עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

הטקסט הבא נכתב לפני פרסום הכתבה הדומה מאד שפורסמה אמש בוואלה! ספורט. גם זה אמור להתפרסם שם הבוקר, אבל יש גבול כמה אני אחכה 🙂
—————————–
(18 ביוני, 20:00 ככה):

אני כותב את השורות האלה עם חיוך קטן ומטופש על השפתיים. לא חיוך של אורגזמה. חיוך של הערכה כשמזהים את הכיוון של בדיחה מצוינת שעוד לא הבשילה. יש לנו מונדיאל מצוין עד כה, אבל גם המונדיאל הכי טוב לא ישנה את העובדה שבכדורגל המודרני יש יתרון משמעותי להגנה. כשקבוצה פורשת עשרה שחקנים בטווח 30 מטר מהשער, במיוחד חבורה קשוחה ומאיימת כמו האוסטרלים, גם ברזיל הגדולה מתקשה מאד.
 
אבל היום עוד לא ראינו את ברזיל הגדולה ובכל זאת הבונקר פוצח בסוף פעם ועוד פעם (ומאז ימי חזום חזום בהפועל יהוד לא נראה כבונקר הזה. פשוט ים של כחול כהה בפתח הרחבה של עצמם בכל התקפה), והיו עוד איזה ארבע-חמש פעמים שהבונקר לא פוצח רק כי ברזיל (ומר רוביניו הצעיר) עדיין בשלב המשועשע של כוונון הכלים. פאריירה יודע שבשביל לקחת את המונדיאל, ולא רק להרשים במהלכו, עדיף שהקרשנדו יבוא בסוף. אם הארוחה רק בעוד שלושה שבועות, ירקות שבשלים בדיוק כבר היום עלולים לא להגיע לשולחן עד אז.
 
בינתיים עברנו 28 מתוך 48 משחקי סיבוב ראשון, ואין הרבה ספק מי הנבחרת שמציגה את הכדורגל המשובח והבשל ביותר. אבל לטורניר דינמיקה משלו, ולדעת להביא נבחרת לשיא לאט-לאט במהלך טורניר זו התמחות ייחודית.
 
מאמן ארגנטינה חוסה פקרמן בוודאי יודע את התורה הזו – הוא יישם אותה כבר שלוש פעמים כאלוף עולם לנוער – אבל קשה להאמין שגם הוא לא שואל את עצמו אם החבר'ה שלו בזבזו את הסטיפה שלהם מוקדם מדי במסע הקניות.
 
אני רואה שרבים מכם לא קונים את התזה שלי. תנו לנחש – אתם לא ממש בקטע של היסטוריה, אה? אז בואו נצא למסע קטן אחורה בזמן:
 
1938 – ברזיל מציתה את הדמיון עם כדורגל מעולם אחר ב-5:6 על פולין ברבע הגמר. המאמן שלה מחליט להשאיר את הכוכב ליאונרדו לגמר, אבל נופל כבר בחצי למארחת הכסחנית, איטליה.
 
1950 – ברזיל המארחת רוקדת כל הדרך לגמר. אורוגוואי לא מתרשמת, לא נופלת למלכודת וכופה על ברזיל את הקצב שלה. ניצחון לאורוגוואי ולא מעט התאבדויות בארץ הסמבה.
 
1954 – נבחרת הפלא של הונגריה לא הפסידה במשך כמה שנים טובות לפני המונדיאל הזה, והמשיכה לרקוד גם בשלב המוקדם, כולל 3:8 על מערב גרמניה. השתיים נפגשו שוב בגמר. זוכרים מי ניצחה?
 
1966 – פורטוגל בראשות "היהלום השחור", אוזביו, מציגה את הכדורגל המבריק ביותר בטורניר, אבל אחרי מאמץ נפילים בקאמבק ברבע הגמר (מ-3:0 ל-3:5), לא נשאר לה כוח מול המארחת אנגליה בחצי.
 
1974 – הולנד מדליקה אש כתומה בעולם עם טוטאל פוטבול. גרד מילר מצידו מציג בגמר טוטאל תחת, קובע שיא לכיבושים במונדיאל ולוקח הגביע לדויטשלנד.
 
1978 – שוב הכתומים, שמלהיבים אפילו בלי קרויף. בגמר זה לא עוזר והחונטה הארגנטינית מקבלת את החגיגה העממית שרצתה כל-כך.
 
1982 – ברזיל של זיקו, סוקרטס, פלקאו, אדר, אח… שאננות, הגנה חלשה ושוער גרוע חרצו את גורלה ברבע הגמר מול איטליה של פאולו רוסי.
 
1986 – דנמרק דורסת 1:6 את אורוגוואי בשלב הבתים (בנוסף לניצחונות מרשימים על סקוטלנד ועל גרמניה) אבל עפה כבר בשמינית (ל-1:5 מדהים של בוטרגניו וספרד, שעפה ברבע). אלופת אירופה צרפת מציגה את הכדורגל הטוב בטורניר, אבל התחת של גרמניה מעיף אותה בפנדלים בחצי הגמר פעם שנייה ברציפות. חוץ מזה, השנה הזו היתה רשומה בשמיים על שמו של איזה שמנמוך אחד, אז זה לא היה משנה בכל מקרה.
 
1990 – לפחות שלוש נבחרות היו טובות מגרמניה של אותו טורניר. אז מה?
 
1998 – גם הולנד וגם ברזיל הציגו כדורגל טוב יותר מזה של זידאן וחבריו עד הגמר. הצהובים העיפו את הכתומים, רונאלדו קיבל מיחושים מסתוריים ביום של הגמר והמארחת רצה בקלות ל-0:3 ולתואר.
 
לברזיל יש דרך מאד קשה בדרך לגמר: אלופת בית המוות האמיתי בשמינית (איטליה? צ'כיה? לא קל בכלל בכל מקרה), מסתמן שספרד ברבע. כמו שהם נראים כרגע, לא נתפלא אם הם יעופו נגד כל אחת מאלה. אבל זה לפי איך שהם נראים כרגע. גרף ההתקדמות שלהם אומר שעד שיגיעו לגשרים האלה, הם כבר ייראו הרבה יותר טוב.
 
אוקצור, מוזת ההיסטוריה, מה היא אומרת? אומרת חכו טיפה עם ההכתרה של ארגנטינה. דברים מוזרים קורים במונדיאלים
 
 

* כאמור, אחלה מונדיאל. אני חושב שמאז 1986 לא היה מונדיאל עם כאלה קצב ואיכות בשלב הבתים. 
 * הגול השני של ארגנטינה (נגד סרביה) ייזכר בשורה אחת עם הגדולים ביותר, שיראו בכלתוכנית על מונדיאל גם בעוד 40 שנה. כמו הדהרה של דייגיטו והעצירה בחזה-סיבוב-בעיטה של פלה.  

* איזה מלך חוס הידינק? עשה מאוסטרליה נבחרת שאשכרה נעים לראות לפרקים. מרגע שקיבלו את הסטירה שלהם, פתחו את הבונקר ושיחקו בלי בושה. לא עם טכניקה מדהימה, אבל עם מה שיש. כבוד.  

* הבימוי של הטלוויזיה הגרמנית על הפנים. לוקח להם שנים למצוא את ההילוך החוזר הרלוונטי ברגעים של מחלוקת. כשהאמריקאים עשו את זה סלחנו להם, כי מאיפה להם לדעת לצלם כדורגל? אלה אין להם תירוץ.    

* דומאנק בדיחה. אני חושב שאפשר להסתפק בזה לסיכום הנושא. פשוט ליצן.  

* אתם קלטתם איזה תרבותיים האוהדים של צרפת? שרים במקהלה אדירה את "אודה לאושר" מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן? (מה שהבלונדינית שרה במועדון די בהתחלה של "התפוז המכני" – ומה שיתר מפתיע, ההמנון של האיחוד האירופי). יא סלאם. מעניין איזה מלים הם כבר תפרו לקלאסיקה הזו…

(23:52) יופי של עבודה של ארינה ושל האמריקאים. מאד מרשים. עכשיו ניצחון על גאנה ויש שמינית. לנדון דונובן היה עצום ורב במחצית השנייה. פירפר את נסטה, את קנבארו, את זמברוטה. הכין כדורים. ענק. ריינה מפריע לפעמים יותר ממה שהוא עוזר. אולי צריך להזיז את ריינה קדימה, וככה גם יהיה לו ברור שהמשחק צריך לעבור דרך דונובן, לא פחות מאשר דרכו.

