עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

אתמול אירעו שני אירועים מרתיחים בשטחים הכבושים, מהסוג שמעורר בכל אדם הגון רצון קמאי עז להסב כאב גופני קשה למחולליהם.

בשכונת עיסאוויה שבירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, העיר שכל סנטימטר של 66 הקילומטרים הרבועים שסופחו לתחומה המוניציפאלי בידי ישראל אחרי כיבוש חלקה המזרחי מהווים חלק אינטגרלי ובל יינתק מהקדושה אותה ייחסו יהודים בכל הדורות רק לעיר שבתוך החומות, ניסו שוטרים לעצור ילד בן 14. הוא לא עסק בטרור, לא זרק אבנים, ואפילו לא השתתף בהפגנה שקיומה נאסר על ידי קלגסי עם האדונים. כל פשעו היה שלא נשא באמתחתו תעודה מזהה. בשל כך, החליטו קלגסי משמר הגבול לעצור אותו. משהתעוררה התנגדות בנוגע להחלטה, החליטו כוחותינו האמיצים שאין להם שום ברירה מלבד לרסס את הילד בגז פלפל.

חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב לעובדה שמדובר בבן 14, ואילו תעודות זהות מחולקות רק בהגיע אדם לגיל 16. גם לזה יש לקלגסים תשובה: מי שטרם מלאו לו 16 ובשל כך אינו יכול לשאת עליו תעודת זהות, מחויב בנשיאת תעודת לידה. מי שאינו עושה כך, דינו מעצר עד אשר תוכח זהותו באופן מספק. הגיוני, אין מה לדבר. אני בטוח שגם אתם, קוראיי היקרים בני עם האדונים הנאור, זה שאינו נוקט אפליה חלילה בהחלת תקנות אזרחיות בעיר המסופחת, זוכרים היטב את אותן הפעמים שבהן עצר אתכם שוטר בגיל 14, עצר ועיכב אתכם בתחנה מפני ששכחתם את החובה הידועה והמוכרת לשאת תעודת לידה. מה, לא? זאת אומרת שאתם לא חושבים שזה יהיה סביר אם יעשו את זה מחר לילד שלכם, לאח שלכם, או לכל ילד של שכן שנפלט לאוויר העולם מנרתיק יהודיה כשרה? אוקיי.

המקרה השני מרתיח עוד יותר. מסתבר, ואפילו אני לא ידעתי, שכל חור באדמה שנחפר בשטחים הכבושים חייב ברישיון מטעם המנהל האזרחי. לא רק חור חדש חייב ברישיון, גם חור שנחפר לפני שישראל השתלטה על השטח ב-1967, ואפילו חור שקיים מלפני עצם קיומה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שבה פועל הצבא המוסרי ביותר בעולם – כולם חייבים להצדיק בדיעבד את קיומם בפני הפקידים של עם האדונים (ולהצדיק זה אומר בעברית, כי מתחת לכבודו של עם האדונים לקבל בקשות של נחותים ממנו בשפתם-הם).

אתמול הוחל החוק המתועב והנפשע הזה על 11 בורות מים, מהם שאבו רועים בדווים מים לעדריהם במשך למעלה משישים שנה. הבורות, אתם מבינים, נמצאים בשטחי האש העצומים של צבא הכיבוש הנאור. כך לפחות על פי הטענה. תחולתם המדויקת של שטחי האש האלה די נזילה. אבל העיקר שהסכנה הביטחונית החמורה נמנעה והמטרה של דחיקת התושבים המקומיים ממקום שבתם, גזילת מחייתם ומירור חייהם מתקדמת כמתוכנן.

אלה כמובן רק שתי דוגמאות משיטה שלמה של עוול, התעמרות, ערלות לב ורשע מובהק, המתנהלים זה עשרות שנים בחסותכם, בשמכם ובמימון כספי המסים שלכם. דוגמאות נוספות אפשר לקרוא בדו"ח החדש של שוברים שתיקה (אנגלית), המתארים כיצד משפילים בשיטתיות וללא כל סיבה הגיונית אנשים לעיני ילדיהם, ואחרי זה מתפלאים שהילדים גדלים עם רצון עז להתפוצץ על אלה שגרמו לאבא שלהם לחרבן במכנסיים מרוב פחד לעיניהם. כי לרשע הזה יש עוד מטרה – לשחוק את כוח האיפוק המופלא שמגלים רוב הפלסטינים בגדה המערבית, ולגרום להם לחזור שוב לדרך ההתנגדות האלימה. הייתם חושבים שהמטרה של כוחות הביטחון שלכם היא למנוע מאנשים לרצות לפוצץ אוטובוסים, שווקים ושאר מקומות הומי אדם. לנטרל את הזעם הנורא וחסר האונים. אבל לא, המצב הוא הפוך.

