עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

באמצע המאה ה-15, כשסבלם של האיכרים באירופה הלך וגבר עד שהגודשה הסאה והם פרצו במרד נואש ורצחני במיוחד, היה בשורות האצולה, או הכנסייה, אדם שנראה, נשמע וחשב בדיוק, אבל בדיוק כמו אברהם פורז. כמוהו, הלהיט גם המפוטם האירופי הקדמון את הרוחות בהכחשתו המרושעת את סבל הזולת.

כשקמו האיכרים והפרולטרים של צרפת, בשנת 1789, והחלו לשחוט אצילים במאות ובאלפים, הם ראו לנגד עיניהם, מדי שולפם את הסכין, פרצוף עגל זחוח שנראה, נשמע וחשב בדיוק כמו אברהם פורז.

כשקמו המיליונים המדוכאים בסין, וצעדו 10 אלפים קילומטרים בעקבות  מקסם שווא, הם עשו זאת בתגובה לאדישות ערלת הלב של אנשים, שלמרות עיניהם המלכוסנות נראו, נשמעו וחשבו בדיוק כמו אברהם פורז.

כשעמיר פרץ (איש תככן ודי טיפש סך הכל, שלמרות זאת צודק בכמה דברים) מזהיר שבקרוב יבוא יום שבו העשירים ייאלצו להסתתר מאחורי גדרות ושערים, וכי בנותיהם לא תוכלנה ללכת ברחוב בבטחה, הוא מתכוון בדיוק לפרות הבשן מסוגו של כבוד שר הפנים, אברהם פורז.

האמירה של פורז, לפיה אין רעבים בישראל, ואמירתו לאדם עני שהתעמת איתו בטלוויזיה כי "אתה לא נראה רעב", אינה הדוגמא הראשונה לבהמיות שכזו מצידו. לא מכבר, בעת ישיבה של ועדת תכנון בשכונת התקווה, אמר פורז לתושבים שמחו על תכניות להרוס ריאות ירוקות בקרבת השכונה לטובת פרויקטי נדל"ן כי "מי שרוצה שטחים פתוחים וירוק בעיניים שייסע לחו"ל".

בתחילת שנות ה-90 היה סרט משעשע למדי, על בעל בית קמצן, ששופט דן אותו לגור במשך חודש באחת הדירות שלו. קשה שלא להצטער שלא ניתן לגזור על פורז עונש דומה – נגיד חודש של גידול משפחה בת 5 נפשות על הכנסה של 3,500 שקלים. אחרי זה נראה אותו פותח את הפה.

טוב, אז הייתי טיפה עסוק (הרבה עסוק) בהכנת פרוייקט פתיחת העונה של ה-NFL (הממשק של רשימות עושה לי בעיות עם הלינק, קבלו ככה: http://sports.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=7&id=425128), אבל הרי לא באמת חשבתם שאתעלם מהנושא.

נו, עכשיו זה לא רק רחביה ברמן החשישניק אומר. עכשיו אפילו חברי כנסת, ולא רק מהשמאל הרכרוכי, אומרים חד וחלק שהמחלקה לחקירות שוטרים נמצאת בכיס של הקלגסים.

חשוב שתקראו את הכתבה עד הסוף, כי בפסקה האחרונה מתבררת עובדה מדהימה: בכל פעם שאזרח מתלונן במח"ש, נפתחת במשטרה חקירה נגד המתלונן.

מה עוד צריך עדר הכבשים המבוהל, המתקרא הציבור הישראלי, כדי להבין שמשטרת ישראל אינה אלא מאפיה? איך עוד לקרוא לתבנית של נקמה נגד מי שמתלונן נגד פשעיך? מישהו כאן רוצה לקום ולטעון שזה לא סימן היכר מובהק לפשע מאורגן?

אולי יש בין קוראיי הנכבדים כאלה שעד כה חיו באשליה שאנחנו חיים במדינה מתוקנת, שבה אולי יש חריגות אבל יש גם מוסדות שמטפלים בהן – עכשיו אתם יודעים את האמת. זו אינה אלא תרמית קלאסית, שבה מי שכביכול בא לסייע לך הוא בעצם חלק מהקומבינה.

