עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

23:51: עדכון

18:00: האתר קנדה.קום מדווח שהמועצה המחוקקת האיראנית, ה"מאג'ליס", העבירה חוק שיחייב את כל אזרחי המדינה ללבוש בגדים איסלאמיים אחידים. אלה מאזרחי איראן שאינם מוסלמים יחוייבו לענוד טלאי או סרט צבעוני שיזהה את השתייכותם העדתית. היהודים יחויבו בסרט צהוב (למה תמיד צהוב, למה???), הנוצרים בטלאי אדום והזורואסטריאנים בסרט כחול.

החוק ייכנס לתוקף רק לאחר אישור של המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי, אבל לא נראה שיש סיבה שהוא לא יאשר. במרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס כבר מזדעקים ובצדק.

ותזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה בעברית – ותודה רבה לדור קונפורטי על ההפניה. דור, אגב, מבקש להוסיף שהמקור לא נראה לו מי יודע-מה אמין, וגם לי הוא נראה יותר כשופר של עמדה מסוימת, אבל זה גם לא אומר שהסיפור לא נכון…

עוד הערה: אני חייב לציין שאני לא הייתי הולך עם זה בראשי, לפחות לא כל עוד אין לזה אישור ממקור קצת יותר מבוסס ואמין. הייתי מעלה את הידיעה, ואפילו למשניות, אבל לא לראשי. כל האתרים (נענע, וואלה, YNET), מתבססים על אותו "נשיונל פוסט", ואם מדובר בסתם גוזמא מהסוג שארגוני גולים והשופרות שלהם לא זרים לה, אז זו פדיחה די רצינית. להריץ אפשר (באתר חדשות הייתי מריץ את זה תחת הכותרת "דיווח:…"), אבל בשביל להעלות משהו לראשי צריכים להיות בטוחים. לפחות לדעתי.

מקורות שונים מדווחים ברחבי הרשת שנגד קארל רוב, יועצו הפוליטי הבכיר של הנשיא בוש, יוגש כתב אישום בנוגע לחשיפת זהותה של סוכנת ה-CIA ואלרי פליים.דובר מטעם רוב הכחיש את הידיעה בתוקף רב, וטען שכל פרטיה (כמו העובדה שצוות של התובע המיוחד פטריק פיצג'ראלד בילתה חצי מיום שישי במשרדי פרקליטו של רוב) שגויים בתכלית.

מצד שני, רוב הוא האיש שפרקליטו טען, אחרי הפעם החמישית (!) שמרשו זומן להעיד בפני חבר המושבעים המורחב החוקר את הפרשה, שמרשו אינו מהווה עוד מטרה לחקירה – מה שהתברר כלא ממש מדויק. בכלל אבל.

בכל מקרה, לא נצטרך להמתין זמן רב. אם הידיעה נכונה, היא תתפרסם היום, או גג פרוע וחריג מחר, באופן רשמי.

המזרחן חואן קול, בלוגר ופרופסור מאוניברסיטת מישיגן, מהווה זה שלוש שנים ויותר את אחד ממקורות המידע והניתוח החשובים ביותר על המלחמה הטראגית בעיראק. הוא לא מושלם, הוא נפל לפחות פעם אחת שאני זוכר בפח של איזו תיאוריית קונספירציה די הזויה, והוא כתב מאמר מתלהם שדוחה באופן גורף את הביקורת המוצדקת על פגמי המאמר ההוא על איך שהלובי הישראלי הוביל את ארה"ב למלחמה. (הלובי הישראלי אכן שיחק שם תפקיד לא בריא, אבל הוא ממש לא היה הגורם היחיד,והמאמר ההוא לקוי במידה מפתיעה למעמדם האקדמי של מחבריו).
 
בכל מקרה, למרות כל אלה, חואן קול הוא תותח-על שלא אחת קובע את נימת הדיון על עיראק ועל המלחמה בטרור ברחבי הבלוגוספירה, הן באמצעות אספקת מידע שמבהיר פתאום נקודות סתומות בדיון, והן בניתוח חריף המסתמך על הבנה עמוקה של התרבות הערבית והאיסלאמית, בעיראק ובכלל.
 
