עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

Archive for the ‘פוליטיקה – חוץ’ Category

דמוקרטיה תלויה בהרבה מאד גורמים, אבל אחד מהם, שלפעמים נוטים לשכוח אותו, הוא אמינות השלטון. על מנת לקבל החלטות בנוגע לזהות המושכים בחוטים, צריכים האזרחים להיות לבטוח במידע שניתן להם בנוגע לפעולות הממשלה. אם לא, הם גם לא יאמינו לכל מיני דברים אחרים, ובהכלל זה להבטחת היסוד שלא יאונה להם כל רע במידה שיעיזו לבחור להחליף את השלטון.

 

לפי המדד הזה, עתידה של הדמוקרטיה העיראקית, שמנסים האדונים הנכבדים בוש ועלאווי למכור לעולם ספקן, עגומים למדי. כדי להסביר למה, ניזכר לרגע קט בימים העליזים של 1967.

 

באותם ימים היתה בקהיר תחנת רדיו שנקראה "קול הרע"ם". התחנה הזו נהגה לשדר את דברי הרהב חסרי הביסוס של שלטון נאצר. לפני פרוץ המלחמה, כשזה עוד היה רק בלשון עתיד – "נזרוק את היהודים לים, נצבע את הרחובות בדמם, נעשה להם ככה וככה וגם אחרת", זה עוד היה נסבל איכשהו. אבל כשהחלה המלחמה, וקול הרע"ם בישר לשומעיו המרומים ש"כוחותינו הגיבורים כבשו את באר שבע, צרים על רחובות ומתקדמים לעבר תל אביב", בזמן שלמעשה "כוחותיהם הגיבורים", נכתשו בשארם, נמחצו בדהב וקיבלו בראש על גדות תעלת סואץ – זה כבר היה משפיל. לכל מי שחי באותה תקופה, זו היתה ההוכחה החותכת לכך שהמשטרים הערביים משחקים בקקה ואינם כשירים להתמודד בזירה העולמית.

 

המקרים המביכים הללו הוכיחו שני דברים. הראשון היה ששרשרת הפיקוד של המצרים פשוט אינה מוסרת דיווחי אמת במעלה ההירארכיה. בלי מידע אמיתי, אין לפיקוד העליון שום סיכוי להכין תכניות פעולה בעלות סיכוי להצליח. השנייה היתה שהשקרים הללו הרי מתגלים בסוף (די מהר, למעשה), ויוצרים חוסר אמון גורף השלטון. בלי אמון בשלטון, לא ניתן להניע את האזרחים לשום פעולה משמעותית.

 

אז מה זה קשור לשנות האלפיים? כאמור, עושה רושם שממשלת המעבר העיראקית, בראשות חביב הסי.איי.איי ואם.איי 6 איאד עלאווי, היא היורשת הגאה של משטר נאצר. בהתחלה היה לנו את הסיפור בנג'ף – ביום שישי לפני כחודש, אחרי שבועות של קרבות ותוהו סביב השליטה במסגד האימאם עלי בעיר, הודיע אחד השרים של עלאווי באופן חגיגי ש"כוחותינו השתלטו על מתחם המסגד ועצרו 400 מלוחמיו של מוקתדא א-סדר". הישג מרשים לממשלה שמנסה לבסס את הלגיטימיות שלה, רק חבל נורא שזה לא היה נכון. תוך דקות ספורות מפרסום הידיעה הזו בסוכנויות הידיעות, התפרסמו הכחשות גורפות מצד אנשיו של א-סדר, וכתבים מערביים שנכחו בשטח דיווחו שהלחימה נמשכת ואף מתגברת.

 

בסופו של דבר, מי ששם קץ למשבר בנג'ף לא היתה הממשלה של עלאווי, אלא בעל הכוח האמיתי בעיראק – האייתוללה עלי סיסתאני, שהגיע למקום מלווה באלפים מתומכיו וקיבל לידיו את השליטה במתחם הקדוש לשיעים מידי תומכיו של א-סדר. ממשלת עלאווי, אגב, מודעת היטב לכך שסיסתאני הוא האיום הגדול ביותר על סמכותה בעיראק, וזו הסיבה שהמשטרה העיראקית טבחה מוקדם יותר באותו יום ב-20 מתומכיו של האייתוללה, שעשו את דרכם מקופא הסמוכה לנג'ף בתגובה לקריאת מנהיגם לעלות לרגל לעיר הקדושה.

 

זו גם הסיבה שמפקד המשטרה בנג'ף עצר למספר שעות את כל העיתונאים הזרים בנג'ף, בהשתוללות זעם על כך שרשת אל-ג'זירה העזה לפרסם את הידיעה (האמיתית לחלוטין) על כך שסיסתאני עושה את דרכו לנג'ף. סנקציות נגד עיתונאים שמפרסמים את האמת, ממשל שמשקר במצח נחושה על הישגים שלא היו ולא נבראו – יש כל מיני שמות לדבר הזה, אבל דמוקרטיה היא לא אחת מהן.

 

ורק כדי לוודא שזה לא היה מקרה, אלא מאפיין עצוב של שלטון הבובות החדש, בא המקרה של סוף השבוע האחרון. "לכדנו את עיזאת איברהים א-דורי, יד ימינו של סדאם חוסיין", הודיע בגאווה לא מוסתרת דובר משרד ההגנה, שהוסיף ופירט שהג'ינג'י הנורא נעצר על ידי המשמר הלאומי העיראקי, בחיפוי כוחות אמריקאיים, בתום קרב בו נהרגו 70 מתומכיו, ו-80 נוספים נעצרו. נשמע נהדר, רק ששוב חבל שהיתה תהום בלתי ניתנת לגישור בין הסיפור למציאות.

