עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

למי שתהה למה בעצם התביעה המטופשת נגד חיים רמון (שעשה משהו מגעיל ומטופש, אבל לא פלילי בעליל) לא נדחתה כבר מזמן, יש לי את התשובה: ראש הרכב השופטים, חרפת השופטת חיותה כוחן.

ברגע ששמעתי שהיא זו שמנהלת את הקרקס, הבנתי הכל, שכן במהלך הסיוט המשפטי הפרטי שלי היה לי העונג המפוקפק לפגוש באשה ה…מעניינת הזו. (מעניינת מבחינה קלינית, ז'תומרת).

דוגמא קטנה: במהלך אחד הדיונים נעמד העו"ד שהיה לי אז ומנסה לטעון את טענותיו בזכותי, והיצורה הזו מפסיקה אותו ושואלת "אתה לא היית פעם תובע?" הסניגור שלי עונה לה שכן, והכוחנית אומרת "אני פשוט לא מבינה איך מישהו מסוגל לעבור לצד השני". הצד השני, אתם מבינים.  ואחרי זה אני אמור להרגיש שאני זוכה למשפט הוגן וחסר פניות.

דוגמא נוספת? מובלים אני והנאשם השני מאבו כביר, אחרי איזה שבועיים במעצר, לדיון נוסף על הארכת מעצר. נכנסת לה הכוחן לאולם, באיחור אופנתי של ארבעים דקות, ולפני שמישהו מספיק להגיד משהו אומרת "טוב, אני קראתי את כל החומר, אני מכירה את התיק ואני החלטתי להיענות לבקשת המשטרה להאריך את המעצר ביומיים, אז חבל על הזמן של הדיון".

קמים עורכי הדין, האפס שייצג אותי וששי גז המצוין שייצג את הנאשם השני, ואומרים שעם כל הכבוד, הם הכינו טיעונים ויש להם זכות להשמיע אותם לפרוטוקול.

"אבל אני כבר החלטתי, חבל על הזמן של כולם" אומרת זו שאמונה על הצדק וההליך התקין.

"אבל יש לנו זכות לטעון טיעונים" אומרים הפרקליטים.

כוחן, שאגב סובלת מטיקים בעין מהסוג שלרוב מתקשר עם הפרעות נפשיות קשות (לא רק לדעתי, אלא לדעת פסיכיאטרית מוסמכת שנכחה בדיונים האלה), חוזרת ומדגישה שהיא כבר החליטה וששום טיעונים לא יעזרו. בסוף היא נכנעת, כי היא יודעת שאין שום בסיס חוקי להתנהגות שלה, ומרשה לעורכי הדין לטעון. אז הם טוענים, ואז היא יוצאת, ומחכה עוד ארבעים דקות לפני שהיא חוזרת ומודיעה "החלטתי שהיומיים שהמשטרה ביקשה לא יספיקו לה, ולכן החלטתי להאריך את המעצר בחמישה ימים".

במהלך הסיוט המשפטי נודע לי שמישהו פעם ירה טיל לאו על הבית של חרפת השופטת כוחן. אני לא מצדיק, אבל אני מבין.

גם בשופטת השנייה בהרכב, דניאלה שיריזלי, יצא לי להיתקל. היא לא באה ביציאות מטורפות באותה מידה, אבל גם היא זכתה להירשם אצלי בפנקס האנשים שלא אבכה אם יקרו להם דברים רעים. חלק מכם אולי זוכרים שהסיוט המשפטי שלי היה כל-כך מוגזם עד שבעיתון "העיר" עשו עליו כתבה כפולת עמודים. במסגרת הכתבה הזו נכלל גם ציטוט של אמא שלי ז"ל, שאמרה שלדעתה האישית, הסיגריות שהיא עישנה כל חייה הרבה יותר מזיקות מהקנביס שהבן שלה עישן. האמירה הזו זיכתה אותה בנזיפה מצד שיריזלי הפוצית, שכנראה חושבת שהגשת כתב אישום נגד אדם שוללת לא רק ממנו אלא מכל קרובי משפחתו את הזכות להביע את דעתם. אז סתם לרקורד, דניאלה שיריזלי לא ראויה ללחך את העפר של הקבר של אמא שלי, ובטח לא ראויה לנזוף בה על שום דבר.

על השופט השלישי בהרכב אני לא יודע שום דבר, אבל מה הוא כבר יכול להשפיע לצד שתי גורגונות כאלה?

בכל מקרה, עכשיו אתם מבינים למה זה ששוטרת מאיימת על המתלוננת שאם לא תגיש תלונה היא תהיה חשופה לתביעת דיבה (איום שקרי, אגב, שרק הוא במדינה מתוקנת שווה הדחה וכתב אישום) לא נחשב אצל כבוד השופחת כוחן ל"אקדח לרקה". כי יש יקומים מקבילים שבהם שום דבר שהתביעה\המשטרה עושה הוא לא פסול.

אגב – מזוז כנראה באמת סתם אידיוט סמכותני, ולא ערמומי כמו ששיערתי. אחרת קשה להסביר את הטענה ששקר במצח נחושה ("לא היו האזנות סתר") נקרא אצלו "תום לב".

ולסיום – עלה בדעתי שאולי האנשים שבישלו את הפארסה הזו פשוט אידיוטים. אם, במקום להשתמש בקורנס התביעה הפלילית, היו נכנסים ברמון בפני דעת הקהל – פשוט מארגנים מסע יחצ"נות ויורדים לחייו על שיקול הדעת הפגום מיסודו שבנשיקה הזו – ייתכן שהיה להם סיכוי הרבה יותר טוב לסכל את כוונותיו כשר משפטים. כשיו הוא יזוכה, ויחזור, וייכנס להם באמ-אמא, ומגיע להם.

אולי עכשיו הממשק המזורגג הזה ייתן לי להעלות פוסט?

רציתי לכתוב את הדברים האלה אתמול, אחרי החשיפות בעיתון השבת, ולפני החשיפות החמורות בהרבה בעיתון של ראשון.

אם הטענות שהופיעו בידיעות אחרונות נכונות, תנ"צ מירי גולן חייבת ללכת לכלא. היא סחטה באיומים (שקריים) אשה שכלל לא התכוונה להתלונן מתוך מניע פוליטי גרידא. אם זו לא עבירה פלילית, אז גם ללכת ולירות במישהו שאתה לא רוצה שיהיה שר זה לא כזה נורא.

