עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

ימות? יחיה? יהיה משותק? הבחירות יידחו? כן, זו דרך קרה להסתכל על זה, אבל מי אם לא שרון לימד אותנו להסתכל…אהה…קדימה, כן? בצורה הקרה והמעשית ביותר שיש.
 
שבועות ספורים בלבד אחרי שחולל "מפץ גדול" בפוליטיקה הישראלית, ויצר יש מאין מפלגה שהפכה מועמדת ודאית לעמוד בראש הממשלה הבאה, שוכב כרגע ראש ממשלת ישראל על סף המוות, כשהוא סובל מדימום תוך-גולגולתי לאחר עוד אירוע מוחי.
 
מותו של ראש ממשלה הוא תמיד אירוע טראומטי, אפילו כשהוא מגיע בעקבות גיל מתקדם ועשרות שנים של חיים לא בריאים, ולא מכדורי רוצח. אבל מי שרוצה להבין את הפוליטיקה מוכרח להתעלם מהתגובה הרגשית המתבקשת, ולנתח באופן אובייקטיבי ככל האפשר את המציאות.
 
את רוב הקריירה שלו בנה שרון כנץ גמור. הוא רמס חוקים ותקנות ויצר במו ידיו את "מפעל ההתנחלויות". הוא היה אבי הקונספציה שגרסה כי יש להקים התנחלויות לא רק לצרכים ממשיים, אלא גם כדי לסכל מראש כל אפשרות להסדר טריטוריאלי. כבר אז היו כאלה שידעו שמדובר בטעות, בבכייה לדורות, בצעד שרק יגביר בטור הנדסי את הסבל של המצב ויפחית את הסיכוי לפתרונו. שרון התעלם, והמשיך לרמוס ולעשות כרצונו. 
 
לפני עשור בלבד, בתקופת ממשל רבין-פרס, שפתח בתהליך המדיני שסופו מדינה פלסטינית, המשיך שרון לדבוק בקצה הימני של הקשת הפוליטית השפויה, הוקיע את יוזמי הסכם אוסלו בכיכרות ומעל בימת הכנסת, והמשיך לדבוק ב"אף שעל".
 
ואז קרה הנס. השילוב של אהוד ברק שהמאיס את עצמו והאינתיפאדה שפרצה שוב הביאו את העם לוותר על תקווה לשלום ולבחור ב"מי שבאמת יודע לטפל בערבים" – שרון.
 
אבל שרון לא שינה באופן מהותי את הטיפול באינתיפאדה. הוא המשיך בטיפול הנוקשה בו פתח ברק, ובמקביל עבר בשעה טובה ומוצלחת הארה. "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", אמר האיש, על התובנות שרבים כל-כך הקדימו ממנו לראות בלי לשבת על הכיסא ברחוב בלפור.
 
אבל שוין, לא מתלוננים על ריחו הרע של סוס שסוחב אותך ברגעי משבר. אז שיהיה שרון, רק שהדבר השפוי – החלטה שלנו עבור עצמנו באילו גבולות אנחנו רואים את עצמנו בסופו של דבר, ותנועה יזומה שלנו אליהם, בלי פרטנר אם אין ברירה – ייעשה כבר.
 
אבל עכשיו, כשברור למדי שאחוז עצום בעם עבר באחת למחנה הזה – המחנה שוויתר על רצועת עזה, ושיודע שמתוך כמעט ששת אלפים קילומטרים רבועים של הגדה המערבית, לפחות חמשת אלפים לא יהיו בשליטת ישראל בעתיד הנראה לעין – למה בעצם חייבים את שרון?
 
אני מודע לזה שהרבה מאד אנשים סבורים ש"רק שרון יכול לעשות את זה". מה שאני שואל הוא: למה, בעצם?
 
המהפך שחולל שרון אינו באיזו יכולת ביצוע יוצאת דופן. את ההתנתקות, ואת העברתה הפוליטית, הוא ניהל ביד די מגושמת. למעט הכשרת הכוחות המבצעים, קשה לי לחשוב על היבט של התוכנית שתוכנן ובוצע ביעילות מרשימה במיוחד.
 
