עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

בעוד הנשיא בוש "עוקף" את התקשורת הרשעה, שרק מדווחת על הצרות בעיראק, כדי להביא את הבשורות הטובות – מסתבר שיש כאלה המסייעים לו. העיתון "האולימפיאן", מהעיר אולימפיה במדינת וושינגטון, דיווח בשבת האחרונה שמישהו מארגן את חתימתם של חיילים על מכתבים זהים, הנשלחים למערכות עיתונים שונות ברחבי ארה"ב ומספרים כמה מוצלחת וחשובה העבודה בעיראק. העיתון הציג מספר מכתבים  זהים לחלוטין, והביא ציטוטים מחיילים שסיפרו כי לא כתבו ולא ראו את המכתבים הנושאים את חתימתם.

"איכות החיים וביטחון התושבים הוחזרו לקדמותם באופן כללי, ואנחנו מהווים חלק גדול מהסיבה לכך", נאמר במכתב, שממשיך ומתאר כיצד התושבים חוזרים ומביעים את הכרת התודה שלהם. מה שמשעשע הוא שהמכתב מתאר (כביכול) את שהתרחש בעיר כירכּוכּ, הנמצאת בחבל הכורדים. הכורדים אכן מהווים את הפלח היחיד באוכלוסיה העיראקית שיקבל את כוחות הקואליציה בשמחה, ולא שם נמצאות הבעיות של בוש ובלייר.

טימותי דיקנסון מתאר שיחה עם בנו, בו שיבח את בנו המוצב בעיראק על המכתב הנאה שכתב, ואשר התפרסם בעיתון המקומי. "איזה מכתב?" שאל הבן, והאב מאשר שאכן התפלא כי "זה לא סגנון הכתיבה שלו".

מה זה אומר, כשגורמים מסוימים חשים צורך לארגן עדויות שקריות כדי לתמוך במדיניותם הקורסת? אני לא מומחה, אבל השכל שלי אומר: לא דברים טובים. בינתיים תפס הסיפור תאוצה ודווח גם בחדשות הערב של CBS. האם מחכה לבוש פרשת "לטרגייט", בנוסף ל"אייג'נט-גייט"?

אחת התופעות הבולטות בהיסטוריה היא הסירוב ללמוד מכישלונם של אחרים. אנשים מסרבים לקבל את העובדה שצורות פעולה מסוימות פשוט לא מניבות את התוצאות הרצויות. "אני חכם. אני אעשה את זה נכון", אומר הטמבל התורן, ונכנס שוב לאותה מלכודת.

במיוחד אמורים הדברים לגבי הדינמיקה של הכיבוש. צבא ארה"ב מתחיל להיכנס לאותם מעגלים מרושעים שחיילי צה"ל מכירים היטב כל-כך. מכיוון שקצרה ידם לתפוס אתה אלה שעורכים נגדם מתקפות קטלניות מדי יום, הם פונים לענישה קולקטיבית.

חיילי ארה"ב עקרו מטעי תמרים בכפר דחולוואיה במרכז עיראק. לדברי התושבים, הודיעו להם כוחות ארה"ב באמצעות רמקולים שהדבר נעשה כעונש התקפות הגרילה הנערכות מן המטעים. העיתון "עיראק היום" מוסר שכאשר ניסה צלמו לתעד את העקירה, עצרו אותו החיילים וניסו לשבור את מצלמתו. העיתון מצטט את אל"מ ספרינגמן, מפקד הכוחות המוצבים באזור, כאומר: "ביקשנו מן החקלאים כמה פעמים להפסיק את המתקפות, או לספר לנו מי מעורב, אבל הם לא סיפרו". וזה שהם חוששים לספר כי ירצחו אותם, או אולי באמת ובתמים לא יודעים? לא חשוב.

זו ענישה קולקטיבית קלאסית. אצלנו קוראים לזה חישוף, ומנסים לפחות לתרץ את זה בצורך לעקור את המחסה ממנו אורבים המחבלים, אבל האמריקאים, שלא טרחו לשאוב מניסיונם של אחרים ולקצר את תהליך הלימוד, עדיין לא עברו את שלב הזעקה הציבורית על עצם הגישה של עונש קולקטיבי, זעקה שגוררת תירוץ מבצעי.

עוד לפני תחילת המלחמה אמרנו (אנחנו, מתנגדי המלחמה) שלא משנה כמה טובות הכוונות, הרי שפלישה בתנאים האלה, ללא מטרייה בינ"ל ובלא שמוצו האפשרויות האחרות, תביא לכך כוחות ארה"ב ישקעו באופן בלתי נמנע בדנמיקות של כיבוש המתוארות בעברית כביצה ובאנגלית quagmire – מלה שנחרטה בתודעה האמריקאית בהקשר של וייטנאם.