גם מעורבותו של ניצב יוחנן דנינו חשודה מאד. מסתבר שהוא הכיר את המתלוננת, והכיר אותה כאחת שנמרחת על גברים מבוגרים בעמדות כוח (כמוהו, לדוגמית). האם ייתכן שהיה כאן לא רק ניצול נפשע של תקרית, אלא ביום של תקרית?

לגבי מזוז – אם הוא הניח לפרשה המופרכת הזו להתפתח "בתום לב", הוא חייב לעוף הביתה, עם כל הסימפטיה לעמדתו ההגונה בנוגע למצעד הגאווה. כל אדם סביר היה חייב להבין שאין כאן שום דבר, ולמחוץ את הפרשה בטרם פגעה במהלכה התקין והדמוקרטי של הממשלה הנבחרת.

אלא שעלה בדעתי הסבר מעט ערמומי יותר. מזוז לא אידיוט. הוא גם ממש, אבל ממש לא חבר של "כנופיית שלטון החוק" – זו שבהשראתה ולמענה בושלה כל הפרשה הזו (בייניש והחבר'ה). הוא מתעב את האנשים האלה מקדמת דנא. אז מה פתאום הוא משחק לידיים שלהם בצורה כה מטופשת? יכול להיות, כך עלה בדעתי הנכלולית, שהוא אמר "הממממם, אתם רוצים לתפור לרמון תיק? יפה. אני אשחק אותה אהבל ואתן לכם לתלות את עצמכם". אבל אם כן, כדאי שתהיה לו הוכחה לכך, כי אחרת הוא חייב לעוף מטעמי אי כשירות בסיסית.

די כבר לזיין את המוח. מתראיין היום הקלגס המגונה לשעבר אריה עמית ומסביר ש"כמו שהומואים לא צועדים בוותיקן, ככה הם לא צריכים לצעוד בירושלים".

אז זהו, שירושלים המערבית, גן העצמאות עד גן הפעמון, זה לא הוותיקן. זה לא העיר העתיקה. זה לא הר הבית. והמראיין הדביל (אהרון ברנע במקרה זה) לא מעלה את הנקודה המובנת מאליה הזו.

מצעד הגאווה אפילו לא מתוכנן לעבור במרכז העיר. לא רחוב יפו, לא המדרחוב, לא מול הכנסת ולא נעליים. כולה מסלול קצר וצדדי.

אם ירושלים לא היתה בירת ישראל, הייתי אומר "שיצעדו במקום אחר". גם בבני ברק אני לא חושב שהומואים צריכים להפגין. אבל אין שום מצב שאפשר להגיד למישהו "אל תצעד ואל תפגין בבירת המדינה שלך, כי יש שם אנשים שלא אוהבים אותך". לא קיים.

יתרה מזו, האיום של החרדים והערבים באלימות הוא אתגר שחייבים לעמוד מולו. אי אפשר לתת לאנשים להבין שכל מה שהם צריכים לעשות זה לאיים ש"תהיה פה שפיכות דמים" ואז הם יקבלו את רצונם. אפילו אום קדם, שלא נוטה לתמוך אוטומטית בכל מאבק של הקהילה הוורודה, מסכימה. ברגע שהם מאיימים בשפיכות דמים, חייבים להוכיח להם שזה לא יעבוד.

עכשיו, זו לא המסיבה שלי. אם אנשי "הבית הפתוח" בירושלים יחליטו שהם רוצים להתקפל, אני אכבד את ההחלטה שלהם. אבל אם הם יצעדו, אני אצעד איתם, ואני אגן על החברים הגאים שלי בגופי מכל דוס ומכל מוסלמניאק. רוצים בלגאן? יאללה בלגאן. רוצה שפיכות דמים, ראובן אלבז? תקבל. הדם שלך. אתה והחברים החשוכים שלך אולי פועלים תחת האשליה שהומואים זה טרף קל. אז קודם כל, לאו דווקא. דבר שני, להומואים יש גם חברים.

אני, כאמור, אהיה שם שבוע הבא. אם לא תהיה אלימות, אני ארקוד ואשמח ואעשה חיים. אבל אם מישהו ירים יד, אני אכרות לו אותה ואדחוף לו אותה איפה שהיא עוד עלולה לגרום גירוי נעים, רחמנא ליצלן.

אני את שלי אמרתי. מי שרוצה להצטרף אליי, ימצא אותי שם.

אתמול אני יושב ורואה פוטבול עם בחור שנמנה על הוותיקים והמתמידים בקוראיי, ושאותו פגשתי אתמול בפעם הראשונה. בין טאצ'דאון לפאמבל אנחנו מדברים על הבלוג (המצוין, למקרה שלא ידעתם) של יוסי גורביץ ופתאום אומר לי הקורא הנאמן "זה הבלוג היחיד שאני קורא". עשיתי פרצוף נעלב וההוא מושך בכתפיים ואומר "מה אני אעשה, אתה כבר לא כותב…"
 
אז הנה. 
 

היֹה היה בחור בשם עמיר

עמיר נורא רצה להיות זיין גדול. הוא חלם לתפוס לעצמו את נישת זיין האלטרנטיב. לא אותה כוחנות של אין-אאוט, הוא למעלה היא למטה, אלא משהו קצת יותר רגיש. הוא השקיע טיפה בלבוש, קצת קיצץ את השפם שלא יגרד בעת הלקלוק, וגם למד אנגלית כי הוא שמע שזו השפה שבה כולם עושים את זה.
 
ואכן, עמיר הצליח להילקח הביתה על ידי אחת שנותנת. אבל עמיר לא ידע שאותה נותנת היא רק בעניין של השפלות, ולכן הסכים שהיא תלקה אותו בתחת עד זוב דם. כשהתברר שהוא לא מסוגל לשבת או לשכב על הגב (כי אמרנו, הוא לא מאלה שמתעקשים להיות למעלה), השלימה הדומינה את המלאכה ועשתה מהביצים שלו ריפוד לתחת, שיהיה לו נוח, ובשביל זיון של ממש לקחה לה גבר אחר, שיכול לספק את מלוא הזקפה שהוא מבטיח. עמיר אפילו לא התנגד, כי הוא הבין שזו הדרך היחידה להישאר במיטתה.
 
אממה? עכשיו שכולם רואים שאין לו ביצים, איך הוא ישכיב בעתיד, וזה הרי כל מה שחשוב לו? לכן, ילדים, בראותכם את עמיר המסכן ברחוב, תלשו נא לו שערה-שערה מהשפם המגוחך, כדי שאפשר יהיה לתפור לו פרגוד שיסתיר את הריקנות שם למטה. 
 

