עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

נו, נדמה שתאוות הנקם שלנו באה על שכרה. ה"היסטוריון" הניאו-נאצי המלוכלך, שהטיף להכחשת השואה תוך ניצול התואר "היסטוריון" שתקשורת עצלה הדביקה לו, קיבל שלוש שנים בפנים. הנה קיבל הצורר את מה שפרשנים חמורי סבר קיוו וייחלו לו ביומיים האחרונים.
 
אבל, אם לצטט את יוסף גוטניק, האם זה.. אממממ… טוב ליהודים?
 
שימו רגע בצד את החוצפה שלא תיאמן שבהכחשת השואה. רק בחודש האחרון אנחנו מצקצקים בשפתיים נוכח המוסלמים הפרימיטיבים, שפשוט אינם מסוגלים להתאפק נוכח פגיעה במה שהם במקרה מחשיבים לקדוש. והנה אנחנו רואים בחיוב מלא את רדיפתו האלימה של אדם שבסך הכל הביע דעה – גם אם דעה שקרית, אווילית ומרושעת במיוחד.
 
וזה גם לא משנה שאנחנו יכולים לומר בפה מלא שידינו לא עשו זאת, שזה עניין אוסטרי פנימי. אני לא בא להאשים אותנו, אלא לבחון את היחס שלנו לעניין. אני בהחלט מבין את הצורך של אוסטריה וגרמניה לחוקק חוקים נגד הכחשה פומבית של השואה. למעשה, אני מבין את הצורך של כל מדינה לעשות זאת. הכחשת השואה אינה אלא הסתה, מפני שאם השואה לא היתה, אז החדרתה לתודעה של העולם כולו היא מעשה כה מפלצתי, עד שבאופן בלתי נמנע מתעוררים רגשות שליליים ביותר כלפי מי שמואשם בכך.
 
אבל שלוש שנים? האם אין כאן סכנה של האדרת הפושע? אירווינג הוא אפס. הוא כלום. איש מחוץ לגורמים המקצועיים העוסקים או בתיעוד השואה, או בחקר הימין האנטישמי במערב, לא שמע עליו עד שתבע את ההיסטוריונית (האמיתית) דבורה ליפשטדט לדין על הוצאת דיבה (והפסיד). מדובר באדם שלא סיים תואר ראשון, אין לו הסמכה אקדמית כלשהי, והתואר "היסטוריון" הוענק לו, כאמור, על ידי תקשורת עצלה ורפת מוחין, רק בזכות העובדה שהאיש הוא גרפומן שחיבר כמה כתבי פנטזיה שמתייחסים לאירועים היסטוריים.
 
לא שאכפת לי שדייויד אירווינג יימק בתא טחוב על חשבון משלם המסים האוסטרי. לא היה איכפת לי גם אם היו שומעים שהוא הופשט מעורו ונטחן במקצצת בשר במהלך יחסי מין אלימים. זה, למעשה, היה גורם לי לצחקק בעונג. אבל שאנחנו (העולם הנאור) נעניש בצורה כה חמורה איש כה עלוב מאדירה אותו, ולא מקטינה מערכו. מוטב היה לדון אותו לקנס כספי ניכר ולעבודות שירות בסיוע לניצולי שואה קשישים, בהכרחתו לעבוד בניקיון במחנות השמדה, ולא ביצירת הרושם שאנחנו סותמים למישהו את הפה בגלל שהוא מאיים על הנראטיב שלנו. הנראטיב שלנו, למרבה הצער, אמיתי מספיק בלי שום קשר למה שאומר איזה בריטי טיפש.

תיארתי לאיזה חבר את הרעיון שלי לקריקטורה הסופנית ביותר. בעיקרון, אמרתי לו, זה צריך להראות את המייסדים או האלים של כל הדתות מזיינים אחד את השני במעגל על ענן, ומתפקעים מצחוק למראה הדבילים שמשתוללים למטה. הבנאדם שלף עיפרון וקישקש את הדבר הבא. לא יודע מה אתכם,אבל אני מבסוט, חוץ מזה שהאפיפיור היה אמור להיות ישו (לשים שם את אלביס זה רעיון שלי, לא משנה).

זה שאמא של חבר הכנסת נסים דהן (ש"ס) לא יודעת לסגור את רגליה המטונפות. השרמוטה.