ואיך שכחתי – קייסי קלר דפק הופעה אחושרמוטה. והידעתם שהוא בחור מגניב באופן כללי, שגר עם משפחתו בטירה בת 1300 שנה בגרמניה? העם בעדו.

(23:04):

טוב, עכשיו איטליה ביתרון מספרים, ועכשיו זה בכלל יהיה מדהים אם ארה"ב תוציא נקודה פה. אדי פופ עשה עבירה מפגרת, מקבל צהוב שני ועכשיו זה עשרה על תשעה.

מאיר איינשטיין המחוק בכלל לא קלט מה קורה. בהתחלה הוא חשב שלא יהיה כרטיס, למרות שברור היה שיהיה, ואחרי זה הוא צורח "הוא הוציא לו אדום!" ורק אחרי שנייה נוספת נזכר שפופ סוחב צהוב…

(23:00):

יפה מאד, ברוס ארינה. מאמן ארה"ב עשה קאמבק יפה מאד לאחר הבית-ספר שעשה לו מאמן צ'כיה קארל ברוקנר. גם לפני האדום של דה-רוסי שלטה ארה"ב בשדה, ואחריו בכלל שכבה על האזורה.

אממה? היא עשתה את זה עם כישורים טכניים מוגבלים ביותר. זה נכון אפילו לקלאודיו ריינה, שיש לו טאצ'ים יפים אבל גם הרבה נגיעות חסרות רגש עד כאב. בשלב מסוים החלו שחקני ארה"ב לשחק מסביב למגבלות האלה, ואז הם גם סיכנו את השער. אבל בשוויון מספרי יהיה מאד מפתיע אם הם יצליחו להחזיק אפילו בתיקו. ניצחון יהיה הישג עצום ורב עבור ארינה והבחורים שלו.

(21:04):

אותי אישית מאד הרגיזה ההגזמה עם האהדה (המוצדקת כשלעצמה) שגילו הפרשנים לחוף השנהב. מאד אהבתי את המשחק שלהם מול ארגנטינה, אבל כבר במחזור הראשון ראיתי שגאנה עוד יותר טובה. משחק המעבר שלה עוד יותר טוב והיא יותר מהירה.

אבל אף אחד לא הסכים אתי, והגדילו חברי הפאנל השונים והמעצבנים ברובם כשהודיעו שחוף השנהב נבחרת טובה מהולנד, ופייבוריטית מולה.

אז לא שהייתי נורא מרוצה מהמשחק של חביביי הכתומים, אבל הלו, לא להיסחף. השנהבים חמודים, אבל הם עדיין לא הולנד. גאנה, לעומת זאת, היא הדבר האמיתי. אם לא החמצת הפנדל, ומאתיים הצלות של צ'ך המופלא, זה נגמר בארבע או חמש-אחת היום. גאנה לא סתם ניצחה. היא גברה על צ'כיה חד וחלק, והיתה עדיפה גם לפני ההרחקה.

במהלך המשחק התעקש מאיר איינשטיין האידיוט להגיד שאין שום הבדל אם צ'כיה תפסיד 0-1 או בתוצאה גבוהה יותר. האמת, כמובן, הפוכה. הסיכויים גבוהים שהקרב על המקום השני בבית יוכרע על הפרש שערים. נמאס כבר מאיינשטיין שמכריז שמאבקים גמורים כשהם לא, שדברים לא משנים כשהם כן, ובכלל נמאס מאיינשטיין. שישחרר כבר את החיה המסכנה שהוא לובש על הראש ויפרוש לדוקים.

אם נגענו במשחקם הלא מספק של הכתומים, אני חייב להודות שאני מבין עכשיו היטב מה רוצים רובין ואן פרסי וחבריו מעמיתם אריאן רובן. במשחק הראשון הוא נראה כמו היחיד שהגיע למשחק, אז לא כעסתי עליו שניסה לנצח לבד – מה גם שהלך לו. אבל במשחק מול חוף השנהב האגואיזם שלו היה מטורף ממש. לא ראיתי דבר כזה בנבחרת אירופית כבר הרבה זמן. אז אריאן: חלאס, יא סוציומט. קטנות הצדה יביאו לגולים, וגולים יביאו לך יותר תהילה מהחטאות.

(18:11):

זה לא שאקוודור לא שיחקו יפה. שיחקו. זה לא שלא הגיע להם לנצח, או אפילו לעלות לשמינית. מגיע בכבוד מלא. אבל רבאק חשיש – זו היתה רק קוסטה ריקה! הרי כמו שאמר אחד מהמתלהבים שם בתא השידור – יש רק שחקן אחד בקוסטה ריקה, (חוץ מוואנצ'ופה, שמשחק באנגליה) שמשחק מחוץ לגבולות ארצו. הוא משחק ב…גואטמלה.

אז די.

(ועם קוסטה ריקה הסליחה. אין לי שום דבר נגדם ולא מגיע להם להיקרא זונות. היציאה פשוט מצאה חן בעיניי)

(23:55):

טוב, זה בהחלט דעך במחצית השנייה (מבחינת ברזיל. קרואטיה נראתה טוב מאד במחצית הזו). החילוף התמיה אותי כי מי שהיה הבעיה בחוד הסלסאו הוא דווקא אדריאנו. מסכן הילד. הוא פשוט נראה כבוי. לא רואים עליו חדווה בכלל. איזה רשעים האוהדים של אינטר. בוא אלינו, חמוד, אנחנו נחזיר לך את החיוך 🙂

אגב, מדד משחק המעבר שלי (כן, התלהבתי מהיציאה של עצמי) לא ממש חל על ברזיל. זה משום שברזילאים נוגעים בכדור באופן שונה מרוב השחקנים בעולם, בטח מרוב הנבחרות. הברזילאים נוגעים בכדור לא רק כדי להשיג מטרה, אלא גם לצורך קצב, וזה הרבה פעמים יוצר משחק מעט, איך להגדיר…קטוע לכאורה. מלא עצירות כאלה פאנקיות שיכולות להיתפש כ"משחק מעבר לא לגמרי חלק".

בכל מקרה, אני מאמין שזו היתה רק יריית הפתיחה שלהם. אני גם רוצה לברך שוער מסוים, שיישאר בעילום שם מחשש עינא בישא, על שהתגבר ככל הנראה על התקופה המחורבנת עד אימה שהיתה לו. הוא היה בסדר גמור היום.

רוביניו חמוד לאללה, אבל אני לא רואה אותו גומר את הטורניר בחתיכה אחת. הילד…דק, דק.

קרואטיה הרשימו אותי. בהחלט מסוגלים לעשות קצת נזק אם יעלו לשמינית. המשחק שלהם נגד האוזים המפתיעים לטובה יכריע.

(23:00):

ברזיל 1, קרואטיה 0. מחצית. אני לא אומר שום דבר… לא אומר…

חוץ מזה שפעם שנייה ברציפות אנחנו הרוסונרי מיוצגים בכבוד. יאללה קאקא! 🙂

לכו, לכו שחקו פטאנק ותדוגו ארוחה מהביצה הסמוכה

(20:52):

חבורה של עלובי נפש הצרפתים האלה. עאלק "המונדיאל האחרון של זידאן, נבוא במוטיבציית שיא". מֶרְד על הפרצוף שלכם. כל-כך קשה להאמין שהאומה הזו היתה שליטת עולם הכדורגל לפני שש שנים. ובנימה זו שכחתי להוסיף – עולים לי עם חלוץ אחד. איזו השתפנות צפרדעית טיפוסית. מאיפה הם גירדו את הדומאנק הזה? מהמים המסריחים של תחתית המחבצה?

