עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

1. אתר מצחיק להפליא שמסתלבט, על אתרי אקטיביסטים שמאלנים (אמריקאים) ובמיוחד על MoveOn.org.

הלאה:

זה עוד לא עלה בוואלה!, אבל יש כמה דברים מעניינים בקשר לפורטר גוס, חבר בית הנבחרים הרפובליקני, הנאמן מאד לבוש, והמועמד הטרי של בוש לראשות הסי,.איי.איי.:

מסתבר שבקטע, שהושאר על רצפת חדר העריכה של "פארנהייט 9/11", מסביר גוס למייקל מור ש"אני היום לא הייתי מתקבל לעבודה בסי.איי.איי בכלל" (הראיון נערך בעת שגוס שימש יו"ר ועדת המודיעין של בית הנבחרים). וגוס עצמו מנמק מדוע:

* שפות – הוא למד שפות רומנס (ספרדית, איטלקית, צרפתית), ואין לו מושג ירוק בערבית ושפות מזרח תיכוניות ואיסלאמיות אחרות.

* היכרות תרבותית עם אותם אזורים (אין לו בכלל)

* כישורי המחשב שלו. חלשים מאד. "הילדים כל הזמן אומרים לי 'אבא, אתה חייב להשתפר על המחשב'", סיפר.

אבל נעזוב את זה. אריק אלטרמן המצוין (מחבר הספר "איזו מדיה ליברלית?"), מביא מאמר מאת מנתח מידע לשעבר בסי.איי.איי,שמעלה (חודש לפני המינוי) הסתייגויות קשות ורלוונטיות ממועמדותו של גוס לתפקיד.

עכשיו, למרות כל אלה, הסיכוי שהדמוקרטים יעשו בעיות בדיון אישור מועמדותו של גוס לתפקיד נמוכים למדי. הסיבה לכך היא שהדמוקרטים ממש, אבל ממש לא ירצו להיראות כמי שמחבלים בעבודה השוטפת של מנגנוני המודיעין בעת כזו. אבל זה מעניין לדעת. אני אישית הייתי יוזם מהלך שבו בהן בתהליך הדיון והן בתהליך ההצבעה על המועמד קמים אחד אחרי השני כל הדמוקרטים ואומרים "אני לא מרוצה מהמינוי הזה מסיבות א, ב, ד וכן הלאה, אבל אני מצביע בעד כי חשוב שלנשיא יהיה כבר ראש סי.איי.איי לעבוד איתו". בלאו הכי ראש הסי.איי.איי זו משרת אמון, וקרי יוכל להחליף אותו אם ינצח.

 קלטתם את הקטנה הזו? מילא נאהד א-ריש – הרבה שרים בהרבה מקומות מתפטרים בגלל בלגאן שהם לא מצליחים להשתלט עליו, ובמקרה שלו זה גם לא אשמתו. אבל השני, נביל קסיס, מספק המחשה למצבה העגום של הרשות הפלסטינית.

אמנם גם אצלנו פרש פוליטיקאי די בולט לאחר שקיבל הצעה עסקית מפתה, אבל במקרה של אברום בורג מדובר היה בפוליטיקאי באופוזיציה, שמעמדו בתוך מפלגתו נחלש קשות ושתדמיתו הציבורית נשחקה קשות עוד יותר. כששר בממשלה, אפילו ממשלת נדמה-לי כמו הרשות הפלסטינית, מתפטר כיד לקבל משרה של נשיא אוניברסיטה, זה אומר דרשני.

עכשיו, לכל אובן לא נכון: נשיא אוניברסיטה זו משרה מכובדת לאללה. אבל אדם לא מגיע להיות שר, בטח לא בקן הצרעות של הפוליטיקה הפלסטינית, מבלי שהעסק בוער בעצמותיו. כשהדברים מגיעים לכדי כך שאפילו הכבוד כבר לא מפתה, אז כנראה שאבד הכלח על אותה ממשלה – ויפה שעה אחת קודם. אולי אחרי שתיפול המוגלה יוכל לצמוח שם משהו בר קיימא.