אה, לא….סליחה. סליחה.

זו רק הסיבה לזה שאנחנו צריכים לסבול את ח"כ דהן עצמו. השואה, לעומת זאת, קרתה בגלל כל מיני פנאטים מקושקשי מוחין שהדמיון העלוב, הקטנוני והמרושע שלהם כפה את עצמו באלימות על מציאות מורכבת. לא יודע למה בלבלתי בין השניים, באמת.

טעות, טועים, טעות.

השרמוטה.

אני לא מאמין שאף אחד עדיין לא מדבר על זה, למרות שכל המרכיבים גלויים וברורים. אנשים כבר יודעים שהקריקטורות הדניות פורסמו לפני יותר מארבעה חודשים (בספטמבר 05), ועדייןן אף אחד לא מדבר בצורה ברורה על הסיבה המתבקשת שבגללה פרץ הזעם הקדוש רק עכשיו. טוב, אם כך אנסה אני הקטן לעזור. זה מתחיל בא', נגמר בנ' סופית, ובאמצע יש י', ר' ועוד א'.
 
זה כל-כך, אבל כל-כך שקוף, שהסיבה היחידה לכך שלא מדברים על זה, יכולה להיות "חוסר רצון לפגוע במהלך הדיפלומטי" עם הריאקציונרים מטהרן. אין שום הסבר אחר לכך שהסערה הזו פורצת דווקא עכשיו, שנייה אחרי שתוכנית הגרעין של המולות הופנתה למועצת הביטחון של האו"ם.
 
כאן עשויה לעלות התהייה: איך זה שהסערה פרצה גם, או אפילו בעיקר, בארצות סוניות, בעוד שאיראן היא שיעית? התשובה היא שההשפעה של איראן לא חייבת להיות גלויה. הסתה יכולה להתבצע גם בחשאי, בלי לחשוף את זהות העומד מאחוריה. למעשה, היא בדרך כלל מתבצעת כך.
 
עוד תשובה אפשרית היא שיתוף פעולה בין איראן לבין קבוצות איסלאמיות סוניות קיצוניות. נכון שככל שסוני מקצין כך הוא שונא יותר גם את השיעים (כמו אבו מוסעב א-זרקאווי, שנחוש בדעתו לארגן מלחמת אזרחים בהיקף מלא בעיראק), אבל יש די והותר סונים קיצונים שישמחו לשתף פעולה, אפילו עם שיעים, נגד הכופר ו"למען כבודו של הנביא". לא מאמינים? תשאלו את החמאס, שלא מתבייש בכלל לקחת כסף מעלי חמינאי והג'מעה.
 
זו עוד סיבה שבגללה אסור למערב – אזרחים, ארגונים פרטיים וממשלות כאחד – לוותר בנושא הזה. נכון, הקריקטורות האלה לא ממש היו בטוב טעם (לפחות חלקן. היו אחת או שתיים ממש מצחיקות), אבל זה ממש לא משנה. גם אם משהו מעליב ומעיד על יחס בלתי נסבל, הוא לא מצדיק השתוללות אלימה. מצד שני, גישה קשוחה מדי של המערב תסייע גם היא לאיראן. לכן אולי היה דווקא טוב אילו היו הדנים עומדים בהחלטתם המקורית לפרסם את הקריקטורות על השואה – למרות שיש הבדל תהומי בין לגלוג על אייקון דתי ללגלוג על סבלם של אנשים.
 
אולי מה שמהערב צריך לעשות זה לא להיענות להתעקשות המוסלמית המפגרת, לפיה מדובר בעניין של יהודים מול מוסלמים (כמו אמירתו ההזויה של מנהיג איראן חמינאי, לפיה הקריקטורות הן נקמת ישראל על עליית החמאס לשלטון, למרות שהן התפרסמו ארבעה חודשים תמימים לפני הבחירות הפלסטיניות) – אלא להוכיח את עליונות הנאורות החילונית בכך שיצחק גם על האייקונים הדתיים שלו. מפתיע ומאכזב שאף עיתון עדיין לא פירסם קריקטורות על ישו, וגם על משה רבנו, ורק בשביל לא לקפח אף אחד, גם על בודהא ועל שיווא. אחרי הכל, קצת קשה להטיף לחוש הומור וחופש הביטוי, כשהעיתון הדני שהצית את כל הדליקה הזו סירב כמה חודשים לפני כן לפרסם קריקטורות של ישו, בטענה שקוראיו ייפגעו מכך.
 