 

צבא ארה"ב מיהר להודיע שלא ידוע לו שום דבר על כך. מפקד המשמר הלאומי באזור הודיע שכוחותיו לא עצרו אף אחד ולא השתתפו בשום קרב מהסוג שתואר. עוזר של עלאווי ניסה לדחות את רוע הגזירה בהודעה שזהותו של העצור נבדקת באמצעות השוואת ד.נ.א. (למה צריך בדיקת ד.נ.א כדי לוודא את זהותו של אדם שכל עיראק מכירה?), אבל כבר באותו לילה סתר שר ההגנה חאזם שעלאן את הודעת הדובר שלו עצמו והצהיר ש"אין כל בסיס" להודעה". למחרת נאלצה ממשלת עיראק לרדת מהעץ ולהודיע שא-דורי, אפעס, עדיין חופשי כציפור. אופס, פדיחה.

 

בקיצור, מה שיש לנו כאן זו לא דמוקרטיה, לא עיראק החדשה ולא נעליים. מה שיש לנו כאן זו עוד מדינה ערבית מפגרת, מהסוג המוכר לעייפה, שמשפילה את עצמה בשקרים שהיעדר רגליהם מתגלה עוד בטרם נמוג ההד. כשזה מה שמציעים לעיראקים, שאף אחד לא יתפלא שמה שהם יבחרו זה דיקטטורה דתית שאולי לא תעניק להם את שלל ההטבות של דמוקרטיה האמיתית, אבל לפחות לא תצטרך לשקר בנוגע להישגיה, כי תהיה לה הסמכות להגשים אותם במציאות, ולא רק במרחבי הדמיון המזרחי הפרוע.

אתם זוכרים אולי שאמרתי שלפשיסטים יש ככל הנראה מין צורך מעוות לרמוס את הצדק, גם כשהם נתונים בעימות שבו הצדק בעיקרון עמם. של מי בשם כל האלות והאלים היה הרעיון המפגר לקחת לאסירים את המלח? מה זה זה? נכון שלכאורה "בשביל מה לשובתי רעב מלח?" אבל מי שרוצה להיות מגוחך, זכותו. אפילו השב"ס הודה שאסור לו להעניש בצורה כזו, אבל הם עשו את זה בכל זאת, כי זו מידת הכבוד שיש לרשויות החוק לעצמם. כמה קטנוני, מבוהל, ונטול כל שמץ של "הדר בית"רי" וכבוד עצמי מינימלי אפשר להיות? את המ-ל-ח? ג'יזס פאקינג קרייסט. איכס.

 

ולעניינים משמחים יותר: הייתי אתמול בהופעה של ג'ת'רו טול בקיסריה. היה מגניב, אבל לא מסעיר. לי זה היה חשוב כי אני אוהב אותם מאז גיל 15, וההופעה שלהם בפארק הירקון ב-1986 היתה הופעת הרוק השנייה בחיי. ההופעה היתה טובה, והפתעה נעימה היתה מספרם הרב של שירים חדשים יחסית. אני אישית הייתי נהנה יותר מהופעה שכולה שירים משנות ה-60' וה-70', אבל מספרם הרב של שירים חדשים מעיד על יושרה וחיות אמנותיות.

 

ערב קודם לכן ראיינתי את איאן אנדרסון, סולן הלהקה, לווידאו צ'ט של וואלה!. אני המקדם העצמי הגרוע בעולם, אחרת הייתם יודעים על הצ'ט הזה מבעוד מועד. אבל אני מקווה להשיג קובץ ולהעלות לפה בהקדם. בכל מקרה, היה ראיון די מגניב, ואנדרסון אמר דברים מעניינים. הרבה אנשים התפלאו שלהקה אנטי קלריקלית כמו טול הוציאה לא מזמן אלבום שירי חג מולד. בראיונות אחרים הוא הסביר שהוא לא5 נגד "דת" אלא נגד שטיפת המוח הנעשית בשמה. בכל מקרה, הוא דיבר על הרגשות החיוביים הקשורים בחגים, ועל כך שמן הראוי לזכור, כשיושבים עם המשפחה סביב שולחן מלא כל טוב, שיש המון אנשים שלא יכולים להרגיש את החברותא הזו, שלמעשה מרגישים בודדים מאי פעם בחגים. נדוש? אולי, אבל סנטימנט יפה ולי זה נשמע כנה.

 

עוד אמר אנדרסון בראיון שההחלטה שהוא הכי מרוצה ממנה במהלך הקריירה של הלהקה היתה סירובם להופיע בוודסטוק. מסתבר שהוא לא ממש מחזיק מ"היפים" וכיו"ב, ולא מתגעגע בכלל לשנות ה-60. הלהקה שהחליפה אותם באותו פסטיבל מפורסם, אגב, היתה "עשר שנים אחרי". סתם, טריוויה שכזו.

 

בקיצור, ההופעה היתה טובה, אבל היא הצליחה לסחוף אותי רק בהדרן. טבען של הופעות הוא שגם השירים שאתה מכיר לובשים כסות מעט שונה, וזה לא שהעיבודים שהם עשו לשירים המוכרים לא היו טובים, אבל הם לא ממש נתנו בראש לטעמי. מה שכן, הם עשו נפלא את weathercock מתוך Heavy Horses. הם עשו מצוין את "בודפשט" מתוך Crest of a KNave ואיזה קטע איסטרומנטלי מתוך אלבום חג המולד היה טוב מאד. השיר האחרון בסט עצמו (לפני ההדרן) היה Aqualung האלמותי, אבל לא השתגעתי על הגרסה – היא הרגישה קצת כמו "הנה אנחנו נותנים לכם את הסוכריה שלכם", כי היו כאלה שהתחננו לזה כל ההופעה, למרות שאילו היו צופים בווידאו צ'ט (זה שאני לא טרחתי לקדם…) הם היו יודעים שזה ול-Locomotive Breath הם שני השירים היחידים שטול תמיד, אבל תמיד מבצעים בהופעה.