לא, כל ייחודו של שרון היה באמירה ש"אם שרון עושה את זה, אז כנראה באמת אין ברירה". זה מה שאיפשר לרבים כל-כך ממרכז המפה הפוליטית, שבבחירות קודמות הצביעו ליכוד, לתמוך בעקביות בסקרים במישהו שכבר ביצע דבר קיצוני בהרבה מכל ממשלת שמאל, ושרוב מוחלט בציבור ציפה בוודאות די גבוהה שיעשה את זה שוב.
 
נו, אז בסדר. שרון שבר את המבוי הסתום והראה לישראלים רבים את הדרך, וההיסטוריה תוקיר אותו על כך, ואולי גם תנקה אותו מפשעיו ושגיאותיו במאזן הכללי. אבל עכשיו שהוא כבר עשה את זה, צריך ואפשר לקוות שאנחנו יכולים ללכת בדרך הזו גם בלי שהוא יחזיק לנו ביד. 

ושוב אתכם וסליחה על ההיעדרות. הערות על עניינים שקרו מאז הפוסט האחרון, בסוף הודעה זו.

למי שעוד לא ראה, העלינו בוואלה פרוייקט לציון מלאות עשור לרצח רבין. מתכונת הפרוייקט היא פשוט מראה העמוד הראשי של וואלה! חדשות (בעצם שילוב של העמוד הראשי וחלון המבזקים) בארבעה בנובמבר, 1995 – אילו כמובן היה בכלל וואלה! אז. טווח הזמן של האייטמים הוא מהמבזק "דיווח: יריות נשמעו בכיכר מלכי ישראל" עד "ראשהממשלה יצחק רבין מת מפצעיו".

התוכן הוא סטרייט לגמרי. שום התחכמות, שום פרשנות בגוף הדברים, אלא פשוטו כמשמעו דיווח חדשותי יבש כאילו זה קורה לייב.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שלא ייאמן כמה אנשים מגיבים ב"וואלה! אכזבתם אותי! או "וואלה! תתביישו".

מה הבעיה המזוינת? מה יש, לעזאזל? אין לי בעיה עם ביקורת, זעקות שבר וקריאות גנאי כשאנחנו עושים פרובוקציות – ואנחנו הרי עושים פרובוקציות לעתים, (ומה שהכי מרגיז, עושים את זה טוב) – אבל מה עשינו עכשיו? אין לי גם בעיה עם סתם ביקורת על הרעיון, אבל מה ההיעלבות המטופשת הזו? אילו היה מדובר בדביל בודד, לא הייתי מתרגש בכלל. כבר שנה מרקוס טוליוס קיקרו ש"אין דעה מטופשת כל-כך עד שלא יימצא מי שישמיע אותה". אבל זה די הרבה אנשים. מה זה הקטע הלא ברור הזה? כלומר, מדובר בהתחסדות, אבל אני אפילו לא מבין את הנימוק התיאורטי להתחסדות הזו. מישהו? משהו?

ולעניינים חשובים יותר:

אילו היה צלם בכפר של אסטריקס ואובליקס, איך היו קוראים לו? פוטוגרפיקס, כמובן.

ומה הוא היה מצלם?

טוב, יש להניח שמנהירים וקטטות על דגים מסריחים, אבל אילו היה לו טעם, הוא היה מצלם יצור תמוה, בעל שפה חיזרית וחיוכים כובשי לב. כמו לדוגמא זה:

חזקים אנחנו בהליכה

המכשף יחזה את עתידכם, תמורת סכום צנוע

מבקר המסעדות הנודע, ברגע של שביעות רצון גסטרונומית

 

רגע של בונדינג בין-דורי

קפטיין קול נותן בפיקניק

הערות נוספות:

את מה שיש לי לומר על בחירתו של עמיר פרץ לראשות העבודה, אפשר לקרוא כאן.

היו עוד דברים, אבל נראה לי שבטל קורבנם. סוף שבוע נעים.

בשעה טובה, מוכן הטריילר של "שטח צבאי סגור" – הסרט של ערן ורד ושלי, שמתאר את ההפגנות בכפר הפלסטיני בילעין בקיץ 2005.

תיהנו, תחוו דעה ובעיקר תפיצו.

