עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

טוף, אני חולה ומרגיש קקה, אבל גם לא יכול להירדם, אז בואו נעבור על אירועי השבוע החולף לפני שהוא ייעלם במראה האחורית.

1.

הלחץ על סוריה להעיף ת'תחת העייף שלה מלבנון גובר, וזה כמובן מרנין מאד. מעניין לראות איזה תפקיד, אם בכלל, ימלא בנו של רפיק אל-חרירי, ששכחתי את שמו, שהוכרז על ידי המשפחה כ"יורשו בכל התחומים". מעניין גם אם וואליד ג'ונבלאט ישרוד עוד שנה. מצד שני, אני בהלם שגם איאד עלאווי וגם פרבז מושארף עוד חיים.

2.

תוכניתו של בוש לעקר את הביטוח הלאומי האמריקאי באמצעות הפניית שליש מהמסים המשולמים לתוכנית ל"תוכניות השקעה אישיות" (שזה אומר "בואו, פראיירים, תשקיעו את הכסף לבד, בלי הגב של תוכנית עם קרן כבדה וחזקה שמנוהלת על ידי מקצוענים, וכשתאבדו ת'תחתונים, זב"שכם) מדשדשת קשות, וזה גם כן מרנין. בינתיים לא עוזר שאותה חברת יחסי ציבור שהרימה את מסע ההשמצה של "ותיקי סירות הקרב למען האמת" החלה לתקוף את איגוד הקשישים האמריקאי בשל התנגדותו לתוכנית. גם בקונגרס הרפובליקני מגלים המחוקקים שאי אפשר פשוט להתעלם מהבוחרים הקשישים, שלא קונים את הטענה לפיה הכסף שלהם לא ייפגע, או שלחילופין דווקא כן מפריע להם שרק הילדים שלהם יידפקו.

3.

"היינו סמוך לעמוד 10 כשהשעמום התהומי החל להכות". למי שלא קולט את הרפרנס – לא החמיצותם הרבה. ספרו של האנטר ס. תומפסון, "פחד ותיעוב בלאס וגאס", מתחיל במלים "היינו סמוך לעיירה בארסטו, בשולי המדבר, כשהסמים התחילו להשפיע", ואני בספק אם כשעגנון מת טחנו כל-כך הרבה את "בדמי ימיה מתה אמי" כמו שטחנו את הציטוט העבש הזה בסופ"ש האחרון, עם מותו של הבנאדם מכדור שירה לעצמו לתוך הלוע. לתומפםסון היה ים כישרון מילולי, אבל הוא היה עסוק כל-כך בלעשות עלינו רושם של כמה מופרע ו-Out there הוא היה, שלא נשאר מקום לשום דבר. אני אישית די נגעל מחוויית הסמים שלו, ולמרות שלא עשיתי את כל הסמים שהוא עשה, ובוודאי לא באותה תדירות, אין לי אלא להעיד שהחוויה שלי היתה ברובה הרבה, הרבה יותר חיובית ופחות מלאה פחד ותיעוב. דווקא "פחד ותיעוב בנתיבי הקמפיין", על מערכת הבחירות של 1972, הוא ספר מוצלח בהרבה לעניות דעתי. גם הטורים שלו לעמוד 2 של ESPN היו ברובם תמוהים ועקרים לדעתי. ראלף וויילי הנפלא היה הפסד עצום לאין שיעור לקורא הספורט. שוין. תנחומיי למשפחה.

4.

לגבי פרשת המטפלת – אני עוד כשאהובתי היתה בהריון נדרתי לעצמי שבכל ראיון של מטפלת אבהיר לה מראש שאם יש איזה שהוא סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שהיא תכאיב לבן שלי, שתגיד עכשיו וניפרד בלי לריב. זה בוודאי יישמע כמו התלהמות, אבל אני בספק אם אני במקום אבי התינוקת הייתי מחכה למשטרה ולבתי המשפט שיענישו אותה. מה שמביא אותי לנקודה הבאה:

5.

אני מבין לגמרי את אביה של ההרוגה בפיגוע בטיילת, שאמר לשרון "או שאתה תנקום, או שאני". אני הייתי מפנה את אותה אמירה גם לאבו מאזן, אבל לו אני במקומו, והיה לי כסף, אני לא נח עד שאני מגלה מי שלח את המחבל, ועושה ממנו סטייק טרטר לכלבים.

6.

דיברתי עם ערן פיינמצר, דובר משטרת מחוז צפון, על הדרישה המקוממת של המשטרה לנתח את גופת מירב גבאי. מירב גבאי ז"ל נהרגה כשמכונית נהוגה בידי עבריינים, שנמלטה ממרדף במהירות גבוהה, עברה למסלול הנגדי והתנגשה במכוניתה. פיינמצר טוען שהוא לא יכול לספר לי למה היה למשטרה כל-כך חשוב לנתח את הגופה, בגלל שזה קשור לחקירה. נו טוף, נחכה שיוגשו כתבי אישום, ואם גם אז לא תסכים המשטרה לענות לשאלות בנדון, אולי נגיש עתירה על בסיס חוק חופש המידע.

בטח פסחתי על משהו חשוב, אבל לא נורא. במשיכת אף קולנית נגיד לילה טוב.

ובכן, קינדערלך, כאשר הבטיחותיכם, יש השבוע הרבה מאד אקשן ובשר לנעוץ בו ת'שיניים בפרשה, עד כדי כך שההערות על שאר אירועי השבוע החולף יידחו לרשימה נפרדת בערב (בשאיפה). שמות, מאמצע פרק ל' עד סוף ל"ד.  

אני אפילו לא הולך להתעכב יותר מדי על הופעתו המיתולוגית של קנה הבושם (הוא הקנבוס המקראי, הוא הקנביס), או על המשפט הידוע, שאפילו הולחן במערכת הבחירות האחרונה של עלה ירוק תחת הכותרת "שיר הלבונה" בידי יואב לוי) "ויאמר יהוה אל משה: קח לך סמים", נסתפק באזכור שזה שם, על התחלת הפרשה, כשבמה שנראה כהמשך להוראות האינסופיות של של הרכבת המשכן, אדושם מלמד את מושון איך להכין את המשחה המיוחדת למרוח בה את כלי הקודש, ואת קטורת הסמים שמבעירים בחדר בשביל לעשות ריח נעים לזיונים. 

 
הזכרנו את העובדה? נדליקה ג'וינט וירטואלי ונעבירנו סביב. השבח לג'ה. גם כן נציין לעצמנו שלמרות הניחוח השאנטי, אדושם שוב מביא בבריונות עם איומים ברצח על כל מי שיפר את הפולחן המדוקדק (והאנאלי משהו) שהוא קבע. פה אנחנו רואים, כמו בכל-כך הרבה מקרים, שהפולחן, שמטרתו לסייע לאדם להתאחד עם האל, מנכס לעצמו קדושה משל עצמו ובסוף רק מפריע. כמו שתכליתה של כל ביורוקרטיה היא לשרוד ולגדול.

