עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

ראיתם את זה? באו הקלגסים לחפש סמים אצל אחיו הגדול שחזר מהודו (בבית של ההורים), ובדרך מצאו הוכחות שהבן הצעיר הומו. אז לא רק שהם לעגו לו וגרמו לו להתחנן שלא יספרו להוריו, אלא שאחד הקלגסים המלוכלכים גם הפר את הבטחתו וסיפר לאבי הנער, ובכך הרס את חיי המשפחה שלו באופן די ממצה.

מילא שלדעת המערכת המשפטית המפוארת בישראל, מגיעים לקרבן רק 30 אלף שקל על הפרת זכויות בסיסית וחמורה ביותר. מה שבאמת מדאיג הוא שהגענו לשפל כה חמור בתפישה של חובת הדיווח של השלטון לאזרחיו, עד שמח"ש מרגישה שהיא יכולה פשוט לירוק לנו בפנים: "אנחנו לא מצליחים לאתר את הבנאדם. כן, הוא שוטר. כן, הוא עסק בהוצאתו לפועל של צו חיפוש חתום. כן, המשטרה נוהגת לרשום בדיוק מי מבצע צעדים שכאלה. למרות כל אלה, ולמרות שזה יכול להיות רק אחד משלושה או ארבעה קלגסים מלוכלכים שביצעו את החיפוש – למרות כל אלה, "אנחנו לא מצליחים לאתר את הפושע".

אתם יודעים איך קוראים לזה, כשהנמנים על ארגון מסוים מסוגלים לבצע פשעים לאור היום, מבלי להיתפס, בגלל שקיים קוד של שתיקה שאין למערכת נכונות לפצח? פשע מאורגן. מאפיה. לחובבי ה'אנר בוודאי לא נחדש הרבה כשנספר שלקוד השתיקה קוראים אומרטה.

הפעם זו לא רק המשטרה. הפעם זו קנוניה בין מח"ש, השייך למשרד המשפטים, לבין הטינופות שמכתימים את הצבע הכחול. מח"ש פשוט מסרב להגיש כתבי אישום נגד כל השלושה או הארבעה עד שמישהו מהם ייחליט שהוא לא מוכן לאכול אותה למען המניאק. אבל אתם יודעים מה? אפילו לא צריך את זה. הקורבן ראה מי מסתודד עם אבא שלו ולוחש על אוזנו. האב בוודאי יודע, ולמרות שהוא הומופוב ניתן מן הסתם לגרום לו לזהות את הפושע. אבל מח"ש פשוט לא מעוניינת. היא רק רוצה שכל הסיפור ייעלם, והמערכת מוכנה לשלם טיפה בקשיש לשם כך.

אבל לי זה לא מספיק. אם הבחור מוכן להסתפק בסכום הזה, זה עניינו. אבל העובדה שחלאה עדיין לובש מדים ורשאי להתערב לי ולכם בחיים בהתרעה של רגע בלי הרבה עיכובים – זה עניין שלי. אם מח"ש לא מוכנה לעשות את הצעדים הפשוטים הדרושים למציאת החזיר המרופש שעשה את זה ולניפויו מכל שירות ציבורי, אז אין לה זכות קיום. אם המדינה לא תגן עלינו מקלגסים חסרי מעצורים, אנחנו נעשה את זה לבד. אם משטרת ישראל לא רוצה לפקח על עצמה, שתיקח בחשבון שיותר ויותר מאיתנו יתייחסו אליה כאל כוח אויב.