אז מכיוון שהממסד הוא חלק מהבעיה, ולמרות הזעזוע של נבחרינו לא ממש עושה רושם שיש מי שהולך לתקן את המצב, יש רק שתי אפשרויות.

אחת היא להמשיך לאכול חרא, ולהשלים עם העובדה שאנחנו חיים בבריונוקרטיה. השנייה היא להקים גוף עצמאי, שיחנך את קלגסי ישראל המתועבים וילמד אותם לכבד את זכויותיהם הבסיסיות של התושבים (לא אזרחים – זו מלה שמגדירה אנשים שחיים במדינה מתוקנת).

איך נחנך? רגע, רגע…איך הגדיר את זה מלקולם ליטל, המוכר יותר בכינויו מלקולם אקס? אה, כן:

By any means necessary

דמוקרטיה תלויה בהרבה מאד גורמים, אבל אחד מהם, שלפעמים נוטים לשכוח אותו, הוא אמינות השלטון. על מנת לקבל החלטות בנוגע לזהות המושכים בחוטים, צריכים האזרחים להיות לבטוח במידע שניתן להם בנוגע לפעולות הממשלה. אם לא, הם גם לא יאמינו לכל מיני דברים אחרים, ובהכלל זה להבטחת היסוד שלא יאונה להם כל רע במידה שיעיזו לבחור להחליף את השלטון.

לפי המדד הזה, עתידה של הדמוקרטיה העיראקית, שמנסים האדונים הנכבדים בוש ועלאווי למכור לעולם ספקן, עגומים למדי. כדי להסביר למה, ניזכר לרגע קט בימים העליזים של 1967.

באותם ימים היתה בקהיר תחנת רדיו שנקראה "קול הרע"ם". התחנה הזו נהגה לשדר את דברי הרהב חסרי הביסוס של שלטון נאצר. לפני פרוץ המלחמה, כשזה עוד היה רק בלשון עתיד – "נזרוק את היהודים לים, נצבע את הרחובות בדמם, נעשה להם ככה וככה וגם אחרת", זה עוד היה נסבל איכשהו. אבל כשהחלה המלחמה, וקול הרע"ם בישר לשומעיו המרומים ש"כוחותינו הגיבורים כבשו את באר שבע, צרים על רחובות ומתקדמים לעבר תל אביב", בזמן שלמעשה "כוחותיהם הגיבורים", נכתשו בשארם, נמחצו בדהב וקיבלו בראש על גדות תעלת סואץ – זה כבר היה משפיל. לכל מי שחי באותה תקופה, זו היתה ההוכחה החותכת לכך שהמשטרים הערביים משחקים בקקה ואינם כשירים להתמודד בזירה העולמית.

המקרים המביכים הללו הוכיחו שני דברים. הראשון היה ששרשרת הפיקוד של המצרים פשוט אינה מוסרת דיווחי אמת במעלה ההירארכיה. בלי מידע אמיתי, אין לפיקוד העליון שום סיכוי להכין תכניות פעולה בעלות סיכוי להצליח. השנייה היתה שהשקרים הללו הרי מתגלים בסוף (די מהר, למעשה), ויוצרים חוסר אמון גורף השלטון. בלי אמון בשלטון, לא ניתן להניע את האזרחים לשום פעולה משמעותית.

אז מה זה קשור לשנות האלפיים? כאמור, עושה רושם שממשלת המעבר העיראקית, בראשות חביב הסי.איי.איי ואם.איי 6 איאד עלאווי, היא היורשת הגאה של משטר נאצר. בהתחלה היה לנו את הסיפור בנג'ף – ביום שישי לפני כחודש, אחרי שבועות של קרבות ותוהו סביב השליטה במסגד האימאם עלי בעיר, הודיע אחד השרים של עלאווי באופן חגיגי ש"כוחותינו השתלטו על מתחם המסגד ועצרו 400 מלוחמיו של מוקתדא א-סדר". הישג מרשים לממשלה שמנסה לבסס את הלגיטימיות שלה, רק חבל נורא שזה לא היה נכון. תוך דקות ספורות מפרסום הידיעה הזו בסוכנויות הידיעות, התפרסמו הכחשות גורפות מצד אנשיו של א-סדר, וכתבים מערביים שנכחו בשטח דיווחו שהלחימה נמשכת ואף מתגברת.