 
אגב קטורת הסמים עצמה, ראוי בנקודה זו לציין שהיא הייתה מורכבת ממספר חומרים, שחלקם כשלעצמם מסריחים במידה ניכרת. מכיוון שאין להניח שריחה של התערובת היה מצחין, יש בזה אמירה מעניינת ומועילה על טבען של תערובות מוצלחות ומרכיביהן.

 
אחרי שהוא גומר לתת לו את כל ההוראות ומזהיר אותו לשמור את השבת, אדושם נותן למושון את הסט האורגינל של לוחות הברית כתובים באצבע אלוהים. אני מודה שזה מזכיר לי מצד אחד את האצבע של אי.טי, ומצד שני את רובין וויליאמס בתפקיד מורק שותה כוס מים באמצעות האצבע. אבל זה כמובן מצביע בעיקר עליי ועל מאגרי ההשראה הילדותיים והדלוחים שלי, ולא על פגם כלשהו בהדרו של הפסוק.

 
בינתיים, במחנה ישראל…
 

מושון בטח נהנה נורא לתפוס דיבור צפוף עם "אין עוד מלבדו", אבל העם בינתיים נקעה רגלו. בניסוח שכמעט היה עובר חלק ברחוב הישראלי של ימינו, באים נציגי הקומץ לנציג ההנהלה ואומרים לו פחות או יותר כך:

 
"צ'מע, אנחנו הבטיחו לנו אלוהים ואנחנו רוצים אלוהים. אח'שך הזה הבטיח לנו אלוהים, גרר אותו לפה ועכשיו לא ברור מה נסגר איתו ("לא ידענו מה היה לו"), אז תארגן לנו אלוהים למה אנחנו לא רגועים פה".

אז אהרל'ה נכנע די בקלות ללחץ החברתי (זה בטח הוא בגלגול מאוחר יותר שזרק את הלוקס לכינרת, וזה, אתם מבינים, הכוהן הגדול הראשון שלנו, שלא נדע) ואמר להם "טוב, אם תצליחו לשכנע את הנקבות שלכם שיוותרו על העגילים והנזמים, אני אעשה לכם אלוהים משהו גוטע". הוא מהמר שזה לא יעבוד, אבל שוגה בהערכת העוצמה של ההיסטריה הדתית שפשתה במחנה. בלית ברירה, הוא מתיך את הזהב ועושה להם את הדבר הראשון שעולה לו לראש בתור אלוהים – עגל. למה? כי הוא פאקינג מצרי וזה מה הוא יודע, למי שעוד היה ספק שהפולחן שלנו שואב בצורה כבדה מהדת המצרית.

 
אדושם חוטף פה קריזה על העם, למרות הסיבות המובנות מאליהן שמיד יפורטו להלן, ורק נזכיר שהוא אומר למושון, במניפולציה שכל הורה מכיר, "לך רד כי שיחת עמךָ". יעני כמו שאני אגיד לנירית "הילד שלך עושה פדיחות. (הילד שלי, לעומת זאת, מקבל ציונים גבוהים)". אני לא מאמין שלאורך 2000 ומשהו שנה של יהדות סרקסטית לא היה איזה רש"י או רד"ק, שהיה בו בזמן גם אבא לדרדק, שיעיר על זה.

 
וכאן אנחנו מתכבדים להעביר את שרביט המדרש למרצה האורחת, הרבעצען נירית אום-קדם, שתחיה.
 
ותאמר הרבנית:
 

הפרשה עומדת בדמיון מביך לפרשות שלפניה. בפרקים הקודמים נתן אלוהים הוראות מדויקות ומפורטות, שעיקרן: כיצד להמחיש את קדושתו בזהב ובחומרים יקרים. מרכיבי המשכן עשויים בחלקם מזהב, בגדי הכוהנים עטורים אבנים יקרות… אלוהים ממחיש את עצמו עבור העם בזהב! אלוהים רוצה זהב! אחרי כל ההוראות האלה, פלא שבני ישראל עשו את החיבור בין אלוהים לזהב והשתחוו לעגל זהב? מה שהם לא הבינו זה קו דק מאוד (לפחות מבחינת תפיסתם הקו היה דק מדי) בין עשיית 'אביזרי משכן' מזהב לבין עשיית פסל מסכה מזהב. החיבור בין דת לחומרנות הגנדרנית הוא חיבור שנשאר קיים – ונשאר בעייתי.
 

 
סיפור העגל הוא מעין המשך, או וריאציה נוספת, של סיפור המבול וסיפור מגדל בבל. האנשים 'קופצים מעל לפופיק' וחורגים מתחומם, אלוהים מראה להם את מקומם בעונש )מציף את הארץ ומכחיד את הדור, הורס את המגדל, נוגף בעם כעונש על מעשה העגל) – ואז קובע תנאים חדשים לקשר בינו לבינם (מתיר להם לאכול בשר אחרי סיפור המבול, בולל את לשונותיהם "הפרד ומשול" אחרי סיפור מגדל בבל, קובע כי ייראה בדמות ענן, כלומר בדמות ויזואלית, אחרי מעשה העגל). התנאים האלה הם תמיד ממקום של ירידה רוחנית עבור האדם, שלא עמד בדרגה הרוחנית הקודמת, ומתוך ריחוק גדול יותר בינו לבין אלוהים:
 

* ביום היבראו – האדם הוא צלם אלוהים, לא פחות. זו דרגה גבוהה מאוד של קירבה לאלוהים.
 

* אחרי המבול – אלוהים מגדיר מחדש את הברית בינו לבין האדם יותר כברית של חסד ופחות כברית של שיתוף פעולה. אלוהים היה רוצה שהאדם יהיה צמחוני ורחום כלפי כל בעלי החיים, עכשיו הוא מתיר לו לאכול בשר ולחיות בברבריות המסוימת שלו, משל היה אחת החיות הטורפות האחרות, ובקשת-בענן הוא מבטיח שעקב חולשתו הוא סולח לו על כך.
 

* אחרי מגדל בבל – האדם אינו מסוגל להיות 'כולם כאחד' כמו אלוהים המונותאיסטי ולהישאר צנוע ומוסרי. האדם יהיה מפורד ומפולג ומסוכסך, מה שמומחש בבלילת הלשונות.
 