כל הזכויות שמורות לערן ורד ורחביה ברמן. 2005 (CC)

קראתם את זה? קלגס אוויל השליך לוח עץ על אופנוען, האופנוען התרסק ונהרג. יש כנראה גם קלטת וידאו שמתעדת את כל האירוע. אבל כל זה לא מספיק למח"ש, שהחליטה לסגור את התיק מ"חוסר הוכחות".

הטוקבקיסטים, שתמיד מעורים באופן מדהים בכל הפרטים (…) טוענים שהקרבן היה עבריין בדרכו לפיגוע או קשקוש כזה. אני משער שאילו היה שמץ תימוכין לטענה הזו, לא היתה מח"ש מהססת לציין זאת – ואילו כך היה, למה בעצם השוטר לא ירה בו ודי? היא לא ציינה. ועד שמישהו יספק לי הוכחה לטענה הזו, אני אתייחס אליה כשקר זול. השוטר המסואב החליט לעשות דין לעצמו, ולעזאזל השכל הישר – הרי לא צייתו לו! פגעו בסמכותו! הטילו ספק בזכרותו! ועכשיו כל השוטים שאוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח, מתגייסים כהמוני צווחנים קטנים להצדיק את בריונות הממסד.

אגב אותה קלטת – מח"ש טוענת שאין אפשרות משפטית להבטיח את חסיון הצלמת. השקר הזה כל-כך גס עד שהאגרופים נקפצים מאליהם. בכל יום מוגשים בבתי משפט "דו"חות סודיים", שעל בסיסם מאריכים מעצרים ואף מרשיעים בני אדם, בלי שהנאשמים יוכלו אפילו להתגונן מפני ההאשמות הסודיות, שאת טיבן איש אינו מגלה להם. אז לזה יש אפשרות משפטית, אבל להסתיר את זהותה של צלמת, שמספקת קלטת וידאו שמדברת בעד עצמה – זה אי אפשר? ב-סדר. א-הא. לכו תשתינו למישהו אחר באוזן, זונות וטינופות.

והקטע הכי טוב – הקלגס מודה! הוא מודה שזרק את לוח העץ על האופנוען כדי לעוצרו. מח"ש טוענים שלא ניתן לקבוע אם הלוח פגע, או אם פגיעתו גרמה לתאונה. אפילו לזה הקלטת לא טובה? אחחח, אם רק היו לי כמה מיליונים, הייתי מקצה חלק לממן לבחורה הזו שמירה צמודה לכל החיים (או סתם נותן לה את הכסף כתמריץ) כדי שאולי תוותר על דרישתה ההגיונית לגמרי לחסיון. כשאנחנו נותנים לבהמות להפחיד אותנו לכדי שתיקה, הם מנצחים. כשאנחנו קמים בריש גלי ואומרים "אנחנו פה ואנחנו נגיד את האמת, עשו לנו מה שתעשו" – אז הם מוכרעים כעכברושים הנרמסים על ידי טנק.

אני מאד מקווה שבג"צ יתקן את המעוות. אם לא, קשה יהיה מאד להאשים את משפחת ההרוג אם תחליט שאין לה ברירה אלא לעשות צדק לעצמה – לא רק עם הקלגס ההורג אלא גם עם ראש מח"ש המחליא, שעושה יד אחת עם הקלגסת נגד העם, ולא בפעם הראשונה.

No Justice? No Mothafuckin Peace.

נו, עוד שני פעילי שמאל יכולים לנשום לרווחה, לאחר שהאשמות שקריות נגדם בוטלו בכוח צילומי וידאו. שופט בית משפט השלום בתל אביב ביטל האשמה נגד לאה מוסנזון ועמוס צוקרמן, לאחר שקלטת וידאו שצילמו פעילים, בהפגנה שנערכה מול הקריה בתל אביב, הוכיחה שהנאשמים לא עשו את מה שייחסה להם התביעה, ובמקרה אחד לפחות עשו את ההיפך הגמור (קראו למפגינים להישאר על המדרכה, ולא קראו להם לרדת לכביש כדי לחסום את התנועה).
 