הו, כן, הצבא הנאור שלנו משקיע מאמצעים גדולים – ובמיומנות רבה, יש לציין – בסיכול ניסיונות לבצע פיגועים מצד אלה שכבר פקעה סבלנותם, או שלא היתה להם כזו מלכתחילה. אבל הם רוצים בקיום המאמצים האלה, ובהצלחתם מדי פעם בפעם. לא, החפ"ש והקצין התורן לא רוצים בזה. הם באמת מאמינים – אומללים שטופי מוח שכמותם – שהמעשים הבזויים שלהם באמת תורמים לביטחוננו. אפילו הקודקודים והמושחתים הממונים עליהם בדרג האזרחי אינם רוצים במודע שפצצות אנושיות תשובנה להתפוצץ במקומות הומי אזרחים. אבל בתת-מודע, הרבה הרבה יותר נוח להם עם זה מאשר עם ההתנגדות הלא-אלימה, עתירת הגבורה האמיתית, מבית מדרשם של עבדאללה אבו-ראחמה (זה שעדיין יושב אצלכם בכלא למרות שתקופת המאסר שנגזרה עליו כבר תמה, כי קלגסינו רועדים מפחד שהוא ימשיך לארגן הפגנות לא-אלימות. כל-כך רועדים, שהם לא יכולים להרשות לעצמם לחכות שזה יקרה, אלא חייבים להחזיק אותו במעצר מונע). זו הסכנה האמיתית להמשך הכיבוש והעוול. הטרור, לעומת זאת, רק מחזק את הרציונל שבבסיסו ונותן תירוץ להמשך קיומו, ולכן יש לדאוג שהטרור יימשך וגבורת האיפוק תיזנח. זו גם הסיבה שיותר מכל לי שיאבאו, ובוודאי יותר מכל מניאק מפר הבטחות שיושב בבית הלבן, פרס נובל לשלום מגיע, כבר כמעט חצי עשור, לעבדאללה אבו ראחמה. יאללה, אפסים שמה בסקנדינביה, הייתם גיבורים על סין, מה דעתכם להיכנס קצת בממשלת האוון שבירושלים?

גם בתוך מדינת עם האדונים מתרחש בימים אלה מופע של יהירות שלטונית בזויה ונאלחת במיוחד. משרד האוצר מסרב לספק לחברי הכנסת, אשר צריכים להצביע על תקציב המדינה, פרטים טכניים שוליים וחסרי משמעות כמו לאן בדיוק ילך הכסף שהם מתבקשים להקצות. הסיבה? זה עלול לעורר מחלוקות. נכון הזוי? נכון מנוגד לכל היגיון בסיסי וליסודות הדמוקרטיה? נכון, אבל זה מה יש.

יש כמובן כמה הבדלים בין החוצפה הזו לבין העוולות המתוארות למעלה. קודם כל, העוולות ההן פוגעות ישירות בבני אדם, וכאן מדובר בעוול שפוגע בעקיפין, ברמה מרוחקת בהרבה. אבל יש עוד הבדל חשוב: בעוד שהעוולות ההן מבוצעות כדי שהנפגעים יאבדו את כוח האיפוק שלהם ויתקוממו בצורה אלימה, העוול הזה מבוצע מתוך הידיעה שהתקוממות כזו לעולם לא תקרה. השפלת הפלסטינים, מעצרם הסיטוני והלא-חוקי בעליל של קטיניהם, כריתת מטה לחמם וכיו"ב מבוצעים כדי לחזור למתכונת הנוחה והמוכרת של מאבק אלים, שבו יש לנו יתרון בלתי מחיק הן בפועל והן בהסברה. בניגוד לכך, אילו היו פקידוני האוצר (והטילן הלוגי הממונה עליהם) חושבים שעזות מצחם תניב המון זועם שיעלה על הבניין המסריח שלהם בקלשונות, גרזנים ולפידים, ידרוש לשחרר לאלתר את המידע השייך לו בזכות אחרת ישאיר מרבדים של זכוכית מנותצת וגם פה ושם איזו גולגולת עם נזק מוחי שתמנע מבעליה לממש את מטרתה האמיתית של שבתו שם – קבלת משכורת עתק מברוני ההון שאותם הוא משרת עוד מהיום הראשון שבו החל לקבל משכורת (פחותה בהרבה אבל עדיין הלוואי על כולנו) ממני ומכם – הם היו חושבים פעמיים.

אבל הם יודעים שיש להם עסק עם עדר כבשים כנוע, ולא עם ציבור הרואה בעצמו ריבון במדינתו, ולכן הם ימשיכו להשתין על כולנו בשובה ובנחת, בלי אפילו לטרוח להעמיד פנים שזה גשם. גם הקלגסים המטונפים, אגב, בונים אמנם על תגובה אלימה מצד הנפגעים, אבל לא מצד שולחיהם (אתם ואני). אם היה למספיק אנשים במדינה הזו שכל, היו אלפים רבים, ולא מאות בודדות, בונים חומה אנושית מתמשכת נגד העוול. מצד שני, אם היו אלפים רבים כאלה, הקלגסים לא היו מקבלים את ההוראות שהם מקבלים מלכתחילה, ואלימות מצד השמאל העברי הזעום גם היא נכללת בתחום הרצוי לאדוני הכיבוש, ורק תאפשר להם להחיל מהר מהצפוי את הפשיזם הזוחל.