 

ההדרן, כאמור, היה מעולה. הם חזרו לקול דרישת הקהל ונתנו את Wind Up, שזה השיר שסוגר את האלבום Aqualung ואחד משירי זעם הנעורים הגדולים שנכתבו מעולם, לדעתי. אני ממליץ בחום להוריד אותו. אבל בכל מקרה, אלה המלים:

(מתחיל בפריטת פסנתר שקטה, וזמרור עדין)
When I was young and they packed me off to school
and taught me how not to play the game,
I didn't mind if they groomed me for success,
or if they said that I was a fool.
So I left there in the morning
with their God tucked underneath my arm —
their half-assed smiles and the book of rules.
So I asked this God a question
and by way of firm reply,
He said — I'm not the kind you have to wind up on Sundays.
So to my old headmaster (and to anyone who cares):
before I'm through I'd like to say my prayers —
I don't believe you:
you had the whole damn thing all wrong —
He's not the kind you have to wind up on Sundays.
Well you can excomunicate me on my way to Sunday school
and have all the bishops harmonize these lines

 

כאן נכנסת הגיטרה הזו של מרטין באר, שכמעט נשמעת כמו נשיפות בסיסיות בסקסופון מרוב שהיא מתכתית ועמוקה, והשיר מקבל כמה אלפי וולט בריאים של מתן בראש כהלכתו.

how do you dare tell me that I'm my Father's son
when that was just an accident of Birth.
I'd rather look around me — compose a better song
`cos that's the honest measure of my worth.
In your pomp and all your glory you're a poorer man than me,
as you lick the boots of death born out of fear.
I don't believe you:
you had the whole damn thing all wrong —
He's not the kind you have to wind up on Sundays.

 

בקיצור, מאד נהניתי. השיר השני והאחרון של ההדרן (ושל ההופעה כולה) היה Locomotive Breath הנצחי. אהבתי את איך שהם עשו את הפתיח כמעט כמו ראגטיים, מאד מבודח, ואז המשיכו לבשר של השיר וגם בו נתנו בראש. אלה היו שני השירים היחידים שבהם הרגשתי את אל המוסיקה אוחז לי בעורף, מטלטל לי את הראש ומשתלט לי על התחת והברכיים. אני אישית קיבלתי את הכרטיס מוואלה! תמורת ביצוע הראיון בווידאו צ'ט, אבל אילו הייתי משלם את המחירים שראיתי על כרטיסים של אלה שעמדו אתי בתור – 240 שקל, 300 שקל – הייתי מרגיש מאוכזב למדי.

 

בעניינים אחרים:

– על הוועידה הרפובליקנית אכתוב או הערב או מחר בוואלה!, ואשים כאן לינק לאלה מכם שאולי לא צורכים את החדשות שלכם דרך הפורטל המצליח במדינה.

 

– הצרפתים הם עם מעצבן, אבל חייבים להודות שעד כה הם מנהלים את משבר החטופים שלהם בצורה נאה.

 

זהו להפעם.

אני מעלעל היום במוסף הארץ, או שמא זה היה העיר, ורואה באיזו בוקסה קטנה עם המידע הבא: "המוסף 'דבר אחר' נסגר. לאחר 22 שנה החליט עורך 'ידיעות אחרונות' משה ורדי לסגור את מדור הסאטירה של המוסף לשבת".

 

זה מילא. אני האחרון שיכחיש שימי הזוהר של 'דבר אחר' מאחוריו, אם כי הוא עדיין מצליח להביא אותי לטפיחות קצביות על השולחן במאמץ להירגע מעווית צחוק – אבל פעם באיזה חודש ככה, במקום כל מהדורה כמו פעם.

 

בכל אופן, אחרי 22 שנה בהחלט מותר להחליף סוסים ולשחוט פרות קדושות. המדהים הוא מה שאמר ורדי לאחר מכן: שכל הקונספט של סאטירה בעיתונות הכתובה הוא לא רלוונטי עוד.

 

עכשיו אני מבין איך העיתון הזה הפך לא רק לסמרטוטון מגונה, אלא גם לסמרטוטון מגונה עם תחת רופס. דווקא פורמט הסאטירה לא רלוונטי עוד לעיתונות הכתובה? למה לא הספורט? כבר נדיר למצוא בעיתון משהו מהותי שלא היה כבר ערב קודם בחדשות הספורט. למה לא הפוליטיקה? מעטים מאד הסיפורים בחלק הראשון של ידיעות שלא פורסמו כבר ערב לפני כן באתרי החדשות ברשת.

 

אני מצטער, אבל אני פשוט לא מבין את ההגיון. דווקא סאטירה בנושאי אקטואליה זה דבר שלא האינטרנט ולא הטלוויזיה מספקים בו תחלופה הולמת, ובוודאי שלא חלופה מייתרת. להומור כתוב תמיד, אבל תמיד יהיה מקום, וכרגע אף אחד חוץ מהעיתונות הכתובה לא מספק את הנישה הזו בו.

 

אם ורדי חותך את 'דבר אחר', לא מתוך כוונה להחליף אותו בצוות ובקונספט רעננים יותר, אלא מתוך כוונה להשאיר את העיתון בלי שום צורה של סאטירה פוליטית וחברתית, אז יש רק שתי אפשרויות:

 

1) ורדי נכנע ללחץ. זה מאד לא סביר, כי אני לא זוכר שראיתי בדבר אחר שום דבר שיכול להוביל ללחץ לסגור אותו. כאמור, ימיו הטובים ביותר די מאחוריו.

2) ורדי גמור, שבור וסגור – כלומר מנותק לגמרי ממהות תפקידו ותפקיד הישות שבראשה הוא עומד. אם הוא לא מבין את חשיבותה של סאטירה, ו\או לא מבין שזה דווקא תחום שבו בעיתונות הכתובה יכולה וצריכה להוביל, אז אין לו מקום בידיעות ברמה גבוהה יותר מכתב זוטר.