בסופו של דבר, מי ששם קץ למשבר בנג'ף לא היתה הממשלה של עלאווי, אלא בעל הכוח האמיתי בעיראק – האייתוללה עלי סיסתאני, שהגיע למקום מלווה באלפים מתומכיו וקיבל לידיו את השליטה במתחם הקדוש לשיעים מידי תומכיו של א-סדר. ממשלת עלאווי, אגב, מודעת היטב לכך שסיסתאני הוא האיום הגדול ביותר על סמכותה בעיראק, וזו הסיבה שהמשטרה העיראקית טבחה מוקדם יותר באותו יום ב-20 מתומכיו של האייתוללה, שעשו את דרכם מקופא הסמוכה לנג'ף בתגובה לקריאת מנהיגם לעלות לרגל לעיר הקדושה.

זו גם הסיבה שמפקד המשטרה בנג'ף עצר למספר שעות את כל העיתונאים הזרים בנג'ף, בהשתוללות זעם על כך שרשת אל-ג'זירה העזה לפרסם את הידיעה (האמיתית לחלוטין) על כך שסיסתאני עושה את דרכו לנג'ף. סנקציות נגד עיתונאים שמפרסמים את האמת, ממשל שמשקר במצח נחושה על הישגים שלא היו ולא נבראו – יש כל מיני שמות לדבר הזה, אבל דמוקרטיה היא לא אחת מהן.

ורק כדי לוודא שזה לא היה מקרה, אלא מאפיין עצוב של שלטון הבובות החדש, בא המקרה של סוף השבוע האחרון. "לכדנו את עיזאת איברהים א-דורי, יד ימינו של סדאם חוסיין", הודיע בגאווה לא מוסתרת דובר משרד ההגנה, שהוסיף ופירט שהג'ינג'י הנורא נעצר על ידי המשמר הלאומי העיראקי, בחיפוי כוחות אמריקאיים, בתום קרב בו נהרגו 70 מתומכיו, ו-80 נוספים נעצרו. נשמע נהדר, רק ששוב חבל שהיתה תהום בלתי ניתנת לגישור בין הסיפור למציאות.

צבא ארה"ב מיהר להודיע שלא ידוע לו שום דבר על כך. מפקד המשמר הלאומי באזור הודיע שכוחותיו לא עצרו אף אחד ולא השתתפו בשום קרב מהסוג שתואר. עוזר של עלאווי ניסה לדחות את רוע הגזירה בהודעה שזהותו של העצור נבדקת באמצעות השוואת ד.נ.א. (למה צריך בדיקת ד.נ.א כדי לוודא את זהותו של אדם שכל עיראק מכירה?), אבל כבר באותו לילה סתר שר ההגנה חאזם שעלאן את הודעת הדובר שלו עצמו והצהיר ש"אין כל בסיס" להודעה". למחרת נאלצה ממשלת עיראק לרדת מהעץ ולהודיע שא-דורי, אפעס, עדיין חופשי כציפור. אופס, פדיחה.

בקיצור, מה שיש לנו כאן זו לא דמוקרטיה, לא עיראק החדשה ולא נעליים. מה שיש לנו כאן זו עוד מדינה ערבית מפגרת, מהסוג המוכר לעייפה, שמשפילה את עצמה בשקרים שהיעדר רגליהם מתגלה עוד בטרם נמוג ההד. כשזה מה שמציעים לעיראקים, שאף אחד לא יתפלא שמה שהם יבחרו זה דיקטטורה דתית שאולי לא תעניק להם את שלל ההטבות של דמוקרטיה האמיתית, אבל לפחות לא תצטרך לשקר בנוגע להישגיה, כי תהיה לה הסמכות להגשים אותם במציאות, ולא רק במרחבי הדמיון המזרחי הפרוע.

אתם זוכרים אולי שאמרתי שלפשיסטים יש ככל הנראה מין צורך מעוות לרמוס את הצדק, גם כשהם נתונים בעימות שבו הצדק בעיקרון עמם. של מי בשם כל האלות והאלים היה הרעיון המפגר לקחת לאסירים את המלח? מה זה זה? נכון שלכאורה "בשביל מה לשובתי רעב מלח?" אבל מי שרוצה להיות מגוחך, זכותו. אפילו השב"ס הודה שאסור לו להעניש בצורה כזו, אבל הם עשו את זה בכל זאת, כי זו מידת הכבוד שיש לרשויות החוק לעצמם. כמה קטנוני, מבוהל, ונטול כל שמץ של "הדר בית"רי" וכבוד עצמי מינימלי אפשר להיות? את המ-ל-ח? ג'יזס פאקינג קרייסט. איכס.