והבוז הזה שלי אינו נובע רק מהעובדה שהימרתי על 0:1 לצרפת. די, הסיכויים שלי לזכות בטוטו המונדיאל שואפים כבר לאפס. סתם, נמאס לראות את הפוצים האלה מקבלים יחס של נבחרת מהשורה הראשונה ומשחקים כמו נבחרת די מוגבלת שיודעת לעמוד נכון על המגרש. אגב, לא ראיתי את כל המשחק, והבנתי שנשדדו מהם שני פנדלים.

על אף כל זאת, ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, חייבים להודות שרבות הנבחרות שנראו כמו עכוזי ביום רע במשחקן הראשון במונדיאל, וסיימו אותו בחגיגות גדולות. לגמרי לא מן הנמנע שכך יקרה גם למגעילים האלה, אבל בינתיים אני לא רואה את זה קורה, לפחות לא עד שאיזה שחקן מסוים לא ישיל מעליו את התואר "Small Game Thierry".

זה תגיד בבית משפט

את טוגו-קוריאה לא ראיתי, יען כי הייתי בבית משפט (למקרה שתהיתם על פתיחת הפסקה דלעיל) על איזו תביעה אזרחית שתבעו אותי. התביעה נדחתה, למה הוכח שהתובע היקר באדם לא אמר אמת (וזה למרות שהוא עו"ד במקצועו. מוזר…). למרות שהוכח כי לא רק שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה, אלא אף הצהיר בתצהיר העדות שלו דברים שאינם נכונים חד וחלק, החליט כבוד השופט, שלא מגיע לו היט בגוגל אז לא נציין את שמו, לחייב אותו בהוצאות מינימליות ביותר, שנופלות ב-50 עד 66% ממה שאני אשכרה שילמתי לעורך הדין שלי, (המצוין והמשובח, שאחושרמוטה מגיע לו היט בגוגל וקוראים לו סיוון כהן, ממשרד עו"ד רוני א. אילן ברמת גן).

למה השופט עשה את זה? ממניעים נאצלים ביותר כמובן, שלא קשורות בכלל לזה ששופטים לא אוהבים את הפרצוף שלי, שיש לי תיק פלילי ושמושא הרחמים האלה היה במקרה קולגה למקצוע. (הנימוק הרשמי, אגב, היה "בקיעים בגרסה שלי" – שהיו יותר ברמה של האם שמתי בפיתה טחינה או חומוס, לעומת הבקיעים בגרסת התובע, שהיו יותר ברמה של אמירת "אכלתי סטייק" ו"לא אכלתי בכלל ולא הייתי במסעדה" במקביל.

טוב, נעזוב את האובסס הזה (כמה שאני מתעב את מערכת המשפט הישראלית, בז לה ומתעב כל מגע עמה…). נקווה שלפחות קוסמי הסמבה יצדיקו את ההייפ שלהם. יאללה ז'וגו בוניטו!

(23:55):

המשחק הכי טוב עד כה. אסמואה אגואיסט מעצבן, אבל שחקן טוב. מדד משחק המעבר שלי לא היה ההבדל בין השתיים כאן, אלא מדד יותר מוכר ונדוש של "ניסיון ונאיביות".

(22:48):

וואו, איזה משחק. ללא ספק המחצית הטובה במונדיאל עד כה, מה שאומר שאם לא תהיה דעיכה נוראית, יש לנו שני משחקי איכות ברצף, לראשונה בטורניר. לא רע. קשה להשוות, כי מה שנמצא כרגע מול העיניים מאפיל על הזיכרונות מלפני ארבע שנים, אבל נדמה שבינתיים זה יותר טוב מ-2002. יותר משחקים טובים, מחציות טובות.

לוקה טוני מדהים. איזה שיווי משקל. אנדראה שלנו בפיתה מייצג את הרוסונרי בכבוד, והמחצית השנייה נראית לא רע בינתיים. המשך יבוא.

(21:46):

אוי, קשה קשה. נדבד היה טוב למרות הזלזול שלנו, אבל רוסיצקי הרג אותנו. הראשון שלו היה אולי השער של הטורניר עד כה, והוא לגמרי שבר לחץ די מתמשך שלנו לקראת סוף המחצית הראשונה.

ארה"ב שלי מאכזבת למדי. הנבחרת שוב מאומנת היטב, מהודקת טקטית, כושר גופני נפלא, והכל טוב ויפה – אבל שחקן עם ניצוץ של ממש, שמסוגל לבד לשנות משחק, זה אין לה. קלאודיו ריינה היה אמור להיות השחקן הזה, אבל למרות הכדור המצוין שהוא הדביק רק לקורה, למרבה הצער, הוא לא שחקן כזה. ועם כל הכבוד לאימון הטוב של ברוס ארנה, ברוקנר עשה לו בית ספר היום.

לאן נעלם ג'ובאן קירובסקי? ומה יהיה עם פרדי אדו? הוא יצדיק את ההייפ יום אחד?

במונדיאל הזה נראה לי שההגרלה הקשה תהיה גדולה עלינו. אבל אני לא מרים ידיים. המשמעת והניסיון יכולים לתת לנו ניצחון על גאנה, ואז נס מול איטליה ויש מצב.

הערה: אפשר לראות את ההבדל בין נבחרת ממש טובה לנבחרת יותר נחותה במהירות ובניקיון שבו שחקניה עוצרים כדור, מסתובבים ודוחפים את המשחק למעלה. שחקני ארה"ב לא נורא הצטיינו בתחום הזה. הצ'כים, שיהיו בריאים, היו כמובן מצוינים בזה. אבל זה נכון לכמעט כל משחק שהיה עד כה, ובכלל. המשחק היחיד עד כה שבו הכלל הזה לא הצביע על המנצחת היה פולין-אקוודור, שבו השתיים היו פחות או יותר שוות בתחום.

(18:37):

טוב,אתמול שוב לא למדתי מהניסיון, הקלדתי ישירות לממשק כאן וזה לא עבר, אז לא היה לי כוח לכתוב שוב.

אבל צריך להתייחס למשחקים של אתמול במיוחד אלה של הכתומים אהובי נפשנו, אז ככה:

הולנד שיחקה בסדר גמור. העם היה מרוצה, במיוחד יחסית למשחק ראשון. אריאן נמצא בכושר מרנין, ואם יתפתח טיפה יותר גרוב, יהיה בסדר גמור.

לא אהבתי שכולם נטפלו לואן ניסטלרוי. נכון, הוא היה חלש מאד התקפית, אבל הוא עשה יופי של עבודת הטרדה בעורף הסרבי, שהיתה מאד משמעותית לשליטה של הולנד במרכז השדה. בגלל הלחץ הזה של של רוד, הסרבים הרחיקו כדורים בצורה לא ממש טובה, וההולנדים השתלטו על רבים מהם סמוך לעיגול האמצע והשיגו בכך שליטה בקצב המשחק.

אני לא מבין למה תמיד, אבל תמיד חייבים להתפתח מתיחויות ווייבים שליליים בנבחרת הולנד. זה ממש מבאס. אולי אריאן טיפה הגזים בניסיון לעשות הכל (כמו שהתלונן ווסלי שניידר), אבל מה לעשות שהוא היה האיש החם אתמול. אני מקווה שהוא לא ייקח ללב ולא יסלים את המצב מול שניידר והאחרים.

המשחק השני לא היה משהו, אבל בסוף סיפק את הגולים שלו, וגם מנצחת ברורה בזכות. במחצית השנייה מקסיקו שיחקה טוב וחשפה את חולשות הנבחרת האיראנית. משעשע שהשמרנות והנוקשות המחשבתית של החברה האיראנית הם שמפילים את נבחרתה. כמו שנכתב היום בהאץ, לעלי דאי אין מקום על הדשא במונדיאל, אבל איש לא יעיז להוציאו מההרכב. שיבושם להם 🙂

השדא יואב לימור והפרשן גיא לוי יצאו אידיוטים גמורים. היה במחצית השנייה אירוע שבו שחקן מקסיקאי ניסה להשתלט על כדור על קו החוץ ברחבה האיראנית, ומגן איראני ביצע עליו קפיצת קומנדו, בלי שמץ של סיכוי או אפילו עניין בהגעה לכדור. "אני לא חושב שיש שופט שהיה שורק פנדל על דבר כזה…" אומר לימור. שוב: המגן קפץ עליו מכיוון דרום-מערב (יעני מהצד מאחורה), בלי שום דרך להגיע לכדור. מה שהוא כן עשה זה להעיף את השחקן מהכדור, שיצא לחוץ. בתוך הרחבה. לא פנדל?