* אחרי מעשה העגל – האדם – הפעם מדובר בעם העברי – אינו מסוגל לעמוד בתפיסה המופשטת של אלוהים. מעשה העגל מוכיח שהוא עוד נוטה לעבודת אלילים, כלומר שהוא זקוק לדמות ויזואלית של האל. אז אלוהים משלים עם זה ברמה מסוימת (אם כי בנטייה הזאת הוא ימשיך לנסות להיאבק לאורך ספר מלכים.). אגב עגל – מעשה העגל מוכיח לכל מי שצריך את עוצמת ההשפעה המצרית על התפישה הרוחנית של העם.
 

אגב ספר מלכים – המלך הוא עוד פשרה גדולה. העם לא מסתפק בהיותו צאן מרעית האל, וזקוק לנציג גשמי וקבוע בדמות מלך "ככל העמים".
 

* ולבסוף, אחרי תום תקופת התנ"ך – התקשורת בין אלוהים לאדם יורדת עוד בדרגה כשאלוהים מתחיל להסתיר את פניו ולא מדבר עוד אל האדם.
 
  
ואדעך בשם – "לדעת" בתנ"ך יש שתי משמעויות: לדעת במובן של יחסי מין, ולהכיר. כשאתה מזיין מישהו אתה ממלא אותו ובאופן סמלי אתה מכיר אותו לפני-ולפנים. לזיין לא במובן השוויוני, אלא במובן שיש צד פעיל וצד סביל. בעולם המושגים של התנ"ך, אישה לא יכולה לדעת גבר והומו סביל לא יכול לדעת הומו פעיל. ולזיין זה גם משמעות של "לסמן", וכאן זה מתחבר עם עניין הידיעה בשם. לסמן מישהו או משהו = לתת למישהו, או למשהו, שם. להכיר מישהו לפני-ולפנים, לסמן אותו, מאפשר לך לתת לו שם. לאלוהים מותר לדעת אדם, למלא אותו, להכיר אותו לפני-ולפנים (לדעת מיהו ומהו), לקרוא לו בשם ולתת בו סימן. לאדם אסור לדעת את  אלוהים, כמובן, זאת עמדה עליונה מדי מבחינתו. ולכן אלוהים לא נותן לנו לדעת את שמו.
 

אלוהים עושה זאת למשה. הוא יודע אותו, ואומר לאחר מעשה כי משה מוצא חן בעיניו. פניו של משה קורנות כשהוא יורד מההר, מהותו של אלוהים ממלאת אותו לאחר מעשה האהבה שנעשה שם למעלה עד שהיא קורנת ממנו. אדם וחווה כיסו את אבריהם המוצנעים לאחר שאכלו מתפוח הידיעה, ידיעת המין. עכשיו על משה לכסות את פניו בצעיף. הקרינה חזקה מדי עבור בני ישראל שלא נודעו על ידי אלוהים כפי שנודע משה.
 

ויקנח רבי רחביה ויאמר:
 

דבר ראשון, יש לציין את התנהגותו המתמיהה של משה, ששובר בזעם את לוחות הברית למראה העגל. מה זה ההשתוללות הזו? הרי אלוהים אמר לו מה קורה. לא שזה בא לו בהפתעה. יש להניח שהוא עשה את זה בכוונה, יעני דרמטיזציה של "תראו כמה אבא כועס", וגם כדי להראות להם שהוא אכן הביא איתו מה שאמר שיביא, ואז להגיד "חבל, חירבנתם את זה".
 

דבר שני, שימו לב לדינמיקה של בעל מכה ואישה מוכה שהולכת פה עם אדושם והעם. העם מביא לאדושם את הסעיף, אדושם מגיב באלימות והורג בו, ואחרי זה עושה כל הזמן בריתות חדשות, יעני הבטחות סטייל "מעכשיו הכל יהיה טוב, אני אוהב רק אותך, את יודעת את זה". אחרי שהעם עושה עגל, משה מגייס את הלוויים שמתפקדים כשוטרי המחנה וטובח איזה שלושת אלפים בני אדם, ככה בשביל להרוות את הזעם האלוהי. אחרי זה עושה איתם אדושם, לבקשתו של משה ש"מצא חן בעיניו", ברית חדשה עם הענן וכל זה, למה הוא רואה שבלי ייצוג ויזזיואלי של נוכחותו בקרבם זה לא יעבוד. לקח לנו יותר מ-3,000 שנה, אבל בסוף הבנו את הרמז והתחלנו להסתדר ללא חסותו המגוננת של המאהב האלים שלנו.
 

שיהיה לכם אחלה מוצ"ש שבעולם.

אחלה פרסומת חדשה יש לעלית, בסדרת פרסומות הפרה הלוחשת.
על המסך מופיעות ברקע הספרות 2004. הנשיא בוש מקבל בלשכתו מתנות וברכות לרגל בחירתו מחדש, ומוצג כאיש די דביל, שהעוזר שלו צריך להחמיא לו כמה שהוא גאון על כל דבר פשוט שהוא יודע. הוא מקבל איזה גונג מיניאטורי מהסינים, ומהישראלים סל כזה סטייל שי לחג, עם איזה חטיף שוקולד חדש בשם בשם נשנוש שהם הוציאו לאחרונה.

בוש כזה מסתכל כמו אהבל, לא מבין מה הקטע, ואז הפרה לוחשת לו, בעברית: "נשנוש קטן, להעביר את הזמן". בוש תוקע בה מבט של אוויל שאמרו לו משהו שהוא לא מסוגל לפענח  ועושה לה "הא?!" כזה, אז הפרה מלחששת באנגלית "A small nishnush, for Mr. Bush", אז הוא מחייך ומתחיל לזלול.

הספרות מתחילות לרוץ: 2005, 2006, 2007, 2008…ובוש ממשיך לזלול חטיפי שוקולד בהנאה. ב-2009 נכנס העוזר עם חיוך הליקוק בתחת שלו ואומר "מיסטר פרזי'דנט, דה ניו פרזידנט איז היר". ואז השחקן שעושה את בוש דופק יופי של הבעה מפונקת-טמבלית ומלעלע בטון מתלונן:
But I like it here!

כאמור, מאד משעשע, ובאמת תמהתי מתי דמותו של הנשיא כטמבלול תתחיל לחדור לתרבות הפופולרית-מסחרית.

ועכשיו, אחרי שנהנינו מלרדת על טיפשותו של בוש (טיפשות הנובעת מאטימות ולא ממחסור בתאים אפורים), חובה על מדור מצוין וחינוכי זה להודות שהוא, בגדול, מבסוט ממדיניות ארה"ב הנוכחית כלפי איראן. (ולא, לא היו צריכים לכבוש את עיראק בשביל זה.) יש סנמאטורים דמוקרטיים (כמו ג'ו ביידן, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ) שטוענים שהמדיניות האמריקאית צריכה לדמות יותר לזו האירופאית בנושא איראן. ובכן, לא. התרגיל לא עובד אם שני השוטרים משחקים את השוטר הטוב.