 איזו מקריות!

פסק הדין במשפט סדאם חוסיין היה אמור להינתן באמצע חודש זה. אבל משום מה העניין מתעכב, וכעת מודיעים – דווקא מצד ההגנה – שהוחלט להודיע על פסק הדין בחמישה בנובמבר. תגידו, "חיכינו שלוש שנים מאז שתפסו אותו, נחכה עוד טיפה". אבל החמישה בנובמבר זה יומיים לפני השבעה בנובמבר, שזה יום הבחירות לסנאט ולבית הנבחרים בארה"ב. מפלגתו של הנשיא מפגרת קשות בסקרים לקראת בחירות אלה, ועלולה לאבד את השליטה בשני בתי הקונגרס – דבר שייצור עבור הנשיא מצב לא נוח במיוחד של דרישה לדין וחשבון על מעשיו.
 
אבל אני בטוח שאין שום קשר. די כבר עם תיאוריות הקונספירציה. באמת. 
 
 

מה עוד היה לנו שמה?

 
עלה נידף עשו "כנס יהודי-ערבי על הסמים והשלום". נעזוב את זה שלמרות חודשים של הכנות ותקציב של אלפי שקלים שנתרמו מקנדה, הגיעו 25 בני אדם, כולל עיתונאים וערן ורד הבלתי נלאה. נעזוב את זה שכל הדוברים הערבים הכנס ה"יהודי-ערבי" הבריזו ברגע האחרון. נעזוב גם את זה שהמפלגה הדמוקרטית והשונה כל-כך זרקה את ערן ורד והאולם למרות שצילם בפה חתום מקצה האולם ולא הפריע לאיש.
 
במקום לנצל את ההזדמנות לדבר על הנזקים האמיתיים של המלחמה בסמים, על הנזק הכלכלי, על התועלת למשפחות הפשע, על האסונות ההומניטאריים של הנפגעים, בחרו בועז וכטל המביש ו"יורשו" המגונה לבזבז את החשיפה על שטות גמורה שלא קשורה לכלום – והכותרות המלגלגות בהתאם. הבגידה ב-19 מנדטים חמורה מהבגידה במנדט ושליש, אבל הבגידה של הטמבלים האלה בבוחריהם לא פחות גדולה. 
 

קצין חינוך ראשי או לא?

לפני כמה ימים אני רואה "שש עם…" וה"עם…" זה כרגיל עודד בן עמי. הוא מראיין איזה פרופסור נעים למראה, שהוציא "מילון לעברית תנ"כית". עכשיו, אתם מכירים אותי – אני מת על הדברים האלה. רוב הסיכויים שבשבוע הספר הקרוב אני קונה וגם מספיקותי לעיין בו. אבל אז חייב הבן עמי להיות גננת. "אבל למי מיועד המילון הזה??? אתה יודע איך אנשים מדברים היום? אתה יודע מה זה חבל"ז?!! מה זה "פצצות לגבות"??! ככה הם מדברים היום!!!". ושלא תשתה לי שם חשיש, עודדושקה.

צנח לו ויזל

אה, והכי חשוב: נדמה שהדיבור על זה קצת ירד, אבל חייבים התנגד בכל תוקף לרעיון של מינוי אלי ויזל לנשיא המדינה. לא בגלל הסיבות שמנה ידידי יוסי גורביץ – שזה בעצם אומר שאין לנו בארץ אנשי רוח ושזה יעליב את הערבים. אני במיוחד דוחה את הטענה האחרונה. יש לחתור לביטול בקיפוח של אזרחי המדינה הערבים במישור הפרטי, אבל במישור הלאומי, אה, איך נגיד את זה? פה זה ארץ ישראל טועמה, פה זה מדינת היהודים. (כן, אני גם המום שאני מצטט את בבוני טדי, אבל במקרה הזה, זה הולם).
 
בכל מקרה, לא זו הסיבה. הסיבה היא שאלי ויזל מייצג בדיוק את אחד מסוגי היהודים המאוסים ביותר – זה שעבורו היותו בן לעם שעבר את השואה הוא המרכיב המהותי ביותר של יהדותו.
 
את ויזל עצמו אין להאשים על כך – הוא אישית עבר את השואה ובהחלט יש לו זכות להתעמק בחוויה כמה שהוא רק יכול. יש גם מקרים שבהם הוא מדבר יפה נגד זוועות הנגרמות לאחרים – אבל רק כל עוד זה לא מגיע קרוב מדי לנחלה שלו ולמעמד הקורבן שלו. אלי ויזל נלחם במשך שנים למנוע את הכללתו של נציג רומאני (צועני) במועצת מוזיאון השואה בוושינגטון, ונלחם נגד הקמת אנדרטה לשואה הצוענית במלחמת העולם השנייה – שואה אמיתית וזוועתית בדיוק, אבל בדיוק כמו שלנו. רק כשהוא פרש מהמוזיאון מונה לראשונה נציג רומאני. נדמה לי ששמם גם הוסף לאנדרטה, אבל ממש לא הודות לסופר הבינוני.
 
בניגוד לרומאנים, ולאחרים שנשרפו באותן משרפות כמו המשפחה שלי, לנוצרים ולעובדי האלילים של דארפור, ולכל מיני נטבחים אחרים בזמן הזה, אנחנו את קלף המסכנות שלנו כבר המרנו בערובות ממשיות למניעת שחזור. לעולם מתחיל להימאס מלשמוע על הייחוד חסר ההשוואה של הסבל היהודי, ובמידה מסוימת בצדק. אלי ויזל הוא בדיוק הסמל הלא נכון לשים לעצמנו על הראש.
 
וזהו. בעגלא בזמן קריב – פוטוגראפים (מגניבים במיוחד) להמונים!

Mike Jaimes

1967-2006

 A God of Guitar

 R.I.P.

אני מתקשר לחבר שלי דייב בניו יורק, כדי לשמוע מה שלומו ושלום החבר'ה, והוא שואל אותי בקול המפחיד הזה "שמעת, נכון?"

אני אומר לו שלא והוא אומר לי "איבדנו אח".

מייק היימס, הגיטריסט האגדי – כן, אפשר לומר זאת – של להקת נייטיב מת בגיל 39, מהתקף לב שנגרם בשל כשל בכבד ובלבלב.