ולעניינים משמחים יותר: הייתי אתמול בהופעה של ג'ת'רו טול בקיסריה. היה מגניב, אבל לא מסעיר. לי זה היה חשוב כי אני אוהב אותם מאז גיל 15, וההופעה שלהם בפארק הירקון ב-1986 היתה הופעת הרוק השנייה בחיי. ההופעה היתה טובה, והפתעה נעימה היתה מספרם הרב של שירים חדשים יחסית. אני אישית הייתי נהנה יותר מהופעה שכולה שירים משנות ה-60' וה-70', אבל מספרם הרב של שירים חדשים מעיד על יושרה וחיות אמנותיות.

ערב קודם לכן ראיינתי את איאן אנדרסון, סולן הלהקה, לווידאו צ'ט של וואלה!. אני המקדם העצמי הגרוע בעולם, אחרת הייתם יודעים על הצ'ט הזה מבעוד מועד. אבל אני מקווה להשיג קובץ ולהעלות לפה בהקדם. בכל מקרה, היה ראיון די מגניב, ואנדרסון אמר דברים מעניינים. הרבה אנשים התפלאו שלהקה אנטי קלריקלית כמו טול הוציאה לא מזמן אלבום שירי חג מולד. בראיונות אחרים הוא הסביר שהוא לא5 נגד "דת" אלא נגד שטיפת המוח הנעשית בשמה. בכל מקרה, הוא דיבר על הרגשות החיוביים הקשורים בחגים, ועל כך שמן הראוי לזכור, כשיושבים עם המשפחה סביב שולחן מלא כל טוב, שיש המון אנשים שלא יכולים להרגיש את החברותא הזו, שלמעשה מרגישים בודדים מאי פעם בחגים. נדוש? אולי, אבל סנטימנט יפה ולי זה נשמע כנה.

עוד אמר אנדרסון בראיון שההחלטה שהוא הכי מרוצה ממנה במהלך הקריירה של הלהקה היתה סירובם להופיע בוודסטוק. מסתבר שהוא לא ממש מחזיק מ"היפים" וכיו"ב, ולא מתגעגע בכלל לשנות ה-60. הלהקה שהחליפה אותם באותו פסטיבל מפורסם, אגב, היתה "עשר שנים אחרי". סתם, טריוויה שכזו.

בקיצור, ההופעה היתה טובה, אבל היא הצליחה לסחוף אותי רק בהדרן. טבען של הופעות הוא שגם השירים שאתה מכיר לובשים כסות מעט שונה, וזה לא שהעיבודים שהם עשו לשירים המוכרים לא היו טובים, אבל הם לא ממש נתנו בראש לטעמי. מה שכן, הם עשו נפלא את weathercock מתוך Heavy Horses. הם עשו מצוין את "בודפשט" מתוך Crest of a KNave ואיזה קטע איסטרומנטלי מתוך אלבום חג המולד היה טוב מאד. השיר האחרון בסט עצמו (לפני ההדרן) היה Aqualung האלמותי, אבל לא השתגעתי על הגרסה – היא הרגישה קצת כמו "הנה אנחנו נותנים לכם את הסוכריה שלכם", כי היו כאלה שהתחננו לזה כל ההופעה, למרות שאילו היו צופים בווידאו צ'ט (זה שאני לא טרחתי לקדם…) הם היו יודעים שזה ול-Locomotive Breath הם שני השירים היחידים שטול תמיד, אבל תמיד מבצעים בהופעה.