אוקצור, האיש פתח ביוזמה מבורכת ופשוטה ביותר: לתרגם לערבית את מיטב החיבורים הפוליטיים והספרותיים של ארה"ב, להדפיס אותם באופן החסכוני ביותר, להפיץ אותם ברחבי המזרח התיכון ועיראק בפרט. ככה, אתם יודעים, כדי שהעיראקים ייחשפו לעובדה שאמריקה זה יותר מתרבות פופ רדודה ומוצרי צריכה המוניים.
 
קול מספר שמאז העלה את הרעיון בבלוג שלו בסוף 2005, וייסד את "מכון האמריקנה הגלובאלי ופרוייקט תרגום ספריית האמריקאנה", שלחו לו קוראיו 13 אלף דולר. לטענתו, מספר קרנות להוטות ביותר לשפוך כסף רציני על הרעיון המשובח.
 
ולמה אף אחד מאלה שממשל בוש מינה לאחראים על "דיפלומטיה ציבורית" ועל "רכישת לבבות ומוחות" לא חשב על זה? אויש, תפסיקו כבר עם הגישה מבוססת המציאות הזו. באמת.
 

אני חותם, אבל לא מכבד

אגב ממשל בוש. כשנשיא אמריקאי חותם על הצעת חוק שעברה בשני בתי הקונגרס, ובכך הופך אותה לחוק, הוא רשאי להוסיף הערה. מבחינה חוקית אין להערות הללו תוקף – נשיאים אמריקאים נאבקים לשווא לזכות ב"זכות וטו לסעיפים נפרדים" זה שנות דור ויותר – אבל הן מאפשרות לנשיא להבהיר את הסתייגותו מהיבט זה או אחר של החוק.
 
הנשיא הנוכחי משתמש בהערות הללו לצרכים מעט שונים: להכריז על דעתו, לפיה הוא חופשי להתעלם מהחוק עליו הוא חותם. העובדה שבוש נוהג לעשות זאת היתה ידועה, וגם נשיאים אחרים עשו זאת בעבר, במקרים מוגבלים, ספציפיים ומנומקים. מה שלא היה ידוע הוא ההיקף שבו בוש עושה זאת: 750 פעמים מאז כפה אותו גורל אכזר על מולדתי השנייה, חתם האיש על הצעת חוק, ובאותה נשימה הבהיר שאין לו כל כוונה לציית לאותו חוק. העיתון בוסטון גלוב מציין שבוש נוקט את הצעד הזה באופן נרחב בהרבה מכל קודמיו, ומבהיר שאינו עושה זאת רק בנושאים הקשורים למלחמה בטרור, אלא במגוון רחב של נושאים. דמו-מה?

התקשורת סמולניתתתתתתת!!!!!1

ונישאר רגע עם גאון הדור הטקסאני. בשבת האחרונה נערך בוושינגטון אירוע שנתי ותיק בשם "ארוחת הערב של כתבי הבית הלבן", שהתקיים השנה בפעם ה-91. המסורת היא שאורח הכבוד באירוע הוא הנשיא, שנאלץ לסבול את חצי שנינותו של קומיקאי המופיע באירוע. ייתכן שיצא לכם לקרוא על האירוע או לראות בטלוויזיה, אבל מה שראיתם וקראתם זה לא הסיפור האמיתי. מה שכולם הראו זה את בוש והחקיין שלו מהתוכנית של ג'יי לנו, שהסתבלטו ביחד על בוש באורח פרווה ביותר. זה היה במסגרת הקטע הקומי שהנשיא עצמו מכין. אבל ההופעה האמיתית היתה של סטיבן קולבר, שאולי מוכר לחלק מכם מהתוכנית "דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט.
 
קולבר לא היה מצחיק בטירוף (למרות שהיו לו 3-4 יציאות ענקיות), אבל זה כי ההופעה שלו, יותר משהיתה קומדיה נטו, היתה מטווח ממוקד וענייני. הוא שחט, רמס, כתש וניגב את הרצפה עם בוש באופן שאני לא חושב שהיה כדוגמתו אי פעם באירוע הזה. ועל הדרך, הוא גם זרק לכתבי הבית הלבן, שהפגינו במשך רוב חמש וחצי השנים האחרונות חוט שדרה של ספוג ים מצוי, את האמת על עליבותם ישר בפנים.
 