נייטיב היתה להקת מועדונים שלמרות שנים ארוכות בסצינה ומאגר רחב של שירים מעולים וקליטים, מנענעי ישבן וחודרי נשמה (לינקים בקרוב, במחשב קורס לי), לא הצליחה להמריא. לא ניכנס כרגע לסיבות. אבל כשמישהו בכלל נתן לה סיכוי לאורך הדרך, לפרוץ מבין מאות הלהקות שמחפשות "לעשות את זה" ובאמת לעשות את זה – כשמישהו בכלל נתן להם את הסיכוי, זה היה בראש ובראשונה בגלל מייק היימס, אחד הגיטריסטים המוכשרים של דורו.

לא צחוק. טובי המוזיקאים בניו יורק החזיקו ממנו. אני אישית לא שמעתי מישהו שבכלל התקרב לרמה שלו בשש שנות חיים ושיטוט במועדונים בשנות ה-90. הוא היה בזמנו מועמד סופי ללהקה של התוכנית של לטרמן, כשזה עבר מ-NBC ל-CBS, ולדעתי הוא טוב לאין ערוך מהבחור שכן מנגן שם עם שייפר. אני מניח שרק התדמית החפיפניקית שהוא שידר מנעה ממנו את הג'וב.

בכל מקרה, היימס היה גיטריסט מופלא, מהסוג שעליו אמר המשורר "כי באצבעותיך אור". כי מייק באמת עשה את זה עם האצבעות, עם הרגש, עם הנשמה – את מה שכמה מהגיטריסטים הכי נחשבים צריכים פדלים ודיסטורשנים כדי להוציא מהכלי.

אבל שלא כמו אשפי גיטרה רבים, שמרגישים חובה לאמץ גינונים של אלפא-מניאק, מייק היה נשמה טובה, נשמה עדינה, תמיד עם חיוך. עד ששמעתי את הבשורה המרה, לא ידעתי, לדוגמא, שמייק נהג לתרום מזמנו לעזרה עם ההומלסים בכנסייה במורד הבלוק שלו – כנסייה, אגב, שבערבי שישי ושבתות שימשה כבית כנסת.

גם חברי הלהקה וחבריו הקרובים לא ידעו על זה, ולמדו על זה רק בלוויה. הוא פשוט היה עוזר ככה בדרך הלוך או בדרך חזור, נגיד בחמש בבוקר עם ראש מלא אלכוהול, ולא מספר לאף אחד

מצד שני, אף פעם לא ידעתי שהוא נולד לפניי. תמיד ראיתי אותו כצעיר ממני. הדברים שלומדים רק כשמישהו מת.

מייק לא הרבה להתחשב בגוף שלו. הוא אכל טוב, שתה הרבה, שיחק כדורסל, דפק שאכטות, והפיק מכלי הקיבול שסופק לנשמה הגדולה שלו את כל הקילומטרז' שהוא רק יכול היה. הוא לא זכה לתהילת העולם שכישרונו היה ראוי לה, ולא לכסף ולמנעמי החיים שהצלחה כזו היתה מביאה, אבל הוא חי כמו רוקר ולמרבה הצער גם מת כמו שרוקרים רבים מדי מתים – הרבה יותר מדי מוקדם.

הוא השאיר חברה בשם סאמר, אחות בשם ליז ומשפחה נבחרת עצומה וכואבת.

Peace, Mikele.

טוף, אין לי מוזה לרשימה מנומקת ומסודרת, אז רק נזרוק כמה הערות:

* יפה מאד שהוצאנו תיקו ברוסיה, ויפה שקשטן פגע בול עם החילופים. אני רק מקווה שהמשחק הזה לא הרס לבניון את הבריאות לטווח ארוך. מצחיקים בית"ר (ארקדי, שקלאר) איך שניכסו לעצמם את הניצחון. הנבחרת נראתה זוועה במחצית הראשונה. ההגנה על הפנים. סבן דווקא היה יותר טוב ממה שעשו לו היום בעיתון, אבל גם בן חיים וגם גרשון הציגו יכולת מחפירה. הייתי בהלם כששמעתי שגרשון רק בן 29. נדמה שהוא כבר פה מאז המנדט והוא גם זז ככה. יאללה, אריס סאן – הביתה.

* מתישו שבוע שעבר שואל אותי קורא הבית דור קונפורטי אם אני חושב שירידת מחירי הדלק זה בכוונה כדי לעזור לרפובליקאים בבחירות. המהמתי משהו לא מחייב, אבל למחרת נדרש לשאלה המגזין סלייט. התשובה – כנראה שלא. סתם מזל של מנאייק.

* עדכון בפרשת הקונגרסמן החרמן: יש גם חשדות נגדו להשקיית קטינים באלכוהול (לא שמדובר בקטין תמים, כי לפי שיחות המסנג'ר כבר היתה לו ת"ז מזויפת לצורך שתייה). מסתבר גם שהוא שכב עם שמש קונגרס לשעבר – אבל רק כשההוא כבר היה בגיר, אז זה לא עניין של אף אחד. מה שכן, מרתק לראות איך פרשני הימין מיישרים קו ולא בוחלים בשום דבר כדי להעביר את הבעיה לצד השני. נבלה אחד בשם שון האניטי מסביר בעצם הנערים אשמים בכל, וש"לא קרה שם שום דבר שהגופים הצעירים שלהם לא רצו" ואן קולטר הדפוקה מאשימה בכלל את הדמוקרטים. כרגע הדיבור בצד הפסיכי של המפה הוא "צריך לברר מתי הדמוקרטים ידעו על זה", (לא, נגיד, ראשי הרפובליקאים בקונגרס. הדמוקרטים). אה, ושבכלל מדובר ב"מתיחה" שיזמו הנערים והפילו בה בפח את מארק פולי המסכן.  שוין.

* אגב, כמו שכתבתי בפורום האמריקאי שבו אני משתתף – אין שום דבר בדמוקרטים ששולל אפשרות שפרשה זהה תתרחש גם אצלם. מזלם שלא כך הוא. בעצם, אולי יש – אצל הדמוקרטים אולי היתה להנהגה פחות רתיעה הומופובית מלרדת לשורש העניין ולברר בדיוק מה הבעיה של המחוקק הסורר. אולי.

* ולסיום, בסוף השבוע שעבר עלה לאוויר הפרק השלישי בסדרה שלי על תולדות עם ישראל. תיהנו, וגם תאחלו לי הרבה מזל בפנטסי היום, כי כמו שזה נראה אני הולך להזדקק לזה. אני לעומת זאת נוסע לי תל אביבה לראות את המשחקים עם החבר'ה. יאללה בלגאן!