כפי שהיה שגוי להתעקש יתר על המידה בנושא נשק ההשמדה המונית של עיראק, שהתגלה כבלוף ושמעולם לא יכלו רוכלי הסיפורים אודותיו להצביע בדיוק על מיקומו (למרות מצגת הצ'יזבאטים המדהימה בדיעבד של קולין פאוול באו"ם), כך שגוי להמעיט בסכנת התוכנית הגרעין של איראן, שהיא עובדה קיימת. ומי שרוצה להאמין שזה רק בשביל חשמל והאיראנים באמת מאמינים שייצור פצצת אטום נוגד את האיסלאם, שיסתדר בתור למכירה הפומבית של גשר הירקון שאני עורך בקרוב.

מה עוד היה לנו השבוע?

על דודו גבע ז"ל אמרו כבר הכל, ואני הערכתי את פועלו אבל לא הייתי מעריץ ענק (נגיד, כפי שהערצתי את קישון, או שאני מעריץ את יצירתו של גארי טרודו, אבי סדרת הקומיקס האמריקאית "דונסברי", או של ביל ווטרמן, הוגה "קלווין והובס" האלמותיים והחסרים), אז אני אסתפק בהספדים שנשאו אחרים וב"יהי זכרו ברוך".

על רצח רפיק אל-חרירי:

קשה שלא ליהנות מהתגלגלות המאורעות, שכן הגיע הפאקינג זמן שהלבנונים יקבלו עמוד שדרה ויעיפו את אסד והחלאות שלו קיביני-צ'ורט וייד חולירע. אבל קשה גם שלא לתמוה על הסורים ושיקול הדעת שלהם. מה, הם לא יודעים שבוש רק מחפש עילה להיכנס בהם? הם לא יודעים שאפילו הצרפתים כבר לא בצד שלהם? מה, הם באמת חושבים שזה עדיין שנות ה-80,שהרוסים יספיקו להם נגד כל שאר העולם? יש להם דיבור עם הסינים שאנחנו לא יודעים עליו? לגמרי לא מובן, וכמעט מעניק אמינות לסברה שזה אנחנו עשינו, מעשה יאגו, כדי לסכסך בין הסורים לשאר העולם. רק כמעט.

זה כאילו שכפה על הסורים כוח גדול מהם לשחק את תפקיד העריצים, שרוצחים ברפלקס מותנה ובל יסורב כל מי שמנסה להתנגד למרותם. אבל בעצם, את אותו הדבר אפשר להגיד לפעמים גם על חלק מהחיסולים הממוקדים, אז מי אני שאדבר על הסורים.

ואם מדברים על בריונים מטומטמים:

שמעתם את הסיפור על המסכנה שמתה בגלל שעבריינים, שנרדפו על ידי קלגסים נמהרים (כנראה בניגוד לנהלי הקלגסת עצמה) התנגשו בה חזיתית בעת שעברו לנתיב הנגדי במהלך מרדף במהירות גבוהה? לא נדבר כרגע על התאונה ועל המרדף עצמם, אלא על החוצפה שלא תיאמן של הקלגסים המטונפים, שביקשו לעכב את קבורת ההרוגה כדי לנתח את הגופה – בניגוד מוחלט לרצון המשפחה. מה לעזאזל עשתה מירב גבאי זכרה לברכה ששם אותה תחת סמכותה ושיפוטה של המשטרה? מה לעזאזל קיוותה המשטרה לגלות? שהמנוחה היתה חס וחלילה שתויה כביכול, ולכן לא התאונה שנגרמה בעקבות פעילות הקלגסים  אשמה בעצם במותה? איזה עניין רשמי יכול להיות לבהמות האטומות האלה בגופתה של המנוחה? מאיפה בכלל בא הרעיון לדרוש, ולהגיע עד בית משפט בדרישה, לנתח את הגופה? האמנם באמת אין גבול ליכולתו של הגוף המתועב הזה להמציא לעצמו מצבי עימות עם האזרח המשלם את משכורתו? אילו אני אביה או אחיה של המנוחה, הקצין שאחראי לתועבה הזו היה מקבל אגרוף דרך האף לתוך המוח. בהמות.

פרשת השבוע:

ממשיכים עם הוראות הבנייה והתפירה, והפעם הפרק: "החייט האלוהי על אקסטה", או "אהרן ובניו ואפודי הקודש המשגעים". אם מישהו ישאל אתכם משהו על בגדי כוהן בישראל, תענו לו בסמכותיות: "זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר תעשה אותם", ומובטח לכם שקלטתם את עיקר הדברים. אני מניאק אם זה לא מצוין איזה שמונה מאות חמישים וארבע פעם בשלושה פרקים מייגעים. התועלת היחידה שהעלינו מפרקי ה"אינסייד ורסאצ'ה" האלה זה את התובנה של נירית ש"קרבן", בעצם בא מהשורש של "קרוב", כלומר שעושים את הקרבן קרוב יותר לאל. אני לא חשבתי על זה קודם, ואם כן, זה היה לפני הרבה זמן וכבר שכחתי. אם התגובה שלכם היא "כאילו, דא…" , אז איתכם הסליחה.

בשבוע הבא יש קצת אקשן, ועמישראל (כפי שרמזנו בשבוע שעבר) לוקח את הטעם הערסי של יהוה צעד אחד רחוק מדי.

ושנה רבי רחביה: אין פוטרין בלא

אמירה על דור העתיד.

בספר המופתי "הדרור" מאת מרי דוריה ראסל (שקריא גם בעברית למרות כמה טעויות תרגום מעצבנות של החתום מעלה, שלא נתפסו גם על ידי העורך שלו, ששכחתי את שמו), מופיעה בין השאר האבחנה: "מעטים הדברים המקסימים כמו התפקוד הלקוי של מערכת העצבים הלא מפותחת". וואלה נכון.

תגידו, מה זה הדבר הזה, שבכל כתבה שאינה על המיץ של הפוליטיקה הישראלית, תמיד, אבל תמיד, תהיה לפחות תגובה אחת של "את מי זה מעניין?"?

מה זה זה?

תחילת ההיכרות שלי עם התופעה היתה בתגובות למדור פוטבול, אז במשך הרבה זמן חשבתי שזה באמת מבטא עוינות כלפי חומר הנושא. אבל לא. אנשים נכנסים לידיעות שתוכנן ברור לחלוטין מכותרתן (או, נגיד, ממיקומן באתר, כידיעות מקושרות לידיעה אחרת), ואז מתלוננים שהנושא – לא דרך הכתיבה, אלא עצם התוכן, בידיעות חדשותיות טהורות, חפות מפרשנות ודעה – לא מעניין אותם.

מה הרעיון המזדיין?