במקביל, שיחרר השופט הצבאי, סרן דניאל כפיר (קבל מלה טובה, סרן כפיר), ממעצרו את עבדאללה אבו רחמה, חבר הוועד העממי של הכפר בילעין. אבו רחמה שוחרר לאחר שכפיר הגיע למסקנה שהוא עצור זה שלושה ימים "ללא כל סיבה ממשית", ותוך מה שאין להגדירו אלא כמשוא פנים קשה.
 
כפיר אף נזף בתביעה הצבאית על ניסיונה הבוטה להאריך את מעצרו של אבו-רחמה אך ורק מסיבות פוליטיות. יש שמועות שלתובע הצבאי שטען בדיון אשכרה זעו שערות הערווה כמלוא הנימה כתוצאה מנזיפה זו, אבל יש להניח שמדובר באופטימיות יתר.
 
לא מדובר בתופעה חדשה. כוחות הביטחון, וגם אכיפת החוק, משתמשים באישומי שווא מדי יום ומדי שעה, תוך הסתמכות על כך שבתי המשפט ישמשו כחותמת גומי לכזביהם – מה שברוב מכריע של המקרים אכן קורה.
 
לאחרונה, בעקבות ריבוי התופעה של פעילים פוליטיים שמסתובבים עם מצלמות וידאו, אין לישרים שבין השופטים ברירה אלא לבטל את האישומים הכוזבים. אלא מה? לביטולים כאלה אין שום תוצאות שליליות מבחינת התובעים והשוטרים השקרנים והמפלילים שמביאים את אישומי הכזב לפני בית המשפט. כמו כן, אזרחים רגילים, הנעצרים בנסיבות פחות מתוכננות מראש, אינם מצוידים בדרך כלל באמצעים להפרכת שקרי "100 בשבילך".
 
כרגיל, לרשויות מותר לחמוק מעונש על מה שאזרחים בעלמא נענשים עליו – בין אם זה זיוף פרוטוקולים או עדות שקר. זו גם הסיבה למה שנראה ככסילות שאין שנייה לה – ההתעלמות המוחלטת ממצלמות הווידאו המלוות את ההפגנות הללו בעת הגשת אישומים כוזבים. זו לא התעלמות, זו פשוט אדישות, שהיא התגובה הסבירה למה שאין סכנה בצדו.
 
חשוב מאד שאף אחד לא יתחיל לדבר על משקלה של הבושה, כי היא אינה משחקת כאן שום, אבל שום תפקיד. בבואם להאשים אנשים בבתי משפט, נוהגים כוחות הביטחון שלנו בשיטת ה"זרוק הכל על הקיר ותראה מה יידבק". לעתים קרובות מדי, משהו אכן נדבק. לעתים קרובות מדי, מישהו מאבד את חירותו בגלל שלקלגס מגונה ולתביעה בריונית התחשק לשים אותו בכלא בכל מחיר, ולעזאזל האמת. ובמקרים הנדירים שהצואה המושלכת אל הכותל זולגת ממנו ארצה? נו שוין. לא קרה שום דבר. יש עוד הרבה מאותו סוג.

המשטרה והצבא אינם מבינים שבכל פעם שהם משקרים כך, הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. את הכוח שיש להם, רק אנחנו נתנו להם. אנחנו, העם, המקור היחיד לסמכות כלשהי. את ההגנה מפגיעה, בצורת החמרת הענישה על תקיפתם, רק אנחנו נתנו להם. הם, בתמורה, מזנים את זכות היתר הזו בחוצפה ובציניות שאין כדוגמתן. כשנחליט שהם, כגוף, אינם ראויים עוד לסמכויות היתר הללו, זה לא יבוא בהודעה מסודרת. זה יבוא בהתפרצות יצרים שסופה מי ישורנה.
 
בתי המשפט צריכים, ובדחיפות, לאמץ מדיניות של ענישה מיידית ומשמעותית על עדויות השקר הללו. כל עוד לא תהיה לקלגסים כל סיבה להימנע מפשעיהם, הם ימשיכו להתנהג כמו קלגסים. אבל לא זו הסכנה האמיתית. הסכנה האמיתית היא שבסופו של דבר, שק החבטות יתחיל להשיב אש. המרחק בין אפס שוטרים שמקבלים לום בראש או גרוע מזה לאחד הוא עצום ורב. המרחק בין אחד לעשרים ולמאה הוא זניח, ורק עניין של זמן. אם אנחנו לא רוצים חברה שבה שוטרים וכיוצא בהם מהווים מושא לאיבה אלימה, שתקיפתם ואף הריגתם מככבת בשירים פופולריים, חייבים להעניש בחומרה את אלה המשתמשים בזכויות היתר של מקצועם כדי לפשוע.