** נ.ב. – פרס ספר למזהה הרפרנס בכותרת.

משום מה, כלי התקשורת בארץ לא כותבים (לא שאני ראיתי) על ההיבט הכי משמעותי בפרשת חבר הקונגרס פולי, שחשק בנערים בני 16-17 שעבדו כ"שמשים" בקונגרס (הם עובדים כמעין שליחים וזוכים בחוויה, בניסיון ובקשרים. זה כבוד כזה). למי שלא יודע – חבר הקונגרס מארק פולי מפלורידה נתפס כשהוא מנהל תכתובות בעלות אופי מיני עם שמשים כאלה, התפטר מיד ממושבו בקונגרס ואישפז את עצמו במוסד לגמילה מאלכוהול. בתור פרט פיקנטי, פולי עמד בראש ועדה למניעת ניצול מיני של ילדים.

עכשיו, פולי הוא רפובליקאי, ועצם העובדה שהוא לא ירוץ לבחירה מחדש בעוד חודש פירושה אפשרות לפחות לדמוקרטים להרים מושב שנחשב סגור ונעול בכספת הרפובליקאית.

אבל לא זה העניין. מה משום מה כלי התקשורת האחרים בארץ לא קלטו, ומה שהחל להתפרסם כבר בערב יום כיפור (הייתי עסוק ולא היה לי כוח לכתוב על זה אז) זה שבכירי המפלגה הרפובליקאית כבר ידעו על נטייתו של פולי "להסתחבק מדי" עם הקטינים המועסקים בקונגרס כבר בסוף 2005 – לפני קרוב לשנה. יו"ר בית הנבחרים, דניס האסטרט, שמע על כך מחבר קונגרס בשם ריינולדס, שהשמש שלו הראה לו אימייל שפולי שלח לו.

זה לא שהם (ראשי המפלגה בקונגרס) לא עשו שום דבר, אבל בהחלט לא טרחו לחקור יותר מדי, והעדיפו לא לדעת את האמת. הם זימנו את פולי לשיחה והבהירו לו שיימנע מ"דברים שיכולים להתפרש לא טוב", אבל זהו.

יש כבר קריאות בצד הרפובליקאי שהאסטרט יפרוש מתפקיד היו"ר בגלל המחדל, והמתחרה שלו במחוז הבחירה בטנסי, שקודם לא היה לו בדל של סיכוי, עכשיו יכול לפחות לנהל קמפיין. מה שהיה פרשה של קונגרסמן אחד, במחוז בחירה אחד, הפך לפרשה המעיבה על כלל המפלגה הרפובליקאית. בצד הימני כבר בוכים על כך שהבלוגרים, שזירזו את רשת ABC לחקור את הפרשה, ישבו על החומר וחיכו עד שיהיה קרוב מדי לבחירות. עכשיו אי אפשר אפילו להוריד את שמו של פולי מטפסי ומכונות ההצבעה. הרפובליקאים יכולים למנות לו חליף, אבל המחליף ייאלץ לרוץ תחת שמו של פולי. קטעים צחוקים.

הבעיה, כפי שהבהיר ג'ון דיקרסון המצוין בסלייט, היא שכדי לנצל את השערוריה הזו בצורה אפקטיבית, יש חשש שלדמוקרטים לא תהיה ברירה אלא להתקרב מדי למחוזות של ליבוי יצרים הומופוביים.

בכל מקרה, זה הסיפור האמיתי על הקונגרסמן החרמן, ולא סיפורי ה"על יד" שמדווחים בעיתונים ובאתרים, כמו העובדה שפולי טוען עכשיו שכומר ניצל אותו מינית כשהיה ילד וכאלה.

בשאיפה להרחיב ולדון בעניינים אחרים בהמשך הערב.

אתמול העביר הסנאט האמריקאי הצעת חוק, המאפשרת לנשיא להורות על מעצרו של כל אדם – אפילו אזרח אמריקאי, על אדמת ארה"ב – ללא צו של שופט, ללא זכות לראות שופט, ללא זכות לעורך דין, ללא זכות ערעור, אף פעם אם כך ירצה הקיסר.

היו בעבר פגיעות דומות בחוקה, והן תמיד עברו בסופו של דבר ("חוקי הנוכרים וההסתה" של תחילת המאה ה-19 בוטלו תוך מספר שנים, לחוקי ההסתה של וודרו ווילסון לקח כמעט חצי מאה עד שפסיקה משפטית הפכה אותם לאות מתה). אבל זו בכל זאת שעת שפל קשה מאד לארצות הברית. לא מדובר בימים ובחודשים שמיד לאחר ה-11 בספטמבר, אז אפשר היה להבין לפחות היחפזות כזו לפגוע בצורה כה בוטה בעקרונות המייסדים של ארה"ב. אין כאן תירוץ של היסטריה. באטימות מוחין ובערלות לבב הצביעו 65 סנאטורים – ועוד כמעט 300 חברי בית הנבחרים – על ביטולה של זכות יסוד – מה שנקרא "הביאס קורפוס", או הזכות להיות מובא בפני שופט – שמהווה עוגן של מסורת המשפט האנגלו-אמריקאית מאז 1215. הפיאודליזם חוזר, אנשים. מי שיישאר בלי אדמה (ומספיק כסף כדי לצייד לוחמים שיגינו עליה) כשהשיר ייגמר, יהיה בצרות.

העם האמריקאי, שרובו המכריע מתייחס לעניין בפיהוק קורע לסת, שוב מוכיח שהוא פשוט אינו כשיר למשימה שהטילה עליו ההיסטוריה, או למורשת של מייסדי אומתו. המעמדות השליטים בארה"ב הצליחו במיזם בן עשרות השנים שלהם, לטמטם את העם במידה כזו שאפשר פשוט לבוא אליו מאחורה ולדחוף לו עשרה צול בלי שום וזלין – הוא מסומם מדי מה"ריאליטי" (ההתבוססות בנוזלי הגוף המומצאים של אחרים) וממשחקי הווידאו, מהפורנו וגם מהסמים משני התודעה, שמשמשים אותו רק לבריחה ולא להרחבת הדעת, מסומם ממירוץ העכברושים אחרי הכסף והתהילה, מכדי לשים לב או לגלות אכפתיות כלשהי.