אבל אדריכל המלחמה הזו, דונאלד ראמספלד, לעג לשכמותנו. הוא קרא לנו שמאלנים סהרוריים שתקועים באופן אובססיווי בוויטנאם. הוא התעקש לעוות את הדיון כך שהוויכוח היה כביכול על סיכויי ההצלחה של ההשתלטות הצבאית ועקירת השלטון – שכן בוייטנאם, גם את זה לא הצליחו האמריקאים לעשות. כמה שלא הסברנו, שאין לנו כל ספק ביכולת של צבא ארה"ב לכתוש את סדאם במהירות אבל לא זו השאלה, התעקש ראמספלד להעמיד פנים שהוויכוח היה על שלב א'.

לאחר הפלת סדאם, בתחילת אפריל, כינס ראמי מסיבת עיתונאים ובה אמר "מעולם לא נמצאו רבים כל-כך טועים כל-כך בקשר לדברים רבים כל-כך". אלא שמה שאנחנו דיברנו עליו בכלל לא החל נכון לאותו רגע. מאז עברה חצי שנה. מי טועה בינתיים? לצערי, לא אנחנו.

עוד סימן לכך שהדינמיקה בעיראק מידרדרת לכיוון כיבוש מעורר שנאה, הוא שהחיילים האמריקאים במשימות שמירה באזור המרכז הבעייתי קיבלו הוראות לירות – גם על אזרחים – בלי לשאול שאלות. "לירות כדי להרוג. שום שאלות", אמר סגן פיטר קצפי בתדריך.

אפשר לגלות הבנה, ולומר שאין להם ברירה ואף אחד לא יישב סתם וייתן שיירו עליו. אבל איך הם הגיעו למצב הזה? איך הפכה משימת שחרור מרודן שנוא, שהייתה אמורה להתקבל בפרחים ואורז, למצב של "חייבים לירות על כל דבר שזז"? עשרות אזרחים כפר נפגעו מאז הוחל בנהלי הפתיחה באש האלה, וכל אחד רק מקטין את הסיכוי שארה"ב ובעלות בריתה הזניחות תצלחנה לעשות משהו חיובי מכל הסיפור הזה. אחד החיילים – טוראי פשוט – מספר ששאל את המתורגמן של יחידתו אם העיראקים שונאים "אותנו" (את האמריקאים). תשובת המתורגמן: "90 אחוזים שונאים אתכם. עשרת האחוזים הנותרים כבר עזבו".

ולסיום, שני סיפורים קטנים מצפון עיראק – נקודת האור היחידה של המלחמה הזו, כביכול.

הסיפור הראשון פשוט לא ייאמן. אני יושב ורואה CNN בשבת, ויש שם אייטם על הצגת המטבע העיראקי החדש (במשך חצי השנה האחרונה נאלצו האמריקאים להדפיס עוד ועוד שטרות עם הפרצוף של סדאם, כי גם לזה הם לא התכוננו). בקיצור, יושב שם דובר של פול ברמר, מושל עיראק מטעם ארה"ב, ומספר בשלווה גמורה את הפרט הבא: יש למעשה שני מטבעות חדשים בעיראק. במרכז ובדרום יש את המטבע החדש שעליו נסוב האייטם, ושער החליפין שלו הוא דינר אחד ישן לדינר חדש.

אבל בצפון, אצל הכורדים, יש דינר חדש אחר, ששער החליפין שלו הוא מאה דינר ישן לדינר חדש. עכשיו, אולי הזיכרון שלי לא משהו, כל הגאנג'ה וכאלה, אבל נדמה לי שהאמריקאים אמרו במפורש ובתוקף שהם לא מתכוונים לחלק את עיראק. עכשיו, אני לא הסמכות הגדולה ביותר לנושא, אבל אני כן תלמיד היסטוריה שדי בקיא בדברי ימי עולם, ולא זכור לי שום מקרה שבו במדינה ריבונית אחת יש שני מטבעות מוכרים. בוודאי לא בעידן החדש של המדינה הלאומית.

וכדי להחריף את הבעיה הקטנה הזו, יש לנו את בעיית טורקיה. כל בר דעת מבין שאין דבר מסוכן ונפיץ מאשר להרשות לצבא הטורקי להיכנס לחבל הכורדי העיראקי, שכן הטורקים מבועתים מן האפשרות של כורדיסטן עצמאית (למרות שלמעשה זה לטובתם) והעוינות בינם לכורדים אדירה. אבל האמריקאים כל-כך נואשים לתגבורת עולמית לכוחותיהם הנשחקים, וכל-כך צריכים כל מראית עין של תמיכה בינ"ל, עד שהם לא רק הסכימו שהכוחות הטורקים ייפרשו בצפון (במקום נגיד במרכז הבעייתי, או בדרום שם אין לטורקים שום עניין), אלא הם גם הסכימו לשלם לטורקים 8.5 מיליארד דולר שוחד תמורת הסיוע.