————————

* הכותב ריצה עונש של מעצר, מעצר בית ועבודות שירות בגין עבירה פלילית. על אף שהוגש נגדו בין השאר גם אישום כוזב, זה בוטל בטרם הכרעת הדין. בעבירות בהן הורשע הוא אכן היה אשם, אם גם מבחינה טכנית גרידא.

אני מבין בדיוק, אבל בדיוק את מה שעובר על הכוחות המאומנים והמתורגלים למופת שמתעמתים ברגע זה עם קומנדו אורנג'דה על הגג של בית הכנסת בכפר דרום.
 
תשאלו איך אני מבין – הרי לא עברתי, מן הסתם, חוויה קשה כמו פינוי בני עמי ממקום ישובם האהוב. נכון, לא עברתי, אבל את החוויה של לכפות על מישהו את רצוני תוך הקפדה מדוקדקת שלא לגרום לו אפילו אי נוחות פיזית קלה שאינה לגמרי מחויבת וקצרה ככל האפשר – את החוויה הזו אני עובר כל יום, כשאני מחתל את הבן שלי, קדם, בן שמונה חודשים ו-19 יום.
 
אתם מבינים, קדם אינו אוהב שמחתלין לו. אפילו בשעה שהוא מלין על ישבנו הרטוב והדביק, הוא בכל זאת מאד לא אוהב שמשכיבים אותו על הגב. "יהודי לא משכיב יהודי על הגב", הוא גורס, והוא מוחה בתוקף ואף בוטש ברגליו.
 
היות שילד בריא ועירני הוא, ישתבח שמה, הבעיטות שלו יכולות להיות לא לגמרי נעימות בפוגען במקומות רגישים. אלא שבהיותי הורה שפוי יחסית (שלא החזיק את בנו מחוץ לחלון הקומה השנייה זה די הרבה זמן – 8 חודשים ו-19 יום, למעשה) אני יוצא מנקודת הנחה שהוא לא מתכוון לזה – וגם אילו חשבתי שכן, זה לא משנה. אז אני מקפיד לבצע את פעולת החיתול במהירות רבה ככל האפשר, כדי למזער את טווח הזמן של אי הנעימות, ולא פחות חשוב – בעדינות רבה ככל האפשר, בלי לגעת אפילו אפילו בחספוס אגבי בעורו העדין, תוך התעלמות מהבעיטות והקרנת אנרגיה חיובית ללא הפסקה, בין אם זה באמצע יום שבת בסבבה או בשלוש לפנות בוקר בלי מספיק שינה גם ככה.
 
אני לא נוטר לו, לבכורי, על כך שאני נדרש לעדינות הזו, לוותרנות הזו, להתחשבות החד-צדדית הזו. הוא חלש ופגיע. הוא לא רואה את התמונה הגדולה כיום. הוא לא מבין את הצד שלי ולא מעלה על דעתו את האפשרות לעשות זאת. הוא לא ממש מבין שהשכיבה הזו על הגב קשורה ישירות להפסקת התחושה הלא-נעימה בבחיתול שלו, והוא גם לא ממש מבין שתחושה לא נעימה תיכף תעבור. כשלא נעים לו, זה כל מה שהוא יודע.
 
אז אני מקבל את זה, ולא מצפה ממנו ליותר. ככל שהוא יגדל, הוא יהיה זכאי לפחות ופחות מההתחשבות הזו, עד שלבסוף אוכל לצפות ממנו להתנהג כאדם הגיוני והוגן.
 
בתות לחץ כבד, אנשים נסוגים לפעמים לדפוסי התנהגות תינוקיים, וכשכולנו (כולל השמאלנים הכי אדוקים) אשמים במצב הלחץ הזה שבו הם נמצאים, אז גם בזה מתחשבים ולא נוטרים.
 