על פי מראה עיניים, וגם על פי דיווחים מצד עוזר בכיר לשעבר, החצים של קולבר פגעו ישר במטרה, ובוש רתח מזעם (וגם לורה לא נראתה מאושרת). אבל בדיווחי התקשורת ההמונית למחרת האירוע פשוט התעלמו לחלוטין מההופעה התקדימית של קולבר, והתמקדו בקשקוש עם החקיין. אליזבת' בומילר מהניו יורק טיימס, שכתבה אלף מלה על האירוע בלי להזכיר את שמו של קולבר אפילו פעם אחת, עושה רושם של מי שנחושה לחלוטין לרשת את ג'ודית' מילר בתפקיד מלחכת הפינכה של הממשל בעיתון המידרדר וההולך הזה.
 
טוף, זה מתחיל להיות ארוך, אז מחר נמשיך עם בוב דילן המלך בקריירה חדשה, הפגנות האחד במאי ומאבק ההגירה בארה"ב, טעותדי מהותית של תום שגב וקשקושים מתחסדים של פולטיקאינו, ירום הודם. בינתיים קבלו משהו שכתבתי לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. חג שמייח.

הייתי חולה מת אתמול, אבל בכל זאת עיינתי לי בעיתון (כפי שאני נוהג לעשות בימים שאיני הולך לעבודה), ומה אני רואה בשופר המוזסיה, בעמוד 9 למטה? "חוקרים בארה"ב: הלובי הישראלי הוביל למלחמה בעיראק" (משהו בסגנון, העיתון נזרק בטעות)

אמרתי לכם שזה יקרה. דפדפו בארכיון שלי באוקטובר 2003, ותגלו שם אזהרה מפני הדבר הזה. אז נכון, זה לא הממשל אומר… בינתיים.

והכי נורא? שזה לא מופרך מהתחת, כמו כל-כך הרבה מהשטויות של האנטישמים. הלובי הפרו-ישראלי בהחלט דחף בעד מלחמה, ובעלי הברית הנלהבים ביותר של ישראל בממשל – אנשים שכינו את עצמם בהתרסה "ליכודניקים" – הם אלה שהגו והניעו בפועל את המלחמה הזו. קשה גם להכחיש, מכל מה שקוראים מדבריהם שלהם עצמם, שהנימוק "זה יעזור מאד למצב הגיאו-פוליטי של ישראל" שיחק אצלם תפקיד גבוה מדי בשיקולים.

חכו, אלה רק הצלילים הראשונים של הסימפוניה הזו.

גאידמק ומיסטר האן

מאז שנכנס לחיינו מושיע הבית"רים ויקיר הקומץ ארקדי גאידמק, אני שובר לעצמי את הראש: את מי לעזאזל הוא מזכיר לי??? ואז, במוצ"ש, בעודי נאבק בווירוס המשונה שתקפני בזדון לבבו, נפל לי האסימון: מיסטר האן! הרשע מ"הדרקון" (Enter The Dragon) של האדמו"ר ברוס לי, זצוק"ל.

לא מאמינים? טוב, יכול להיות שגם עכשיו לא תאמינו, כי לא הצלחתי למצוא את התמונות של החיוכים הזהים, אבל הנה:

דוקטור

ארקדי

ומיסטר

האן

ובנימה מטרידה זו, נאמר אמן.

בתשדיר המפות של הליכוד – המבשר אחת ולתמיד על מות המחויבות של הליכוד לישראל שלמה מהים עד הירדן – יש קטע מעניין. במפה שהליכוד מייחס לתוכנית אולמרט, ישראל צבועה באדון ופלסטין בלבן. כשהמפה מתחלפת ל"גבולות הביטחון" של הליכוד, ישראל נצבעת בכחול ופלסטין במין תכלת שכזה, בת גוון של אותו כחול.

ללמדך: לא רק שהישות הפלסטינית תחת הליכוד תהיה קטנה יותר, אלא שהיא לא תהיה באמת עצמאית. אנחנו נמשיך לנהל לפלסטינים את החיים בדרך זו או אחרת. כי זו הרי השריטה של יותר מדי ישראלים – הם מ-פ-ח-ד-י-ם פשוט להניח לפלסטינים לנפשם ולהתמודד עם מה שהם יבחרו לעשות אם וכאשר. כמו ילד במגרש המשחקים שהצליח לרתק את יריבו אל הקרקע, אבל מבועת מהאפשרות שהילד השני יכסח את אמ-אמ-אמש'שלו אם רק יעז לעזוב אותו. אז הילד הראשון לא עוזב את השני – גם אם זה משאיר את שניהם מתגוללים באבק.