 

ולאלה מכם שצועקים שיש אתרי סאטירה ברשת -כמובן שיש, אבל דבר ראשון, לא בפורטלים הגדולים. דבר שני, התפוצה של עיתון שבת עדיין מגמדת את זו של הפורטל המצליח ביותר.

 

אם נוני מוזס (הבעלים של ידיעות אחרונות,למי שלא מעודכן בבראנז'ה) היה יודע שאני קיים, אולי הוא גם היה יודע שאני מתעב אותו, חושב שהוא פלוטוקרט מלוכלך ושאחותו בהמה מבחילה (ועל זה לא הייתי מתערב שאנחנו חלוקים). בכל אופן, אני לא אוהב אותו. אבל העיתון שבראשו הוא עומד, זה שמהווה את הנכס הבולט בותר שלו (לאו דווקא הרווחי ביותר), הוא מוסד חשוב מדי במדינה הזו מכדי שאניח לתיעוב האישי להשפיע על עמדתי בנושא: למען טובת אידיוט אחרונות, החלף מיד את משה ורדי במישהו שעדיין מאמין שלעיתונות הכתובה יש תפקיד בימינו.

 

ולאלה מכם שתוהים – כן,יש לה, לפחות עד שימציאו איזה גאדג'ט שיתפקד כעיתון נייד, נוח ומתעדכן אלחוטית (ובמחיר הזניח של עיתון).

 

מצד שני, אם נוני לא יעיף את ורדי, נוכל לצפות בו הורס את ידיעות בעוד כמה צורות, מה שבוודאי יהיה משעשע במידה לא קטנה. עכשיו שאני חושב על זה, תמיד יהיה מי שימלא את החלל שיתפנה על ידי קריסת הבלון של ידיעות, אז אולי לא נורא שוורדי ימשיך לנעוץ בו סיכות. הבעיה היחידה היא שזה יהיה מעריב.

1. אתר מצחיק להפליא שמסתלבט, על אתרי אקטיביסטים שמאלנים (אמריקאים) ובמיוחד על MoveOn.org.

 

הלאה:

זה עוד לא עלה בוואלה!, אבל יש כמה דברים מעניינים בקשר לפורטר גוס, חבר בית הנבחרים הרפובליקני, הנאמן מאד לבוש, והמועמד הטרי של בוש לראשות הסי,.איי.איי.:

מסתבר שבקטע, שהושאר על רצפת חדר העריכה של "פארנהייט 9/11", מסביר גוס למייקל מור ש"אני היום לא הייתי מתקבל לעבודה בסי.איי.איי בכלל" (הראיון נערך בעת שגוס שימש יו"ר ועדת המודיעין של בית הנבחרים). וגוס עצמו מנמק מדוע:

* שפות – הוא למד שפות רומנס (ספרדית, איטלקית, צרפתית), ואין לו מושג ירוק בערבית ושפות מזרח תיכוניות ואיסלאמיות אחרות.

* היכרות תרבותית עם אותם אזורים (אין לו בכלל)

* כישורי המחשב שלו. חלשים מאד. "הילדים כל הזמן אומרים לי 'אבא, אתה חייב להשתפר על המחשב'", סיפר.

אבל נעזוב את זה. אריק אלטרמן המצוין (מחבר הספר "איזו מדיה ליברלית?"), מביא מאמר מאת מנתח מידע לשעבר בסי.איי.איי,שמעלה (חודש לפני המינוי) הסתייגויות קשות ורלוונטיות ממועמדותו של גוס לתפקיד.

עכשיו, למרות כל אלה, הסיכוי שהדמוקרטים יעשו בעיות בדיון אישור מועמדותו של גוס לתפקיד נמוכים למדי. הסיבה לכך היא שהדמוקרטים ממש, אבל ממש לא ירצו להיראות כמי שמחבלים בעבודה השוטפת של מנגנוני המודיעין בעת כזו. אבל זה מעניין לדעת. אני אישית הייתי יוזם מהלך שבו בהן בתהליך הדיון והן בתהליך ההצבעה על המועמד קמים אחד אחרי השני כל הדמוקרטים ואומרים "אני לא מרוצה מהמינוי הזה מסיבות א, ב, ד וכן הלאה, אבל אני מצביע בעד כי חשוב שלנשיא יהיה כבר ראש סי.איי.איי לעבוד איתו". בלאו הכי ראש הסי.איי.איי זו משרת אמון, וקרי יוכל להחליף אותו אם ינצח.

טוף,הבטח הבטחתי סיכום חווייתי לנאום של קרי. אבל בגלל שהחיים שלי הם הנושא המרכזי ביקום שלי – שהבלוג הזה הוא ביטאונו הרשמי – הסיכום הזה יכלול גם קטעים משאר הערב, ומהערבים הקודמים של הוועידה הדמוקרטית.

 

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני בהחלט מודע לעובדה שלהישאר ער עד הבוקר שלושה מתוך ארבעה ימים ברציפות כדי לצפות בנאומים פוליטיים  שמתנהלים באירוע פוליטי  בעל רמת ספונטניות של טקס החלפת המשמר בבאקינגהם, מעיד על הפרעה נפשית לא קלה, וזה שזו העבודה שלי זה לא ממש תירוץ, כי אני בחרתי לעבוד בתחום כזה.

 

אבל כן יש ערך מסוים באירועים האלה. במובן מסוים, הם דומים לקאטות – סדרות התרגילים שמבצעים תלמידי אמנויות לחימה "על יבש", כדי להפגין ולשפר טכניקה. אפילו שהאירוע מתוכנן ומתוזמר מהתחלה עד הסוף, עדיין חשוב לראות איך מתפקדים המועמד, סגנו ובמידה פחותה המפלגה כולה בהצגה הזו. ביצוע מתוקתק ומקצועי משאיר רושם טוב. ביצוע חלש…הוועידה של 1968, עם ההתפרעויות והאלימות המשטרתית והבלגאן, חרצו את גורל הדמוקרטים.  לעומת זאת, הופעה חזקה בוועידה יכולה להזניק מועמד – קלינטון טס תוך שבועיים מתחילת הוועידה שלו מנקודה אחת מאחור בסקרים ליתרון מדהים של 29%.