אבל לפני הכל, חשוב שהמערב יבין שלא מדובר כאן בהתפרצות יצרים ספונטנית, אלא במניפולציה צינית וניצול של רגשות הקיפוח וההשפלה של העולם המוסלמי, מצד משטר נפשע ומסוכן. השלב השני, והמורכב הרבה יותר, הוא טיפול ביסודות הרגשות הללו, שהופכים את העולם המוסלמי לכר פורה כל-כך להסתה מהסוג הזה.

איזה אלי חזן אחד הילל ושיבח היום בוואלה! את רומן ברונפמן, על החלטתו שלא לרוץ לכנסת. זה, אליבא דהגיגן הזה, "ההבדל בין איש ציבור לטרמפיסט". האמת העצובה היא שזה מוכיח בדיוק את ההיפך: שרומן ברונפמן, ח"כ מעולה עם רעיונות שאני מאד אוהב, לא הוכיח את היכולת לעבור ממעמד של טרמפיסט במפלגות אחרות (ישראל בעלייה, מרצ) לזה של נבחר ציבור בזכות עצמו.

מר חזן כותב על החלטתו של ברונפמן כך:

——————————-

אבל אני מלא הערכה כנה אליו, משום שמשעה שראה כי סיכוייו להיבחר לכנסת נמוכים הוא הוציא הודעה בזו הלשון לתקשורת: "את ההחלטה לא להתמודד קיבלנו מתוך אחריות ציבורית, שלא לבזבז כספי הציבור ולא לפצל את הקולות במחנה הליברלי", נימק ברונפמן את החלטתו, "הבחירה הדמוקרטית מאמינה בצדקת ערכי החופש, הצדק והשוויון, ותמשיך להאבק לקידומם באמצעים אחרים".

ברונפמן לא יזרוק לטמיון מיליוני שקלים שיכלו לעבור למטרות חשובות ובעיקר לאוכלוסיות חלשות. הוא כנראה אידיאולוג אמיתי שהבין, כי מה שחשוב באמת זה הרעיון האידיאולוגי והערכי ולא המימד האישי. הוא פועל בניגוד גמור לאופנה הרווחת בקרב פוליטיקאים להקריב את מדינת ישראל על חשבון קרנם האישית.
ברונפמן, הוא כנראה, מייצג ההבדל המהותי בין נבחר ציבור ראוי לטרמפיסט פוליטי.
(ההדגשות שלי)

——————————

האם מר חזן באמת מאמין ש"מיליוני השקלים" שנחסכו על הקמפיין של ברונפמן, עמדו על פרשת דרכים, שלכיוונה האחד מצביע החץ "אל הקמפיין של ברונפמן" והחץ בכיוון השני מורה "אל השכבות החלשות"? כלומר, שעכשיו שברונפמן לא ירוץ,. יתווסף ולו שקל אחד לתקציבי רווחה כלשהם? לתקציב מועיל כלשהו? האם יש באמת אנשים שככה המוח שלהם עובד? אם כן, תפנו אותם בבקשה אליי. יש לי גשר נחמד שאני מחפש לו קונה.

הקשקושים המתחסדים האלה באמת יכולים לעצבן.

ולדיון הענייני בנושא: רועי דלח כתב, בבלוג של יהונתן קלינגר (שמתנהג בצורה ממש אצילית בכל העניין הזה, למה אותו ואת שרון דולב ועוד בחור ברונפמן דפק הכי הרבה עם ההשתפנות הזו), ש"את הסיכויים והסיכונים היה צריך להעריך לדעתי לאחר הרכבת הרשימה, הגשתה, השלמת האתר החדש ועריכת מסיבת עיתונאים, אבל כל הדברים האלה כרוכים בכסף שכנראה לא היה מהיכן לממן. בסופו של דבר הממסד ניצח לצערי גם אותם, אך כמי שעומד מן הצד ולא בקיא בכל העניינים קשה לי לתקוף אותם על שניסו ולא הצליחו".