מה זה חוסר הנכונות הבסיסי לקבל את קיומם של דיונים שאין לך עניין בהם?

מה, כל אייטם ואייטם באתר חייב לעניין אותך, ואם לא אז מישהו חטא?

מה זה הצורך האומלל בתכלית לכפות את  השיממון שלך על אנשים, ועוד בצורה המתנשאת הזו?

מה, אם תטיחו שזה משעמם אז מישהו מאחורי המסך יזדעק ויציל אתכם מהמועקה הנוראית של להיות אתם??

לכו, טמבלים. יש זבובים שמחכים שיתלשו להם את הכנפיים, קירות שמחכים שינגחו בהם וכאמור, צמתים הומי כלי רכב שרק מחכים שאנשים כמוכם ישחקו בהם בשעת השיא. קישטה.

כפי שאיימתי, הרי כמה הגיגים יומרניים – דרש ביתי, כמו שמכנים ביידישקייט – על פרשת תרומה (שמות כ"ה), שנקראה על ידי עבדכם הנאמן וזוגתו שתחיה, על ספסל בחורשה בואכה הפארק הלאומי.
 
זוהי הפרשה שבה נשזרת באתוס הלאומי אסתטיקה ערסית למדי. כל הפרשה כולה, שלושה פרקים תמימים, היא בעצם טקסט ברמה של הוראות הרכבה סטייל איקאה, או מונולוג של מומחה העיצוב מ"טאצ' עליז", לבניית המשכן וכליו השונים והמרובים. יצא לכם פעם לקרוא רומן שבו הסופר מקבל פֶטיש של בגדים נגיד, ומתאר על פני עמודים שלמים את שמלת הנשף של הגיבורה? זה אותו ראש.
 
הפרשה מתחילה בציווי "יאללה מושון, תאסוף כסף מכל הג'מעה לעשות לי קצת כבוד", ואז נמשכת על פני 96 פסוקים תמימים ב"ואז תיקח קרשים מהעץ המסוים הזה באורך הזה, ברוחב הזה, בעובי הזה, ותחבר להם יריעה באורך כזה ורוחב כזה מהבד המפורט להלן, עם רקמה של הבד הלז, ותצייר עליהם ככה וככה, ולארון הברית תעשה מוטות נשיאה מהעץ הזה באורך הזה, ולא תזיז אותם אף פעם מהטבעות שמחוברות לארון (נגיד בשביל לנקות את האוזן או לדחוף בתחת)…" וכן הלאה וכאמור ועוד ועוד וירמיהו ויאשיהו וגֶפֶן וגָפֶן ואה-הווא!
 
טוב, בסדר, האמת היא שהבוס הגדול לא מפרט בשביל מה לא לקחת את המוטות המזורגגים. הוא פשוט אומר לא לקחת אותם וזהו, אבל רבאק! והכי נורא? שזה נמשך ככה. הצצנו קדימה, בעוונותינו, ומתוך תקווה נואשת למצוא איזה חומר טוב לדסקס, וזה אותו קקה פחות או יותר עד סוף ספר שמות, שזה עוד שנים עשר פרקים שלמים. ואז? ואז יש ספר שלם שמלא בהוראות פולחן טרחניות (אבל, אם להיות כנים, גם בכל מיני חוקים מעניינים). "ויקרא" קוראים אותו.
 
על העובדה שהאסתטיקה עצמה של כל דירת הרווקים האוחצ'ית הזו נשמעת קיטשית וצעקנית בטירוף אני עוד מוחל – עידן אחר, ראש אחר וכל זה. אבל העובדה שבמשך 15 פרקים תמימים רואה האל הגדול והנורא לנכון להתעסק בדיוק בכל כפתור ופרח של המשכן, שנועד בעצם לסיפוק התודעה המוגבלת של האדם, זה מאד צורם לתפיסה הרוחנית שלי. אני מעדיף בהרבה את האל של "ואחר האש קול דממה דקה". נירית הגדירה את זה קצת אחרת ממני – היא פשוט קראה לזה קטע נורא יהודוני, כל ההתעסקות הפסודו-ארוטית הזו בזהב ובדים יקרים. גם בזה יש משהו, למרות שלא היינו היחידים שביטאו כך את רגשותיהם הדתיים.
 
עכשיו, זה הפרשה כשלעצמה. אם ניקח בחשבון איפה יושב כל זה מבחינת הרצף הסיפורי – אחרי מעמד הר סיני הראשון, ממש לפני סיפור העגל, אז זה בכלל מרתיח. יעני מה בעצם אומר אחד אלוקינו "איך אתם בכלל מעזים להביע את רגשותיכם כלפיי בצורה כל-כך וולגארית ודוחה! אני כל-כך נגעל מכם שבא לי לחסל את כולכם!" וזה רגע אחרי שהוא הסביר, בצורה טרחנית ומשמימה ובעיקר ארוכה, בדיוק איך יש לעשות לו כבוד בצורה הוולגארית הנאותה.
 
וממשיך ומסביר הרב אסף תמרי שליט"א, שגם הפנה את תשומת לבי לאמור בפסקה לעיל, שאם מסתכלים על ההפטרה של הפרשה הזו, זה רק מגביר את התהיות על הרמה הרוחנית של כל הקטע. ההפטרה היא סיפור בניית המקדש על ידי שלמה – הפרויקט המגלומני בהא הידיעה בתולדות עמנו. אפילו ייבוש החולה לא מתקרב לנזק האדיר שנגרם בשם איזו אובססיה אנאלית, כמו קריעת העם לגזרים בידי שלמה בשם בית המטבחיים שלו.
 
מה שכן, זה בדיוק, אבל בדיוק מסוג הדברים שפלח מאד מסוים, אבל גדל והולך בתרבות המתנחלים מקבל ממנו זקפה שחבל"ז לתמיד ומאז. לפני איזה שבועיים וחצי היתה על זה כתבה בוואלה (כלומר ב"הארץ", מאת הכתב המעולה והמשובח נדב שרגאי) – על אנשים שמרגישים שמה שעם ישראל צריך עכשיו, מה שבאמת ישפר את מצבו, בדיוק עכשיו יעני, זה להעלות לו את תודעת המקדש. ככה, למקרה שתהיתם, נראים הסיקריקין של מחר.
 
היו עוד דברים, אבל הם יחכו למחר-מחרתיים.
 