בעולם מתוקן, 12 הסנאטורים "הדמוקרטים" שחתמו על הדבר הזה (שאחד מהם הצדיק את עצמו בנימוק המקורי "אני סומך על ג'ון מקיין בעניינים האלה") היו טובעים עד מהרה ברוק בוחריהם. אבל בעולם מתוקן, לא היה חוק בזוי כל-כך מגיע לעולם להצבעה. היטיב לסכם את העניין הכוכב העולה ברק אובאמה – שירוץ לדעתי בוודאות לנשיאות ב-2012 אם הדמוקרטים יצליחו שוב להפסיד ב-2008 – שאמר ש"פירוש החוק הזה הוא שככל שהקייס של הממשלה נגדך חלש יותר, כך יש לך פחות זכויות". אובאמה גם מונה בצורה נהירה ומתומצתת את החששות המוצדקים איכשהו שמעלים תומכי החוק, ומציע פתרונות שמשאירים את התינוק בתוך האמבטיה. הוא גם מנקב במלים ספורות את הטיעונים חסרי השחר של תומכי הפשע הזה.

עדכון: שכחתי לציין שהחוק הזה גם (אולי בעיקר) מכשיר בעצם עינויים בכך שהוא מעניק לרשות המבצעת את הסמכות להגדיר מה הם בעצם עינויים ומה הן טקטיקות חקירה לגיטימיות. ימים יפים לארץ החופשיים, בית האמיצים.

עוד בארץ האפשרויות

המוגבלות מרגע לרגע – העיתונאי בוב וודוורד (ההוא מפרשת ווטרגייט), מרים על טיל את ממשל בוש בספר חדש, שנקרא "מצב של הכחשה" (או "מדינה של הכחשה"… משחק מלים שכזה). וודוורד דווקא ליקק עד בחילה לממשל בוש בשני ספריו הקודמים על ממשל זה, אבל בספר הזה הוא חוזר ל"קהילה מבוססת המציאות". האם הוא ראה את האור, או שליקוק התחת היה כדי שימשיכו לתת לו גישה לצורך עבודת הריסוס שהוא עושה כאן?

הספר יוצא לחנויות רשמית רק ביום שני, אבל הניו יורק טיימס השיג עותק והוא מספק כמה מן הנקודות החזקות:

1) קונדי (בתפקידה הקודם, כיועצת לביטחון לאומי), לא קלטה את האיום של אל-קאעדה והיתה אטומה לתחינות הצבא וראשי הממשל הזמני (פול ברמר וכאלה) להוסיף כוחות בעיראק. היה יכול להיות מגניב אישה שחורה וחזקה כנשיאת ארצות הברית, אבל למרבה המזל זו לא תהיה אחת שאמרה "הייתי עושה משהו אם היו אומרים לי לעשות".

2) ראמספלד כנראה חסם תוכניות לפגוע באוסאמה בן לאדן לפני ה-11 בספטמבר (וכן, אני מודע לזה שמותו בחדשים הספורים שלפני האסון כנראה לא היה מונע את ביצוע התוכנית). ראמספלד דחף קונספציה לפיה המידע של ה-CIA, על כך ש"בן לאדן נחוש לפגוע בתוך ארה"ב" ו"מתכנן משהו שקשור למטוסים" הוא בעצם מבצע הטעיה של אל-קאעדה.

3) ראמספלד היה מנותק לגמרי מכל המאמץ (הזניח, כמובן, שהרי להפציץ זה מה שחשוב) של שיקום עיראק. בנוסף, הוא גם הסתכסך עם קונדי במידה כזו שבוש נאלץ לפקוד עליו להחזיר לה טלפונים. וודוורד מצטט את מפקד כוחות ארה"ב במזה"ת, ג'ון אביזיי, כאומר ב-2005 ש"ראמספלד איבד כל אמינות". וודוורד מספר עוד שב-2004 היה מאמץ בממשל להעיף את ראמי באותה הזדמנות של עזיבת קולין פאואל, אבל בוש סירב.

4) ואחרון אחרון חביב, הצלף המהולל, איש הפאק יו, אויב העם האמריקאי דיק צ'ייני. מסתבר שדיק היה כל-כך אובססיבי בקשר לזה שחייב, פשוט חייב להיות לסדאם נשק להשמדה המונית, עד שהוא נהג להתקשר לראש צוות הבדיקה האמריקאי, דייויד קיי, בכל מיני שעות מוזרות, כולל 3 לפנות בוקר, כדי לספר לו על עוד תמונת לוויין חשודה שצריך לבדוק בשטח. כשקיי החל לגבש את מסקנתו הראשונית, לפיה אין ולא היה לסדאם נשק השמדה המונית בשנים שקדמו למלחמה – הזהיר אותו סגן מפקד הסי.איי.איי שלא יעז להגיד את זה.

אני בטוח שיש עוד הרבה תופינים שמה, ואדווח לכם בשבוע הבא כשהם יתפרסמו.

ונעבור למחוזותינו

כמו שנפנפתי בשולה לטובת רמון, כך אני חייב לציין את מירון רפפורט, זכר במקצועו, כתב מוכשר של "הארץ" להנאתו, שמביע תמיכה בגרסת המתלוננת. צ'מעו, אם הוא תפס לה את הפנים ודחף לה לשון, למרות התנגדות או אפילו קיפאון בעליל של בחורה שלא רוצה והמומה מכדי למחות – אז יכול להיות כאן משהו שמזכיר (אבל לא מגיע ל-) פלילים. אם זה היה קורה בהקשר חף מכל רמז אינטימי, אז אפילו יכול להיות שזה היה חוצה את הקו (אם אלך מחר למשרד ובדרך החוצה, במקום להגיד "יום טוב" אתפוס את המזכירה ואדחוף לה לשון, יש כאן מעשה מגונה). אבל היות שמדובר במצב שהיא נמרחה עליו ויצרה מצב שבו היתה לו סיבה לטעות באשר לנכונותה, ומכיוון ששום דבר כאן לא נשנה ולא היתה הטרדה, אז אין. גם העובדה שהיא נתנה לו את הטלפון שלה **לאחר מעשה** חשודה. יש גבול כמה יכול לשחק הקטע של "הוא שר אז פחדתי לסרב".

מה עוד? זה אמנם היה בסופ"ש שעבר, אבל אתם קלטתם את הראיון שיאיר לפיד המגוחך עשה עם ריטה המאוסה? "על חוף הים, בלי נעליים, בלי פרוייקט לקדם, שיחת נפש…". אז קודם כל, התמונות שליוו את "שיחת הנפש היחפנית" הזו היו שלי ריטה, בשמלה עם שובל כמו של כלה, שרועה לאורך ענף בפארק כמו צ'יטה. מה שכן, היא אכן היתה יחפה. אבל נעזוב זה. לפיד הדגיש שם ש"אין לה פרוייקט לקדם". ומה אנחנו קוראים יומיים לאחר מכן? שריטה מנהלת מגעים להמשיך את מופע המגלומניה המופלץ שלה "One". אין לה פרוייקט לקדם… סתם, קפץ לי לעין, כי האיש עם הג'ל בשיער נהיה פרודיה של עצמו ברמות שלא תיאמנה. הוא אשכרה מתחיל להזכיר מלה במלה את החיקויים שעושים עליו במדור "אפעס" של מוסף הארץ.