ההדרן, כאמור, היה מעולה. הם חזרו לקול דרישת הקהל ונתנו את Wind Up, שזה השיר שסוגר את האלבום Aqualung ואחד משירי זעם הנעורים הגדולים שנכתבו מעולם, לדעתי. אני ממליץ בחום להוריד אותו. אבל בכל מקרה, אלה המלים:

(מתחיל בפריטת פסנתר שקטה, וזמרור עדין)
When I was young and they packed me off to school
and taught me how not to play the game,
I didn't mind if they groomed me for success,
or if they said that I was a fool.
So I left there in the morning
with their God tucked underneath my arm —
their half-assed smiles and the book of rules.
So I asked this God a question
and by way of firm reply,
He said — I'm not the kind you have to wind up on Sundays.
So to my old headmaster (and to anyone who cares):
before I'm through I'd like to say my prayers —
I don't believe you:
you had the whole damn thing all wrong —
He's not the kind you have to wind up on Sundays.
Well you can excomunicate me on my way to Sunday school
and have all the bishops harmonize these lines

כאן נכנסת הגיטרה הזו של מרטין באר, שכמעט נשמעת כמו נשיפות בסיסיות בסקסופון מרוב שהיא מתכתית ועמוקה, והשיר מקבל כמה אלפי וולט בריאים של מתן בראש כהלכתו.

how do you dare tell me that I'm my Father's son
when that was just an accident of Birth.
I'd rather look around me — compose a better song
`cos that's the honest measure of my worth.
In your pomp and all your glory you're a poorer man than me,
as you lick the boots of death born out of fear.
I don't believe you:
you had the whole damn thing all wrong —
He's not the kind you have to wind up on Sundays.

בקיצור, מאד נהניתי. השיר השני והאחרון של ההדרן (ושל ההופעה כולה) היה Locomotive Breath הנצחי. אהבתי את איך שהם עשו את הפתיח כמעט כמו ראגטיים, מאד מבודח, ואז המשיכו לבשר של השיר וגם בו נתנו בראש. אלה היו שני השירים היחידים שבהם הרגשתי את אל המוסיקה אוחז לי בעורף, מטלטל לי את הראש ומשתלט לי על התחת והברכיים. אני אישית קיבלתי את הכרטיס מוואלה! תמורת ביצוע הראיון בווידאו צ'ט, אבל אילו הייתי משלם את המחירים שראיתי על כרטיסים של אלה שעמדו אתי בתור – 240 שקל, 300 שקל – הייתי מרגיש מאוכזב למדי.

בעניינים אחרים:

– על הוועידה הרפובליקנית אכתוב או הערב או מחר בוואלה!, ואשים כאן לינק לאלה מכם שאולי לא צורכים את החדשות שלכם דרך הפורטל המצליח במדינה.

– הצרפתים הם עם מעצבן, אבל חייבים להודות שעד כה הם מנהלים את משבר החטופים שלהם בצורה נאה.

זהו להפעם.

אוי, ענק. שי ודרור עשו את שיחת הטלפון המפורסמת שלהם לצחי הנגבי, והתפתחה שם שיחה משעשעת במיוחד. הנגבי ניסה להסתלבט על השניים ושאר מי מהם הקירח ומי המכוער. שי אמר ששניהם מכוערים ואינם מתביישים בכך, אבל אז הביא דרור את היציאה האלמותית הבאה: "בתור הבן של גאולה כהן, הייתי עוזב במקומך את עניין היופי". ועל כגון דא שנו רבנן: !!!!

בסיום הראיון אמר לו שי "אתה כנראה חי בשלום עם עצמך, וזה המדאיג באמת בכל הסיפור". חזק, חזק.

ובעניין אחר: את מה שיש לי בשלב זה לומר על סיפור החפרפרת בוושינגטון אפשר לקרוא כאן.

כבר אמרתי את זה לכל מי שראיתי היום, אחרי ניצחונו המרנין לעילא של פרידמן, אבל בשביל שגם אתם תשמעו: אני שם כסף שהיוונים ידפקו את נגינת התקווה בטקס המדליות של פרידמן.

טוף, אני יצאתי קצת אהבל כשהעליתי פוסט מהבית ולא נקלט לי בקופסא שהאידיוט המדובר הוא לא צחי הנגבי, אלא דני נוה. אז כל ההתגוללות שלי בגוף ראשון מאבדת קצת מטעמה, אבל העמדה הבסיסית בעינה עומדת:

 כל אסיר ואסיר שאנחנו מחזיקים הוא באחריותנו המלאה. אנחנו נטפל בכל אחד מהם בלי שום קשר לאופן שבו הוא חלה, נפצע או לקה בכל תסמין שהוא. אם ניתן לטפל בתחומי בית הסוהר ברמה הגבוהה ביותר, אז ניחא, אבל כולנו הרי יודעים שלא זה המצב בכל המקרים. אנחנו ניתן לרוצחים האלה את מיטב הטיפול הרפואי, או שאין לנו זכות להחזיק אותם.