זה קרה לפני כמה שבועות, אבל עדיין רלוונטי. במהלך מחלוקת מתמשכת על ענייני תקציב אמר כבוד המושל ארנולד שוורצנגר על מחוקקים דמוקרטים שהתנגדו לעמדתו שהם "נקבות" (girlie men). המושל ודוברו סירבו לסגת מהדברים, שעוררו כמובן זעם בקהילה ההומוסקסואלית וגם סתם בקרב אנשים של אחושבים שזה טון נאות.  הדובר הסביר שהאמירה מבהירה את דעתו של המושל על אומץ לבם של המחוקקים המדוברים, שכביכול אינם עומדים במלתם או משהו.

מכיוון שהפנטזיה שלי להביא את היציאה הבאה בג'יי לנו או משהו כזה (או, מוטב, בפנים של הגוברנטור המאוס) לא צפויה להתגשם בקרוב, אחלוק אותה אתכם:

לא ממש מפתיע שאדם, שאיבר מינו הצטמק על פי השמועה מחמת שימוש ממושך בחומרים מלאכותיים לשיפור צורתו החיצונית, יהיה אחוז אובססיה לתדמיתו הגברית.

טוף,הבטח הבטחתי סיכום חווייתי לנאום של קרי. אבל בגלל שהחיים שלי הם הנושא המרכזי ביקום שלי – שהבלוג הזה הוא ביטאונו הרשמי – הסיכום הזה יכלול גם קטעים משאר הערב, ומהערבים הקודמים של הוועידה הדמוקרטית.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני בהחלט מודע לעובדה שלהישאר ער עד הבוקר שלושה מתוך ארבעה ימים ברציפות כדי לצפות בנאומים פוליטיים  שמתנהלים באירוע פוליטי  בעל רמת ספונטניות של טקס החלפת המשמר בבאקינגהם, מעיד על הפרעה נפשית לא קלה, וזה שזו העבודה שלי זה לא ממש תירוץ, כי אני בחרתי לעבוד בתחום כזה.

אבל כן יש ערך מסוים באירועים האלה. במובן מסוים, הם דומים לקאטות – סדרות התרגילים שמבצעים תלמידי אמנויות לחימה "על יבש", כדי להפגין ולשפר טכניקה. אפילו שהאירוע מתוכנן ומתוזמר מהתחלה עד הסוף, עדיין חשוב לראות איך מתפקדים המועמד, סגנו ובמידה פחותה המפלגה כולה בהצגה הזו. ביצוע מתוקתק ומקצועי משאיר רושם טוב. ביצוע חלש…הוועידה של 1968, עם ההתפרעויות והאלימות המשטרתית והבלגאן, חרצו את גורל הדמוקרטים.  לעומת זאת, הופעה חזקה בוועידה יכולה להזניק מועמד – קלינטון טס תוך שבועיים מתחילת הוועידה שלו מנקודה אחת מאחור בסקרים ליתרון מדהים של 29%.

לקרי היתה הוועידה הזו קריטית. מצביעים רבים מדי עדיין לא גיבשו עליו דעה, והפרופיל הציבורי שהודבק לו לא היה מלהיב, בלשון המעטה. אבל גם לדמוקרטים ככלל זו היתה ועידה חשובה. הם היו חייבים למצוא בדיוק את התערובת הנכונה של כעס ונחישות – כדי לא לאבד את אותם מצביעים שחייבים שידליקו אותם ויתנו להם מוצא לרגשות האלה – וגישה חיובית, כדי לא לאבד את המצביעים שהתקפות רבות מדי על בוש יגעילו אותם.

אז מה היה לנו שם? ביום הראשון, אל גור היה לא רע. הביא אותה בכמה בדיחות נחמדות, שהטובה מביניהן היתה שבאמריקה "כל ילד או ילדה יכולים לגדול ולזכות במירב הקולות" (שזה קצת שונה מלזכות בנשיאות. תשאלו את אל). אני אישית הרגשתי שהוא מגזים בכמות הבדיחות בנושא, אבל מכל מה שאני קורא מתברר לי שאני במיעוט.