אז לזה שיודע לכתוב, ולזה שיודע לקרוא, ולשאר החברים לבית אהרונישקי: אני כופר בזאת בלגיטימציה שלכם, עד שתוכיחו שאתם ארגון לשמירת חוק ולא כנופיית פשע מאורגן שמקיימת קוד שתיקה כדי להגן על עברייניה העלובים..בפעם הבאה שתעצרו אותי בדרך, או תרצו להיכנס אליי הביתה, או תרצו שאגיד לכם מה השעה – תחשבו טוב טוב אם יש לכם מספיק ציוד מגן וגיבוי. מאד יכול להיות שאשתף אתכם פעולה – אם ככה ייראה לי נבון לעשות – אבל יכול להיות גם שלא, ולעולם לא תדעו מתי אחליט שלא. לא תקבלו עוד אזהרה. 

למלים יש משמעות. אי אפשר לזרוק אותן לחלל האוויר כשנוח, ולהתעלם ממשמעותן כשלא נוח. קחו למשל את המלה דמוקרטיה. דמוקרטיה הפכה למפלט האחרון של מצדיקי ההרפתקה האומללה הזו בעיראק, לאחר שהתגלה כזבו של טיעון הנשק להשמדה המונית. "באנו להשכין דמוקרטיה בעיראק", אמרו האמריקאים.

מבחינה צבאית אין כאן כוחות. גם הכוחות הדלילים מדי של ארה"ב יכולים למחוץ את ההתקוממות העיראקית הזו – לפחות כל עוד היא לובשת מתכונת צבאית מפורשת. אבל למחוץ התקוממות עממית נרחבת זה לקסיקון של כובשים, לא של בוני אומות ומשכיני דמוקרטיה. אם האופציה היחידה להרגעת עיראק היא צבאית, אז גם אם האמריקאים ינצחו, הם יפסידו.

ואלה לא החדשות הרעות באמת. החדשות הרעות באמת הן שלאור ההתקוממות של מוקתדא א-סדר, עולה עוד יותר קרנו של איש דת אחר – האייתוללה הגדול עלי אל-סיסטאני. מי שחושב שהוא האיש הטוב בסיפור הזה, שיחשוב שוב.

ולכן, בגלל שלמלים יש משמעות, יש גם משמעות לכך שבימים אלו נקברת קבורת חמור הטענה המובילה של האמריקאים לגבי ההתנגדות המזוינת לנוכחותם בעיראק. עכשיו מוביל את ההתקוממות אדם (א-סאדר) שאביו הוצא להורג בידי סדאם. עכשיו הצטרפו למעגל הלוחמה מספרים ניכרים של שיעים, שהיו אמורים להיות בצד של האמריקאים, או לפחות לא נגדם. עכשיו זה כבר לא רק המשולש הסוני, וכבר לא רק "נאמניו הממורמרים של המשטר הקודם". עכשיו אמריקה בבעיה, ולא רק היא.

* פורסם בוואלה! חדשות, 8/4/2004

והנה ההוכחה שראוי לו לבלוגר להקדיש יותר זמן לשיטוט בבלוגים האחרים שבאתר המארח אותו. עד כה חשבתי שאני היחיד ב"רשימות" שכותב על פוליטיקה אמריקאית. היום, אחרי שבמקרה הראו לי את טורו המצוין של יואב קרני בעיתון גלובס, למדתי שלא רק שאני לא היחיד, גם בכלל לא בטוח שאני הכי טוב. אז מי שרוצה עוד קול אינטליגנטי ורהוט על הנושאים הללו, מומלץ לו בחום להציץ בבלוג של כתב החוץ הוותיק והמשובח,ששמעתי את שמו לרוב במהדורות חדשות למיניהן אבל רק עכשיו זכיתי ליהנות מכתיבתו.

עיון חטוף בטוריי יגלה שאריאל שרון, ראש ממשלתנו החשוד בפלילים, הוא לא האדם החביב עליי ביקום, וזאת בלשון המעטה גורפת. עם זאת, לא יכולתי להימנע מתחושה של בחילה כשצפיתי (בעל כורחי, במסגרת העבודה) בתוכנית "משעל חם" בערוץ 2 אמש.