סתם, משהו קטן על ההנחות הלא-מבוטאות הטמונות לפעמים בתשדירים.

לעניינים אחרים

אני חייב להודות, לבושתי יש לומר, שבזמן אמת של המצור ביריחו, לא ממש קלטתי עד כמה זה היה משפיל ומיותר שהאסירים הפלסטינים צולמו שם במערומיהם. אין לי בעיה עם זה שהכריחו אותם לצאת, ואין לי בעיה עם זה שרצו לוודא שהם לא מחביאים עליהם נשק. אבל מה הבעיה להגיד להם להגיע עד לחומה עם הבגדים בידיים ואז לתת להם להתלבש לפני שהם יוצאים לשטח הפתוח? מה הבעיה פשוט לאסור על הצילום לכמה רגעים? ובוודאי לאסור על הצילום המתמשך של האסירים אחרי שכבר יצאו וכותרו על ידי שוביהם?

אגב, בניגוד לאום קדם, אני סבור שהפעולה עצמה היתה הכרחית. לא שגנדי, הטרנספריסט וחברם הנאמן של רוצחים וגנבים, חשוב כאדם ממני, מכם או מאלף נרצחי האינתיפאדה האחרים. אבל מי שרוצה להיות מדינה ולפעול במישור המציאות הזה חייב כן לקבל על עצמו ערכים מסוימים. ומעבר לעובדה שפשוט לא עוברים לסדר היום כשרוצחים לך שר, לא עוברים לסדר היום כשמפרים הסכמים. נכון, אנחנו מפרים איתם הסכמים כל הזמן, ואכן הם נוקמים על זה. אבל במצב הנוכחי, כשמתבצע מאמץ להכריח את חמאס לרדת מהעץ המטופש של אי-הכרה בישראל ולשאת לתת במישור המציאות המשותף – במצב כזה אי אפשר לתת שאחד מהמעשים הראשונים שלהם בשלטון יהיה להפר הסכם קודם של הרשות איתנו.

רק אם הציבור הפלסטיני יראה שהפרת הסכמים איתנו גוררת תגובה לא רצויה, הוא ילחץ על מנהיגיו – יהיה שם מפלגתם אשר יהיה – לא לעשות את זה. אותו הדבר בדיוק, אבל בדיוק, נכון לציבור הישראלי. פעמים רבות מטשטשים כלי התקשורת בישראל את הקשר הסיבתי והתזמוני בין חיסול ממוקד לבין פיגוע. רק כשנתחיל להפנים שלפעמים המנהיגים שלנו הם שמתחילים בלי כורח דוחק באמת, נפסיק לעשות את זה סתם כי בא לנו.

ועדת החקירה המצחיקה לעניין עמונה

לגבי גדעון עזרא – אני חייב לומר שאני מסכים איתו על שלא ציית לוועדת החקירה בעניין עמונה. חברי הכנסת יכולים להתחסד עד מחר על קדושת החוק וריבונות הכנסת. אם הם בעצמם חותכים את אמינותם לגזרים בסירוב להקפיד על מראית עין של אובייקטיביות, שלא יתלוננו שאיש לא מאמין להם.

במצב רגיל, חבר כנסת אינו מעורב, בגופו ממש, בעניין עצמו אותו חוקרת ועדת חקירה פרלמנטרית. אז במצב הנדיר שכן קורה כך, אי אפשר להימנע מלמנות דווקא את 2-3 חברי הכנסת הללו לוועדה? הרי הם נדרשים לוועדה בתור עדים, ריבונה של עולם. איך הם יכולים לכהן בה???

מי שעושה מעצמו צחוק, יהיה לצחוק. עולם נורא מוזר.

היו עוד דברים, אבל אני לא זוכר כרגע. מקסימום נכתוב עוד פוסט.

נו, נדמה שתאוות הנקם שלנו באה על שכרה. ה"היסטוריון" הניאו-נאצי המלוכלך, שהטיף להכחשת השואה תוך ניצול התואר "היסטוריון" שתקשורת עצלה הדביקה לו, קיבל שלוש שנים בפנים. הנה קיבל הצורר את מה שפרשנים חמורי סבר קיוו וייחלו לו ביומיים האחרונים.
 
אבל, אם לצטט את יוסף גוטניק, האם זה.. אממממ… טוב ליהודים?
 