פורטוגל היו מעוררי חמלה. לא יודע מה הבעיה של האנשים האלה. הם אפילו לא הגיעו למלא הזדמנויות כמו השבדים. סתם התברברו. בעשר הדקות האחרונות הם התעוררו ושכבו על האנגולים, אבל למה באמת שיהיה לי ניחוש מדויק בטוטו מונדיאל?

בדקות הראשונות, כמובן, זה הריח כמו שחיטה. אבל מרגע הגול, פורטוגל די נעלמה. מקסיקו יכולה לנצח אותם.

במשחק הראשון של היום, האוזים היו טובים יותר לכל האורך, וזכו בניצחון הבאמת דרמטי הראשון של הטורניר, שזה לא רע ליום הרביעי. הגול של היפנים היה צריך להיפסל, אבל שוין. קרואטיה תצטרך להפתיע לרעה כדי לא לגמור לפני שתי אלה ולעלות יחד עם ברזיל.

ועכשיו נשירה כולנו יחד: USA! למה מי זה נדבד? סתם אחד שהולך להיות מורד לסריה ב', אם תרצה האלה… P-:

(ממש לפני חצות):

המשחק הזה החזיר את החיוך, ללא ספק. חופה היו צריכים להתעורר יותר מוקדם, אבל אני ממש חושש ממה הם יעשו לנו (הולנד) במחזור הבא. ארגנטינה נראית מצוין, וכרגע היא פייבוריטית לקחת את הבית, שבינתיים בהחלט מצדיק את שמו כ"בית המוות", או בית המסיבה כמו שקרא לו מאמן סרביה-מונטנגרו.

יאללה, המשך יבוא אחרי משחקי מחר

(רבע ל-23:00 ככה):

או!  זה כדורגל. אז איך בדיוק קוראים למיצג המוזר שעשו שבדיה שמה?

לא חשוב. יופי של מחצית. נכון, קצת דעך לקראת הסוף, כפי שרק טבעי שיקרה ב-0:2, אבל קצב, ביצועים, שליטה, אופורטוניזם חצוף של חוף השנהב – המחצית הטובה ביותר עד כה. וחוף השנהב,.למרות הפיגור 0:2 לנבחרת מצוינת, היא כל מה שגרמו לנו לצפות ממנה. יופי של נבחרת. יותר טובה מסנגל של פעם שעברה, אני חושב. כלומר המחצית הזו של הפילים יותר טובה מהמחצית הכי טובה שראינו מסנגל פעם שעברה. אני לא סגור על זה, כי המשחק הזה הוא עכשיו וההוא היה אז (איזה תובנה עמוקה, אה?), אבל נדמה לי שכן.

את אבי נמני אף פעם לא אהבתי, ופעם אף השתלחתי בצורת ההתנהלות שלו ושל מקורביו ודורשי טובתו האלימים. לא משנה כרגע, אבל הנקודה היא שתמיד היתה לי דעה לא נורא שלילית על תבונתו. אחרי המשחק הזה אני לא בטוח.

קודם הוא אומר שלא היה פנדל, ועוד מתרץ ב"בגביע העולמי לא שורקים על דבר כזה". איך בדיוק יד לא-צמודה שהודפת כדור בתוך הרחבה, בתוך תיבת החמש למעשה, זה לא פנדל?? כל הקטע הלא מנוסח טוב של "כדור שמשחק ביד או יד שמשחקת בכדור", אין פירושו שאם אתה לא נוגע ביד בכוונה זה לא יד.

ואחרי זה הוא נגרר אחרי ההתלהמות המטופשת של איינשטיין. כרגע הראו שאכן היה גול, אחרי שבודדו את הרגע המדויק שהכדור עבר את הקו, אבל בהילוכים החוזרים שהראו במהלך המחצית אי אפשר היה לקבוע את זה בכזו ודאות. הוא יצא צודק, ויכול לטעון שהוא קלט את זה, אבל לא נראה לי. סתם הנטייה שלו להתלהם.

דווקא הפנדל לדעתי מובהק בהרבה.

איינשטיין הוא סבל צרוף. אני רוצה להבהיר שכשאני אומר שקיוויתי שרמי וייץ יתפתח וכו', אני מתכוון לפני עשר שנים ככה. לא לאחרונה. עם זאת, הוא עדיין פחות מעיק מאיינשטיין, שגורם לך תוך שלוש דקות לתהות כמה טרחה יהיה למצוא שידור של המשחק באנגלית ברדיו באינטרנט ולשים mute בטלוויזיה.

(קצת לפני 21:30):

הלארס לאגרבק הזה מאמן דמיו ז'ופו, כמו שאומרים ברוסית. עם ליונגברג, לארסון ואיברהימוביץ', מול 10 טרינידדים, הוא לא מסוגל להעמיד את השחקנים שלו בצורה שתפרוץ את הבונקר? סיפור אישי קטן: כשגרתי בארה"ב אימנתי פעם קבוצה של בני 8-10 בליגת קיץ. משחק ראשון, החבר'ה שלי שולטים ללא מצרים, אבל מובילים רק 1-0 ולא מצליחים לכבוש. פתאום אני קולט מה הבעיה – החבר'ה שלי נדבקים אחד לשני כשהכדור אצל אחד מהם, במקום לפתוח למסירה. אני צורח ללינדזי לזוז הצידה מהחבר שלו, ששמו נשכח ממני, כשההוא מוביל את הכדור, ובחמש הדקות האחרונות העמידו השניים את התוצאה על 0:4 הגיוני הרבה יותר. אז במשחק של שבדיה פחות התרכזתי, למה היה לי איזה חיזר קטן שהציק קצת, אבל אני בטוח שהיו דברים שמאמן סביר היה יכול לעשות כדי לפרות את המבוי הסתום.

זוועה של משחק, אבל שאפו לחבר'ה של דווייט יורק.

והאלפיים שקל מתרחקים ממני, אחרי שתי התוצאות של היום, למרות שאני איכשהו בספק אם מישהו נתן במשחק של שבדיה תיקו. יאללה, כפרות, לפחות שריקלמה וטבז ימחקו את הטעם מהמשחק של שבדיה.

(קצת לפני 20:00):

וואי,איזו נפילה. המחצית הזו היתה הגרועה ביותר עד כה במונדיאל, והשנייה ברציפות בלי גול. לא אמרו לנו שהשבדים התקפיים ובטחוחים בעצמם במונדיאל הזה? הם היו עדיפים, כן, אבל אני לא בטוח שכקבוצה טרינידד נפלה מהיכולת של קוסטה-ריקה אמש. אין לה חלוץ מטרה כמו וואנצ'ופה, אבל מבחינת המשחק הקבוצתי וכו', הרבה יותר טוב ממה שהיה ידוע עליהם ערב המשחק.

אגב, שכחתי לציין שהמשחק הקבוצתי של אנגליה לקה בחסר. לא במובן של אגואיזם, למרות שהיו קצת יותר מדי בעיטות מרחוק, אלאבמובן של התיאום בין השחקנים, שנראה כמו מנוע שדורש כוונון. אז אריקסון, קבל נ'.

(קצת לפני 19:00):

אולי רמי וייץ בנאדם מאד נעים ובעל תובנות ביומיום, אני לא יודע. אבל כשדר הוא עבר מלהיות התקווה הגדולה למפלט מההתלהמות של איינשטיין לממשיכה של אותה מסורת. זה התחיל עם הכרטיס הצהוב שקיבל חלוץ אנגליה פיטר קראוץ', במשחק נגד פארגוואי, בגלל תלונות שהפנה לשופט. וייץ גייס את הקול והנימה של יורם ארבל בבכותו חומה שלא ככה בונים, כדי להטיף לקראוץ' שעוד אין לו מספיק מוניטין כדי להתרעם על שאינו מקבל כבוד משופטים. להגיד שאין בזה משהו? יש. אבל לא היו שום פרופורציות בין החטא של קראוץ' לעונש שאנחנו קיבלנו בדמות הפוזה המתנפחת של וייץ.