אני עניתי ש"זה בולשיט מוחלט. לברונפמן כבר היתה מפלגה. אפילו אם הוא רצה לשנות את שמה, זה היה עולה לו 17 אלף שקל. מי שאין לו לסכן את הסכום הזה שלא יחשוב אפילו לרוץ ושלא ישגע מעגל שלם של אנשים. אם הוא לא היה משוכנע שישיג לפחות את הדרוש כדי לקבל מימון מפלגות (אחוז בודד מכלל הקולות), כנ"ל – שלא יבלבל במוח מלכתחילה.

הפתגם הישן אומר ש"ההיסטוריה מתרחשת פעמיים – פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה". אלא שהפתגם מתאים למציאות הנוכחית רק בחציו. עזיבת אריאל שרון את המפלגה בראשה עמד לא היתה טרגדיה, ואף לא עניין טריוויאלי. היא היתה כורח המציאות לאור הקרע שחל בין עמדותיו של ראש הממשלה בנושאים הרי גורל לבין עמדותיהם של רבים מחברי מפלגתו.
 
אולם פרישתם של פורז ועוד כמה זוטרי שינוי, שלא לדבר על טומי בכבודו ובעצמו, שהחליט על פי הדיווחים להצטרף אליהם, זה "המפץ הגדול – גרסת סרט הבורקס".

"זו לא שינוי שאנחנו מכירים", אמרה מלי פולישוק-בלוך, באינטונציה של המורה שכבר בכיתה ג' נגעלתם מהצדקנות הצבועה שלה. למה לא, מלי? במה בדיוק שונות דעותיו של רון לוונטל מאלה של אברהם פורז, או שלך, או של טומי, למען העניין? הוא פחות שונא דוסים? פחות מסור לרעיון שמי שצריך להיאבק למענו הוא אך ורק מעמד הביניים ומעלה, ומי שחלש כנראה שמגיע לו? אולי – באמת יכול להיות, כי מהבחינה הזו פרוז שרוט במיוחד – הוא פחות אטום לצורך בסביבה ירוקה לבריאות הנפש של הציבור, ולא היה בוחר לומר, כמו פורז, ש"מי שרוצה ירוק בעיניים שייסע לחו"ל". האם בגלל זה הוא לא ראוי? אנא, האירי את עינינו. איך בדיוק הכרעת מועצת שינוי – גוף שהיה בזמנו בשליטתם המלאה של לפיד ופורז, ובכל זאת פנה נגדם – נוגדת פתאום את ערכי המפלגה?
 
הצצה נדיבה במערומיה האידיאולוגיים של שינוי התאפשרה, כשסירבה להצביע בעד חוק הזוגיות, כשהמשמעות היתה שמישהו אחר יקטוף את התהילה. אבל במפגן הילדותיות המדהים הנוכחי היא התערטלה לחלוטין. צודק אלי ישי – חסיד דמוקרטיה שכמותו – כשהוא לועג מלוא פיו לגבו המתרחק של לפיד ולמתמודד החדש רון לוונטל. "חשבנו שיש דמוקרטיה בשינוי…" הוא צוהל. ובצדק – לא שבש"ס יש דמוקרטיה, אבל שם מעולם לא העמידו פנים. שם תמיד אמרו שדבר הרב חשוב בהרבה מהדמוקרטיה, ובגלל זה שינוי התיימרה לשנוא אותם כל-כך, לפסול אותם על הסף. כי שינוי, בניגוד לש"ס הפרימיטיבית, השבטית, היא מפלגה נאורה, מסודרת, מושתתת על עקרונות מתקדמים. אז מתברר שגם כשאתה ג'נטלמן אירופאי, שאוכל רק מזון תרבותי ואנין ולא "סחוק וחילבה וכל מיני חולירע", בסוף המסע במערכת העיכול, הריח די דומה.
 