שימו רגע בצד את החוצפה שלא תיאמן שבהכחשת השואה. רק בחודש האחרון אנחנו מצקצקים בשפתיים נוכח המוסלמים הפרימיטיבים, שפשוט אינם מסוגלים להתאפק נוכח פגיעה במה שהם במקרה מחשיבים לקדוש. והנה אנחנו רואים בחיוב מלא את רדיפתו האלימה של אדם שבסך הכל הביע דעה – גם אם דעה שקרית, אווילית ומרושעת במיוחד.
 
וזה גם לא משנה שאנחנו יכולים לומר בפה מלא שידינו לא עשו זאת, שזה עניין אוסטרי פנימי. אני לא בא להאשים אותנו, אלא לבחון את היחס שלנו לעניין. אני בהחלט מבין את הצורך של אוסטריה וגרמניה לחוקק חוקים נגד הכחשה פומבית של השואה. למעשה, אני מבין את הצורך של כל מדינה לעשות זאת. הכחשת השואה אינה אלא הסתה, מפני שאם השואה לא היתה, אז החדרתה לתודעה של העולם כולו היא מעשה כה מפלצתי, עד שבאופן בלתי נמנע מתעוררים רגשות שליליים ביותר כלפי מי שמואשם בכך.
 
אבל שלוש שנים? האם אין כאן סכנה של האדרת הפושע? אירווינג הוא אפס. הוא כלום. איש מחוץ לגורמים המקצועיים העוסקים או בתיעוד השואה, או בחקר הימין האנטישמי במערב, לא שמע עליו עד שתבע את ההיסטוריונית (האמיתית) דבורה ליפשטדט לדין על הוצאת דיבה (והפסיד). מדובר באדם שלא סיים תואר ראשון, אין לו הסמכה אקדמית כלשהי, והתואר "היסטוריון" הוענק לו, כאמור, על ידי תקשורת עצלה ורפת מוחין, רק בזכות העובדה שהאיש הוא גרפומן שחיבר כמה כתבי פנטזיה שמתייחסים לאירועים היסטוריים.
 
לא שאכפת לי שדייויד אירווינג יימק בתא טחוב על חשבון משלם המסים האוסטרי. לא היה איכפת לי גם אם היו שומעים שהוא הופשט מעורו ונטחן במקצצת בשר במהלך יחסי מין אלימים. זה, למעשה, היה גורם לי לצחקק בעונג. אבל שאנחנו (העולם הנאור) נעניש בצורה כה חמורה איש כה עלוב מאדירה אותו, ולא מקטינה מערכו. מוטב היה לדון אותו לקנס כספי ניכר ולעבודות שירות בסיוע לניצולי שואה קשישים, בהכרחתו לעבוד בניקיון במחנות השמדה, ולא ביצירת הרושם שאנחנו סותמים למישהו את הפה בגלל שהוא מאיים על הנראטיב שלנו. הנראטיב שלנו, למרבה הצער, אמיתי מספיק בלי שום קשר למה שאומר איזה בריטי טיפש.

תיארתי לאיזה חבר את הרעיון שלי לקריקטורה הסופנית ביותר. בעיקרון, אמרתי לו, זה צריך להראות את המייסדים או האלים של כל הדתות מזיינים אחד את השני במעגל על ענן, ומתפקעים מצחוק למראה הדבילים שמשתוללים למטה. הבנאדם שלף עיפרון וקישקש את הדבר הבא. לא יודע מה אתכם,אבל אני מבסוט, חוץ מזה שהאפיפיור היה אמור להיות ישו (לשים שם את אלביס זה רעיון שלי, לא משנה).

אני לא מאמין שאף אחד עדיין לא מדבר על זה, למרות שכל המרכיבים גלויים וברורים. אנשים כבר יודעים שהקריקטורות הדניות פורסמו לפני יותר מארבעה חודשים (בספטמבר 05), ועדייןן אף אחד לא מדבר בצורה ברורה על הסיבה המתבקשת שבגללה פרץ הזעם הקדוש רק עכשיו. טוב, אם כך אנסה אני הקטן לעזור. זה מתחיל בא', נגמר בנ' סופית, ובאמצע יש י', ר' ועוד א'.
 
זה כל-כך, אבל כל-כך שקוף, שהסיבה היחידה לכך שלא מדברים על זה, יכולה להיות "חוסר רצון לפגוע במהלך הדיפלומטי" עם הריאקציונרים מטהרן. אין שום הסבר אחר לכך שהסערה הזו פורצת דווקא עכשיו, שנייה אחרי שתוכנית הגרעין של המולות הופנתה למועצת הביטחון של האו"ם.
 