 

לקרי היתה הוועידה הזו קריטית. מצביעים רבים מדי עדיין לא גיבשו עליו דעה, והפרופיל הציבורי שהודבק לו לא היה מלהיב, בלשון המעטה. אבל גם לדמוקרטים ככלל זו היתה ועידה חשובה. הם היו חייבים למצוא בדיוק את התערובת הנכונה של כעס ונחישות – כדי לא לאבד את אותם מצביעים שחייבים שידליקו אותם ויתנו להם מוצא לרגשות האלה – וגישה חיובית, כדי לא לאבד את המצביעים שהתקפות רבות מדי על בוש יגעילו אותם.

 

ביל מלך

 

אז מה היה לנו שם? ביום הראשון, אל גור היה לא רע. הביא אותה בכמה בדיחות נחמדות, שהטובה מביניהן היתה שבאמריקה "כל ילד או ילדה יכולים לגדול ולזכות במירב הקולות" (שזה קצת שונה מלזכות בנשיאות. תשאלו את אל). אני אישית הרגשתי שהוא מגזים בכמות הבדיחות בנושא, אבל מכל מה שאני קורא מתברר לי שאני במיעוט.

 

קרטר היה מצוין,והיה מאד מפתיע לראות אותו מוריד את הכפפות ונכנס בבוש. הילארי היתה בינונית, ואם היא באמת רוצה לרוץ לנשיאות יום אחד, היא פשוט חייבת למצוא מורה טוב לפיתוח קול. כשהיא מגבירה את הווליום, היא נשמעת כמו זכוכית על לוח כיתה. ביל…ביל מלך. פשוט אחד הנואמים הגדולים של דורנו. כל חדר שבו הוא נמצא שייך לו. הנאום שלו היה מצחיק ומשכנע, והוא גם הוריד המון במשקל ונראה פצצה (אני יודע…אני נשמע כמו בת 16 מאוהבת P: )

 

ברק מלך בהיווצרות

 

ביום השני דרך כוכב חדש בשמי הפוליטיקה הליברלית כשברק אובאמה נתן את הנאום הטוב ביותר של הוועידה. ברק אובאמה הוא מועמד לסנאט ממדינת אילינוי, בעל מוצא מעורב – אבא מקניה, אמא מקנזס. הוא ליברל, הוא לא מתבייש בזה, הוא רהוט,הוא חד, הוא מאד אינטליגנטי… הנאום שלו דיבר בעיקר על אחדות, והדגיש את הדמיון בין תושבי המדינות ה"כחולות" וה"אדומות" (כלומר,דמוקרטיות ורפובליקניות,בהתאמה). הוא אמר, בין השאר, שאנשים לא רוצים שכספי המסים שלהם יבוזבזו – לא על ידי רשויות הסעד ולא על ידי הפנטגון (עקיצה לעבר הרפובליקנים, שטוענים שהדמוקרטים הם אלה שמבזבזים כספי מסים). עוד הדגיש אובאמה שההורים שהוא פוגש יודעים שהם חייבים לחנך (ולא להשאיר הכל לבית הספר, וד"ש לקורא אלי פררה). הוא גרף תשואות אדירות כשאמר ש"חייבים לחסל את ההשמצה לפיה ילד שחור עם ספר ביד מתנהג כמו לבן". אובאמה יהיה (אם לא יקרה שום דבר בלתי צפוי, מלח-מים-טפו-טפו-טפו) בסך הכל הסנאטור השחור השלישי מאז מלחמת האזרחים. לפי האף שלי, זו לא תהיה העמדה הבכירה ביותר אליה יגיע.

 

באותו יום דיברו גם הווארד דין, שהיה טוב אבל לא קיבל שום אהבה מהקהל, טד קנדי שהיה תוקפני מדי וגם גמגם, ותרזה היינץ-קרי שדי ייבשה ודיברה לפחות חמש דקות יותר מדי.

 

למחרת היה רק נאום מעניין אחד: זה של ג'ון אדוארדס. עבדכם קרס אחרי יומיים של לילות לבנים, ורק קרא את התעתיק. נאום טוב. הוא דיבר על פערים כלכליים, על שתי אמריקות, על כישוריו של ג'ן קרי כמנהיג,ולפי מה שראיתי לאחר מכן נראה נערי וכובש כתמיד.

 

איפה הבלונים המזוינים?

 

ביום האחרון הכל היה מוכן לאיש עצמו. ווסלי קלארק נתן נאום טוב בו הביע כיאות את הזעם שחשו דמוקרטים רבים נוכח התקפות על הפטריוטיות שלהם. ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים (ומי שתהיה יו"ר הבית אם הדמוקרטים ישיגו רוב) היתה חלשה, לטעמי. ההתחנפויות שלה לקהל היה שקופות מדי ושפת הגוף מעט היסטרית.

 

מקס קלילנד, לשעבר סנאטור מג'ורג'יה, שאיבד שלוש גפיים בוייטנאם והושווה לבן לאדן בבחירות 2002, היה לא רע. הוא מין "בחור טוב" כזה בסגנון דרומי, והוא דיבר בעיקר על וייטנאם. אחריו עלו הילדים לבית קרי. הבן הראשון נתן טאץ' יפה כשתיאר את הכישורים הדרושים להיות אבא טוב בבית מעורב (הבנים הם של תרזה מנישואין ראשונים,הבנות של קרי מנישואין קודמים), וגרם לם להישמע כמו התכונות הדרושות ממנהיג לאומי.