לכן, בעוד נגד הכיבוש הנתעב יש (עם כל כמה שזה קשה, ואני בספק רב אילו אני במקום הנרמסים היה כוחי עומד לכך) להמשיך באיפוק. לפקידוני האוצר, לעומת זאת, יש לתת סטירת לחי מצלצלת בהקדם האפשרי. הייתי קורא לארגן הפגנה בנושא, אבל כולנו יודעים שזה לא יקרה, שזה נושא תיאורטי ומרוחק מכדי שאפילו כמה עשרות יתייצבו, אז אני אחסוך מכם. לי יש דרכון אמריקאי, שם הייאוש עדיין יותר נוח והחורבן קרוב פחות. מה אתכם?

לפני כחמש וחצי שנים החל בחור עם לב חריג בגודלו, בשם דייב פיקוויט, להסתובב ברחוב נווה שאנן בתל אביב עם עגלת סנדביצ'ים ותרמוס קפה, במטרה לספק למדוכאות והנדפקות מכל תושבות תל אביב – זונות הרחוב של אזור התחנה המרכזית הישנה – מעט מזון ומשקה חם, ועל הדרך אוזן קשבת וסימפטיה.

כעבור שלוש שנים של עבודה סיזיפית הצליח דייב לגייס די תרומות כדי להעביר את מעשה הצדקה והחסד שלו אל מתחת לקורת גג קבועה – במרתף עלוב, בפסאז' מסריח משתן וזרוע מזרקי סמים ברחוב נווה שאנן – והתחיל לספק למסכנות הרחוב גם בגדים נקיים, מקלחת חמה ומקום לשים את הראש. המקום קיבל את השם "הדלת לתקווה".

לאט לאט זכה המקום בסיקור תקשורתי. אפילו בעיריית תל אביב שמו לב, באו להצטלם וגם ללמוד את השיטות ואפילו פתחו מיזם דומה משלהם, שבכל זאת לא הפחית כמעט כלל את היקף הפונות לדייב ולצוות המתנדבים המסור שגייס – חלקם עובדים סוציאליים, חלקם אחים ואחיות מורשים, וחלקם סתם אנשים טובים.

את ההבטחות לסיוע שניתנו מצד פקידי העירייה בהזדמנויות צילום לא לקחו דייב וחבריו המתנדבים (שהם אומנם אידיאליסטים, אבל לא טיפשים) ברצינות רבה מדי, ולכן גם לא התאכזבו במיוחד. מה שכן איכזב אותם היה החלטתו של איזה פקיד במחלקת הגבייה להתייחס למרתף העלוב שלהם כאל עסק ולחייבו בהתאם לכך בארנונה של שמונת אלפים שקלים בחודש על מרתף של 310 מ"ר, באזור הכי פחות נחשק בעיר.

במשך חודשים נאבקו המתנדבים ברוע הגזירה, ולאחרונה התבשרו כי מאבקם עלה בהצלחה והעירייה הסכימה להפחית את נטל הארנונה על המקום בכ-60% ולהעמידו על 3,000* שקלים "בלבד" – סכום שעמותת "הדלת לתקווה" מוכנה ויכולה לעמוד בו.

אבל בזה מוצתה מנת הנדיבות של שותי התה ברחוב אבן גבירול 69. על החודשים שקדמו להחלטה הנדיבה שלהם התעקשו בעירייה לדרוש את הסכום המקורי המלא, המגיע במכפלת החודשים שעברו ליותר מתשעים* אלף שקלים, או שווה ערך ליותר מחודשיים של הפעלת המקלט. העירייה גם רוצה את הכסף שלה מיד, וכדי להמחיש את רצינות כוונותיה עיקלה את חשבון הבנק של העמותה.

העמותה הודיעה שאין בידה לשלם את הסכום העצום, ולאור ערלות הלב של פקידי העירייה היא נאלצת לסגור את הדלתות, ולגדוע את התקווה היחידה שהיתה לנשות הרחוב, המקום היחיד בו הן יכלו להרגיש בטוחות, מכובדות ורצויות, לאכול ארוחה חמה ולשפוך את מר ליבן בפני מישהו שאשכרה שם עליהן.

אגב, זה לא נכון שעיריית תל אביב אטומה לגמרי. הנה לדוגמא, לפני קרוב לשנתיים נפתח לבה של מועצת העיר למצוקתם של זונות מסוג אחר – חברות הביטוח. חמלה העירייה על חברות הביטוח והעניקה להן הנחה בסכומים "זניחים בעצם", כהגדרתו של חבר מועצת העיר מרדכי וירשובסקי, של כחמישה מיליון שקל. אבל מה שמגיע לזונות יוקרה לא מגיע לזונות רחוב.

אז הנה עוד ניצחון לאחד מראשי העיר הדורסניים והמושחתים שידעה העיר תל אביב מעודה, ומן הסתם הדבר היחיד שחבל לו הוא שאינו יכול לרמוס פיזית את המרתף ששימש דלת לתקווה ולבנות במקומו חניון. מצד שני, חניונים זה בשביל העשירים, ועשירים לא גרים ולא קונים ברחוב נווה שאנן, אז מה אכפת לחולדה? זה לא כאילו התל-אביבים, שבחרו בו למרות המגדלים, המזימות לנגוס בפארק הירקון, הריסת אוסישקין, המלחמה הקטנונית נגד פארק קרית ספר והבנייה המסיבית על הים, יענישו אותו בקלפי בגלל כמה זונות.