אבל ניחא זה. לקראת סוף המשחק שוב התלונן קראוץ' בפני השופט, ווייץ קפץ על ההזדמנות להתנפח, ולהצהיר ש"אתה קראוץ' אולי לא מכיר את המקסיקאי (השופט), אבל אני מכיר ולא תהיה לו שום בעיה לתת לך עוד צהוב". אז מעבר לעובדה שאני דווקא בספק אם המקסיקאי היה מרחיק שחקן בדקה ה-87 בגלל ויכוח לא קולני על כדור חוץ, שכח וייץ להתעכב אפילו לרגע על העובדה הפעוטה – שהוכחה בהילוכים החוזרים בעודו מתלהם – שקראוץ' צדק. גם אם הכדור יצא החוצה, לא הוא הוציא אותו, אלא המגן שמולו. אבל לוייץ חשוב יותר, כנראה, לזבל בשכל על מה שנדמה לו שיקרה אם וכאשר, מאשר להתייחס למה שאשכרה אירע. חבל.

קראוץ', אגב, נתן משחק טוב, והיה מאד פעלתן ומאד נודניק להגנה של פארגוואי. המצטיין במגרש היה לטעמי ג'ו קול.

זלצר שפירשן אמר דבר נכון: כולם דיברו על הקישור המעולה של אנגליה, ובאמת יש להם קישור מפחיד על הנייר, עם ג'רארד, למפארד, בקהאם וקול, אבל הם בכל זאת משחקים עם כדורים ארוכים כל הזמן, במיוחד במעבר מהגנה להתקפה. אולי זה בגנים, ובנקודה זו אפשר להיזכר בטור שכתבתי במהלך יורו 2004: "אתמול כשראינו את המשחק של אנגליה ישב איתנו חבר בשם ליאור. 'מה זה הכדורים הארוכים האלה כל הזמן??' שאל ליאור, אחד מחבריי הקבועים לשידורי ספורט. 'ככה זה אנגליה' ענינו לו כל השאר במקהלה. פיהוק".
.

אנגליה היתה עדיפה מאד במחצית הראשונה, אבל במחצית השנייה הם נתקעו, ומנגד פארגוואי החלה לאיים ברצינות, ולא היה חסר הרבה שההימור שלי בטוטו המונדיאל של החבר'ה מוואלה, שעמד על 1:1, יתגשם. פרס ראשון בסביבות 2000 שקל. לא לצחוק.

המשך יבוא…

לא התחשק לי לבלגג מיד אחרי המשחקים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה כמה הערות על שני המשחקים הראשונים:

נחמד לראות נבחרת גרמנית יותר הרפתקנית ופחות טקטית – במיוחד אם אתה לא אוהד של גרמניה. עם ההגנה הזו הם לא יגיעו לשום מקום. מעניין אם באלאק יצליח לייצב להם את העסק. קלוסה, בכל מקרה, הולך לתפור לעצמו עוד חוזה משובח מהמונדיאל.

וואנצ'ופה תענוג של שחקן, ואני מאד אתפלא אם שמו לא יתנוסס בטבלת הכובשים (לאו דווקא בראש, אבל ברשימה) עד סוף הטורניר, שכן ספק בעיניי אם גם פולין וגם אקוודור יצליחו להשתיק אותו לגמרי.

מה שמביא אותנו לפולנים. הם, כיאה לסטריאוטיפ, פשוט מנומסים מכדי לכבוש. אמנם היה השער שנפסל (שלא בצדק, הקוונים בטורניר הזה מסרבים נכון לעכשיו להפנים את העיקרון של קו אחד) והיתה גם הקורה, אבל בתכלס, למרות שהם שלטו בכדור, האקוודורים הגיעו להרבה יותר הזדמנויות.

השלישייה של ואלנסיה-דלה קרוז-דלגאדו מסוכנת בהחלט ודי כיפית לצפייה. כרגע הפולנים חייבים לנצח את גרמניה במחזור הבא כדי להישאר עם סיכוי ממשי לעלות.

אגב, ה-2:4 של אתמול היה משחק הפתיחה השני הכי פורה בהיסטוריה. הראשון? מונדיאל 1958 כמובן. צרפת-פארגוואי 3:7. היה עוד 2:4 במשחק פתיחה – הונגריה-מצרים, במונדיאל איטליה 34'. ומעבר לאנקדוטה ההיסטורית, זו בהחלט היתה יריית פתיחה נאה מאד. היום יש שלושה משחקים, ומתוכם שניים (אנגליה-פארגוואי וארגנטינה-חוף השנהב) עם פוטנציאל משובח (והשלישי, שבדיה-טרינידד\טובגו, אמור להניב שחיטה). איזה כיף זה מונדיאל!

קשה, קשה העניין הזה של ההורות. ככל שאתה הורה יותר נאור ויותר מלא כוונות טובות כרימון, ככה אתה יותר בבעיה ויותר צפוי להיות מתוסבך שכבר אמר פיליפ לארקין (ולא הרולד פינטר, ותודה לקורא אבנר):

They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you 

הורים ניאנדרטלים אין להם בעיה. דוחפים את הילדים, צועקים עליהם, מפליקים להם ולא חושבים על זה יותר מדי. אבל אנחנו? כל נזיפה, כל דחייה וסירוב מעלים חששות על פגיעה בנפשו הרכה של הילד ובהתפתחותו עיקרון הרצף שלו. טוב, לא כל, אבל רוב.
 
ילד, במיוחד בגיל הזה (שנה וחצי), זה גם אחושרמוטה מתיש. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים כמעט לרגע, והיות שהיכולת שלו לשעשע את עצמו עדיין מוגבלת, הוא תובע תשומת לב בכמויות מטורפות ממש. במיוחד מעיק הדבר בערב, שאז הוא כבר מתחיל להיות עייף וקצת נרגן, אז הוא תובע לדוגמא שיקראו לו בספר (באותו ספר, שמונים אלף פעם רצוף), אבל מאבד עניין אחרי עמוד וחצי – רק כדי לשוב ולדרוש שיקראו לו שוב(באותו ספר עצמו) כעבור שתי דקות.
 
גם איך הוא מבקש שיקראו לו? לוקח את הספר ודוחף לך אותו לחזה, או לפנים. אז יש התקדמות מסוימת בללמד אותו שלא דוחפים דברים לפנים של אנשים, אבל סך הכל השליטה המוטורית שלו עדיין מוגבלת, אז גם כשהוא מבקש "יפה" זה עדיין במין דחיפה כזו של שדרת הספר הקשיחה בזרוע, נגיד. וכשזה בא בהפתעה זה גם מציק כזה.
 
הלילות האחרונים היו קשים. אתמול הוא עוד נרדם ב-22:30 (אבל קם במהלך הלילה כמה פעמים ובסוף נאלצנו לתת לו לישון אצלנו במיטה) – וזה עוד היה שיפור לעומת שני הלילות הקודמים. בלילות האלה הוא אמנם ישן "כל הלילה" במיטה שלו, אבל "כל הלילה" התחיל רק בחצות, כי לפני זה לא התאים לקלאבר הקטן ללכת לישון.
 
בנוסף לכל אלה, יש את הבעיה הטכנית הקטנה שהחיזר הקטן טרם נכנע לצו המציאות ללמוד את שפתנו הנחותה, ולכן כשמשהו מציק לו קצת קשה לנו לדעת מה בדיוק, למרות שיש דרכים לשער ולהעריך.
 
אז אלה הבעיות. אבל מה זה בעיות לעומת הרגע (החד פעמי בינתיים) שבו הוא בא אליי למיטה והודיע בקול: "בוקֶה טוֹ!", או המנהג שלו לגעת לי או לאמא שלו בפה ולהכריז "פה!", או לגעת באף ולהכריז "אף!" או המשחק המשגע החדש, להצביע על הכלב, להכריז בקולי קולות "הב-הב!" וללטף את הכלב כמו שלימדו אתו לעשות במקום הכאפות שהוא היה מחלק עד לפני כמה שבועות ליצור הסבלני?
 