 

לאחר מכן עלו הבנות, ואחת מהן שיתפה אותנו בסיפור שאני לא יודע אם להגדירו מטריד או נוגע ללב. מסתבר שיום אחד יצאו בני המשפחה לשיט, ואחת הבנות הביאה אתה את אוגר המחמד שלה. הכלוב עם האוגר בתוכו נפל מידי הילדה לתוך המים. קרי הוריד את מקטורנו, זינק למים, חילץ את המכרסם מטביעה והחל לבצע בו החייאה. לסיום סיפרה אלכס קרי שהשמועות על כך שההחייאה כללה הנשמה מפה לפה א-י-נ-ן נכונות. מוזר, לא ברור, אבל מאד אנושי בדרך כלשהי.

 

סרטון הווידאו היה מאד דרמטיש, מאד אמריקקי, ורבים תהו מדוע לא הוזכרו בו, אפילו ברמז, 20 שנות שירות בסנאט. הם הוזכרו בנאום, אבל יש כאלה שיתלוננו על כל דבר. על הנאום עצמו כתבתי באריכות בוואלה!, ונותר רק להזכיר פאשלה שאירעה עם תום הנאום, שיש לדמוקרטים מזל גדול מאד שאירעה רק ב-CNN:

 

איך שנגמר הנאום, וקרי ירד להתחכך בקהל, החלו כמובן הבלונים לזרום מהתקרה. אבל כנראה שזהלא קרה מספיק מהר. לא היינו יודעים על זה אילמלא, משום מה, חיברו CNN את מנהל האירוע, דון מישר, שנשמע אומר דברים הבאים:

 

"קדימה בלונים, עוד בלונים, איפה הבלונים? חכו עם הקונפטי, עוד בלונים, קדימה בלונים, מה קורה עם הבלונים? אין מספיק בלונים, קדימה קונפטי, קדימה בלונים, עוד בלונים, כל הבלונים, אין מספיק בלונים….What the FUCK are you people doing up there?!?

 

כאמור, זה קרה רק ב-CNN, ורוב מכריע של האמריקאים ראו את הנאום ברשתות הגדולות, אז זה עבר בשקט. כעבור כמה דקות כבר התלוננו פרשני CNN שהם טובעים בבלונים.

זה הסיכום שלי (ערוך וטיפ-טיפה מעוקר מהערות "אישיות מדי") לנאום של קרי.

סיכום חווייתי,עם כל מיני פרטים משעשעים, יותר יעלה מאוחר יותר, או מחר.

  • In: פוליטיקה - חוץ
  • סגור לתגובות על האם יוכלו אלי הספורט להציל את עיראק (ואת התחת של בוש)?

עדי רובינשטיין, עמיתי המופרע והמוכשר מוואלה! ספורט, מביא היום כתבה בונבון על על נבחרת עיראק בכדורגל, שעושה חיל באליפות אסיה ועלתה לרבע הגמר, על חשבון ערב הסעודית.

 

ואם לא די בכך, מסתבר שיש גם עלילת משנה, שבה הקהל הסיני (שמארח את האליפות) אימץ לחיקו את הנבחרת העיראקית, בשם העיקרון הכללי שזה יהיה דבר חיובי אם עיראק תצליח. בזכות הג'סטה המרנינה זוכה עיראק לתנאים של נבחרת ביתית, ובתום משחק הניצחון על הסעודים ("השחצנים", כתיאורו של קשבנו לענייני אליפויות איזוטריות רובינשטיין) העיראקים גוללו שלט ענק בסינית שעליו נכתב "תודה רבה מנבחרת עיראק". הסינים השתוללו כאילו הנבחרת שלהם לקחה המונדיאל, אבל העיראקים עצמם, לדברי עדי, נשארו מאופקים יחסית כדי להפגין שלדעתם זה לא סוף הסיפור.

 

בקיצור, אחלה אחלה סיפור, ויש גם השלכות מעשיות:  האם זכייה של נבחרת עיראק באליפות אסיה תהווה מנוף לגיבוש לאומי שיאפשר להדביר את הטרור, לתת לגיטימציה לשלטון של הממשלה הממונה ולקיים בחירות? קשה להאמין, אבל אם יש בנבחרת כמה סיפורים מרגשים ככה, נגיד על סוני ושיעי (וכורדי גם, אם כבר פנטזיה) שההורים שלהם רצחו אחד את השני אבל הם ידידי נפש, אז מי יודע? רק טיפש יזלזל בכוחו של הספורט כבורא מיתוסים.

למלים יש משמעות. אי אפשר לזרוק אותן לחלל האוויר כשנוח, ולהתעלם ממשמעותן כשלא נוח. קחו למשל את המלה דמוקרטיה. דמוקרטיה הפכה למפלט האחרון של מצדיקי ההרפתקה האומללה הזו בעיראק, לאחר שהתגלה כזבו של טיעון הנשק להשמדה המונית. "באנו להשכין דמוקרטיה בעיראק", אמרו האמריקאים.

דמוקרטיה היא מונח מורכב, החובק משמעויות רבות. אחת המוכרות והחשובות שבהן היא קביעת השלטון באמצעות בחירות. אפשר להסביר עד מחר שבשביל בחירות צריך תשתית, וצריך זמן, וצריך רשימות מצביעים וביטחון ברחובות, אבל זה לא משנה את העובדה שהאמריקאים, שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, מתעקשים בכל תוקף להעביר את "הריבונות" בעיראק לא לידי שלטון נבחר, אלא לידי ממשלת בובות ממונה, שנציגיה נבררו ביד הכובש. זה אמנם עזר שגם האו"ם (אותו גוף שבאצטלת הלגיטימיות שלו מאסו כל-כך אדוני המלחמה הזו) קבע שמבחינה טכנית לא ניתן לערוך את הבחירות בזמן, אבל זה לא שינה את העובדה הבסיסית: העיראקים למדו שדמוקרטיה זה אמנם נחמד, אבל האינטרס של השלטון חזק יותר.