קרטר היה מצוין,והיה מאד מפתיע לראות אותו מוריד את הכפפות ונכנס בבוש. הילארי היתה בינונית, ואם היא באמת רוצה לרוץ לנשיאות יום אחד, היא פשוט חייבת למצוא מורה טוב לפיתוח קול. כשהיא מגבירה את הווליום, היא נשמעת כמו זכוכית על לוח כיתה. ביל…ביל מלך. פשוט אחד הנואמים הגדולים של דורנו. כל חדר שבו הוא נמצא שייך לו. הנאום שלו היה מצחיק ומשכנע, והוא גם הוריד המון במשקל ונראה פצצה (אני יודע…אני נשמע כמו בת 16 מאוהבת P–: )

ביום השני דרך כוכב חדש בשמי הפוליטיקה הליברלית כשברק אובאמה נתן את הנאום הטוב ביותר של הוועידה. ברק אובאמה הוא מועמד לסנאט ממדינת אילינוי, בעל מוצא מעורב – אבא מקניה, אמא מקנזס. הוא ליברל, הוא לא מתבייש בזה, הוא רהוט,הוא חד, הוא מאד אינטליגנטי… הנאום שלו דיבר בעיקר על אחדות, והדגיש את הדמיון בין תושבי המדינות ה"כחולות" וה"אדומות" (כלומר,דמוקרטיות ורפובליקניות,בהתאמה). הוא אמר, בין השאר, שאנשים לא רוצים שכספי המסים שלהם יבוזבזו – לא על ידי רשויות הסעד ולא על ידי הפנטגון (עקיצה לעבר הרפובליקנים, שטוענים שהדמוקרטים הם אלה שמבזבזים כספי מסים). עוד הדגיש אובאמה שההורים שהוא פוגש יודעים שהם חייבים לחנך (ולא להשאיר הכל לבית הספר, וד"ש לקורא אלי פררה). הוא גרף תשואות אדירות כשאמר ש"חייבים לחסל את ההשמצה לפיה ילד שחור עם ספר ביד מתנהג כמו לבן". אובאמה יהיה (אם לא יקרה שום דבר בלתי צפוי, מלח-מים-טפו-טפו-טפו) בסך הכל הסנאטור השחור השלישי מאז מלחמת האזרחים. לפי האף שלי, זו לא תהיה העמדה הבכירה ביותר אליה יגיע.

באותו יום דיברו גם הווארד דין, שהיה טוב אבל לא קיבל שום אהבה מהקהל, טד קנדי שהיה תוקפני מדי וגם גמגם, ותרזה היינץ-קרי שדי ייבשה ודיברה לפחות חמש דקות יותר מדי.

למחרת היה רק נאום מעניין אחד: זה של ג'ון אדוארדס. עבדכם קרס אחרי יומיים של לילות לבנים, ורק קרא את התעתיק. נאום טוב. הוא דיבר על פערים כלכליים, על שתי אמריקות, על כישוריו של ג'ן קרי כמנהיג,ולפי מה שראיתי לאחר מכן נראה נערי וכובש כתמיד.

ביום האחרון הכל היה מוכן לאיש עצמו. ווסלי קלארק נתן נאום טוב בו הביע כיאות את הזעם שחשו דמוקרטים רבים נוכח התקפות על הפטריוטיות שלהם. ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים (ומי שתהיה יו"ר הבית אם הדמוקרטים ישיגו רוב) היתה חלשה, לטעמי. ההתחנפויות שלה לקהל היה שקופות מדי ושפת הגוף מעט היסטרית.

מקס קלילנד, לשעבר סנאטור מג'ורג'יה, שאיבד שלוש גפיים בוייטנאם והושווה לבן לאדן בבחירות 2002, היה לא רע. הוא מין "בחור טוב" כזה בסגנון דרומי, והוא דיבר בעיקר על וייטנאם. אחריו עלו הילדים לבית קרי. הבן הראשון נתן טאץ' יפה כשתיאר את הכישורים הדרושים להיות אבא טוב בבית מעורב (הבנים הם של תרזה מנישואין ראשונים,הבנות של קרי מנישואין קודמים), וגרם לם להישמע כמו התכונות הדרושות ממנהיג לאומי.