או – באמת רגע של קסם טהור – ללכת לאסוף אותו מהמעון, להיכנס לחדר של הקבוצה שלו ולראות את הפנים שלו נדלקות כמו שמש כשהוא רואה אותי? אין על זה, אין.
 
היום אני לוקח אותו מהגן ישר לצוציכיף בדרך השלום, שישתולל שם על המזרנים ועל מצעי הכדורים העמוקים, שיוציא אנרגיה ויצרח קצת, ואולי ככה הוא יסכים בטובו לחזור לסדר שינה נורמלי. חוצמזה, יהיה מגניב, כי גם ילדים גדולים אוהבים את השטויות האלה 🙂 
 
טוף, אני חושב שהיגגתי מספיק על האושר הפרטי שלי ושל אום-קדם (טפו, טפו, חמסה, חמסה, ותודה מיוחדת לאלה הטובה), אז נעבור היישר לפינתנו הפופולארית, פוטוגרפים להמונים:
 

בוא אלי חיזר נחמד…

"בדרך להיותו הקוטרבק העברי הראשון, שיחק קדם משחקי כדור רבים…"

מה אני אגיד…? 🙂

אום-קדם משועשעת מפרי בטנה

ולסיום, בעל חיים מסוג אחר המצוי בפיסת הטבע הבתולית הזו…

זוכרים את שערוריית כלא אבו גרייב? אז תתכוננו למשהו יותר גרוע. מסתבר שלפני חצי שנה כמה מארינס רצחו בדם קר 24 עיראקים לא חמושים בעיר חדיתה שבמערב המדינה, במהלך מבצע לכיבוש העיר מידי המורדים שהשתלטו עליה. מדובר בהריגות סטייל הוצאה להורג, של אזרחים שבעליל לא היוו סכנה. מאז סוף 2005 מורח הצבא האמריקאי את החקירה, שנפתחה רשמית רק לאחרונה. והחשודים במעשה, עד כמה שידוע, עודם מסתובבים חופשיים. עם זאת, בעקבות החשיפה הגוברת לפרשה מתחילים להודות בפנטגון שייתכן כי יוגשו כתבי אישום על רצח נגד המעורבים.

כשחבר בית הנבחרים ג'ק מורת'ה, לוחם מארינס בעברו, אמר שיש בידיו ראיות לפיו ביצעו לוחמי מארינס פשע מסוג זה, צרחו עליו מטורפי הימין שהוא בוגד. עכשיו הם כבר צועקים פחות, אבל זה לא יעצור אותם בפעם הבאה. בינתיים, ראש הממשלה העיראקי החדש, נורי אל-מליקי, מתחיל לאבד את הסבלנו כלפי האיטיות בחקירה וכלפי ה"טעויות" הקטלניות של צבא ארה"ב בכלל. מליקי (שעדיין לא מינה שרי פנים, הגנה ועוד משהו חשוב, מה שהופך את הקמת ממשלתו לקצת עקרה מתוכן), הצהיר שממשלתו תקיים חקירות משלה – לא רק בנוגע לרצח בחדיתה, אלא לכל פעולה בה נהרגו אזרחים עיראקיים. אלה לא חדשות טובות במערכה על מוחות ולבבות.

תחייתה (המוגבלת) של ממלכה

בסנאט האמריקאי עומדת לעלות הצעת חוק, אולי כבר בשבוע הבא, שתקנה לילידי הוואי המקוריים זכויות הדומות לאלה מהם נהנים ה"אינדיאנים", ילידי ארה"ב היבשתית. מדובר בממשל עצמי וריבונות מוגבלת בשטחים מוגדרים (שמורות), אולם בניגוד לזכויות של האינדיאנים, ההוואיאנים לא יוכלו להפעיל הימורים בשטחיהם הריבוניים, וכמו בשמורות האינדיאנים לא יוכלו להפר זכויות אזרח. הצעת החוק קובעת תהליך לבחירת ממשל עצמי, ואז לניהול מו"מ להעברת סמכויות ואדמות מן הממשל הפדרלי וממדינת הוואי לישות החדשה. צורת הממשל של הישות החדשה, וכמות האדמה שתועבר אליה, יידונו במו"מ.

שמונת האיים של הוואי, למי שלא יודע, היו ממלכה מאוחדת וריבונית מ-1810 (ותרבות קיימת מאמצע האלף הראשון לספירה)  עד 1893, אז הופלה המלכה ליליאוקלאני על ידי המתיישבים האמריקאים שגובו על ידי בעלי מטעי הסוכר וחברות הסוכר האמריקאים. אותם אמריקאים גם כפו שש שנים קודם לכן חוקה ששללה את זכות ההצבעה לפרלמנט של הוואי מ-75% מהתושבים הילידים.

בשנות ה-90' חתם ביל קלינטון על הצהרת "התנצלות" על הפלת המלוכה של הוואי, וכבר שנים שהסנאטור דניאל אינואה מקדם את יוזמת ה"ריבונות הילידית". בהוואי יש לא מעטים שמתנגדים למהלך – החל באנשים (בעלי שמות משפחה אנגלו-סקסיים למהדרין, ברובם המכריע) שמתמרמרים על מה שהם מכנים "תקציבים ייחודיים על בסיס גזעי", וכלה בילידים שההצעה ממש לא מספיקה להם, ושרוצים עצמאות מוחלטת. ישנם גם כאלה שחוששים שהדבר יציב את ילידי הוואי תחת שליטת משרד הפנים האמריקאי, וישים סוף לאפשרות לשיפור מצבם. רק כ-400 אלף נותרו מצאצאי התושבים המקוריים של הוואי, ורק כ-260 אלף מהם מתגוררים בהוואי עצמה. כל בעלי המשרות הנבחרות של הוואי, משתי המפלגות, תומכים ביוזמה.

אינואה טוען שתמיכת כל חבריו הדמוקרטים מובטחת לו, אבל זה עדיין אומר שהוא יצטרך להשיג כשישה רפובליקאים לפחות. הצעת החוק הזו כבר עברה בבית הנבחרים בשנת 2000, אולם מעולם לא הצליחה לעלות להצבעה בסנאט. כעת, אם תעבור בסנאט, תצטרך לעבור שוב את בית הנבחרים.

טוף, מקבץ זריז

של כל מיני דברים נוספים שהצטברו:

בקליפורניה הולכים להנהיג במערכת החינוך מין "לימודי הומואים" – שבמסגרתם בעיקר יספרו לנוער הזך על כל מיני אנשי מופת שבנוסף לתרומתם לאנושות גם תרמו שעות עונג לבני מינם.

מה יש לאולמרט באייפוד?

בסלייט התפרסם מאמר מצוין שמנתח מה אפשר לדעת על פוליטיקאי לפי השירים שיש לו או לה בפלייליסט. הפתעה לא ממש מפתיעה, למעשה: הפלייליסט של קונדי הרבה, הרבה יותר שווה מזה של הילארי. הפלייליסט של בוש? רֶדנֶקי לאללה. מפתיע, אני יודע. 

We Shall Overcome

ג'ואן באאז, שממש לא פלא למה לדילן לא היה כוח אליה ברגע שהתחיל ללכת לו, נצפתה בשבוע שעבר כשהיא ישובה על עץ בגובה 15 מטר, במחאה על הכוונה למכור חווה קהילתית ליזמי בנייה. הכל טוב ויפה, ובמקום נצפו גם דאריל האנה, הזמר בן הארפר וזוגתו שתחיה, השחקנית בעלת הפה המוזר לורה דרן. אבל מה שתפס את עיני היה משפט שאמרה היצורה באאז: "המחזה הדהים אותי ונגע לליבי, ונקשרתי בחוזקה לאנשים חומי-העור שכאן". אז צריך לזכור שבאאז היא ממוצא מקסיקאי בעצמה לפני שמשדכים לה את פיני גרשון, אבל זה משפט כל-כך צולע וצורם, שכאמור, ממש לא פלא שלדילן לא היה כוח וגו'.