כשמראים בטלוויזיה את הקלטות של גלעד שרון אצל דוד ספקטור, או כשמספרים לנו בתקשורת על קלטת שבה נשמע שרון אומר לאפל "האי בידינו", זה רלוונטי לעניין הציבורי, ואין עם זה שום בעיה. אבל לשדר הקלטה, של שיחה בין שרון לאפל, שכל עיסוקה גרגרנות – על זה באמת צריך לשאול (בחיקוי מאנפף של שרון): תגידו, אתם השתגעתם??

למי שהתמזל מזלו ולא ראה: משעל הודיע, בהבעה זחוחה, שיש בידי התוכנית קלטת שבה נשמעת שיחה פרטית בין ראש הממשלה לקבלן. ואכן, נשמעה שם שיחה פרטית בהחלט, בה משתפך אפל באוזני שרון על מעלותיה של איזו מסעדת נקניקים יוקרתית (בחיי, ככה נאמר), שבעליה טענו כי פגשו את שרון ואף הצטלמו עמו בחו"ל, ולראיה התמונה תלויה במסעדתם. בסיום הקטע הגסטרונומי מדגיש אפל כי המסעדה היא "גלאט כשר", וכאשר חוזרת המצלמה מתמליל ההקלטה למשעל, הוא פונה לסניגורו של אפל, שישב באולפן, ואומר לו, בנימה זחוחה ולגלגנית "לא סתם כשר, אה? גלאט כשר!"

נו אז? מה לעזאזל עניין הציבור בקשקוש הזה? מילא להקליט דבר כזה – כשהמשטרה מאזינה למישהו, אין לה ברירה אלא להקליט הכל. מילא לתמלל את זה – אולי בשלב אחר של אותה שיחה כן נאמר משהו חשוב. אבל לשדר את הקטע המסוים הזה בטלוויזיה? למה מה קרה? מה, רק בגלל שמתנהלת חקירה נגד אדם אז זכותו לפרטיות כלשהי מתפוגגת? אפשר ללעוג לעצם העובדה שפרטיותו נרמסה?

אבל האמת העצובה היא שאין מה להתפלא. המשטרה והפרקליטות משתמשות מזה זמן רב בטקטיקה של הדלפות – חוקיות ולא חוקיות כאחת – על מנת להלך אימים על חשודים ונאשמים, לדכא את רוחם בפגיעה זו בפרטיות ולנהל נגדם חזית שנייה – בתקשורת – נוסף על זו שמתנהלת בבית המשפט. ניצב משה מזרחי אומר לכם משהו?

סיפור אישי קטן: פעם נעצרתי בשל ביצוע עבירה פלילית (שאודותיה סיפרתי כאן פעם). במהלך החקירה, מצאה משטרת ישראל לנכון להוריד ולהדפיס אלף עמודים של שיחות פרטיות שניהלתי עם חברים באמצעות תוכנה פופולרית למסרים מיידיים. במהלך ההמתנה לאחד מהדיונים בבית המשפט ניגשה אליי התובעת וסיפרה – בחיוך מלא לעג – עד כמה התרשמה מכישורי הבישול שלי, כפי שתועדו בשיחה על איזו ארוחת ערב שבישלתי לכמה חברים.

לארוחה הזו לא היה כמובן שום קשר לחקירה, וכל מה שרצתה התובעת היה לדכא אותי באזכור של חוסר האונים שלי נוכח הפשפוש בחיי הפרטיים, ולהזכיר לי שבתוקף תפקידה היא גם זכתה לאונן על כמה שיחות אישיות יותר שניהלתי. באותו שלב כבר קשה היה להעמיק את הבוז שחשתי כלפי רשויות אכיפת החוק, אבל היציאה הילדותית והמבחילה הזו הצליחה במשימה.