*סליחה על הטעויות הקלות ותודה לפעילה והידידה תמר דרסלר על התיקונים.

———————-

עדכון (25-10-09): כבוד הממשק, ירום הודו (רק לי יש את הבעיות האלה ברשימות???) לא נותן לי להעלות פוסט חדש ונפרד, ולכן קבלו:

רחביה ברמן רוצה לחיות על עבודה של אחרים

לכל המגיבים האדיבים מהפוסט הקודם – אני לא לגמרי ראוי לטוב מילותיכם במקרה הזה. כולה הדהדתי את הפוסט של פעילת "הדלת לתקווה" וידידתי היקרה תמר דרסלר, ואין לי תשובה בשבילכם למה אף אחת מהמלים בפוסט הרלוונטי, כולל אזכור שמה, לא לוותה בלינק הנ"ל ולמה לקח יממה שזה יעלה בדעתי. לכלכתי אותה. סליחה.

למי שרוצה לעזור לעמותה בלחץ על העירייה, יש בפוסט של תמר כמה לינקים, ויש אפשרות להתקשר אליה או אל מנהל העמותה דייב:

דייב פיקוויט – 0522293928

תמר דרסלר – 0543256494

למעשים יש תוצאות, וזה די חסר טעם לבכות על התוצאות אחרי שהוחלט בתוקף לבצע את המעשה. כך בתרגיל הירי שערך צה"ל ברצועת עזה בדצמבר וינואר האחרונים, וכך בניהול לשכות מוכות שגעון גדלות שבהן אין טיפת מודעות לנראוּת הציבורית של התנהלות השר.

בחורף שעבר, אם תזכרו, הוחלט להגיב על ירי הקסאם המתמשך באלימות בהמית וחסרת הבחנה. כשהתגובה שלך גם לא מידתית וגם נכשלת בעליל בדרישה להימנע מטבח אזרחים בעודך שוחט את אויביך הלגיטימיים (אם גם הלא שקולים בעליל) – יהיו לזה השלכות. אנשים לא יאהבו את זה והם יפעלו להטיל עליך סנקציות. אם בשכונה אתה תופס את שזורק ביצים על האוטו שלך ושולח אותו בתגובה לבית לווינשטיין, תוך שאתה פוצע גם את אמו והשכנה והורס להם חצי בית, אז אולי תשתחל מזה איכשהו כי יש לך קשרים, אבל אתה יכול לצפות שהיחס אליך בשכונה, במיוחד מכיוון בני דודיהם של הנ"ל, יהיה קריר משהו. לא יזמינו אותך למנגלים, הילדים לא ישחקו עם ילדיך… בסוף אולי זה יעבור, אבל תקופה צוננת תהיה. אם אתה לא מנותק מהמציאות, אתה חייב לקחת את זה בחשבון, או לפחות להבין את זה כשזה קורה בדיעבד.

לכן, בראייה הגיונית, לא מובנת התגובה הישראלית הצווחנית נוכח המחאות המובנות בטורקיה. טורקיה היא ארץ מוסלמית, ואם אתה רוצה יחסים טובים איתה אתה צריך להשתדל להימנע מטבח אזרחים מוסלמים. היית ממש, אבל ממש חייב? זה מצדיק אולי את הצד שלך, עבורך. הוא מהצד שלו חייב בכל זאת למחות על זה. ככה זה.

עכשיו, האם הסדרה הטורקית מגזימה? חופשי. אבל שוב – זה היה צפוי. הרעש הציבורי תמיד יהיה יותר גדול מהמציאות, לא משנה כמה המציאות גרועה. כך לדוגמא עם השואה. הנאצים, לדוגמא, על כל זוועותיהם הרבות, לא ייצרו סבון מגופות של קורבנות המשרפות. לא קרה. היה מכון למחקר על שיטות להפקת שומן לצורך סבון. המכון הזה ייצר בפועל סבון צנע גרוע בלי שומן מסוג כלשהו. למעשה, האגדה האורבנית הזו בכלל נולדה מלחמת עולם אחת קודם, בידי התעמולה הבריטית נגד האויב הקייזרי., שכביכול בישל את גופות חייליו הוא למטרות סבון (אז זה הומצא גם לצורך דמורליזציה, לוחמה פסיכולוגית וזה) – אבל הסיפור עם הנאצים והסבון תפס ותמצאו את זה לא מעט בבידיון ההיסטורי הפופולרי על השואה, שהיתה מספיק גרועה במציאות גם בלי זה. באותה מידה, חיילי צה"ל אינם מעמידים ילדות בנות 4 כנגד קירות ויורים בהן מטווח קרוב. זה לא. לעומת זאת, כן הורגים ילדים. תמיד יש סיפור שמסביר למה אין מאסר ואין כלום, כי עדיף להיות בטוחים ואמרנו להם לא לעבור פה וכי וכי וכי. לא גרוע באותה מידה? נכון, אבל איך להסביר? אנסה להדגים בסיפור:

אני יושב פעם עם שני חברה ומדברים ועולה הנושא המגעיל של אנשים שפורקים את יצרם על בעלי חיים. מה שקורין במקורותינו (וגם בחוק הישראלי, האוסר זאת) משכב בהמה. אוקצור, החבר'ה זורקים מקרים שקראו עליהם, בנאדם שדחף את איברו בכבשה, ואחר בחתול (חתול, אלים שבשמים). אני התחלתי לומר ש"לפחות עם כבשה…” בכוונה להשלים באמירה שלפחות עם כבשה, אבר מין אנושי לא יגרום את אותה מידה של נזק שיגרום אונס של חתול.

אבל לא הגעתי לשם כי ידידי פיץ, באמירה מהסוג ששם קץ לדיונים, אמר "שום משפט בנושא הזה לא אמור להתחיל במלים 'לפחות עם כבשה'…". אני מהצד שלי צדקתי – הנזק שנגרם לבעל החיים נמוך במקרה של אונס כבשה מאשר במקרה אונס חתול. זו עובדה. מהצד של פיץ (ושלי, ושלכם), זה אולי נכון, אבל בשני המקרים המעשה נתעב כל-כך עד שמעשית זה לא משנה את היחס שלנו אליו.

בדומה לכך, מגיע שלב שהתירוצים של "אנחנו לא מעמידים ילדות כנגד הקיר" מפסיק לעניין. השלב הזה בא אחרי מספר כלשהו של ילדות שנגד הקיר או לא, איך מגדיר את זה דו"צ? “מצאו את מותן" מירי כוחותינו. דוד גרוסמן אמר את זה לפני 25 שנה. וכלום לא השתנה. "הלכה לה ילדה לתומה בדרך ומה מצאה? את מותה!" פעם זו טעות טראגית. פעמיים זה "כזאת וכזאת תאכל חרב". פעם עשירית? זה "וולאכ, שכן, אתה פשוט לא שם זין מי נפגע", וזה לא אוכל. לא בשכונה שאני גדלתי בה ולא בשום מקום.

אז התגובה הטורקית צפויה בהחלט, והיתה מגיעה גם אם השלטון שם לא היה בידי המפלגה האיסלאמית. למעשה יש למתן את זעקות השבר ולחוש סיפוק שקט (שקט, כוסאננת ממברה) מהמירות שבה מיתנה הצמרת הטורקית את הבעת הכעס העממית-פוליטית לאחר שהרשתה שחרור קיטור. כך גם ההחלטה התקדימית באו"ם על גולדסטון היתה צפויה ובלתי נמנעת, ולא עזרה בסוף קומבינת הסלולר השקופה. למעשים, אפעס, יש תוצאות.

ככה זה עובד בעולם שפוי. בתנאי מעבדה שבהם תפישת המציאות מעוותת על ידי נוירוזות למיניהן, אפשר גם לקבל תוצאות שונות. כך לדוגמא ספק אם למסעות הנהנתנות של אהוד ברק ודליה איציק יהיו תוצאות ממשיות. יהיה קצת רעש, אבל עד הבחירות מי יזכור? איראן! איראן!!!! זהו, לא יזכרו.

אבל האשמה היא לא בברק, ואפילו לא באיציק – ברק הוא איש ברוך כישרונות, אממה? אוטיסט. לא כבד. מה שנקרא תפקוד גבוה, אבל תשאלו כל הורה לילד עם אוטיזם קל (אספרגר, כאלה) לחשוב רגע על הסירוב המוחלט של ברק להבין את המתאם בין התנהגותו למקום שהוא מתיימר לייצג בקשת הפוליטית ולציפיות הציבור ממנו, ותקבלו תשובה ברורה – האיש לא מבין. קלינית. זה לא "פגם באישיות". זה פגם נוירולוגי במוח. קצר חשמלי איפה שהוא שמה בקופסא שמונע את מעבר המידע הרלוונטי, וזה בטח לא משהו שאפשר לתקן בגיל הזה. למשימות ייחודיות הדורשות התמקדות מלאה במטרה שקל להגדיר בה הצלחה וכישלון, הפאקים של ברק ממש לא מפריעים. נהפוך הוא. לטובי הרוצחים השכירים בעולם (וזה מה שברק היה רוב הקריירה הצבאית המוקדמת שלו, תקופת ה"חייל הכי מעוטר". לא מבחינת ה"שכיר" כמו מבחינת המקצוענות נטו על כל המשתמע מהכשרה זו) – לטובי הרוצחים המקצועיים בעולם, אם תרצו, אין אישיות נורמטיבית. ואם תחשבו על זה רגע, טוב שכך. גם טובי הפוליטיקאים אינם בדיוק נורמטיבים, אבל הם יותר טובים בלעשות את עצמם אפילו במבט מקרוב, ויותר מסוגלים להתאים את עצמם, מפחד הציבור אם לא מהבנת החוק וכיבודו.