לאחר מכן עלו הבנות, ואחת מהן שיתפה אותנו בסיפור שאני לא יודע אם להגדירו מטריד או נוגע ללב. מסתבר שיום אחד יצאו בני המשפחה לשיט, ואחת הבנות הביאה אתה את אוגר המחמד שלה. הכלוב עם האוגר בתוכו נפל מידי הילדה לתוך המים. קרי הוריד את מקטורנו, זינק למים, חילץ את המכרסם מטביעה והחל לבצע בו החייאה. לסיום סיפרה אלכס קרי שהשמועות על כך שההחייאה כללה הנשמה מפה לפה א-י-נ-ן נכונות. מוזר, לא ברור, אבל מאד אנושי בדרך כלשהי.

סרטון הווידאו היה מאד דרמטיש, מאד אמריקקי, ורבים תהו מדוע לא הוזכרו בו, אפילו ברמז, 20 שנות שירות בסנאט. הם הוזכרו בנאום, אבל יש כאלה שיתלוננו על כל דבר. על הנאום עצמו כתבתי באריכות בוואלה!, ונותר רק להזכיר פאשלה שאירעה עם תום הנאום, שיש לדמוקרטים מזל גדול מאד שאירעה רק ב-CNN:

איך שנגמר הנאום, וקרי ירד להתחכך בקהל, החלו כמובן הבלונים לזרום מהתקרה. אבל כנראה שזהלא קרה מספיק מהר. לא היינו יודעים על זה אילמלא, משום מה, חיברו CNN את מנהל האירוע, דון מישר, שנשמע אומר דברים הבאים:

"קדימה בלונים, עוד בלונים, איפה הבלונים? חכו עם הקונפטי, עוד בלונים, קדימה בלונים, מה קורה עם הבלונים? אין מספיק בלונים, קדימה קונפטי, קדימה בלונים, עוד בלונים, כל הבלונים, אין מספיק בלונים….What the FUCK are you people doing up there?!?

כאמור, זה קרה רק ב-CNN, ורוב מכריע של האמריקאים ראו את הנאום ברשתות הגדולות, אז זה עבר בשקט. כעבור כמה דקות כבר התלוננו פרשני CNN שהם טובעים בבלונים.

זה הסיכום שלי (ערוך וטיפ-טיפה מעוקר מהערות "אישיות מדי") לנאום של קרי.

סיכום חווייתי,עם כל מיני פרטים משעשעים, יותר יעלה מאוחר יותר, או מחר.

עדי רובינשטיין, עמיתי המופרע והמוכשר מוואלה! ספורט, מביא היום כתבה בונבון על על נבחרת עיראק בכדורגל, שעושה חיל באליפות אסיה ועלתה לרבע הגמר, על חשבון ערב הסעודית.

ואם לא די בכך, מסתבר שיש גם עלילת משנה, שבה הקהל הסיני (שמארח את האליפות) אימץ לחיקו את הנבחרת העיראקית, בשם העיקרון הכללי שזה יהיה דבר חיובי אם עיראק תצליח. בזכות הג'סטה המרנינה זוכה עיראק לתנאים של נבחרת ביתית, ובתום משחק הניצחון על הסעודים ("השחצנים", כתיאורו של קשבנו לענייני אליפויות איזוטריות רובינשטיין) העיראקים גוללו שלט ענק בסינית שעליו נכתב "תודה רבה מנבחרת עיראק". הסינים השתוללו כאילו הנבחרת שלהם לקחה המונדיאל, אבל העיראקים עצמם, לדברי עדי, נשארו מאופקים יחסית כדי להפגין שלדעתם זה לא סוף הסיפור.

בקיצור, אחלה אחלה סיפור, ויש גם השלכות מעשיות:  האם זכייה של נבחרת עיראק באליפות אסיה תהווה מנוף לגיבוש לאומי שיאפשר להדביר את הטרור, לתת לגיטימציה לשלטון של הממשלה הממונה ולקיים בחירות? קשה להאמין, אבל אם יש בנבחרת כמה סיפורים מרגשים ככה, נגיד על סוני ושיעי (וכורדי גם, אם כבר פנטזיה) שההורים שלהם רצחו אחד את השני אבל הם ידידי נפש, אז מי יודע? רק טיפש יזלזל בכוחו של הספורט כבורא מיתוסים.