לפני סיום:

עלה לאוויר הפרק השני (שלישי אם סופרים את המבוא) בסדרה שלי על תולדות עם ישראל בנענע.

טיפה ספורט לסיום

אחלה שהירוקים והאדומים עלו לבתים של אופ"א. קצת נורמליות. קצת קבוצות שלנו באירופה לפחות בתחילת החורף. שוב יהיה ספורט בימי חמישי. אבל לצד כל טפיחות השכם והדיבורים על "משהו טוב" שעובר על הכדורגל הישראלי, חייבים לציין: אם אף אחת מהן לא תעבור את השלב הראשון, לא עשינו כלום. לנצח קבוצות כמו צ'רנומרץ' וליטקס זו לא התקדמות מאיפה שהיינו בשנים האחרונות.

בפוטבול, שכחתי בפעמים הקודמות לציין שלדעתי ראינו כבר את המיטב שבן רותליסברגר עתיד להפיק מעצמו. לשון אחר: הבנאדם סוס מת שרק יתדרדר. חתיכת מטומטם כזה, לא רק רוכב בלי קסדה, אלא גם הולך אחרי זה לחטוף פיצוצים כדי שמה שבנס לא זז מהמקום בתאונה ישתחרר סופית.

אני מקווה אחרי המחזור הקרוב לכתוב איזה טור רציני על רבע העונה הראשון. יתפרסם אצל בועל השמנות, חובב הישמעאלים הג'ינג'ים, ידידי כאח לי, דוד רוזנטל (יענו ב"וואלה פוטבול!").

נו, כל פעם שהמיותר בראשי ממשלתנו ידבר אני אצטרך להסביר למה הוא לא מבין ת'קטע?

האמת שחבל. מדובר באדם שבאמת ראה במידה מסוימת ולא מבוטלת את האור, באמת התפכח מחלום ארץ ישראל השלמה ובאמת הבין שחייבים קודם כל לטפל בבעיות המציאותיות. אבל איכשהו, ההבנה שלו היא תמיד על יד.

קחו לדוגמא את דבריו אתמול ביום עיון על הדמוקרטיה הישראלית: לשיטתו, חייבים להסכים כל פלגי העם על "הגדרה חדשה, רחבה יותר של ציונות". יכול להיות שהוא כן מבין והוא רק אומר את זה כדרך להכניס את הימין בנועם, אבל האמת היא שלא צריך שום הגדרה חדשה ושום רחבה. ההגדרה הישנה, הצנועה והמציאותית – לקיים מדינה של ולמען העם היהודי ב(חלקים בני קיימא כלשהם מ)ארץ ישראל – מספיקה בהחלט, ואליה יש לחזור. הבעיה היא שההגדרה הזו נתפשת כמשויכת למחנה קיים, וחבל.

חשוב עוד להדגיש שאסור לנסות כל הזמן לאכוף על הציונות השגות וגישות בנוגע לכלל בעיות החיים. ציונות היא עניין מאד פשוט ודי מוגבל בהיקפו. מטרתה המרכזית כבר הושגה ועכשיו דנים בתצורה שעל ההישג שלה לאמץ כדי שישתמר לדורות. הציונות היא לא תורה מקפת (גם למי שנוטה להאמין בתורות מקיפות כאלה) שביכולתה או מתפקידה לתת פתרון או אפילו הכוונה ברוב סוגיות הקיום האנושי הקבוצתי. לא במישור הכלכלי, ולא בחברתי, ולא בדיפלומטי (מעבר לעיקרון-על של קיום המדינה היהודית) ולא בשום דבר. היא קובעת רק שצריכה להיות מדינה. מה תהיה המדינה ואיך אנחנו צריכים להחליט לבד.

ולמה אני מדגיש את זה? כדי שנדע לדחות כל ניסיון מצד פוליטיקאים לעטוף איזה בליל של רעיונות ותוכניות (או אפילו משנה סדורה היטב) תחת הכותרת "ציונות חדשה", או "ציונות מעודכנת". ומה רע בזה? שבדיוק כמו השימוש במושג "המחנה הלאומי" (וגם "המחנה הנאור"), זה ישר מתייג כל מי שלא מסכים כמתנגד לדברים "הכי קדושים". זו צורה בזויה של דמגוגיה ואם מדי פעם אפשר להבחין בניצניה של התגלות קליטה של התופעה, מצווה לעקור אותה באיבה.

בכל מקרה, חוץ מהקטע על הציונות האיש שבקרוב יילך הביתה דווקא אמר דברים נאים סך הכל, ואפשר לקרוא בידיעות של היום ומן הסתם באייטמים ברשת מאתמול בערב.

מסומס במצב קקה

מה עוד היה לנו שם? איזה טכנולוגי ומגניב יואל חסון? הוא ירכז "הצעות חוק" ב-SMS, ויעלה להצבעה. ראיתי את זה רק בעיתון, אז אין לי מושג אם עם ישראטוקבק-חי כן קולט או לא קולט את תהומות הרדידות* של ההצעה הזו. אלוהים, וכמוהו גם טיבו האמיתי של כל דבר, נמצאים בפרטים הקטנים. נכון, לפעמים יש חוק שאת מהותו הבסיסית אפשר לתמצת בכמה שורות כיאה ל-SMS, אבל מעטים מאד יש כאלה. חוק רגיל, חוק אמיתי, צריך להסביר מה יהיה העונש, ו\או מי יממן, ו\או מי יהיה מופקד על הביצוע או האכיפה, ו\או מאיפה לקצץ כדי שזה ייכנס בתקציב…

מה שח"כ חסון מנסה לעשות פה הוא לתפוס טרמפ על שטחיותם של אזרחים בשביל להכניס איזה תוכן שהוא רוצה, כולל "סעיפים נלווים" חסרי כל קשר, ועוד להתעטף בהילה דמוקרטית. לכן גם "הבטחתו" להגיש את ההצעות בשם האזרחים המסמסים. מה, זה חסון הציע את החוק ש(סתם לדוגמא) מפנה תקציבים למקורביו? מה פתאום! זה ישראל ישראלי משכונת בית ישראל….

ונשמרתם לנפשותיכם מאד.