הבעיה אינה בברק, אלא במי שעדיין לא קולט שלמרות הכישרונות שיש לו גם מעבר לאלה של סוכן שטח מוצלח, של יכולת ההפשטה המתמטית, החשיבה האסטרטגית הרב-שלבית לטווח ארוך והיכולת להכיל פרטים, האיש פשוט לא מסוגל למחול המולטי-טסקינג הנדרש כיום מפוליטיקאי בכיר (ואפילו יעדיף את התואר "מדינאי") שצריך לפחות להעמיד פנים שהוא דופק חשבון למעסיקו הציבור. הוא לא מסוגל, הוא לא מבין, ובגלל זה הוא גם מחרב דברים שהוא מנסה לעשות. הבעיה היא אצלנו. אנחנו ממשיכים לתת לו את הג'וב.

ודליה איציק? אם לברק יש כישרונות שמסבירים למה ממשיכים להשקיע בו, איציק היא טיפוס שיש רבים כמותו בשירותי הגברים במשכן, אבל איציק היא פורצת דרך בתחום בצד השני. תמיד היו גברים שלחלוטין לא הבנת מה תוקע אותם בעמדות בכירות שבהם יש ביכולתם לעשות בושות. פייסי גרופר (האיש שפעם הביא נאגחה עם הכרס לשר החקלאות הגרמני באיזה אירוע), פואד בן אליעזר (הידוע בכינויו "המטרד מבגדד"), דורות של זקני מועצות פועלים מריירים לתוך התה שנדחפו לכנסת כי יש למערך 40 מושבים בערך למלא… תמיד היו. חברות כנסת תמיד היו מעט, אז כשהן הגיעו זה היה בגלל שעשו משהו בחיים. איציק היתה מורה גרועה שהפכה לחברת כנסת איומה, שרה חסרת מעש ויו"ר כנסת מדהימה בכסילותה, היא ומלחמת הג'ינס המפגרת שלה.

איך? למה? אני יודע שיש דברים שתמיד צפים למעלה, אבל בחיאת? לדליה איציק יש רק שני הישגים בחיים: האחד, החוק הראשון שקידמה בכנסת, לחייב מוסדות ציבור להקצות יותר מקום לשירותי נשים מאשר שירותי גברים (אל תקפצו עם ה"דופקים ת'גברים". תחשבו על זה רגע, זה רק הומניטרי) – החוק הזה, וההוכחה שגם אשה יכולה להגיע למצב שהיא רואה את עצמה מועמדת לגיטימית לנשיאות, וכל זה בלי כלום חוץ מרקורד של טיפשות מביכה ונפיחות מבישה. מזווית מסוימת, יש כאן הישג לשוויון. במקרה הספציפי של דליה איציק, אשם מי שנותן לזה לקרות, בחירות אחרי בחירות.

דליה, מותק, תפסיקי לחכות ששימון ימות או יתגעגע מספיק לסוניה. לנשיא הבא קוראים ראובן, כי בדיחות הקרש שלו עדיפות על הפוזות הריקות שלך. אז תחסכי לנו את מתקפת היח"צ, אנא.

המשך שבת שלום. רחמתוללה וסלמאתו עליכום, תהיה האללה שלכם אשר תהיה.

* המחבר משוכנע שלו היה נבדק כיום היה נמצא, כמו אהוד ברק, אי שם בצד הקל של הקשת האוטיסטית. מצד שני, המחבר אינו מתיימר לנהל את המדינה. 

מכירים הרב עובדיה? פוסק עליון למי שאכפת לו מה חכמי הדת היהודית אומרים? אז גם למוסלמים הסונים יש אחד כזה. שמו מוחמד סעיד טנטאווי והוא עומד בראש מוסד הלימודים האיסלאמי המוביל בעולם, אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר.

בא השייח' טנטאווי להרצות באיזה שהוא מקום, ורואה בקהל בחורה עם ניקאב – המסכה הזו על הפנים שבאפגניסטן קוראים לה בורקה. מתעצבן כבוד השייח', שעומד בראש קרב המאסף שמנהל האיסלאם הסתם דוסי מאד נגד האיסלאם הרדיקלי המחופף כליל, ואומר לבחורה להוריד. ההיא מנסה להגיד שככה חינכו אותה הוריה והשייח' מתעצבן עוד יותר, אומר לה בלשון חדה שאין דבר כזה באיסלאם, לא בקוראן ולא בחדית' (ההלכה האיסלאמית), ושהוא מבין יותר באיסלאם מהוריה ושתוריד את הזהו מהפנים.

נשמע נאור ונחמד, רק שהבחורה מצייתת, מורידה את הזהו מהפנים, מסתכל עליה כבוד השייח' וגומל לה על צייתנותה במלים "ואללה, עכשיו אני מבין למה רצו לכסות לך את הפנים…"

ובחדשות מעט רציניות יותר מגזרת טנטאווי – האיש, כאמור הסמכות ההלכתית המובילה בעולם המוסלמי הסוני – הורה לכל מוסלמי באשר הוא לקום ולהילחם היום למען אל-אקצה. זה לא אומר שהר הבית יטבע היום בדם, אבל זה מגביר את הסיכוי לבלגאן. וכל זה בשביל משהו שיכולנו למנוע, אילו רק רצינו.