כאן עשויה לעלות התהייה: איך זה שהסערה פרצה גם, או אפילו בעיקר, בארצות סוניות, בעוד שאיראן היא שיעית? התשובה היא שההשפעה של איראן לא חייבת להיות גלויה. הסתה יכולה להתבצע גם בחשאי, בלי לחשוף את זהות העומד מאחוריה. למעשה, היא בדרך כלל מתבצעת כך.
 
עוד תשובה אפשרית היא שיתוף פעולה בין איראן לבין קבוצות איסלאמיות סוניות קיצוניות. נכון שככל שסוני מקצין כך הוא שונא יותר גם את השיעים (כמו אבו מוסעב א-זרקאווי, שנחוש בדעתו לארגן מלחמת אזרחים בהיקף מלא בעיראק), אבל יש די והותר סונים קיצונים שישמחו לשתף פעולה, אפילו עם שיעים, נגד הכופר ו"למען כבודו של הנביא". לא מאמינים? תשאלו את החמאס, שלא מתבייש בכלל לקחת כסף מעלי חמינאי והג'מעה.
 
זו עוד סיבה שבגללה אסור למערב – אזרחים, ארגונים פרטיים וממשלות כאחד – לוותר בנושא הזה. נכון, הקריקטורות האלה לא ממש היו בטוב טעם (לפחות חלקן. היו אחת או שתיים ממש מצחיקות), אבל זה ממש לא משנה. גם אם משהו מעליב ומעיד על יחס בלתי נסבל, הוא לא מצדיק השתוללות אלימה. מצד שני, גישה קשוחה מדי של המערב תסייע גם היא לאיראן. לכן אולי היה דווקא טוב אילו היו הדנים עומדים בהחלטתם המקורית לפרסם את הקריקטורות על השואה – למרות שיש הבדל תהומי בין לגלוג על אייקון דתי ללגלוג על סבלם של אנשים.
 
אולי מה שמהערב צריך לעשות זה לא להיענות להתעקשות המוסלמית המפגרת, לפיה מדובר בעניין של יהודים מול מוסלמים (כמו אמירתו ההזויה של מנהיג איראן חמינאי, לפיה הקריקטורות הן נקמת ישראל על עליית החמאס לשלטון, למרות שהן התפרסמו ארבעה חודשים תמימים לפני הבחירות הפלסטיניות) – אלא להוכיח את עליונות הנאורות החילונית בכך שיצחק גם על האייקונים הדתיים שלו. מפתיע ומאכזב שאף עיתון עדיין לא פירסם קריקטורות על ישו, וגם על משה רבנו, ורק בשביל לא לקפח אף אחד, גם על בודהא ועל שיווא. אחרי הכל, קצת קשה להטיף לחוש הומור וחופש הביטוי, כשהעיתון הדני שהצית את כל הדליקה הזו סירב כמה חודשים לפני כן לפרסם קריקטורות של ישו, בטענה שקוראיו ייפגעו מכך.
 
אבל לפני הכל, חשוב שהמערב יבין שלא מדובר כאן בהתפרצות יצרים ספונטנית, אלא במניפולציה צינית וניצול של רגשות הקיפוח וההשפלה של העולם המוסלמי, מצד משטר נפשע ומסוכן. השלב השני, והמורכב הרבה יותר, הוא טיפול ביסודות הרגשות הללו, שהופכים את העולם המוסלמי לכר פורה כל-כך להסתה מהסוג הזה.

איזה אלי חזן אחד הילל ושיבח היום בוואלה! את רומן ברונפמן, על החלטתו שלא לרוץ לכנסת. זה, אליבא דהגיגן הזה, "ההבדל בין איש ציבור לטרמפיסט". האמת העצובה היא שזה מוכיח בדיוק את ההיפך: שרומן ברונפמן, ח"כ מעולה עם רעיונות שאני מאד אוהב, לא הוכיח את היכולת לעבור ממעמד של טרמפיסט במפלגות אחרות (ישראל בעלייה, מרצ) לזה של נבחר ציבור בזכות עצמו.