נדמה לי שכל בר דעת מבין כי אפילו בתרבות הפפראצי האייטם הזה, על אפל ושרון ומסעדת הנקניקים, בקושי ראוי להופיע בתוכנית רכילות סוג ז' – הוא פשוט לא עסיסי מספיק. אין בו שום דבר מעבר לעובדה כי התקיימה חדירה בכפייה לשיחה פרטית. אז איך זה שהאייטם החדשותי המסעיר הזה בכל זאת שודר בפריים טיים, בתוכנית המתיימרת לעסוק בעניינים שברומו של עולם?

התשובה, למרבה הצער, פשוטה. על אף שלתוכנית של מר משעל תחקירנים נהדרים, המביאים לא אחת סקופים של ממש, מר משעל עצמו אינו אלא צהובון מהלך, שכל מטרתו היא בידור זול. זהו האיש שבתגובה למרואיין, שאמר לו "מה, אתה עושה שואו על חשבוני?" הטיח "כן, אני אעשה שואו על חשבונך", ולא הבין לרגע מה לא בסדר בזה. אליבא ד'משעל, הוא המוציא להורג בתיאטרון ההשפלות הפומביות, ומה בעצם הטעם לחייו אם לא ישעשע את ההמונים על חשבון זולתו? הרי להרוויח את לחמו בכבוד הוא לא יודע.

קראתם את המאמר של שי גולדן, בו הוא מקבל את מותו הקרב בפיגוע? צודק הבנאדם. מבטא את המחשבות הכמוסות של כולנו, רק עושה את זה יותר טוב מרובנו, כי קולמוס שופע כל טוב לו. התמיהה היחידה היא על העיתוי.

אפשר היה לחשוב, למקרא חרדותיו המובנות של ידידי שי, שגורלנו נגזר רק היום. אפשר היה לחשוב שעד כה נהנינו מתוחלת חיים ארוכה, ואף צל של מופרעות רצחנית לא העיב על שמש קיומנו.

האמת, כמובן, הפוכה. מזה שנים אחדות אנחנו דומים לארנבונים השמנים, שגיבורי "גבעת ווטרשיפ" פוגשים במהלך נדודיהם. הארנבונים הללו מנהלים חיים נהדרים ושופעי גזרים וחסה לרוב – חוץ מהעובדה שמדי פעם אחד מהם נעלם. נלקח. נקטף בדמי ימיו. בניגוד לאותם ארנבונים, הפתרון שלנו פשוט למדי, הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לנקוט בו.

עם זאת, ולמרות כל הרצון להאמין במחר חדש ובניצחון התבונה והשפיות, האמת היא שגם נסיגה מכל השטחים הכבושים לא תבטיח את שלומנו באופן מוחלט. שי גולדן בעצמו אומר שאפשר לסמוך על המלה פסיכופתים כמו עבד אל-עזיז אל-רנתיסי ומרעיו, ואני מסכים איתו. כשהם אומרים שאשדוד ועזה היינו הך לדידם, אני מאמין להם. כשהם אומרים שכל ריבונות שלנו, בין הים לירדן, מהווה כיבוש בעיניהם, על כל המשתמע מכך – אני מאמין להם.

לכן גם אני, שמתעב את ראש הממשלה הנוכחי וסבור שרק נסיגה חד צדדית פחות או יותר לקווי 67' תפתור את הבעיה, סבור שגם הפתרון הזה לא יהיה מושלם – לפחות לא מיד. גם אחרי שנעזוב את הפלסטינים לנפשם, עם רובם אכן יהיה לנו שלום, אבל לא עם כולם. יהיו מהם כאלה שיסרבו לעזוב אותנו. יהיו מהם כאלה שיגלו שאין להם קיום ללא המלחמה בנו, השנאה כלפינו, הנקמה האינסופית בנו. פסיכוזה שכזו. קיבעון מחשבתי. תקראו לזה מה שתקראו, להכחיש שזה קיים – בדיוק כמו שזה קיים אצל הפסודו-נאצים מהצד שלנו – זו היתממות אובדנית.