החבר'ה הכי חכמים בכלא

מי שעוקב בטח יודע שגנבי אנרון נמצאו אשמים בכל (קני בוי ליי) או רוב (ג'פרי "התולעת" סקילינג) האישומים נגדם, והם צפויים לקבל בראש מבחינת עונשים. למי שלא יודע במה המדובר – אנרון היתה חברת אנרגיה שעסקה בסוף שנות ה-90' ותחילת ה-00' בעיקר במכירה וקנייה של חוזים לאספקת אנרגיה, ובין השאר היתה מעורבת במשבר האנרגיה הענק של קליפורניה. ליי היה המנכ"ל לפני ואחרי סקילינג, ושניהם נמצאו אשמים בניפוח ערכה של החברה ובכך ששיקרו על מצבה לכל העולם ואחותו, ועודדו את העולם לקנות, לקנות, לקנות! מניות אנרון גם בזמן שהם עצמם מכרו, מכרו מכרו! מהר ככל האפשר. נוכלות קלאסית, רק בהיקף כזה ש-60 מיליארד דולר שווי שוק נעלמו עם פשיטת הרגל, לא כולל יותר משני מיליארד בכספי פנסיות.

אז הקיצר, הם קיבלו בראש, אבל כמו שכתבו רבים ברשת מאז – הבעיה הבסיסית לא נפתרה. התאגידים האמריקאיים עדיין עושים בית זונות עם הכסף של בעלי המניות שלהם, ועדיין יש מחנה פוליטי חזק מאד שמנסה – שוב! – למכור להמונים המדובלים את השטות הזו שגורמים עסקיים יכולים לפקח על עצמם, ושהסרת נהלים, תקנות וחוקים רק תיטיב עם כולם. אהא.

נכון תמיד רציתם תחנת רדיו?

ובתור הפוגה מכל הפוליטיקה והחרא, קחו לכם אתר מגניב ביותר, שבונה לכם פלייליסט (מה שהוא מכנה "תחנת רדיו") על בסיס שירים שאתם קובעים. תנו לו את Black Dog של לד זפלין,למשל,  והוא ינגן לכם פלייליסט שמתאפיין ב"השפעות אסיד רוק, אר אנד בי, בלוז, רוקנרול ויכולת מוסיקלית גבוהה". השיר הראשון בפלייליסט בדרך כלל יהיה של אותו אמן, אבל אחר כך זה נהיה ממש מעניין, ויכול בכיף לגלות לכם אמנים מגניבים שלא הכרתם אבל הייתם צריכים. תיהנו.

אוקיי, לקצרות:

מה הקטע של גיא זוהר עם הפרצופים המתחכמים-מתנשאים-מתחנחנים אחרי כל אייטם ב"היום שהיה? מה, הוא התחרפן?

ועדת זיילר

בכתבות שהתפרסמו על קראדי אחרי מכתב האזהרה שהוא קיבל, חזרו כולם שוב ושוב על כך שהוא לא מושחת. אני מאמין לזה. הוא באמת עושה רושם ישר יחסית. אממה? הבנאדם פשוט לא חכם במיוחד (ויסלח לי אמיר אורן מהארץ, שליקק לו בעניין הזה). זו האמת העצובה, והיא היתה ברורה איך שהוא נכנס לתפקיד. ההיערכות שלו להתנתקות היתה יפה מאד, ויכול להיות שהוא טוב בלוגיסטיקה, אבל אין לו את מכלול הכישורים המחשבתיים כדי להיות מפקד מחוז, שלא לדבר על מפכ"ל.

עיר מקלט, עאלק

זוכרים שסיפרתי על וויליאם ג'פרסון, חבר בית הנבחרים הדמוקרט והמושחת שנתפס מקבל 100 אלף ירוקים שוחד, ועם 90 אלף מתוכם מגולגלים בפריזר? אז ה-FBI ביצע חיפוש במשרדו שבבניין הקונגרס, וזאת לאחר שהאדון הנכבד התעלם מצווים חוזרים ונשנים של בית משפט להעביר לחוקרים ניירות שונים. התגובה מצד חברי הקונגרס? זעזוע עמוק: "רמיסה של הפרדת הרשויות!!!" "מחטף של הרשות המבצעת!!!" ועוד ועוד שטויות. כמו שכתב נכונה ג'וש מרשל, אם ל-FBI אסור לחפש בחדר של חבר קונגרס מכהן, עם צו ואחרי שהוא נמנע מספר פעמים מלמסור את מה שבית משפט קבע שהוא צריך למסור, אז משרדו של חבר הקונגרס הוא בעצם מעוז בלתי חדיר לשחיתות. מה זה הקשקוש הזה? הפרדת רשויות זה לא חסינות מוחלטת מכל הרשויות האחרות גם יחד.

הכי לכלכו אותה חוג חברי הקונגרס השחורים, שהתרוממו על הרגליים האחוריות בתגובה לצעד הנכון של מנהיגת המיעוט ננסי פלוסי, שדרשה מג'פרסון להשעות את עצמו מתפקידו בוועדת הכספים. "הבוחרים השחורים יזכרו את זה", אמרו. יזכרו מה – שפלוסי נהגה כמו שצריכה לנהוג מנהיגות של מפלגה? בושה וחרפה שככה הם חושבים על המצביעים שלהם. אבל פלוסי, שכידוע לקורא בלוג מצוין וחינוכי זה היא די עלובה, לא יכלה להתמיד בעמדה ראוה לשבח. היא נבהלה מחוג חברי הקונגרס השחורים והתייצבה לצידו של יו"ר בית הנבחרים דניס האסטרט (שלצד שלו יש הרבה יותר מה להסתיר בחקירות שחיתות כיום), ומחתה בתוקף על החיפושים במשרדו של ג'פרסון. האישה הזו צריכה לקבל משכורת מהרפובליקאים, בחיי.

טוב, יאללה. די כבר. המשך יבוא.

טוב, מרוב ניסיון לרדוף אחרי סיפורים, שבסוף מתבררים כלא נכונים (הטלאי הצהוב באיראן), או לפחות "מקדימים את מחזור החדשות", כמו שהתנצל בצורה מפגרת האתר שפירסם שקארל רוב כבר קיבל כתב אישום – בקיצור, מרוב כל זה, זנחנו כל מיני דברים שוטפים שאספנו לי בקובץ נוטפד בשבועיים האחרונים. אז לפני שיאבד על החומרים האלה הכלח, נביא בהם בזריזה.

פערי שכר על רקע מגדר?

מאמר מאד מעניין, ומאד לא בקטע של "הנה הוכחה שכל הפמיניסטיות המופרעות סתם מבלבלות בביצים", שטוען שלמעשה, כשעושים את כל השקלולים הרלוונטיים, פער השכר בין נשים לגברים לא קיים. לא סוף פסוק, כמובן, אבל בהחלט חומר למחשבה.

ה-פ-ר-ד-ת__ר-ש-ו-י-ו-ת

פרד קפלן המצוין מסלייט מסביר – לאותו פלג גדול עד להפתיע באוכלוסיה שהצליח להחמיץ את השיעור על מונטסקייה בבית הספר – למה גם אם תוכנית לניתוח תבניות שיחה של מיליוני אנשים בארה"ב נחוצה, פשוט לא ייתכן שהרשות המבצעת תחליט אך ורק על דעת עצמה לבצע זאת.

יש דברים חשובים יותר מלהדיח את בוש

עם ההנהגה הנוכחית שלהם, הדמוקרטים עוד ישמטו את הניצחון בבחירות הקרובות לקונגרס, שהאלה הטובה מגישה להם על מגש של כסף.

נעזוב את זה שחבר בית הנבחרים הדמוקרטי וויליאם ג'פרסון חשוד בקבלת שוחד של עשרות אלפי דולר – שאותם החזיק מגולגלים במקפיא באחד ממעוניו, מה שנותן משמעות חדשה למונח cold hard cash – בזה הדמוקרטים מטפלים יפה, דווקא, ודרשו ממנו לוותר על תפקידיו בוועדות שונות הרבה יותר מהר ממה שהרפובליקאים הוציאו מכללם את המושחתים המוכחים שלהם.