אני יושב פה בבית ומחכה לאנשים מהמפקד הלאומי (הדבר הזה של עמי איילון וסרי נוסייבה, לא מאשים אתכם שכמעט שכחתם) שיבואו לתלות לי על המרפסת שלט של "נפרדים מעזה לשלום". מרגש, נכון? המון השפעה יש לשלט כזה. זה גם נורא מקורי. <\סרקזם> אז למה בכל זאת הסכמתי? כי זה יותר טוב מכלום. וכי הם ביקשו.

אבל זה רק ממחיש כמה שאנחנו (אסמול, מחנה השלום, פושעי אוסלו, איך שתרצו) נהיינו עלובים בכל מה שקשור למשיכת תשומת לבו של הציבור למאבקינו השונים. אפילו ההמצאות שלנו כבר משמשות את המחנה השני, וזה כבר ממש מרגיז.

כי שרשראות אנושיות, כמו זו בה עמדו אתמול עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות, הן המצאה של השמאל. נגד איידס, נגד המלחמה בעיראק, נגד כל מיני דברים. ופתאום באים אלה מהצד השני, המתנחלים, תאבי הכיבוש כביכול, וגונבים לנו את הרעיון.

אבל אתם יודעים מה? טוב מאד. מכמה סיבות: קודם כל, אולי זה יזכיר לנו לצאת מהשאננות שלנו, להפסיק עם העצרות הפתטיות בכיכר רבין (אלה שאנחנו בודקים מי שר בהן, כדי לדעת אם שווה לבוא) ולהכניס קצת פלפל, קצת דחיפות לאקטיביזם שלנו. גם האקטיביסטים האמיתיים, אלה שמקבלים מכות ליד הגדר, כבר מעלים עובש. זה כבר לא מזיז לאף אחד. צריך לחשוב על דרכים ללכוד את הדמיון של מי שעדיין לא מסכים איתנו, ובשביל זה צריך לנסות לחשוב כמוהם, דרך העיניים שלהם.

וזה מביא אותנו לסיבה השנייה שבגללה טוב שאכלנו את הלב אתמול. העורכת שלי היתה אתמול בירושלים, והיום בבוקר היא אומרת לי "הם נראו כל-כך נחמדים". אכן, טוב להיזכר שהאנשים האלה, שאנחנו נהנים לקרוא להם בינינו לבין עצמנו מתנחבלים, ושאנחנו סבורים באמת ובתמים שהם מהווים את המכשול העיקרי לשיפור המצב, הם לא מפלצות. אין להם קרניים על הראש ורובם לא עושים את מה שהם עושים מתוך שנאה אלא מתוך אהבה.

זה לא אומר שהם צודקים, אבל זה אומר שקצת אמפתיה לא תזיק. גם אם צריך, למען טובת הכלל, לעקור כמה אלפי אנשים (עשרות אלפי, בסופו של דבר) מבתיהם, זו עדיין טרגדיה ענקית. האנשים האלה נלחמים לא רק על השקפת העולם שלהם, אלא על הבתים שלהם.

לפני כמה שבועות פורסם טור של גדעון לוי שבו הוא טען שלא מגיע פיצוי למתנחלים שיפונו מבתיהם, כי היה עליהם כביכול לדעת שבסוף נחזיר את השטחים, למרות שממשלות ישראל שלחו אותם לשם. מעבר לטיפשות הלוגית-חוקית שביציאה הזו, נחשפה אצל לוי הרבה איבה פנאטית, שממש לא מחמיאה למי שעשה את שמו מהזדהות עם סבלם של אנשים, גם אם הם פלסטינים. שורש הרשע הוא הכחשת סבלם של אנשים, גם אם מדובר באנשים שטועים, וגם אם הסבל שלהם מקורו בטעות שלהם עצמם.