זה שבועות רבים מתחננים אנשי הרשות הפלסטינית בפני השב"כ מערכת הביטחון שייתנו להם לפעול במזרח ירושלים כדי לאזן את הפעילות המסיבית שעושה שם החמאס. אבל ישראל מסרבת, מכיוון שישראל עדיין מתעקשת על כך שכל ירושלים המזרחית היא נכס צאן ברזל שאסור בשום פנים ואופן לעורר צל של פקפוק בריבונותנו העכשווית או העתידית עליו.

עכשיו, קוראים יקרים, לפני שקופץ לכם רפלקס היהוה, שימו נא לב לעובדה הבאה: השטח העירוני של ירושלים שישראל כבשה מירדן היה שישה קילומטרים רבועים. קילומטר רבוע אחד בין החומות, ועוד חמישה כפרים צמודים לחומות. השטח של ירושלים המזרחית, שמעבר לקו הירוק אך מוכללת בידי ישראל בשטח המוניציפלי של ירושלים, שמוצהרת על ידי ישראל כעיר שחוברה לה יחדיו ולעולם לא תחולק שוב, ואשר על כל תושביו נכפתה אזרחות ישראלית – שטח זה הוא 72 ק"מ רבועים.

כמו רבים מן הקוראים, גם דורות של אבותיי מסבא אחורה לא העבירו יום בלי שיתפללו לשוב לירושלים. אבל בעוד שאני לא יודע מה עם הסבא שלכם, אני יכול לומר בוודאות שסבא שלי לא שם חצי זין כפוף על צור באחר, אל-עזריה או ג'הלין, ובעוד שהכל ארץ ישראל וזה, בכל זאת כשהוא אמר "ירושלים" בבחינת מקום קדוש במיוחד, הוא התכוון, בגדול, למה שבתוך החומות. אז ההתעקשות הזו על נתחים עצומים של קרקע תוך שימוש ציני ברגש שהמלה "ירושלים" מעוררת בהרבה יהודים – היא הוכחה ניצחת לאמיתות הפתגם "תפסת מרובה? לא תפסת". אם הכל ירושלים, אז יש מעט מאד משמעות לסיבות שבגללן דווקא אנחנו חייבים לשלוט בכל חלק שהוא של ירושלים, כולל העיר העתיקה, שהולכת ונשמטת מידינו עם כל מקרה של טמטום כמו זה.

באו אלינו האנשים של אבו מאזן, שאנחנו משתפים אתם פעולה ביטחונית בכל מקום אחר בגדה המערבית. אבל בכל השטח העצום והרגיש כל-כך הזה אסור להם, כי זה שלנו, כביכול. כמובן שלנו אין שמץ של השפעה באזור המדובר, למרות הביטוח הלאומי שאנחנו דוחפים שם לתושבים לגרון בנדיבות האדונים שלנו.

אז אנשי הרשות נחסמו מלפעול, אנחנו לא יכולים לפעול, והחמאס קיבל את התבערה שהוא רצה, שכנראה תהיה המסמר האחרון בארונו של אבו מאזן, שגם ככה השטח רותח עליו בגלל שהוא מכר את דו"ח גולדסטון תמורת נזיד עדשים לחברים שלו מהסלולרי.

תחי העיר שחוברה חרבנה עליה ואיחדה את שני חלקיה תחת אותה צחנה.

שתי הערות גזענות מאוזנות לסיום:

1. ראיתם את הפרסומת הזו לסדרת הקפה החדשה של עלית? זה ששואלים אותו אם הוא רוצה כוס קפה והוא מתחיל לשא נאום נלהב "אני רוצה קפה מיוחד, קפה אחד, קפה זיבי…"? אז לא יודע אם קלטתם, אבל יש שלושה טעמי קפה בסדרה הזו שהפרסומת באה להציג. קפה ברזילאי, קולומביאני ו"אפריקאי" (שזה אומר מה, ממערב היבשת או מזרחה? לא משנה. אפריקאי זה מספיק). אוקצור, לכל תערובת כזו יש שם חמוד ואתני כזה. יש "קצב ברזילאי" (שזה סבבה, כי הברזילאים גאים בגרוב שלהם), "פסגה קולומביאנית" (מה לעשות, מדינה הררית מאד) ו…."פרא אפריקאי"! נו, אפריקה, איפה שהפראים גרים.

2. וכדי להראות שאולי השתלבנו במרחב אבל טרם נפלנו ממנו ברמתנו, נעמד על רגליו האחוריות סגנו האלמוני של הנודניק המפורסם ראאד סלאח, יו"ר התנועה האיסלאמית הצפונית בישראל, אחד בשם כמאל חטיב. כידוע, אנשי התנועה האיסלאמית לא אוהבית את ההגבלות שישראל מטילה על ההגעה להר הבית – ובצדק. אבל מילא זה, אומר הכבוד הגברי של מר חטיב. מילא סתם יהודים אומרים לך מה לעשות. אבל שאתיופי יעשה דבר כזה??!  זה כבר יותר מדי. בוא בוא, כמאל, נשפות לך כוס קפה, פרא אפריקאי, אומרים שזה מצוין לחוקן.