לא מובן לי למה לפשיסטים יש צורך להיות בלתי מוסריים, עד שגם כשהם בתוך הגדר, הם חשים דחף לאו בר כיבוש לפרוץ אותו.

עם זאת, עמדתי על השביתה עצמה נותרה כשהיתה, במיוחד לאור הטמטום הלא מובן של אנשי "גוש שלום", לפיה יש להיענות לתביעות האסירים דווקא בגלל שהם שבויי מלחמה. את דעתי בנושא ניתן לקרוא כאן.

מי שמכיר אותי, יתקשה לחשוד שאני נמנה על אוהדיו של איש השרשראות, בן ההיסטרית, כבוד שר הפנים צחי הנגבי. אבל בעניין האסירים הביטחוניים הוא צודק באלף אחוז.

זה שאסייר החמאס ודומיהם מוכנים למות ממש לא הופך אותם לצודקים. הפלסטינים בחרו לנהל את המלחמה שלהם תוך הפרה של כל כללי האמון הבסיסיים. הם משתמשים באמבולנסים להעברת מטענים ונשק, וגם בילדים כמתאבדים פוטנציאליים. אבל עכשיו אנחנו אמורים להתייחס אליהם בכבוד, ולסמוך על המלה שלהם? ממש לא.

גם באבו כביר, שם להזכירכם אנשים מוחזקים חפים מפשע כל עוד לא נדונו, נפגשים עם המשפחות דרך סורגים. לגבי החיפושים בעירום – מה לעשות, זו הדרך היחידה לוודא שהם לא מבריחים שום דבר. גם בבתי כלא לאסירים מסוכנים בכל העולם מחפשים על האסירים בעירום.

בקיצור, צודק לחלוטין כבוד השר. אנחנו לא רוצים במותם של האסירים באופן פעיל (ולראיה: הם חיים), אבל אם הם רוצים לרעוב, שירעבו. זה לא ישנה את נהלי הבטיחות ההכרחיים.

סתם רציתי לחלוק אתכם קישורים לכמה דברים טובים שבהם נתקלתי בימים האחרונים.

הראשון הוא טור של עמיתי לדסק החדשות בוואלה! עפר אדרת, שמסביר למה לא טוב שקוקה קולה מסבסדת את המוסיקה בארץ. חזק וקולע.

השני הוא כתבה מצוינת ממוסף הארץ האחרון, על התפרקותה של להקת פיש. פיש היתה היורשת של הגרייטפול דד בתחום להקות הג'ם, שהקטע שלהן הוא הופעות חיות המבוססות על אלתורים והמצאת גרסאות שונות ומשונות לאותם שירים, תוך הפניית עורף לכל הקטע של הקלטות אולפן והתעסקות עם חברות התקליטים המאוסות. הכתבה הזו נגעה ללבי במיוחד מפני שאת רוב התקופה שלי בניו יורק בשנות ה-90' ביליתי עם להקה מאותו סוג, רק הרבה, הרבה פחות מצליחה, שגם היא התפרקה בינתיים, ל-NATIVE לא היו אלפי מעריצים, אבל אלה מאיתנו שהחזיקו מהם עשינו את זה עם כל הלב, וכמה מהחוויות היפות ביותר שלי קשורות לפסטיבלים שבהם הופיעו מאט, מייק, וודי והחבר'ה.

היו עוד דבר או שניים, אבל אצרף אותם מאוחר יותר. בינתיים, תקראו את עפר ותנו לו בתגובה. מגיע לו.

אני מעלעל היום במוסף הארץ, או שמא זה היה העיר, ורואה באיזו בוקסה קטנה עם המידע הבא: "המוסף 'דבר אחר' נסגר. לאחר 22 שנה החליט עורך 'ידיעות אחרונות' משה ורדי לסגור את מדור הסאטירה של המוסף לשבת".

זה מילא. אני האחרון שיכחיש שימי הזוהר של 'דבר אחר' מאחוריו, אם כי הוא עדיין מצליח להביא אותי לטפיחות קצביות על השולחן במאמץ להירגע מעווית צחוק – אבל פעם באיזה חודש ככה, במקום כל מהדורה כמו פעם.