יפה לשמאל שהוא ער לסבלם של הפלסטינים, אבל הניצחון האמיתי יבוא כשהוא יהיה ער גם לסבלם של בני עמו. צריך לפנות את התנחלויות הרצועה, וצפון השומרון ובסופו של דבר עוד כמה וכמה (מי אמר תפוח ולא קיבל?), אבל אסור לעשות את זה בשמחה לאיד. אסור לעשות את זה בקטנוניות ובהתחשבנות על כל שקל.

כי רק כשנבין למה המאבק של האנשים האלה נגד פינויים מבתיהם מעורר כל-כך הרבה סימפטיה, נצליח גם לחשוב על דרכים יצירתיות וקולעות להסביר למה חייבים לעשות את זה בכל זאת.

יאללה, איפה החננות של עמי עם השלט?

——————————————————————–

* פורסם במקור בוואלה! חדשות ב-26/7/04

"בחו"ל, אני בחיים לא מתנהג\ת ככה. בחו"ל אני מייצג\ת אותנו בכבוד".

מכירים את הפרסומות המעצבנות האלה? לכאורה, מטרה נעלה – למנוע את הפדיחות שגורמים לנו כל מיני חוליגנים שמשתוללים בחו"ל וגורמים לזרים לתעב ישראלים באשר הם. אבל מה זה לעזאזל הקטע הזה, שבחו"ל אסור אבל בארץ מותר? לא עובד ככה. או שאתה בנאדם, או שאתה לא. אם אתה שמגג גס רוח בבית, אז זה יברח לך גם בחו"ל. ואם תבלה את כל הטיול בחו"ל בלחץ אטומי פן תסגיר את בהמיותך, אז בשביל מה בכלל לנסוע?

לא ככה?

טוף, נעדרתי מספיק זמן, אתם לא חושבים?

אם אתם קוראים את המלים הללו, וקראתם אותי כאן בעבר, אולי אתם תוהים למה, ואז מן הראוי שאסביר לאן לעזאזל נעלמתי לקומץ קוראיי המובחר. בחלקו של דבר זה בגלל שהייתי עסוק נורא, בין השאר בלארגן לעצמי חתונה אלטרנטיבית די מגניבה ביער בן שמן (לצוער החוקר עם הזין הקטן וחבר מרעיו הקלגסים – בעסה לכם שלא באתם. היה פצצות. תמונות ברשת מתישהו בקרוב).

אבל לא בזה העניין, כי עדיין מצאתי זמן לכתוב די הרבה בפורום האמריקאי של הסופר אורסון סקוט קארד. קארד עצמו הוא פוץ לא קטן כשהוא לא כותב רומנים שחלקם ממש טובים, שכן הוא שמרן ומתלהם ולאומן עד כדי גועל, אבל מערכת הפורומים שלו מעולה והדיונים שם ברמה, גם אם עקב שנת הבחירות הטונים גבוהים והאדיבות במינון צנע.

בחלקו של דבר זה בגלל באג מסתורי שתקף לי את המחשב ומונע ממני לכתוב באקספלורר בעברית. אני יכול לשדרד (ההיפך מלשדרג) לאקספלורר חמש, או לעבור למוזילה, אבל אז זה לא מסתדר עם הממשק של רשימות בכלל. בקיצור, זה הופך כל פוסט וכל תיקון קטן של פוסט לסחבת של קופי-פייסט.

אבל בחלקו הלא מבוטל זה בגלל שאיכשהו פחת הלהט העיתונאי שלי. כשהיו לי דברים חמים אז כתבתי אותם בשביל הפורטל שמשלם לי את השכ"ד, וגם אם לא יכולתי שם להביע את דעתי האישית בחופשיות כמו פה, בכל זאת לא היה לי מספיק דחף.

אבל לכל בית זונות יש סוף (ותשאלו את יריב ברוכים), והנה אני חוזר. אני אשתדל להתגבר על מכשלת הווירוס התמוה (מישהו מכם שמע על דבר כזה???) ועל שאר התירוצים ולספק לכם פנינים שבגלל שיקולים מערכתיים וחשש למשוא פנים כבד לא יפרסמו בוואלה!, וכמובן הפניות לדברים שלי שם.