מר חזן כותב על החלטתו של ברונפמן כך:

——————————-

אבל אני מלא הערכה כנה אליו, משום שמשעה שראה כי סיכוייו להיבחר לכנסת נמוכים הוא הוציא הודעה בזו הלשון לתקשורת: "את ההחלטה לא להתמודד קיבלנו מתוך אחריות ציבורית, שלא לבזבז כספי הציבור ולא לפצל את הקולות במחנה הליברלי", נימק ברונפמן את החלטתו, "הבחירה הדמוקרטית מאמינה בצדקת ערכי החופש, הצדק והשוויון, ותמשיך להאבק לקידומם באמצעים אחרים".

ברונפמן לא יזרוק לטמיון מיליוני שקלים שיכלו לעבור למטרות חשובות ובעיקר לאוכלוסיות חלשות. הוא כנראה אידיאולוג אמיתי שהבין, כי מה שחשוב באמת זה הרעיון האידיאולוגי והערכי ולא המימד האישי. הוא פועל בניגוד גמור לאופנה הרווחת בקרב פוליטיקאים להקריב את מדינת ישראל על חשבון קרנם האישית.
ברונפמן, הוא כנראה, מייצג ההבדל המהותי בין נבחר ציבור ראוי לטרמפיסט פוליטי.
(ההדגשות שלי)

——————————

האם מר חזן באמת מאמין ש"מיליוני השקלים" שנחסכו על הקמפיין של ברונפמן, עמדו על פרשת דרכים, שלכיוונה האחד מצביע החץ "אל הקמפיין של ברונפמן" והחץ בכיוון השני מורה "אל השכבות החלשות"? כלומר, שעכשיו שברונפמן לא ירוץ,. יתווסף ולו שקל אחד לתקציבי רווחה כלשהם? לתקציב מועיל כלשהו? האם יש באמת אנשים שככה המוח שלהם עובד? אם כן, תפנו אותם בבקשה אליי. יש לי גשר נחמד שאני מחפש לו קונה.

הקשקושים המתחסדים האלה באמת יכולים לעצבן.

ולדיון הענייני בנושא: רועי דלח כתב, בבלוג של יהונתן קלינגר (שמתנהג בצורה ממש אצילית בכל העניין הזה, למה אותו ואת שרון דולב ועוד בחור ברונפמן דפק הכי הרבה עם ההשתפנות הזו), ש"את הסיכויים והסיכונים היה צריך להעריך לדעתי לאחר הרכבת הרשימה, הגשתה, השלמת האתר החדש ועריכת מסיבת עיתונאים, אבל כל הדברים האלה כרוכים בכסף שכנראה לא היה מהיכן לממן. בסופו של דבר הממסד ניצח לצערי גם אותם, אך כמי שעומד מן הצד ולא בקיא בכל העניינים קשה לי לתקוף אותם על שניסו ולא הצליחו".

אני עניתי ש"זה בולשיט מוחלט. לברונפמן כבר היתה מפלגה. אפילו אם הוא רצה לשנות את שמה, זה היה עולה לו 17 אלף שקל. מי שאין לו לסכן את הסכום הזה שלא יחשוב אפילו לרוץ ושלא ישגע מעגל שלם של אנשים. אם הוא לא היה משוכנע שישיג לפחות את הדרוש כדי לקבל מימון מפלגות (אחוז בודד מכלל הקולות), כנ"ל – שלא יבלבל במוח מלכתחילה.

לעמוד דום לרגע קט לזכר אישה, שחיים שלמים של תרומה לקהילה ופעילות שקטה היו עוברים מבלי שאיש מחוץ למעגל המיידי שלה היה מבחין, אילולי רגע אחד של אומץ יוצא דופן בפשטותו – סוג האומץ שלעולם אינו נכשל להוריד את המסיכה מעל הרוע.

ואגב – זה לא נכון שהיא "פשוט היתה עייפה נורא". גם לא נכון שהיא תכננה את זה מראש. זו היתה החלטה ספונטנית להתנגד לחוסר הצדק. כשמישירים מבט אל הרוע ואומרים לו "פשוט לא", הוא עדיין נשאר רוע ולפעמים נשאר חזק מכדי לנצחו, אבל הוא מאבד את היתרון הגדול ביותר שלו – העמדת הפנים שאינו קיים, או שאינו מה שהוא.

אז כמו שאמרו ה-Neville Brothers:

Thank you, Miss Rosa

You were the spark

That started our freedom movement

Thank you, Sister Rosa Parks.

אני אכתוב על חזרתה של אן רייס לחיקו של ישו מחר.