אבל מי שלא פחות מסכן מהמתנחלים המפונים הם החיילים והשוטרים המפנים, שבאמת עוברים טראומה רגשית שבטח איש לא הקציב לה כסף לטיפול פסיכולוגי עתידי. והכוחות האלה מפגינים איפוק של מבוגרים בבואם לחתל תינוקות, ולא נוקטים אפילו את הכוח הקל, השקול ללפיתה חזקה של רגלי התינוק הבוטשות. לו רצו, היו מנחיתים את המכולה על הגג תוך דקות ספורות. לו רצו, היו זורקים לגג גז מדמיע ואז מנחיתים עליו כמה עשרות שוטרים ללא התנגדות. לא רצו, עומדות לרשותם שיטות משיטות שונות להשתלטות על ההתעקשות הדווקאית והיומרנית עד גיחוך הזו.
 
אנחנו מבינים את כאב המתפנים, ואנחנו גם נוודא (תקשיב טוב, אתה שם בחוות השקמים) שהם יקבלו את מה שמגיע להם, עד הגרוש האחרון. אבל המסכנים האמיתיים – בעלי המשפחות שנעקרו מחיים של עשרים שנה ויותר – כבר התפנו מכפר דרום. מי שנמצא על הגג אלה נערים ובני עשרים משולהבים, רבים מהם בכלל לא בני המקום, שמצאו להם שילוב מושלם של מחנה קיץ אתגרי ואוננות דתית משיחית.
 
הנערים סמוקי הלחיים ובורקי העיניים על הגג עושים פרצופים של קרב הרואי, של נחישות נואשת, של עמידה על קידוש השם עד הסוף המר. אבל האמת מביכה לאין ערוך. זה לא מצדה. זה אפילו לא הקרב על הוועד. זה מקסימום הקרב על שידת החיתול, והמגוחך הוא שרוב התינוקות המשתוללים האלה הם בכלל לא אלה שמחליפים להם חיתול בעל כורחם.

בשנת 66 לספירת הנוצרים, (גתתכ"ו לבריאת העולם עפ"י מסורת ישראל), התקוממו יהודי ארץ ישראל נגד הכיבוש הרומאי. העם היושב בציון התפלג לשני מחנות עיקריים: מתונים, שהתנגדו לרעיון המרד ורצו למצוא נוסחת פשרה שתמנע את המשך המלחמה, וקנאים, שראו במרד לא רק תגובה מתבקשת לדיכוי, אלא הגשמה של שליחות אלוהית.
 
עם זאת, גם בקרב הקנאים נחלקו הדעות. הרוב חשבו שאמנם חובה קדושה היא למרוד, אבל את המאבק עצמו יש לנהל בהתאם לתנאים בשטח. לעומתם היתה קבוצה קטנה יותר, שנודעה בשם "סיקריקין", שטענה שאין די בהתקוממות בשם אלוהים ועשיית כל שאפשר מבחינה הגיונית כדי לנצח בשמו. הסיקריקין טענו שכדי להוכיח אמונה מוחלטת באל, יש לוותר על כל יתרון אסטרטגי שמעניקה ההתגוננות מאחורי חומות ירושלים (שביצוריה נחשבו למופת של הנדסה צבאית), ולוותר על אורך הנשימה שהעניקו מאגרי המזון העצומים של העיר. לדעת הסיקריקין, אוסף המורדים חסר ההכשרה הצבאית היה צריך להתעמת מול הצבא הרומאי האדיר בשטח הפתוח – שם הצטיינו הקלגסים הרומאים יותר מכל – ולסמוך על "השם יתברך" שיחולל למענם נס כדי להראות כמה שהוא בעצם תותח.
 
אגב, "סיקריקין" פירושו "אנשי הפגיון". את הכינוי קיבלו הכהניסטים המשיחיים של ימי בית שני בזכות מנהגם המלבב לחסל בדקירה או בשיסוף הצוואר את מתנגדיהם בירושלים הנצורה.
 