האם לפיד באמת מאמין שיוכל לעבור את אחוז החסימה במפלגה חדשה, שמייצגת את כל מה שהמאיס את שינוי על הבוחרים בתוספת כתם של סירוב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית? בשידור של ערוץ 10 אמר דן מרגלית, שאילו היה לפיד תומך בחוק הפריימריס, מה שהיה מחייב גם את שינוי לערוך כאלה, היו התוצאות הרבה יותר נוחות לו, שכן רבבות חברי שינוי ברחבי הארץ פחות נוטרים ללפיד ולפורז על התנהגותם הכוחנית במוסדות המפלגה, מאשר 170 חברי המועצה. ייתכן, אבל גם הם בוודאי לא היו מאושרים מהתרסקותה של מפלגתם בסקרים, וגם הם מן הסתם היו מבקשים למצוא דרך לרענן את הפרצוף שהיא מציגה לתקשורת. אבל בכירי שינוי, אבירי המוסר והמנהל התקין, לא מוכנים לקבל את הכרעת הבוחר כשהיא הולכת נגדם. כי כשהמסיכות הוסרו, התברר שפולחן האישיות בשינוי גדול בדיוק כמו בש"ס.
 
הדבר היחיד שלפיד יוכל להבטיח אם ירוץ ברשימה נפרדת עם פורז ושאר הלוזרים, הוא שגם לוונטל – שמוכיח גם הוא את רמתו המוסרית בחיזור אחרי הצדיק הידוע יוסף פריצקי – יראה את הכנסת מבפנים רק כאורח. לפיד, אחד הציניקנים הכי גדולים בכנסת הזו, בהחלט מסוגל לעשות את החשבון הזה ולהחליט שגם זה מספיק טוב. הוא כבר היה בכנסת, היה שר משפטים, והוא באמת לא צריך את הכנסת, לא למען הפרנסה ולא למען המעמד החברתי. גם פורז כבר מבוגר ומסודר בחיים בין אם יהיה ח"כ או לא. לוונטל, שנמצא רק בתחילת דרכו בחיים הציבוריים, כן צריך, וכישלון בחציית אחוז החסימה יקטע את הפרק הזה בחייו באיבו.
 
שינוי של פעם, מפלגת המרכז הסולידית שיסדו בחיים אחרים פורז ואמנון רובינשטיין, מכרה את נשמתה לטומי לפיד, שהביע במפורש את בוזו למוסדותיה ונהליה, כי הוא הבטיח וקיים להביא לה קולות. אבל להסכמתו לקבל את הכתר היה גם נספח, שנוסח כבר בצורה רהוטה בידי יותם בן גדעון, לפני 3,000 שנה ויותר – "אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצלי – ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון". מה שפתטי הוא שפולישוק, שלגי ושאר קיקיוני הערבה של שינוי מכורים כל-כך לאטד הבוער כלפיד, עד שהם מוכנים להישרף בהשתוללות האגו הפגוע שלו.

1. במהלך סוף השבוע התפרסמה בוואלה! ספורט כתבה שעמדה על קווי הדמיון בין אוהדי בית"ר ירושלים לאוהדי בני סח'נין. כפי שאפשר היה לצפות, לקומץ המאותגר אבולוציונית של בית"ר זה לא בא טוב. לשיא הגיעו הדברים כשבית"רי אחד התקשר למערכת הספורט, והתלונן באוזני עורך הספורט, אודי הירש, ש"זה ממש גזענות להשוות אותנו לערבים האלה".

2. קריקטורה ענקית של איל אילת, שהתפרסמה שלשום בוואלה! חדשות. אגב – איל אילת הוא סיפור טוב. מדובר בבחור שהיה מגיב קבוע במדורים "תמונת היום" ו"הקריקטורה היומית" של וואלה, ואז הציע יום אחד לשלוח לנו קריקטורות בשבתות (שאז אין לנו קריקטורה מ"הארץ"). מדובר בבחור מאד מוכשר, שהיציאות שלו לפעמים שופכות מצחוק. לא ירחק היום והוא יהיה הקירקטוריסט הקבוע של כלי תקשורת כלשהו.

3. אילו הייתי עובד ב-YNET, יש להניח שהייתי מרוויח קצת יותר כסף. מצד שני, לא יודע איך הייתי מרגיש לגבי מקום שהולך עם כותרת כזו:

עכשיו שאנחנו יודעים איך להתייחס לידיעה, הכל בסדר…

זהו בינתיים. יאללה ביי.

טוף, היות שאת מה שהיה לי לומר על שרון לא עניין אתכם לקרוא (או לפחות להגיב- כן, אני נורא מסכן… P-:) ולכן קחו לכם הפסקה מענייני דיומא וענייני דמיתא דמנהיגא, וקבלו כתבה על בנאדם מהסוג שבגללו אני אוהב ספורט. תיהנו.