כפי שאתם בוודאי רואים גם השם של הבלוג השתנה, והקרדיט עליו מגיע לידידי הטוב והשרוט ערן ורד, שבימים אלה סובל גם הוא מהתנכלות הקלגסת (מסיבת הקווירפאדה בפלורנטין, אם שמעתם, זו שפוצצו). ולכן מצווה על כל אנשי שלומי להחזיק לו ולידידיו הנרדפים עמו אצבעות, שייסגר להם התיק בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן. בכל מקרה, אם כל הכבוד ל-flower power, נראה לי שהשם הזה קצת יותר מתאים. מה תגידו?

בקיצור, הנה חזרתי, ואם אתם כמהים לקצת בשר ולא רק ליבבות שלי על כמה קשה לי לנסות להיות בלוגר ראוי לשם, תנו קפיצה לוואלה, תקראו את המאמר (http://news.walla.co.il/?w=//570656) החדש שלי על תופעת מייקל מור (ביקורת אישית יותר על הסרט עצמו אני מבטיח כאן בימים הקרובים), ואשמח אם גם תגיבו. יאללה ביי.

במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, באייטם של שמעון שיפר (עמוד 3) נמצא גם הציטוט המרנין הבא:

"אני מסתכל בתימהון, גם מתוך דאגה, על הנכונות לשקר ביודעין".

הדובר? כבוד ראש הממשלה, אריאל שרון כמובן.

"תגידו, הוא כבר הפסיק לשקר?"

– דוד בן גוריון, על אותו אריאל שרון, מתישהו בשנות ה-50.

צריך לדעת ממי לצטט

ואם כבר בביקורת עיתוני השבת עסקינן, קלוט קלטו עינינו שתי פאשלות בענייני מקורות, מצד אנשים שבאמת צריכים להיטיב לדעת.

מאיר שלו, בטור שלו, מלעיג על יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שלדבריו פיזז בצורה מביכה ברדתו מן הבמה לאחר הדלקת המשואה בטקס יום העצמאות. אין לי בעיה על ירידות לעבר רובי, שהוא באמת איש נלעג משהו, למרות שאני אישית חושב שזכותו להקדיש את המשואה שלו למי שבזין שלו. הבעיה היא שמאיר שלו, בלעגו על ריבלין, ציטט שם את הפסוק מספר שמואל ואמר שהוא "נגלה כהיגלות נגלות אחד הריקים".

את המשפט הזה אמרה מיכל בת שאול על דוד מלך ישראל, שפיזז לפני ארון הברית בדבקות חושפת חלציים שהסופר המקראי דווקא רואה בעין יפה. ומיכל עצמה, כעונש על הסנוביות שלה, "לא היה לה ילד עד יום מותה". אז פעם הבאה, מאיר, שקול ציטוט.

80 שנה? לא בבית ספרנו

הפדיחה השנייה שייכת לב' מיכאל, יהודי מאמין שמשום מה נפל בפח מרוב התלהבות מהרטוריקה שלו עצמו, שסבבה במקרה זה סביב המספר 80, וטען שהבית השני עמד על תילו 80 שנה. לא היא! הבניין המשופץ של הורדוס עמד אמנם כ-80 שנה, אבל למרות יופיו המרהיב של אותו בניין, הקמתו אינה מציינת את תחילת העידן המכונה בית שני, שנמשך מסביבות 500 לפני הספירה עד 70 לספירה – פי 7 מכפי שסופר מיכאל שלנו. אז ב', שקול שנים.

שנו כבר חכמים, שאי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. אחרי שלוש שנים וחצי, מבינים כבר רוב האנשים שנשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, הוא לא התכשיט הכי מבריק בקופסא. רוב האנשים, במיוחד בישראל, כבר מבינים גם שלמרות כל הרטוריקה על התמדה ונחישות, ההרפתקה בעיראק מידרדרת במהירות, ושבסוף כל השרירים שמפעילים הנחתים בנג'ף ובפאלוג'ה, הם יצטרכו לאמץ את הפתרון העזתי של אריק שרון.