למרות הפערים בהשכלה וברמת החיים, העיראקים לא טיפשים. הם יודעים היטב ש"העברת הריבונות" המתוכננת ל-30 ביוני לא תשנה דבר וחצי דבר מבחינה מעשית. הם יודעים שמצבת הכוחות של צבא ארה"ב בעיראק לא תיפחת אפילו בפלוגה בודדת לאחר תאריך זה. הם גם יודעים שהסיבה היחידה להתעקשות של הממשל על התאריך הזה, משל היתה לו משמעות בפני עצמו, היא כדי שהנשיא בוש יוכל כעבור חודשיים להתייצב בפני ועידת מפלגתו ולחזור על העמדת הפנים ש"המשימה הושלמה".

עם זאת, גם לצעדים סמליים יש משמעות, והאמריקאים מבינים זאת. לא לחינם הם "גילו" מכתב, שכביכול חובר על ידי אבו מוסעב א-זרקאווי, בו הם שמים בפי המבוקש מספר 1 שלהם בעיראק את המלים "אחרי ה-30 ביוני תהיה הדמוקרטיה ולא יהיה לנו תירוץ". איש אל-קאעדה לא היה משתמש בביטויים כאלה, אבל בדברים עצמם יש טעם מסוים. ברגע שבעל הסמכות העליונה בעיראק, לפחות להלכה, יהיה עיראקי, יצטרכו כל אלה שאינם מיוצגים (או אינם מיוצגים מספיק לטעמם) להיאבק על זכויותיהם מבחוץ. כל הקבוצות, שהאמריקאים חשבו שפשוט יוכלו להתעלם מהן באלגנטיות בעודם קובעים עובדות שרירותית בשטח, מבהירות שכשהמוסיקה תיגמר, אין להם שום כוונה להישאר בלי כיסא.

עוד נדבך חשוב במושג המרכב "דמוקרטיה" הוא חופש הדיבור. לא חופש הדיבור רק למי שמנעים לאוזני השלטון ומאשש את הגרסה הרשמית, אלא חופש הדיבור דווקא למי שמרגיז, למי שלדעתנו משקר, למי שאומר דברים שלא נעים לשלטון לשמוע. משום כך היתה זו טעות קולוסאלית, כמעט בלתי נתפשת, מצד המושל האזרחי פול ברמר לסגור את העיתון של מוקתדא א-סדר, איש הדת הקיצוני והכריזמטי שמוביל את ההתקוממות הנוכחית.

ברמר טען שהעיתון אמנם לא מסית לאלימות, אבל "מפיץ שקרים שמערערים את היציבות". רק שבדמוקרטיה, זו לא סיבה מספקת לסגור עיתון. אם מדובר בשקרים שמוציאים את דיבתו של מישהו רעה, אפשר לתבוע. אבל לסגור בשרירותיות, כי אתה החלטת? את זה העיראקים מכירים טוב. זו אולי "דמוקרטיה עממית", אבל לא דמוקרטיה אמיתית.

שיהיה ברור: מוקתדא א-סדר הוא לא האיש הטוב בסיפור הזה. מדובר בפנאט קיצוני וחשוך, שרצוי מאד שהוא ושכמותו לא יהיו בעלי סמכות בשום מקום. אבל באותה רצוי שהמזרח התיכון יאוכלס בסקנדינבים מאופקים. מי שרוצה להצליח, צריך להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה. האמת היא שסאדר היה דמות שולית למדי, הרבה יותר רעש ממהות, עד שהאמריקאים החליטו במו ידם להפוך אותו לסמל.

מה שקרה הוא שהעיראקים אמרו לעצמם "רגע, רגע, בואו נראה: כשאנחנו מפגינים, יורים בנו; חופש דיבור אין ממש; את הכסף הגדול של הנפט מחלקים השליטים מעל לראשנו למי שבא להם; את השלטון עצמו גם כן ממנים לנו מעל לראש. בסרט הזה כבר היינו. ואם באותו סרט מעפאן עסקינן, אז לפחות שהשחקנים יהיו משלנו ושהפסקול יהיה בערבית".

מבחינה צבאית אין כאן כוחות. גם הכוחות הדלילים מדי של ארה"ב יכולים למחוץ את ההתקוממות העיראקית הזו – לפחות כל עוד היא לובשת מתכונת צבאית מפורשת. אבל למחוץ התקוממות עממית נרחבת זה לקסיקון של כובשים, לא של בוני אומות ומשכיני דמוקרטיה. אם האופציה היחידה להרגעת עיראק היא צבאית, אז גם אם האמריקאים ינצחו, הם יפסידו.

 

ואלה לא החדשות הרעות באמת. החדשות הרעות באמת הן שלאור ההתקוממות של מוקתדא א-סדר, עולה עוד יותר קרנו של איש דת אחר – האייתוללה הגדול עלי אל-סיסטאני. מי שחושב שהוא האיש הטוב בסיפור הזה, שיחשוב שוב.

ולכן, בגלל שלמלים יש משמעות, יש גם משמעות לכך שבימים אלו נקברת קבורת חמור הטענה המובילה של האמריקאים לגבי ההתנגדות המזוינת לנוכחותם בעיראק. עכשיו מוביל את ההתקוממות אדם (א-סאדר) שאביו הוצא להורג בידי סדאם. עכשיו הצטרפו למעגל הלוחמה מספרים ניכרים של שיעים, שהיו אמורים להיות בצד של האמריקאים, או לפחות לא נגדם. עכשיו זה כבר לא רק המשולש הסוני, וכבר לא רק "נאמניו הממורמרים של המשטר הקודם". עכשיו אמריקה בבעיה, ולא רק היא.

 

* פורסם בוואלה! חדשות, 8/4/2004

והנה ההוכחה שראוי לו לבלוגר להקדיש יותר זמן לשיטוט בבלוגים האחרים שבאתר המארח אותו. עד כה חשבתי שאני היחיד ב"רשימות" שכותב על פוליטיקה אמריקאית. היום, אחרי שבמקרה הראו לי את טורו המצוין של יואב קרני בעיתון גלובס, למדתי שלא רק שאני לא היחיד, גם בכלל לא בטוח שאני הכי טוב. אז מי שרוצה עוד קול אינטליגנטי ורהוט על הנושאים הללו, מומלץ לו בחום להציץ בבלוג של כתב החוץ הוותיק והמשובח,ששמעתי את שמו לרוב במהדורות חדשות למיניהן אבל רק עכשיו זכיתי ליהנות מכתיבתו.