לכן אני לא מרגיש חרדה יוצאת דופן לאחר מותו (בשעה טובה ומוצלחת, כן יאבדו טרוריסטים מלוכלכים, מעוותים ומחליאים) של כבוד השייח' אחמד יאסין. כן, יש מתיחות טיפה יותר גבוהה, אבל לא הבדל מהותי. אם יש דבר שמצטיינים בו אנשים, שהחג הלאומי שלהם זה "יום הזעם", זה למצוא סיבות לזעום ולנקום. הפיגוע הבא היה קורה בכל מקרה, גם אם הצייצן הנכה היה ממשיך לנשום את האוויר שלי.

הבעיה היחידה היא שהחיסול המוצדק הזה לא יקרה כחלק ממהלך רחב יותר. חיסול התשתית הארגונית וההנהגה של החמאס צריך לקרות כחלק ממהלך מהיר של נסיגה, לא כאפיזודה מני רבות במלחמת התשה מעגלית. אם היינו מחסלים את יאסין, רנתיסי ואולי עוד כמה אנשים שמותם באמת ישנה משהו, ואז נסוגים תוך חודש לכל היותר מרצועת עזה, היה בכך טעם. המציאות החדשה של הנסיגה היתה מקהה אצל רבים את הלם החיסול, ונותנת לעולם כולו משהו חדש להתעסק בו (כמו איך לדאוג שהפלסטינים לא יגוועו ברעב לאור ההתנתקות וסגירת המעברים לתקופה כלשהי).

מכיוון שזה לא יקרה, מפני ששרון לא באמת מתכוון להתנתק משום דבר, נותר לנו רק הסיפוק הערטילאי על כך שמנוול אחד קיבל את שלו, לפני שמחזירים את הגוף והנשמה לכוננות ספיגה.

באחת הרשימות הקודמות תקפתי בחריפות את הרב עובדיה יוסף בגלל פסיקה של הבן האידיוט שלו, לפיה אסור לחיילים שומרי מצוות לאכול בצבא מבישוליו של טבח דרוזי או עולה חדש. הנחתי שיענקלה לא יפתח את הפה בלי להיות בטוח שדבריו מקובלים על פאפא. אז הנחתי. עובדיה תקף בחריפות את דברי בנו, הבהיר שמותר גם מותר לאכול מבישולי הטבח הדרוזי והרוסי, וחתם במלים "אם לא יודע הלכה, שישתוק".

לכן מגיעה התנצלות למרן וכל הכבוד על שהשתיק את הבן האהבל שלו. הוא עדיין שמוק מחרחר ריב, אגב, אבל כשמגיע, מגיע.

ממשלת ספרד נהנית מחסינותו של קרבן הפיגוע, ולכן אינה נותנת עדיין את הדין על החלטתה המטופשת והנמהרת להטיל את האשמה בפיגוע על אט"א. ההחלטה תישאר מטופשת ונמהרת גם אם יתברר בסוף – כנגד כל הראיות ההולכות ומצטברות – שלאט"א כן היתה יד במעשה. מקרה כזה רק יהווה הצלה ממוזלת לאסנאר ולאנה פלאסיו. העובדה נותרת בעינה שהם לא יכלו לדעת, ולכן היה מטופש ונמהר – ודי מרושע – מצדם לקפוץ למסקנות, להפנות אצבע מאשימה וללבות ציד מכשפות.

חשוב להבין שממשלת ספרד שפכה הון דיפלומטי אדיר כדי לדחוף במועצת הביטחון החלטת גינוי שמציינת את אט"א במפורש. אפילו אחרי 9-11, בהחלטה הראשונה שהתקבלה, לא הוזכר ארגון אל-קאעדה במפורש. אבל ממשלת ספרד לחצה, ולקרבן פיגוע קשה להגיד לא, אז הזכירו.