נ.ב. נירית העירה לי שלמעשה, לא הודיתי לכל האנשים הנחמדים שבירכו אותי על הולדת הנסיך הקטן. הייתי בטוח שכן עשיתי זאת, אבל נירית הוכיחה לי שלמעשה כל-כך הופתעתי מברכתה של מישהי שלמדה אתי בתיכון (ושהיה לי עליה קראש מטורף בכיתה י"ב…) עד שפשוט כשלתי במשימת הנימוס הבסיסית הזו. אז

לרוגטקה,

לאביעד,

לסיגלית מאבשלום,

לאיתן כספי,

לדודי כפרי אוהד הברונקוס,

לגרי אפשטיין,

לליאור,

לגדי,

לימימה,

לדנה,

לניר,

לזו שמאחלת מזל טוב לכולם,

לשקטימאן

ולאלון – תודה רבה על איחוליכם וסליחה על הבהמיות שלי. מוטב מאוחר, אני מקווה.

הנסיך הקטן לומד לאהוב את המים

עדכון: מסתבר שבעוונותיי, הבנתי לא נכון ועיוותתי את דבריו של ידידי אסף. הוא דווקא כן מוצא רוחניות במשכן של משה, ורואה בו אמצעי קשר אינטימי בין האדם לאל, בניגוד למבנה הקבע הקפוא של שלמה. סליחה על הבלבול.

נמרוד ברנע, חבר גאה ברשימת ששת קוראיי וחצי, הוכיח אותי כאן על שאת האייטמים הממשיים אני כותב עבור אדוני הממון (יעני וואלה!, יעני שוקן) ולא כאן. זה נכון. אשמתי, בגדתי, חטאתי וכו'. אבל הם משלמים בשביל הסימילאק של הבן שלי, אז זה מה יש. אגב הבן שלי, מזל שאמא שלו נראית טוב, אחרת הייתי מתחיל לחשוד שדבר כזה נאה לא יכול להיות ממני.
 
 

בלונדיני? מאיפה, בשם האלה, מאיפה???

 
 
בכל מקרה, הנה מה היה לי להגיד על ובמהלך השבועיים האחרונים.
 

תובנה

 
קחו את אורי זוהר, תורידו את כל הכישרון והכריזמה. מה נשאר? צבי שיסל.
(בעקבות מרתון סרטי אורי זוהר שהיה לפני שבועיים בסופ"ש)
 

 
מבחר לינקים מכתבות פרי עטי שהופיעו לאחרונה בוואלה:
 
במדור פרופורציות כתבתי על הסכסוך בחבל צ'יאפאס במקסיקו, ועל תנועת הזפאטיסטאס המרתקת. שבוע לאחר מכן כתבתי על הסכסוך אולי הכי מפחיד בעולם – קשמיר.
 
לקורא שתהה, בעקבות הבחירות בעיראק, אם אולי ג'ורג' בוש הופך לרונלד רייגן – מושמץ כטמבל ובעצם גאון ביחסי חוץ – אסתפק רק באמירה שרייגן אולי הרבה לאיים, אבל כשהשתמש בפועל בכוחות המזוינים, זה היה בצורה מדודה, מחושבת ומוגבלת מאד. בכל מקרה, את מה שהיה לי לומר על הבחירות בעיראק אמרתי כאן. למי שחייב תקציר, הכותרת אומרת הכל: הבחירות בעיראק הן רק התחלה טובה. ולאור ההתפתחויות אפשר להוסיף שדחיית פרסום התוצאות, כפי שהתברר שקורה היום, אינה בגדר המשך טוב.
 
ואחרון חביב, זה אייטם לא רע שהעליתי אתמול. זה מסוג הדברים שאני מקווה להביא יותר למדור החוץ של וואלה! חדשות. מחר יתפרסם עוד אחד, הרבה יותר טוב. כדאי לקרוא מחר וואלה!
 
זהו להפעם. אני מקווה להעלות פוסט נוסף במוצ"ש, וכך אולי להימנע מהצורך לרדוף אחרי הזמן הבורח.

אח, יש לנו היום בציר משובח – יש לנו תוכנית נהדרת הערב, כמו שקונאן אוהב לומר – ונפתח בשלל קטעים משעשעים (או לא) שמצאתי או הופנו אליי ברשת.
 

איך סלובקי יוצא ממפולת שלגים?

עם הזין, מסתבר. האתר אננובה מדווח על גבר סלובקי בשם ריצ'ארד קראל שנמצא על ידי כוחות ההצלה מתנודד ושתוי על נתיב הררי, ארבעה ימים לאחר שמכונית האאודי שלו נקברה מתחת למפולת שלגים.
 
קראל סיפר לשוטרים שלאחר המפולת, הוא ניסה לחפור את דרכו החוצה, אבל הבין עד מהרה שהשלג יקרוס לתוך האוטו שלו לפני שיצליח להגיע לאוויר הפתוח. מכיוון שהיה בדרכו לחופשה, היו במכוניתו 60 בקבוקי בירה של חצי ליטר כל אחד. לאחר שפתח לעצמו אחד כדי לחשוב בנחת על הבעיה, עלה בדעתו שיוכל להשתין על השלג כדי להמס אותו.
 
על פי הסיפור, הוא גרף שלג, הידק אותו מתחת לגובה חלון המכונית ואז השתין עליו כדי להמס אותו ולפנות מקום לעוד. "הכבד והכליות שלי כואבים, אבל אני שמח שהיתה לי בירה במכונית". האתר אננובה מוסיף שאירופה הוכתה השבוע בשלגים העזים ביותר שנרשמו ביבשת מאז 1941. האתר "רדיקל מקלדת" מוסיף שהאתר אננובה לא ציין מאיפה הוא מצא את הסיפור, ולכן אנחנו נתייחס לעניין בסקפטיות בריאה וננסה (אם נזכור) לאמת אותו בעוד כמה שבועות באתר "Snopes" שמקטלג אגדות אורבניות.
 
(הפנה את הסיפור: מישל דורושינסקי, כפרה עליו)
 
 
 
 

מופת של עיתונות

 

אחלה מומחים שבעולם, אין מה לדבר.

 
(הפנתה את הסיפור: משתתפת בפורום אמריקאי אחד, שאין לי מושג איך קוראים לה אבל היא בהריון עם תאומים ושיהיה רק נחת).
 

לא טוב להיות חריג

 
בנאדם טוב, שרצה לתרום למען נפגעי הצונאמי, איתרע מזלו להשתמש בדפדפן אינטרנט לא הכי שגרתי – לינקס, שזה משהו שמשתמשים בו עוורים, משתמשי יוניקס ואחרים. בקיצור, תוכנת האבטחה של השרת של בריטיש טלקום, שבו נאספו התרומות, אמר לעצמו "המממם, דפדפן לא סטנדרטי שעושה דברים משונים – מיד להתחקות אחר מספר ה-IP ולעצור את ההאקר המרושע".
 
מאז הספיקו שוטרים חמושים להתנפל על התורם המסכן באמצע ארוחת הצהריים שלו ולגרור אותו לתא מעצר, ולא משטרת בריטניה ולא בריטיש טלקום הולכים לצאת טוב מהסיפור הזה.
 
