הוא בעצם גזר עליו ביודעין 20 חודשי מאסר בפועל. וכדי להסיר ספק באשר למניעיו, הודה בהם חרפתו בגלוי, וציין בהערות גזר הדין שהוא עושה זאת "כדי להעביר מסר לפזורה הבדואית". גם לעיכוב ביצוע גזר הדין סירב השופט הגיבור, אלא אם כן יפקיד הנאשם 30 אלף שקל. היות שגם סכום לא היה מצוי בידו, הובל אל-עוקבי מיד למאסר.

השימוש במשפט הפלילי והאזרחי בכדי להטיל אימה על מתנגדים פוליטיים מוכר יותר ממשטרים קצת יותר אפלים משלנו, כאלה שעוד פחות משתדלים להיראות דמוקרטיים. בבלארוס זה ספורט לאומי, וברוסיה רק לאחרונה עשו את זה שוב לאיל הנפט מיכאיל חודרקובסקי. קיים חשד רציני שבשבדיה עשו את זה, בלחץ אמריקאי, למייסד ומפעיל ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג'. אבל גם במקרים אלה עדיין מעמידים פנים שהחוק שלכאורה הופר הוא בראש מעייניה של מערכת המשפט. האמירה שמחמירים בדינו של אדם במשפט בעניין מנהלי כדי להרתיע אותו מפעילות פוליטית מייצגת, לפחות בישראל, שיא חדש של חוצפה ושלב חדש במלחמה נגד כל שמץ של דמוקרטיה וזכויות אדם בה.

כפי שאמר לי יוסי שליו בטוויטר, ייתכן שצריך להודות לחלאה בגלימה על שהיה כה גלוי לגבי מניעיו, שכן אם בית המשפט במחוזי שידון בערעורו של אל-עוקבי יהיה אמיץ דיו להודות בסרחונו של חבר בגילדת המשפט כפי שהיה מוכן לחשוף את ערוותו של נשיא לשעבר, הרי שהחלאה בגלימה הושיט לאל-עוקבי ניצחון בטוח מן הצדק בערעור. השאלה היא כמה זמן תצליח המערכת להשאיר את נורי הגיבור בכלא עד שזה יקרה. לפחות אין להם עכשיו שביתת פרקליטים להסתתר מאחוריה – אלא אם כן יתברר במהירות שיא המובן מאליו, דהיינו שהאוצר, שסירב לחתום על העיסקה שסיימה את השביתה, גם לא יעמוד בה, ולכן העיסקה השביתה תחודש – ואז, אם כך יקרה, בניגוד לכל מיני אחרים שרצחו או אנסו או התעללו מינית בילדים, הוא כמובן לא ישוחרר רק בגלל שפרקליט לא הגיע לדיון

לסיכום, עם כל השמחה על פסק הדין נגד אנסי, נראה שאין מנוס מלהחיל על פסק דין זה את דבריו של סיק-בוי מ"טריינספוטינג", ולאבחן זאת כ"nothing more than a blip in an otherwise uninterrupted downward spiral", ובעברית: לא יותר מהבלחה במה שמלבד זאת מהווה סחרור בלתי מופרע כלפי מטה.