אולי יקום בשלב זה מישהו וישאל למה אני מרחם אל אט"א, ושגם הם לא כאלה מלאכים. הכל נכון, אבל אם אתה משקיע את האמינות שלך בלהאשים את המנוול הלא נכון, זה בהכרח מסיח את דעתך מלתפוס את המנוול שכן אשם במקרה המסוים הנדון. ומכיוון שהמקרה המסוים הנדון הוא רציחתם של 192 איש, הרי שזה מעשה חסר כל מוסריות להשתמש בו כדי לסגור חשבון אחר. רדיפתם המלאה, הבלתי מתפשרת והבלתי מגוייסת לצרכים אחרים של האשמים במקרה המסוים הזה הוא המינימום שאפשר לעשות למען הנרצחים.

זו דומה לדינמיקה שמתפתחת בוויכוחים בין תומכי המלחמה לשולליה. "אבל סדאם היה נורא, האם לא נפלא שהוא כבר לא בשלטון?!" והתשובה לכך היא "סדאם היה נורא, טוב שהוא כבר לא בשלטון (אם כי נותר עדיין לראות מה יהיה במקומו) אבל זו לא הנקודה המזורגגת.

מה שעשתה ממשלת ספרד, ומה שהיא ממשיכה לעשות (להורות לנציגים שלה ברחבי העולם להמשיך להתעקש על אט"א כאחראית לפיגוע, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שמשעה לשעה מתברר שזה כנראה לא נכון, הוא מעשה ציני ובזוי.

אני לא מבין בפוליטיקה הספרדית (מעבר למה שקראתי בימים האחרונים אצל גדי להב, (לשעבר עורך וואלה! חדשות שכותב לנו מברצלונה), אבל אין לי אלא לקוות שהממשלה הנוכחית תקבל בראש. לא רק בגלל שיקול הדעת המוטעה שבהצטרפות למלחמה המפגרת של ג'ורג'י בוי (מה שהיה מספיק לי אישית לו הייתי ספרדי), אלא בעיקר בגלל התנהלותה בימים האחרונים.

היציאה הזו של ג'ון קרי, לפיה מנהיגים זרים אמרו לו שהם רוצים שינצח את בוש, היא תמוהה במקרה הטוב. לא בגלל שלא ייתכן – ייתכן מאד. ולא בגלל שזה לא משמעותי – זה בהחלט משמעותי, כי אני חושב שאם זה קרה, זה עדין מקרה די חריג, שמועמד לנשיאות ארה"ב ישמע דבר כזה ממנהיג זר.

אבל אלא אם כן אני טועה לחלוטין בהבנת האלקטורט, להגיד את זה זו טיפשות ממדרגה ראשונה. מה לעזאזל עבר לו בראש? איזה סוג של בוחר, מאלה שלא מונחים לו בכיס, רוצה לשמוע דבר כזה?

אני עדיין בעדו (אני ABB – יעני Anything But Bush), אבל ההתלהבות שלי ממנו יורדת עוד יותר (ישובט קרי עם…אחד ממתחריו הקודמים. לאלתר!). לעומת זאת, זה שהוא קורא לרפובליקנים שקרנים לא מפריע לי. זה גם נכון וגם לא יפגע בו אצל הבוחרים. וזה שהרפובליקאים קמים על הרגליים האחוריות ומוחים ובוכים זה בכלל טוב.

שוונת וזוטות

• זה סיפור קטן ומעניין, לאלה מכם שאוהבים את הווארד שטרן, או מתעניינים ביחסי הגומלין של פוליטיקה ותקשורת.

• עובדיה מכה שנית. ואחר כך רוצים שאני נורא אחזיק ממנו, ואהיה מבסוט שהוא נחשב לפוסק ליברלי וכיוצא בזה קשקושים. האיש חתיכת חרא, מחרחר ריב ומדון, וכל הגאונות ההלכתית שלו שווה לתחת מול העובדה הפשוטה הזו.