(הפנה את הסיפור: ערן ורד, שגם כפרה עליו ושחתום על הזכויות לשם של הבלוג הזה)
 

ממתקים בשטרות של מאה דולר

 
בעלת חנות בדרום דאלאס נדהמה לראות ילדים מבית הספר היסודי שמעברו השני של הרחוב קונים ממתקים וחטיפים עם שטרות של 100 דולר. "ילד אחד נכנס עם שטר של 100 וביקש עודף", סיפרה. "כשאמרתי לו שהוא צריך להיות זהיר עם הכסף של אמא, הוא אמר "זה לא הכסף של אמא שלי, זה הכסף שלי".
 
מתברר שאיזה צוציק מצא עשרות אלפי דולר, ככל הנראה כספי עסקת סמים כלשהי, והחל לתת חלק לחבריו. אבל תוך זמן קצר הגיעו האנשים הרעים לחפש את הכסף שלהם, והמצב בשכונה הפסיק להיות שמייח. הורים דיווחו שגברים מאיימים דפקו להם בדלת ודרשו את הכסף שלהם בחזרה. בית הספר הפך לחממה של שמועות, כולל איום בחיסול חשבונות באמצעות ירי ממכונית נוסעת (מה שקוראים דרייב-ביי שוטינג), עד שהוא נסגר למשך שעה ביום רביעי האחרון, וכ-200 מ-600 התלמידים נשארו בבית למחרת.
 
ביום חמישי נעצר איזה חלאה באשמה שחטף והיכה ילד בן 12 שהחזיק בחלק מהכסף. האיז מוחזק בינתיים במעצר עד שיגרד ערבות בסך חמישה מיליון דולר (כל הכבוד לשופט על הסכום הגבוה, אגב), אבל האמא של הילד כבר נבהלה מספיק, והבטיחה להחזיר לעבריין את הכסף בתשלומים, היות שבנה כבר הוציא את רוב מה שהיה לו חילק את השאר. במקרה אחר התסערו שני גברים מגודלים לתוך בית ואיימו להרוג ילד אחר. המשטרה מעריכה שהמוצא הלא ישר והלא מי יודע מה חכם המקורי מעד על בין 30-100 אלף דולר. האבטחה בבית הספר ממשיכה להיות גבוהה. הרוחות נרגעו במקרצת בעקבות הידיעה על המעצר, אבל ביום שישי עדיין נעדרו 100 ילדים מהלימודים.
 
 
(הפנה את הסיפור: משתתף אחר באותו פורום אמריקאי)
 
כשאחזור מטיול של שבת עם רעייתי, הבן שלי הפשוש והכלב שלנו, נדבר על סרטי אורי זוהר ועוד ענייני תרבות למינהו.
 
(כן, כן, שלי, שלנו, מה היה פרויד אומר)

אין לי משהו נורא מיוחד להגיד דווקא היום, אבל קבלו בבקשה מקבץ קטן של דברים שכתבתי, ואשר פורסמו בוואלה! חדשות, בשבוע האחרון:

במסגרת סדרת "פרופורציות", על אזורי עימות בעולם, תולדות הסכסוך בסרי לנקה.

במסגרת הפיצ'ר "עשו את שלהם", על איש או אשת השבוע, קבלו את האישה, ההישגים המרשימים, התפקוד הלקוי ואפילו הרגליים החטובות – קונדוליסה רייס

ובמסגרת העובדה שאני לא מסוגל להניח לנושאים שמטרידים אותי, קבלו את הערותיי על נאום ההשבעה של ג'ורג', ג'ורג', ג'ורג' אוף דה ג'אנגל.

כרגיל, הערותיכם (כאן או באייטמים עצמם) תתקבלנה בברכה.

עדכון:
נזכרתי במשהו חשוב שרציתי לדבר עליו: לא יודע אם קראתם על השערוריה הזו (אוף עם המחשב שלי כבר, או עם הממשק הזה, קבלו ככה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=529877&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0), אבל אני יכול רק לומר שאני לא מוכן שזה ייעשה בשמי. מי שעושים לו דבר כזה מקבל את הבנתי המלאה אם הוא מגיב בביצוע פיגוע. זה גזל מלוכלך לאור היום, ומי שיודע על התארגנות אפקטיבית למניעת הפשע שיודיע לי בבקשה.

היום חוגגים בארה"ב את יום הולדתו של איש גדול, שלמרות כל מגרעותיו השפיע וממשיך להשפיע, לא רק על זכויות השחורים אלא על כל התפישה של מאבק פוליטי. אינני תומך בכל מקרה בתפישת המאבק הלא אלים של קינג, אבל אני מכבד את האומץ והאמונה הדרושות כדי לדבוק בה. ולמי שחייב גם זווית ישראלית לכל דבר – קינג היה זה שאמר שאנטי-ציונות אינה אלא מסווה לאנטישמיות. אז תקצו לד"ר קינג מקום בפלייליסט שלכם היום, ואם השיר של סטיבי וונדר מתקתק מדי לטעמכם, תמיד יש את Pride (In the Name of Love) המופתי של U2. קינג, אגב, נולד ב-15 בינואר 1929, אבל חגים אזרחיים בארה"ב נחוגים בימי שני לרוב, ולכן מצוין החג היום.

במקביל, ובמרחק רב משם בחלל ובזמן, מת בתאריך זה (ב-1965) עוד אדם גדול (וגם הוא לא חף ממגרעות רבות): ווינסטון צ'רצ'יל. כפוליטיקאי, הוא היה ריאקציונר שחבל על הזמן. אבל כמנהיג בעת מלחמה הוא היה אחד הגדולים בהיסטוריה, וכולנו חייבים לו את חירותנו. תרימו לזכרו כוסית וויסקי.

ובעניינים קצת פחות חשובים, אבל לא פחות מהנים: ביל בליצ'יק, מאמן הניו אינגלנד פטריוטס, הוא מכשף מרושע ורב עוצמה, מהסוג שהסיפור על ההתארגנות להפלת שלטון הרשע שלו עושה אחלה רומן פנטזיה. האיש שוב הכין תוכנית משחק גאונית, ששיתקה את אחת ההתקפות האדירות בתולדות הליגה (של האינדיאפוליס קולטס) על שלוש נקודות עלובות. במשחק המקביל נראו הפילדלפיה איגלס ממש טוב, לאחר חודש ללא משחק פוטבול רציני, כשנפנפו מהדרך את המינסוטה וייקינגס הלוזרים 14:27. לרנדי מוס, שיש מצב שהוא התופס המוכשר ביותר ששיחק מעולם, מגיעה בעיטה בתחת. אם הוא לא מוכן להתחייב למקצוע שלו, שיילך קיבינימט. בשבוע הבא (ראשון, 22:00) מתחילים ב-METV ובפוקס ספורטס שידורי גמרי החטיבות. לא להחמיץ.