בכל אופן, אחרי 22 שנה בהחלט מותר להחליף סוסים ולשחוט פרות קדושות. המדהים הוא מה שאמר ורדי לאחר מכן: שכל הקונספט של סאטירה בעיתונות הכתובה הוא לא רלוונטי עוד.

עכשיו אני מבין איך העיתון הזה הפך לא רק לסמרטוטון מגונה, אלא גם לסמרטוטון מגונה עם תחת רופס. דווקא פורמט הסאטירה לא רלוונטי עוד לעיתונות הכתובה? למה לא הספורט? כבר נדיר למצוא בעיתון משהו מהותי שלא היה כבר ערב קודם בחדשות הספורט. למה לא הפוליטיקה? מעטים מאד הסיפורים בחלק הראשון של ידיעות שלא פורסמו כבר ערב לפני כן באתרי החדשות ברשת.

אני מצטער, אבל אני פשוט לא מבין את ההגיון. דווקא סאטירה בנושאי אקטואליה זה דבר שלא האינטרנט ולא הטלוויזיה מספקים בו תחלופה הולמת, ובוודאי שלא חלופה מייתרת. להומור כתוב תמיד, אבל תמיד יהיה מקום, וכרגע אף אחד חוץ מהעיתונות הכתובה לא מספק את הנישה הזו בו.

אם ורדי חותך את 'דבר אחר', לא מתוך כוונה להחליף אותו בצוות ובקונספט רעננים יותר, אלא מתוך כוונה להשאיר את העיתון בלי שום צורה של סאטירה פוליטית וחברתית, אז יש רק שתי אפשרויות:

1) ורדי נכנע ללחץ. זה מאד לא סביר, כי אני לא זוכר שראיתי בדבר אחר שום דבר שיכול להוביל ללחץ לסגור אותו. כאמור, ימיו הטובים ביותר די מאחוריו.

2) ורדי גמור, שבור וסגור – כלומר מנותק לגמרי ממהות תפקידו ותפקיד הישות שבראשה הוא עומד. אם הוא לא מבין את חשיבותה של סאטירה, ו\או לא מבין שזה דווקא תחום שבו בעיתונות הכתובה יכולה וצריכה להוביל, אז אין לו מקום בידיעות ברמה גבוהה יותר מכתב זוטר.

ולאלה מכם שצועקים שיש אתרי סאטירה ברשת -כמובן שיש, אבל דבר ראשון, לא בפורטלים הגדולים. דבר שני, התפוצה של עיתון שבת עדיין מגמדת את זו של הפורטל המצליח ביותר.

אם נוני מוזס (הבעלים של ידיעות אחרונות,למי שלא מעודכן בבראנז'ה) היה יודע שאני קיים, אולי הוא גם היה יודע שאני מתעב אותו, חושב שהוא פלוטוקרט מלוכלך ושאחותו בהמה מבחילה (ועל זה לא הייתי מתערב שאנחנו חלוקים). בכל אופן, אני לא אוהב אותו. אבל העיתון שבראשו הוא עומד, זה שמהווה את הנכס הבולט בותר שלו (לאו דווקא הרווחי ביותר), הוא מוסד חשוב מדי במדינה הזו מכדי שאניח לתיעוב האישי להשפיע על עמדתי בנושא: למען טובת אידיוט אחרונות, החלף מיד את משה ורדי במישהו שעדיין מאמין שלעיתונות הכתובה יש תפקיד בימינו.

ולאלה מכם שתוהים – כן,יש לה, לפחות עד שימציאו איזה גאדג'ט שיתפקד כעיתון נייד, נוח ומתעדכן אלחוטית (ובמחיר הזניח של עיתון).

מצד שני, אם נוני לא יעיף את ורדי, נוכל לצפות בו הורס את ידיעות בעוד כמה צורות, מה שבוודאי יהיה משעשע במידה לא קטנה. עכשיו שאני חושב על זה, תמיד יהיה מי שימלא את החלל שיתפנה על ידי קריסת הבלון של ידיעות, אז אולי לא נורא שוורדי ימשיך לנעוץ בו סיכות. הבעיה היחידה היא שזה יהיה מעריב.