עיון חטוף בטוריי יגלה שאריאל שרון, ראש ממשלתנו החשוד בפלילים, הוא לא האדם החביב עליי ביקום, וזאת בלשון המעטה גורפת. עם זאת, לא יכולתי להימנע מתחושה של בחילה כשצפיתי (בעל כורחי, במסגרת העבודה) בתוכנית "משעל חם" בערוץ 2 אמש.

כשמראים בטלוויזיה את הקלטות של גלעד שרון אצל דוד ספקטור, או כשמספרים לנו בתקשורת על קלטת שבה נשמע שרון אומר לאפל "האי בידינו", זה רלוונטי לעניין הציבורי, ואין עם זה שום בעיה. אבל לשדר הקלטה, של שיחה בין שרון לאפל, שכל עיסוקה גרגרנות – על זה באמת צריך לשאול (בחיקוי מאנפף של שרון): תגידו, אתם השתגעתם??

למי שהתמזל מזלו ולא ראה: משעל הודיע, בהבעה זחוחה, שיש בידי התוכנית קלטת שבה נשמעת שיחה פרטית בין ראש הממשלה לקבלן. ואכן, נשמעה שם שיחה פרטית בהחלט, בה משתפך אפל באוזני שרון על מעלותיה של איזו מסעדת נקניקים יוקרתית (בחיי, ככה נאמר), שבעליה טענו כי פגשו את שרון ואף הצטלמו עמו בחו"ל, ולראיה התמונה תלויה במסעדתם. בסיום הקטע הגסטרונומי מדגיש אפל כי המסעדה היא "גלאט כשר", וכאשר חוזרת המצלמה מתמליל ההקלטה למשעל, הוא פונה לסניגורו של אפל, שישב באולפן, ואומר לו, בנימה זחוחה ולגלגנית "לא סתם כשר, אה? גלאט כשר!"

נו אז? מה לעזאזל עניין הציבור בקשקוש הזה? מילא להקליט דבר כזה – כשהמשטרה מאזינה למישהו, אין לה ברירה אלא להקליט הכל. מילא לתמלל את זה – אולי בשלב אחר של אותה שיחה כן נאמר משהו חשוב. אבל לשדר את הקטע המסוים הזה בטלוויזיה? למה מה קרה? מה, רק בגלל שמתנהלת חקירה נגד אדם אז זכותו לפרטיות כלשהי מתפוגגת? אפשר ללעוג לעצם העובדה שפרטיותו נרמסה?

 

אבל האמת העצובה היא שאין מה להתפלא. המשטרה והפרקליטות משתמשות מזה זמן רב בטקטיקה של הדלפות – חוקיות ולא חוקיות כאחת – על מנת להלך אימים על חשודים ונאשמים, לדכא את רוחם בפגיעה זו בפרטיות ולנהל נגדם חזית שנייה – בתקשורת – נוסף על זו שמתנהלת בבית המשפט. ניצב משה מזרחי אומר לכם משהו?

סיפור אישי קטן: פעם נעצרתי בשל ביצוע עבירה פלילית (שאודותיה סיפרתי כאן פעם). במהלך החקירה, מצאה משטרת ישראל לנכון להוריד ולהדפיס אלף עמודים של שיחות פרטיות שניהלתי עם חברים באמצעות תוכנה פופולרית למסרים מיידיים. במהלך ההמתנה לאחד מהדיונים בבית המשפט ניגשה אליי התובעת וסיפרה – בחיוך מלא לעג – עד כמה התרשמה מכישורי הבישול שלי, כפי שתועדו בשיחה על איזו ארוחת ערב שבישלתי לכמה חברים.

לארוחה הזו לא היה כמובן שום קשר לחקירה, וכל מה שרצתה התובעת היה לדכא אותי באזכור של חוסר האונים שלי נוכח הפשפוש בחיי הפרטיים, ולהזכיר לי שבתוקף תפקידה היא גם זכתה לאונן על כמה שיחות אישיות יותר שניהלתי. באותו שלב כבר קשה היה להעמיק את הבוז שחשתי כלפי רשויות אכיפת החוק, אבל היציאה הילדותית והמבחילה הזו הצליחה במשימה.

נדמה לי שכל בר דעת מבין כי אפילו בתרבות הפפראצי האייטם הזה, על אפל ושרון ומסעדת הנקניקים, בקושי ראוי להופיע בתוכנית רכילות סוג ז' – הוא פשוט לא עסיסי מספיק. אין בו שום דבר מעבר לעובדה כי התקיימה חדירה בכפייה לשיחה פרטית. אז איך זה שהאייטם החדשותי המסעיר הזה בכל זאת שודר בפריים טיים, בתוכנית המתיימרת לעסוק בעניינים שברומו של עולם?

התשובה, למרבה הצער, פשוטה. על אף שלתוכנית של מר משעל תחקירנים נהדרים, המביאים לא אחת סקופים של ממש, מר משעל עצמו אינו אלא צהובון מהלך, שכל מטרתו היא בידור זול. זהו האיש שבתגובה למרואיין, שאמר לו "מה, אתה עושה שואו על חשבוני?" הטיח "כן, אני אעשה שואו על חשבונך", ולא הבין לרגע מה לא בסדר בזה. אליבא ד'משעל, הוא המוציא להורג בתיאטרון ההשפלות הפומביות, ומה בעצם הטעם לחייו אם לא ישעשע את ההמונים על חשבון זולתו? הרי להרוויח את לחמו בכבוד הוא לא יודע.


עזרו לאבו קדם להאכיל את הילדים

עמודים