טוף, אחרי זמן רב מאד שלא שרבטתי כאן, הגיע הזמן לחזור – אחרת תופקר הבלוגוספירה לכל מיני יצורים תמוהים. מסתבר שאפילו באתרי בלוגים משובחים יחסית מצליח האספסוף לחדור, אבל ככה זה באינטרנט -כל הרע וכל הטוב שבעולם.

בכל מקרה, תקציר האירועים מאז הפוסט האחרון שלי:

נולד לי בן ! ! ! ! ! ! !

הוד מעלתו, קדם I

וזה עוד אחרי שהתאפקתי. קדם נולד ב-30 בנובמבר, והשבוע הוא הרביץ חיוך מלא לראשונה, והעם מאד שמח. הוא שקל 4.2 קילו לפני שבוע וחצי, אבל ביום חמישי שוקלים ומודדים לו שוב, ונראה איך הוא מתקדם (לא שאנחנו מודאגים).

לאחר הריון מופתי עברנו שלושה ימים לא פשוטים בבית היולדות, כשרק 45 שעות אחרי ירידת המים הראשונית נכנסנו לחדר הלידה עצמו (חיכינו שיתפתחו צירים רציניים כי רצינו לידה טבעית. אז רצינו). בסוף זה נגמר בקיסרי, אבל לא לפני שאיזה רופא יצא דביל כשנכנס, יותר משעתיים אחרי שזוגתי שתחיה לוחצת ודוחפת ללא הועיל, כולו ארשת פומפוזית של "אני הרופא הדגול", ושואל אותה: "תגידי, את לוחצת כמו שצריך?!"

לידה ראשונה, אתם מבינים. היא הרי אמורה לדעת אם היא "לוחצת כמו שצריך".

אחרי שנשמתי עמוק הסברתי לו שהשאלה שלו – וחשוב מזה, הטון שלו – לא במקום. אז הוא ניסה להגיד שאני לא רגוע ולשאול אם הכל טוב. כאן כבר נרגעתי מספיק בשביל קול הקרח שלי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי "וואלה לא. כשייוולד לי ילד בריא ושלם לאמא בריאה ושלמה הכל יהיה טוב. עד אז לא".

אני חושב שתחרות ההשתנה הקטנה הזו היא הסיבה לכך שכשהגיע הרגע ללכת לחדר הניתוח כדי לנסות ואקום כמוצא אחרון לפני קיסרי, הוא בכלל לא ניסה למנוע ממני להיות בחדר הניתוח, וכך יכולתי להחזיק לאהובתי את היד ולשמוע יחד איתה  את בכיו הראשון והמופלא אחרי ששלפו אותו בעקבו מהרחם הפתוח. אחרי זה נתנו לי את החבילה וגגירשו אותי לחדר אחר כדי שאפשר יהיה לתפור אותה בשקט. כעבור ארבעה ימים הוא בא הביתה שלו ומאז הוא עומד במוקד חיי הבית, כיאה לנסיך קטן.

חוץ מזה? מוניתי לראש דסק החוץ של וואלה! חדשות לפני שבועיים, אבל השינויים שאני מתכנן שם עדיין נמצאים במצב עוברי. אשמח מאד אם שישה וחצי הקוראים שלי ידווחו מה דעתם על כל מה שקורה בקטגוריה "בעולם" בוואלה! חדשות – בחירת הכתבות, איכות התרגום אם מדובר בכתבות זרות, כיסוי לסיפורים שמעניינים אתכם, אפילו שגיאות כתיב. תודה מראש. הפיצ'ר הקבוע הראשון שמתוכנן למדור הוא אייטם שבועי קצר של עובדות בסיסיות על מקום, או סכסוך, או נושא שנמצא בכותרות בעולם. השבוע, בלי נדר, יעלה הראשון כזה, על קונגו והסכסוך הלא נגמר שם.

מה עוד? התאוששנו מהדיכאון של הבחירות בארה"ב, ויש סימנים לכך שהאוויל שניצח נחוש בדעתו להשמיד לעצמו את הכהונה השנייה(והוא ניצח הפעם, תעזבו אותכם מתיאוריות הקונספירציה. היו אי סדרים ויש בעיות חמורות עם ניהול הבחירות בארה"ב, אבל הוא ניצח בהפרש גדול וזהו. צריך להאשים את הבוחרים הפעם).

מסתבר שאפילו למחוקקים רפובליקאים יש בוחרים זקנים ולא עשירים, ואפילו הם מבינים שהתוכנית של בוש, לאפשר לאנשים להשקיע חלק ממסי הביטוח הלאומי שלהם בשוק ההון, פירושו הרס מנגנון הביטוח הלאומי והפקרת מיליונים לחרפת רעב בזקנתם.

כן, בשוק ההון אפשר לרשום רווחים יותר נאים מאשר היחס בין המסים המשולמים לביטוח לאומי והקצבה המשולמת תמורתם בסופו של דבר, אבל באותה מידה אפשר להפסיד את המכנסיים. ומה אז? הממשלה יכולה להיכנס לגירעון כדי לעמוד בהתחייבויותיה. שוק ההון לא חייב לך שום דבר. הפסדת? תאכל קש.

אז זהו, שבאינטרס של כל חברה שהזקנים לא יאכלו קש. כשסבא חי בניוול וברעב, יש הרבה יותר סיכוי שאבא יבצע פשע כלשהו כדי לתקן את המצב, ואז הדור השלישי גדל בלי הורה, ונסחף לחיי עוני ופשע, וחוזר חלילה. אבל יש אנשים שמעדיפים לדבר גבוהה על מלחמה בפשע, ולהוציא אנשים להורג בקצב של ימי הביניים, מאשר להסתכל שני צעדים קדימה. בשביל מה? זה מסבך את החיים ומכריח לחשוב.

בארץ, אפנה אתכם לטורים האחרונים שלי, שעסקו בשכר המעליב המשולם למורים  ובעלייתו התמוהה לגדולה של החומץ בן יין יצחק הרצוג . אשמח לתגובות כאן, אבל גם שם זה בסדר (כן, אני אובססיבי ובודק גם אחורה מדי פעם, מה לעשות?)

ואם לחזור לנושא החשוב באמת, בקרוב יעלה לאוויר אתר ובו תמונות וקטע וידאו מהחתונה שלי ושל נירית, שנערכה ביער בן שמן לפני כשבעה חודשים, וכמובן תמונות של הקווטרבק העברי הראשון בחודשיו הראשונים. הישארו עמנו.

אבל מספיק לדבר עליי, מה דעתכם על הבן שלי?