• אח, איזה כיף שיש לעם נבחרים, אליהם יוכל לשאת עיניו בעת מצוק, וישאב עזוז מגודל רוחם, ונחמה מיושרתם תהיה למו. אבא של ח"כית אחת מעורב בחיסולים סטייל צ'יקאגו, הבן של ראש הממשלה רוקד על סף ביזיון בית משפט. אחרי שפעם היינו באמת הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, אנחנו בדרך להיות רפובליקת החומוס הראשונה בעולם. ואלי זה מודל שמדינות האזור תוכלנה להתקרב אליו יותר.

• ספורט: תענוג להיות אוהד מילאן השנה. עוד על כך ביממה הקרובה בוואלה! ספורט

• לסיום, אני מזכיר לכם שניתן להירשם כאן לרשימת התפוצה הפרטית שלי, שתשמש לצורך הודעות אימייל על עדכונים בבלוג הזה (וגם, כמובן, למכירה לחברות נבחרות…סתם). בקיצור, עד שהאנשים הטובות מקונספציה יארגנו לנו את הפונקציה הזו, זו הדרך לישון בבטחה ולדעת שלעולם לא תחמיצו מהדורה נוספת של משנתי.

יום ירוק וצבעוני לכם.

מגיע לעיראקים מזל טוב על קבלת החוקה הזמנית, אבל זה מזל"ט בעירבון מוגבל מאד. 12 מ-13 הנציגים השיעים כבר מבהירים שהם רק עושים פה ג'סטה לאחדות הלאומית, ולא באמת מסכימים.

יש את עניין הווטו של הכורדים והסונים, ויש את העניין של זכויות הנשים, ואת עניין מעמד האיסלאם, ואיש אינו יודע כמה בכלל יחזיק כל הסיפור הזה של האחדות מעמד ברגע שהאמריקאים יצטרכו – אפילו לשם המליצה בלבד – להעביר את הסמכות לעיראקים. ברגע שברמר לא יוכל להזכיר לצדדים בכל שני וחמישי שכל החלטה טעונה את אישורו, עשויים העיראקים להתחיל להחליט דברים על דעת עצמם.

יכול להיות שההיסטוריה תבוז לאנשים כמוני, ותגיד שהיינו חסרי אמונה ושזרזרנו בעקבי חיל החלוץ בזמן שנעשו דברים גדולים. לא אוכל להכחיש את הקונפליקט של האגו <חיוך יבש>, אבל בסופו של דבר אני חייב לקוות שאכן כך יהיה. שאני טועה, ושבוש והניאו שמרנים שלו צודקים. הרי יהיה דבר מדהים אם באמת תהיה דמוקרטיה בעיראק. מזרח תיכון חדש, מישהו?

לא ייאמן כמה פעמים פוליטיקאים מסתבכים לא בגלל משהו שהם עשו, אלא בגלל הצורך הכפייתי שלהם לשקר. כך קרה לקלינטון, אפילו לניקסון, וכך קורה גם לשרון. הרי כל בר דעת מבין שלא היה בין שרון לשמעון כהן קשר מהסוג שעשוי לדחוף אדם לשקול שיקולים אישיים בנוגע לעסקת שבויים. הם לא נפגשו זה 25 שנה. הקשר ביניהם היה כה רופף, עד ששמעון כהן לא נכח בלווייתה של לילי שרון.

מצד שני, פשוט לא ייתכן ששרון לא ידע שטננבוים הוא חתנו של כהן. חד וחלק אין מצב. כשאדם הופך למרכזה של סוגיה ברמה הלאומית והביטחונית, לומדים מקבלי ההחלטות בדיוק מיהו האדם ולמי הוא קשור. אם שרון היה אומר "כן, ידעתי מי זה. לא היה לזה קשר וחצי קשר להחלטות שלי", הוא היה נראה הרבה יותר טוב. במקום זאת הוא בחר לשקר. למה?