אז כדי לכפות את דעתם, שרפו הסיקריקין את אסמי התבואה של העיר, שהכילו על פי המקורות מזון לשלוש שנים נוספות. המטרה היתה לכפות על הרוב המוחלט בירושלים, שהתנגד לשטויות המזרגגות שלהם, לפעול על פי השטויות המזורגגות שלהם בכל זאת.
 
מה שהיה התגוננות מצוידת היטב ולא נטולת סיכוי (עקב מצב התוהו בו היתה נתונה האימפריה הרומית, בה הודחה מהשלטון השושלת המושלת) הפך למצור נואש, של אנשים מורעבים, שהוכנעו באופן בלתי נמנע (מבלי שאל כלשהו יעשה למענם דבר וחצי דבר, אגב). כחצי מיליון יהודים (על פי ההערכות השמרניות) נמכרו לעבדות, ורבים אחרים הוגלו מארצם בתנאים מעט קלים יותר. הקיום הלאומי של עם ישראל בארצו קיבל את מהלומת המוות הראשונה שלו (השנייה והסופית הגיעה כ-60 שנה מאוחר יותר, במרד בר כוכבא), ולא הושב על כנו במשך קרוב לאלפיים שנה.
 
פאסט פורוורד לשנת התשס"ה, הידועה בכינויה 2005. לאוטובוס בשפרעם, ולניסיון "לעשות משהו שיעצור את ההתנתקות" – שיכריח את הרוב לעשות מה שרוצה מיעוט פנאטי. כן, כמובן שמדובר במטורף בודד. אז מה אם ידוע בדיוק על אילו חוגי מתנחלים קיצוניים הוא נמנה טרם מותו, ובאיזו התנחלות הוא עבר לגור, ואת דבריו של איזה מנהיג של איזו תנועה הוא נהג לגמוע בצמא. הוא מטורף בודד, הבנתם, ובטח לא הושפע מדבריו של אף אחד. הכל מהראש החולה שלו, ובתעודת זהות שלו עדיין היה רשום "ראשל"צ". ובכלל, הוא בעצם קרבן של ההתנתקות! תראו מה אתם גורמים לאנשים לעשות! הכל בגללכם.
 
אהא.
 
ובכן, תקשיבו טוב, סיקריקין מודל 2005: הפעם אנחנו לא קונים את גלגולי העיניים שלכם, וגם מהדבקות העל-אנושית (או תת-אנושית) שלכם באמונות התלושות שלכם נשבר לנו להתרשם. הפעם אתם לא תשרפו את האסמים. הפעם אתם לא תשחטו את מי שחולק עליכם. על אף ביטחונכם שאתם ורק אתם יודעים מה שרוצה אלוהים (יהיה אשר יהיה). אתם תקבלו עליכם את הכרעת הרוב. למה אם לא, האויב הישמעאלי ממש לא יהיה הבעיה הכי גדולה שלכם. אנחנו, האחים שלכם, נעשה כל מה שיידרש – כל-מה-שיידרש – כדי ששנית הסיקריקין לא יחריבו את הלאום היהודי.

היתה היום ידיעה על משהו שקרה במזכרת בתיה, ולפי מיטב הבנתנו היה על זה צו איסור פרסום. למרבה ההפתעה, ראינו ידיעה בולטת בנושא אצל המתחרים מרחוב מוזס. הרמתי טלפון למשטרת מחוז שפלה.

– "שלום, רחביה ברמן, וואלה! חדשות. האם יש צו איסור פרסום על הסיפור במזכרת בתיה?"

"למה אתה שואל?"

– "כי אני עיתונאי"

"אה….מי אתה?"

– "רחביה ברמן, וואלה! חדשות".

(צליל בולט של לעיסת מסטיק). "…טוב, שנייה"

"הלו…?"

– "שלום, רחביה ברמן, וואלה! חדשות. רציתי לדעת אם יש צו איסור פרסום על הסיפור במזכרת בתיה".

"מי אתה בכלל שאני אענה לך? תזדהה".

– "כרגע הזדהיתי".

"לא, תזדהה בפניי"

בשלב זה החלטתי שהידיעה לא כזו חשובה וסיפקתי את העצבים שלי בטריקת טלפון רועמת. מאיפה מגרדים את הטמפיטים האלה?