לא, הבעיה היא שלהנהגה שלהם אין כיוון , אין שיעור קומה ואין הרבה שכל. מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, ננסי פלוסי, ניסתה למזער נזקים מכמה הערות נוטפות-ריר שאמרה על כך שראוי היה להדיח את בוש בשל חריגותיו השערורייתיות והשונות מסמכותו (לא משנה שזה נכון, זה לא מה שהמצביעים רוצים לשמוע שהיא וחבריה יתמקדו בו). אוקצור, פלוסי הודיעה לוושניגטון פוסט לפני שבועיים שהליכי הדחה "אינם עומדים על הפרק".

נו, אז היא אמרה, אבל מנהיגת המיעוט כבר מזמן אינה נתפשת כמנהיגה אמיתית, ואולי החמיצה את סיכוייה להיתפש ככזו אי-פעם. זמן קצר לאחר מכן נשמע חבר בית הנבחרים ג'ון קוניירס (דמוקרט ממישיגן) עושה רעשים של "בהחלט נבחן כל אפשרות להעלות הצעת הדחה נגד בוש". הוא ניסה לרכך את זה באמירות סותרות לצד אמירה זו, אבל זה היה מספיק כדי שהמכונה הרפובליקאית שוב תזעק שהצבעה לדמוקרטים בנובמבר היא הצבעה בעד התהליך שהאמריקאים שנאו כבר בסיבוב הקודם, בשנות ה-90'.

אז כמו שעזרתי לשמעון פרס למקד את דבריו בנושא איראן, החלטתי להציע סיוע דומה גם למועמדים ודוברים דמוקרטיים באשר הם. זה באנגלית, אז אם הנושא מעניי אתכם, תיהנו.

פחות מלים, יותר קוראים

באבה קלינטון כותב ספר חדש, שיתמקד הפעם על "הקרבה אישית ואקטיביזם אזרחי אישי", תוך שימוש בדוגמאות משנותיו בשירות הציבורי, בתקווה "לספר סיפור שייגע בלבות וירומם את הרוחות". ואם תוכל, אחינו ביל, לעשות את זה בפחות מכמות דפים ששוברת אצבעות אם הספר נופל על הרגל, יהיה סבבה.

"סם המוות", עאלק

זה כבר מגיע לממדים של מגיפה. בהתחלה היה הקמפיין הדמגוגי של "הארץ" נגד העשב הטוב – אולי קמפיין זה קצת גדול על שתי כתבות (בינתיים), שניפחו את הנזקים הנפשיים שעלולים להיגרם מקנביס לממדים של "תופעה שמושתקת בזכות יחסי הציבור המשומנים והנפלאים להם זוכה הסם". הקמפיין הזה של הארץ שופד כהלכה ב"וואלה! תרבות" על ידי רונן ארבל, אגב.

אבל עכשיו יש לנו חגיגה אדירה של בערות והפחדה צהובה, מבית היוצר של משפחת מוזס היקרה. כתבה רצופה שגיאות גסות, שמנסה ליצור הילה של סכנה נוראית סביב ה"הידרו" – שאינו הידרו ותיכף נגיע לזה – ולהעלות "תמיהה" כביכול, מדוע "הסם הנורא" עדיין נחשב בעיני החוק כקנביס לכל דבר. ובכן, בואו נמנה כמה מהשטויות הכתובות בכתבה:

1. זה לא הידרו. "הידרו" אמיתי הוא קנביס (או כל צמח) שגודל באמצעות הידרופוניקה, כלומר בתמיסה וללא אדמה כלל. כפי שאפשר לראות בתמונות המצורפות לכתבה, כאן מדובר בצמחים שגודלו בעציצים. הם פשוט גודלו מתחת לקורת גג, עם תאורה והשקיה מלאכותיות.

2. מתוך הכתבה: "מפקד הימ"ר, רב פקד ירון אחראק, הגדיר את ה"הידרו" בשם "גראס המוות". לדבריו, 'בכל סם יש חומר פעיל. אם בגראס הרגיל החומר הפעיל הוא 13 אחוזים, ב"הידרו" הוא פי חמישה ואפילו שישה'."

קודם כל, מאד אווילי לכנות חומר שטרם תועד בכל ההיסטוריה מקרה של מוות שנגרם ממנו ישירות כ"סם המוות". דבר שני, רפ"ק ירון אחראק, אתה טמבל נבער שמשלשל מפיו "נתונים" חסרי כל קשר למציאות, ומהווה דוגמא מושלמת למה הפרצוף של המשטרה שלך נראה כמו משהו שילד צייר במוצא עכוזו על קיר בית השימוש.

אין, בעולם כולו, קנביס ששיעור ה-THC (ככה קוראים לחומר הפעיל של הקנביס, אחראק) שבו מגיע ל-65-78 אחוזים. פשוט אין. קבלו בבקשה טבלה (באיחור, אבל הנה אשכרה צירפתי את הטבלה, ועימכם הסליחה), של שיעורי ה-THC במוצרי קנביס שונים, שנממדו על ידי אוניברסיטת מיסיסיפי מאז 1972. תראו שאמנם יש עלייה לאורך השנים באיכות החומר, אבל ששיעורי ה-THC האמיתיים שונים לחלוטין. בשנה הכי טובה של הסנסימיליה בכל 33 השנים המוזכרות בטבלה, הגיע שיעור ה-THC שבה ל-13.38%. מריחואנה "רגילה", כלומר חומר בינוני ומטה, מכילה בין שליש למחצית משיעור ה-THC הזה.

אפילו שמן חשיש, שזה שמן קנביס מזוקק ומהווה את הצורה החזקה והמרוכזת ביותר המוכרת לאדם, מגיע רק ל-42% THC בשנה הכי טובה – מדובר במשהו שמטפטפים ממנו במזלף של טיפות עיניים 2-3 טיפות על סיגריה רגילה כדי להתמסטל לאללה משאכטה או שתיים.

3. עוד מתוך הכתבה: "10 גרם מה"הידרו" עולים כ-500 שקלים. מי שרוצה להיות רגוע ומעדיף שתהיה לו הספקה רצופה ישלם כ-30 אלף שקלים לקילוגרם".

אין כמו סכומים מפוצצים כדי לשכנע את הקורא התמים שאכן מדובר כאן בהשתוללות אורגיאסטית שיש לעצור מדי. המחירים דווקא נכונים – מריחואנה איכותית אכן עולה 50 שקלים לגרם ואף יותר (נתקלתי כבר בהצעה לחומר של 90 ש"ח לגרם. ויתרתי). העניין הוא שאף אחד – אפילו מי שיכול להרשות לעצמו – לא קונה קילו של מריחואנה ביתית משובחת במכה אחת לצריכה עצמית. לא עושים את זה מהסיבה הפשוטה שזה, כמו כל דבר, מאבד מתוקפו. במחירים האלה כבר מדובר על דילר מנומס ואדיב שמגיע אליך עד הבית עם החומר ארוז יפה, ולכן, אלא אם כן אתה עושה מסיבה ענקית, אין שום סיבה לקנות קילו ב-30 אלף.

יש שם עוד שטויות קטנות, אבל הבנו את הראש. עכשיו כדאי שהכתב פעור הפה רענן בן צור, השוטר האוויל ושאר אבירי המלחמה במשתמשים בסמים יבינו משהו אחר: יותר חזק = פחות עשן לריאות. כמו כן, משתמשים במריחאונה איכותית נוטים דווקא ***פחות*** לאלימות, בין השאר מפני שצריך בשביל זה, נו, שכחתי…איך קוראים לזה…אה, כן: לקום. 🙂

בקיצור, העמדת הפנים הצהובה והמטופשת הזו כאילו מדובר במשהו חדש ומסוכן משתלבת בצורה מאד הגיונית עם הקו של מוסף הארץ, ומבשר על תקופת חושך חדשה ביחסים בין משתמשי הקנביס לחוק. אני אישית חושב שזה קשור לתפקוד המביך של אנשי עלה נידף, שגרמו לאנשים רציניים שאוהדים את העניין לא לרצות להתערב, מה השאיר את הבמה פנויה לריאקציונרים המאוסים. אבל אני פתוח להסברים אחרים.

טוב, זה מתחיל להיות ארוך. מחר נשים את החצי השני של דברים שנאספו אצלי ונדביק את החומר