עם זאת, ניכרת בציבור הישראלי, במיוחד זה שאינו "סמולני" חלילה, אהדה גדולה לאיש העילג מטקסס, ורצון לראות אותו ממשיך בתפקידו. יש רבים מבין אלה שמבינים שבוש אולי קצת אהבל, אולי עושה שטויות ומוביל את ארצו לאסון מיותר בתכלית, אולי מערער את הסדר העולמי, אבל כל זה מתגמד לעומת העובדה, הבלתי ניתנת לערעור כביכול, שהוא "טוב לישראל". הוא "חבר שלנו".

זה לגיטימי (אם גם לא רחב אופקים במיוחד) לראות הכל רק דרך הפרזימה הצרה וקצרת הטווח של "טוב ליהודים". אבל זהו, שהוא לא כזה חבר שלנו. לא כל מי שכל הזמן נחמד אליך הוא חבר, ולא כל מי שלפעמים מקשה עליך הוא שונא. לפעמים זה בדיוק להיפך. זה שמעודד אותך בדרכך לתהום הוא כל מיני דברים, אבל חבר הוא לא. לעומת זאת, זה שתופס לך בזרוע ומטלטל אותך מההלם לפני שאתה מגיע לשפת הצוק הוא אחלה חבר שבעולם, גם אם באותו רגע הוא ביאס לך את השאנטי.

בתורת הטיפול בהתמכרויות מוכר המושג enabler. פירוש המלה הוא "מאפשר" והאנאייבלר הוא זה שמאפשר לך להמשיך את ההתמכרות. הוא זה שאצלו אתה מזריק, או זה שלוקח אותך כל הזמן לבארים, או זה שכל הזמן מלווה לך כסף, בלי לשאול יותר מדי שאלות.

לישראל יש התמכרות חריפה לשטחים שכבשה ב-1967. כמו כל התמכרות קשה, גם זו פוגעת בתפקוד התקין ומשתלטת על החיים. חבר טוב של אדם מכור הוא זה שלא עושה לו הנחות, לא אומר לו שזה בסדר ולא מתעלם כשהוא חותך פינות. בוש, לפחות נכון לעכשיו, עושה את ההיפך מזה.

אמנם, צריך לתת גם לבוש את הקרדיט המגיע לו. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שהעלה על דל שפתיו את המונח "מדינה פלסטינית", ועל כך תהיה תודת ההיסטוריה נתונה לו. אבל בוש טוב מאד בהתעלמות ממשמעותן של מלים. מדינה פלסטינית היא חסרת משמעות אלא אם כן יש לה רצף טריטוריאלי. עם הנתק מרצועת עזה עוד אפשר להסתדר איכשהו (מנהרה, גשר, אללה יודע), אבל לפחות ביהודה ושומרון חייב יהיה להתקיים גוש אחיד. אם פלסטיני לא יוכל לנסוע מבית לחם לג'נין בלי לעבור דרך מחסום או לנסוע שעתיים כדי לעקוף גושי התנחלות, אז אין מדינה פלסטינית. אם משאירים בכוח את האנשים הכי קיצוניים מהצד שלנו בלב חברון ובפאתיה, לא יהיה שלום. כנ"ל אם משאירים 400 אלף פלסטינים חסרי זכויות בתחומי מדינת ישראל. למי שרוצה למנוע את קיומה של מדינה פלסטינית, ורוצה להימנע משלום עם העם הפלסטיני, אין פה בעיה. לרוב אזרחי מדינת ישראל יש.

יכול להיות, כמו שכתבו כבר לפניי, שבוש מוכן לקבל כביכול את גושי ההתנחלות של שרון לעת עתה, ובלבד שההתנתקות מעזה תבוצע, ושבבוא הזמן הוא יסביר לשרון או ליורשו שגם על חברון וקרית ארבע הוא יצטרך לוותר. אבל כל אלה הן השערות. מה שידוע הוא ש"החבר הכי טוב" שלנו שמע אותנו אומרים שבכוונתנו להמשיך לדפוק לעצמנו כל סיכוי להיחלץ מן ההתמכרות לכיבוש, ולא אמר דבר.

אדם ששומע אותך דופק לעצמך את החיים, טופח לך על השכם ומחייך כאילו הכל בסיידר, הוא או מלקק תחת או מישהו שמנצל אותך. אף אחד מאלה לא עונה להגדרה "חבר".