אמנון דנקנר טוען שלא ידע, עד לרגע בו שאלנו אותו היום, שהשופטת איילה פרוקצ'יה יושבת בהרכב הדן בעניין תביעת הדיבה שהגיש נגדו איתמר בן גביר הנתעב.

זה אותו אמנון דנקנר שכל-כך אובססיבי לגבי עניינים משפטיים, עד שקרא את כל 900 עמודי פסק הדין בעניין אריה דרעי, ולמד אותם לעומק והתפלמס אודותם עם כל העולם ואחותו במשך שבועות ארוכים.

אותו אמנון דנקנר פשוט לא התעניין לדעת מי השופטים היושבים בהרכב שדן בתיק בו הוא מעורב אישית, גם אחרי מספר החלטות בתיק ואחרי ישיבה אחת "במעמד הצדדים".

זה אותו אמנון דנקנר, אם להזכיר נשכחות, שליקק לחבר שלו דן בן אמוץ את התחת כל חייו, ורק אחרי שבן אמוץ מת העז הגיבור הגדול לפרסם ספר הטוען כי בן אמוץ שכב עם אמו בהיותו בן 12 ושבן אמוץ היה (בסוד שכל הברנז'ה בתל אביב ידעה ואף אחד לא עשה כלום) פדופיל שזיין בנות 14 באורח די קבוע.

אותו אמנון דנקנר שהגן בחירוף נפש על השחיתויות של אריה דרעי, ואז כאילו כלום החל להוביל "קמפיין נגד השחיתות", תחת הכותרת "איפה הבושה?".

בטח, אמנון. מה שתגיד.

ידידי ערן ורד ואני עובדים בימים אלה על כתבת פיצ'ר בנושא גדר ההפרדה. נסענו לכפר בילעין על קטנועי הנאמן ובדרך מהמחסום, בכביש שעולה דרך כפרי הסביבה, הייתי המום ממספר הבורות בכביש. בדרך חזרה כנראה שהייתי המום עוד יותר, היות שלא זיהיתי בזמן את האמא של כל הבורות – משהו באמת עצום, שרוחבו כמעט כרוחב הכביש, אורכו כמעט כקטנוע שלם ועומקו כגובה הברך. איכשהו, בשמש החזקה, זה נראה עד שהתקרבתי מדי כמו עוד אחד הסדקים הדקים שלא צריך לעקוף. בקיצור, כל הגוף שפשופים כואבים וחבורות. אצלי בעיקר שפשופים (למרות שגב תפוס, שהיה כבר על סף שחרור, שב וננעל טוטאל), ואצל ערן בעיקר חבורה רצינית בירך. לא כיף בכלל, וערן החליט שיותר בחיים הוא לא עולה אופנועים וגם התעקש שאכתוב כאן שאני חרא של נהג. האמת שאני רוכב טוב מאד, אבל קצת יהיר מדי, ולמרות שנסעתי מאד לאט שם (30 ככה) כנראה שגם זה היה יותר מדי לתנאי השטח. עובדה.

וכל זה למה? בכלל שערפאת המזדיין השקיע את הכספים בקארין איי במקום בתשתיות. אז אדון עבאס, תתחיל להיטיב עם העם. שמוק.

מה שכן, עשיתי לאיזה ילד פלסטיני את היום כלשקחתי אותו סיבוב על הקטנוע. בגלל המצב המזעזע של הכבישים שם, דו גלגלי זו חיה מאד נדירה בפלסטין.

אני והבן של מוצטפא. מגניב לשמוע ילד צורח בהתרגשות 🙂

חוץ מזה, אני רוצה לפתוח בזאת רשמית את הקמפיין אהוד בנאי לנשיאות המדינה. לא יודע אם הוא רוצה וגם לא מעניין אותי. כשנגיע לגשר נעבור אותו. הגיע הזמן שלתפקיד הסמלי הזה ייבחרו אנשים שמסמלים משהו חוץ מפוליטיקה עבשה. חוץ מזה, אפילו שרית חדד עדיפה על האופציה המובילה כרגע בשוק – פואד בן אליעזר, בכבודו המוגבל ביותר ובעצמו. אז יאללה, אהוד. אנחנו כן רוצים אותך ואל תלך מיד לשומקום.