—————–

* כן, זה אוקסימורון. תתבעו אותי…

בספורט

מילאן קצת מגמגמת לאחרונה, אבל ממש לא נורא. חשוב לזכור שהעונה זה מרתון ולא ספרינט, אחרת שוב ניתקע כמו ב1990 בלי אליפות, בלי גביע (אבל כן עם גביע אירופה…לא שנה רעה לרוב המועדונים, אבל במילאן יש מושגים אחרים).

קשטן צריך לרדת מהעץ המזוין שלו ולהיפגש עם גיא לוי. כשהתחיל הסיפור הזה אמרתי לאחי "שטויות, מאמן הנבחרת ומאמן הצעירה תמיד מתכסחים קצת על שחקנים". אבל לסרב להיפגש עם הבנאדם זה מוגזם. יש לקשטן את השטויות האלה לפעמים. פוץ.

בפוטבול החיים לא רעים. עבדכם עם מאזן מושלם בפנטסי אחרי שלושה מחזורים, אבל כך היה גם אשתקד ובסוף אפילו לפלייאוף לא עלינו. בפוטבול האמיתי הג'טס עם שני ניצחונות חוץ נאים ומאזן 1:2 מכובד. האמת היא שאני לא רוצה מאזן טוב מדי בסוף העונה. תנו בחירה גבוהה בדראפט ושנה הבאה (אחרי כמה מהלכים יפים בפגרה) אפשר לחלום על דברים.

בליגה באופן כללי… היה מרגש לראות לפנות בוקר את ניו אורלינס מחזירה לעצמה צבע ללחיים עם ניצחון מרשים על אטלנטה ופתיחה 0:3 לראשונה בתולדות המועדון. קשה להאמין שזה יכול להגיע באמת רחוק, אבל בינתיים זה נראה לא רע ואפילו אימצתי את ההגנה שלהם למחזור הקרוב. טאמפה ביי בזבל וגם אריזונה שוב לא מקיימים את ההבטחות. שיקגו זה על אמת, ומי שעוד על אמת נדע אחרי ההתנגשות בין הבולטימור רייבנס לסן דייגו צ'ארג'רס השבוע. אחלה עונה בינתיים.

טוב, האמת שהתכוונתי לכתוב משהו בערב החג, אבל לא היה לי אינטרנט כל הסופ"ש בגלל שהכבל טלפון של המודם נקרע\כורסם\לא ברור ומטריד העניין. בכל מקרה, כמה הערות זריזות:

1. אני מניח שכולכם שמתם לב שזה כבר לא רק רחביה וכל מיני זכרתנים נתעבים אחרים. זה גם לא רק יוכי ברנדס וסימה קדמון, שאומרים שחיים רמון אולי טמבל אבל לא עבריין. זה פתאום גם שולה אלוני, וגם אמנון רובינשטיין (יבדל"א), וכל מיני אורים ותומים של השמאל ושל תקינות פוליטית שאומרים שתקינות תקינות, אבל העסק מדיף ג'יפה כבדה, ולא נוכל עוד התעלם.

2. אלמרט הזה דפוק, בחיי. מצחיק איך שבמהלך ראיון החג החגיגי שלו הוא אומר "הכי מסוכן שאדם מתאהב במשהו שאמר ומסרב לשנות את דעתו". מה שעוד מסוכן זה כשמישהו מתאהב בעצמו, בלי שום קשר למה שאמר, אומר או יאמר. מה האיש אומר? "אני מסתכל סביבי ולא רואה אף אחד שניהל מערכה תלת-אוגדתית".

אתה לעומת זאת, אודי'נקה, ניהלת! ניהלת רע, אמנם, אבל יש לך ניסיון! אולמרט גם מבהיר בראיון עד כמה הוא הסמן המייצג של מחלת "התמונה הגדולה". כל אחד מהמעורבים כאן סמך על דרגים שמתחתיו מצדדיו ומעליו שידאגו לפרטים הקטנים, בעוד שהוא – הוא אולמרט, הוא חלוץ, הוא מח"ט שלומי כהן הדביל – יעסוק ב"אסטרטגיה". וכך, מרוב שרביטי מצביאים שנשאו כל האח"מים, לא נמצא איש שיוודא שהמנהלה האפורה מתפקדת. אם לסכם ששת אלפים שנה של תורת הלחימה במשפט אחד: המנהלה האפורה מנצחת מלחמות. או בלשונו של סון דזה: "זה אשר הכין תוכניות מרובות ערב הקרב מנצח". תוכניות מפורטות, עם החלקים האפורים. עם הוראות מפורשות גם למה שנראה מובן מאליו.

מה עוד היה לנו שם? ראיונות עם קצב במהלך השבוע וחצי האחרונים (העיתונים מתערבבים בערימה) – בלעחס. אתה נורא מסכן, רחמונס. תתפטר כבר. אפילו אם אתה צח כשלג, המשרה חשובה ממך והמשרה הוכתמה. אבל אתה הרי לא מבין את זה. מזכיר לי את פרנהם מ"דדווד" (Deadwood). אתם רואים, אגב? יש בערוץ 3. סדרה של HBO (אוז, סקס והעיר, אתם יודעים) על המערב הפרוע. ג-א-ו-נ-י. גדול מפאקינג חיים. בקיצור, יש שם טיפוס מאוס כזה, בינוני ומתרפס, שכל חשיבותו בקשריו אבל לו עצמו נדמה שיש בו יותר מזה. זה קצב.

טוב, אני רוצה לתת לכם לינק למשו קטן שלי שעלה היום בנענע, אז נקצר ונשאיר את שאר ההערות השוטפות לאחורי זה. רק עוד דבר אחד: בעיתון של היום כתוב שתגובת ישראל לאיתותי שלום רפים מצד אדון אסד היא: "אם הוא רוצה שלום, שיתנתק מאיראן". אממממם, מה זה זה? ממתי אומרים למישהו שאתה בא לעשות איתו שלום עם מי כן ועם מי לא להיות בקשר. למה למצרים אמרנו להתנתק מברה"מ? לחוסיין יקירנו אמרנו לנתק קשרים עם עיראק של סדאם? חמאס וחיזבאללה זה משהו אחר, אבל יחסים עם מדינה ריבונית אחרת? גישה יהירה ומטופשת שכזו לא נראתה הרבה זמן.

אז לסיום, קחו לכם בבקשה תגלית ארכיאולוגית – דיווח חדשותי על אירוע שקרה היום, לפני 2591 שנה, כאן בארץ יהודה.