ולפני פרידה – בראק אובאמה, חתן פרס נובל לשלום? וואלה? וכל זה כי הוא אשכרה מתנהג כאילו יש לדיפלומטיה תפקיד מועיל בעולם? כלומר מרגע שמישהו אחד מתנהג כמו בהמה גמורה, הרי שהתנהגות שגרתית בתכלית ראויה לפרס נעלה? כמו שאומר המיקרו-בלוגר המחונן, המוביל והמצוטט לעייפה, המחלטר בתור תופס של הסינסינטי בנגאלס, הלא הוא צ'אד אוצ'וסינקו לבית ג'ונסון – Child, please!

אה, ולמי שהחמיץ כי לא יצא לי לשים את זה פה – כך קנתה ישראל בנזיד עדשים סלולרי את דרכה החוצה מהתסובכת של דו"ח גולדסטון. תיהנו!

שיהיה סופ"ש רגוע, בהר הבית וגם אצלכם בבית.
 

המדינה הזו זה באמת משהו. הפסיכוזה והרגשי שלנו כל-כך עצומים, שהם מכלים כל דבר העומד בדרכם, הופכים נפיחה לאש לוהבת וחריון עלום לסופת צואה רבתי. מה זה רקיעת הרגליים הזו עם השוודים? אתם יודעים מה זה החרטפבלונד הזה? צהובון של סופרמרקטים, כמו הנשיונל אנקוויירר וכאלה למי שמכיר. הסיפור על חיילי צה"ל שמוכרים איברים היה בוודאות בעמודים האחוריים וקרוב לוודאי בסמוך לסיפור על גילוי הזין של אודין בסמוך לשלד של עורב ושרידי ספינת חלל.

לגארי טרודו הגאון, יוצר הקומיקס הפוליטי המשובח בעולם, "דונסברי", היתה יציאה ענקית ורבה בשנות ה-90'. מראים את קלינטון (בדמות וואפל, לכל נשיא יש לו אייקון משעשע אחר*) ואיזה יועץ מדברים בבית הלבן על איזו תיאוריית קונספירציה מטורפת לגמרי עם קלינטון שרוצח זונות בגלל קוקאין או משו שמוכר איזה מטיף נוצרי בערוץ נידח, והוואפל שואל את העוזר

"נו ומה אתה מציע שנעשה?"

– אה, חשבנו שנתעלם מזה

"באמת? חשבתי יותר טיוח"

אין סיפור, או לפחות לא הסיפור שאתה זועק שיש, אבל הנטייה המפגרת שלך לא יכולה לתת למשהו לגווע. ככה אנחנו עם השוודים. גם ראש הקהילה הצנומה שמה אומר את זה. אפחד לא היה שם לב אם אנחנו לא היינו זועקים "הנה! כולם! תראו מה איזה מפגר שכולם מתעלמים ממנו אמר עליי! תראו את הדברים של מי אני מעלה על הבמה!!!!"

זו לגמרי מחלת נפש קולקטיבית. אחרת אני פשוט לא מבין מה נתניהו, ברק וכל שאר האידיוטים חושבים שייצא להם מזה. לא. זו שריטה. טראומת השואה והרדיפה שיוצרת תגובה נוירוטית בעימות עם ביקורת.

* כבוד לבן של דודו טופז המנוח. יפה אמר. (ובזאת אעזובתו באמאשלי)

מה עוד היה לנו השבוע…

* אה, סערת יעלון. יאללה מפגר. במבחן התוצאה, מאז שהוא לא רמטכ"ל יש לנו הרבה, הרבה פחות הרוגים מאשר בתקופתו. שלוש שנים שלו לא הפסיקו את הדם. ההתנתקות והמהלכים שאחריה, בראשות ממשלת קדימה המשוקצת על ידי יעלון והחברים החדשים שלו מהמחנה הסיקריקי, קיצצה את שיעור הפיגועים חדות (531 הרוגים מפיגועים בשלוש שנות הרמטכ"ל שלא קיבל רביעית, וכ-35 מאז. תעשו אתם את החשבון מה עובד. והאיש הזה לא מתבייש להופיע ברבים, ואין איש סוקלו בביצים ובפרי באוש. עובדה זו לבדה מעידה על עומק העיוורון בארץ הזו.

עוד משו? אם אזכר, וזה יהיה מספיק חשוב, אעלה פוסט נוסף. זה מה היה לי – ובעיקר ההלם מלראות את שאגת הכותרות הבוקר. די, היה לכם שישי שבת להירגע מהשטות הזו. אנשים מפגרים.

* לאובמה עדיין אין לו, אלא אם כן זה פשוט הרגליים, שאותם הוא מראה מדי פעם. אם כן, מאכזב משו. הייתי עושה אותו כדורסל – יכול להסתחרר 😛