אז יש לנו סמל של עצמאות בדמות מטבע נפרד, ויש לנו פוטנציאל כמעט בלתי נמנע לחיכוך בדמות אויב שנוא שמורשה להיכנס. הכורדים כבר מתחילים למלמל על כך ששוב בוגדים בהם. מנהיגים של הפשמרגה (כוחות הכורדים) כבר איימו – בעיתון שרק אל-אווסט היוצא בלונדון – שיתקפו את הטורקים. הטורקים איימו בחזרה שאם יותקפו, יגיבו.

ראלף פיטרס, בעל טור ימני מהניו יורק פוסט הימני, אומר חד וחלק: "הכנסת הטורקים רק לצורך רווח פוליטי לקראת הבחירות הוא לא פחות מאשר בגידה בכורדים". קלייר שורט, לשעבר שרת הפיתוח הבינלאומי של טוני בלייר ושמאלנית ידועה שפרשה מממשלת בלייר בגלל המלחמה, מסכימה, וכך גם כל פרשן ומומחה אפשרי. כולם כאחד אומרים שהצעד רק יגביר את המתיחות באזור הרגוע ביותר בעיראק.

אבל הדמוקרטים, שמזמן קוראים לממשל להגביר את התמיכה הבינלאומית בפעולות בעיראק, ולהקל את העומס מעל בחורינו, לא נמצאים במצב למחות. אז הטיפשות הזו תתבצע, ותעלה בהרבה חיים ורצון טוב.

"אבל רחביה, בחיאת זומזום, מה אכפת לנו הצרות של אמריקה?" אני שומע את הטענה הזו לפעמים, אז הגיע הזמן להסביר. מעבר לכל הואקום האסטרטגי שייווצר ב"חזית המזרחית" כשהאמריקאים יתפנו בסופו של דבר, יש סיבה מאד פשוטה שעלינו כישראלים להיות מודאגים מן הכישלון האמריקאי בעיראק.

כשהמלחמה רק החלה, העילה, התירוץ וההצדקה היו שסדאם חוסיין מסוכן, כי יש לו נשק להשמדה המונית. אחרי שהתברר שזה לא נכון, השתנה הפזמון, ועכשיו התירוץ הרשמי הוא "המלחמה היתה מוצדקת כי סדאם היה דיקטטור נפשע שטבח בהמונים". אחרי שגם התירוץ הזה לא ימכור, אחרי שצבא ארה"ב ייגרר שלא בטובתו לאיזה טבח באזרחים, או אחרי שסתם יהיה ברור שהדמוקרטיה בעיראק מעניינת לממשל את קצה הזהו – כמה זמן ייקח, לדעתכם, לפני שהנשיא או מישהו ממקורביו יטען, בניסיון לקנות את הקול היהודי, ש"היינו חייבים לפלוש לעיראק כדי להגן על ישראל"? אני נותן לזה תשעה חודשים. ואם אתם לא חושבים שזה רע ליהודים, תחשבו שוב. שיהיה לכם יום ירוק.

טוף, הבטחתי ולכן אקיים. אני עומד לספר לכם, לראשונה בעברית, סיפור שמהווה את הרמז הכי משכנע לכך שממשל בוש ידע ויודע דברים על פיגועי ה-11/9, שהוא לא מספר לנו. אני את הסיפור הזה קראתי לראשונה אצל ג'ו קונאסון המעולה מסלון מגזין, והוא מצדו נותן קרדיט לאדם בשם קרייג אונגר.

זוכרים את הימים שמיד לאחר הפיגוע? לאלה מכם שלא עקבו, נתמצת: כל התנועה האווירית ברחבי ארה"ב נאסרה לחלוטין, ורק כלי טיס צבאיים ומשטרתיים הורשו להמריא. אלפי מהגרים, חוקיים ולא חוקיים כאחד, נעצרו ונחקרו ארוכות, וחלקם הוחזקו למשך פרקי זמן ממושכים במעצר, לעתים מבלי לראות עו"ד ותוך הפרת חלקים אחרים מנהלי המשפט וזכויות האדם הבסיסיים.

יפה. אז יש לנו מדינה במצב חירום. לגיטימי. אבל מה תאמרו אם אספר לכם שבעוד כל התנאים הנ"ל חלים על כל אזרחי ותושבי ארה"ב, הורשו 140 אזרחי ערב הסעודית, ביניהם קרובי משפחתו של אוסאמה בן לאדן ושל בית המלוכה הסעודי, להמריא במטוסיהם הפרטיים במהלך העוצר האווירי ולעזוב את המדינה מיד עם פתיחת שדות התעופה מבלי שייחקרו בשום צורה רצינית אם בכלל? נכון לא ייאמן? נכון, אבל זה מה שקרה.

באישור הדרגים הגבוהים ביותר

קרייג אונגר, כתב הירחון ואניטי פייר, הוא הראשון שחשף את הפרשה. הסעודים עזבו את ארה"ב בסדרה של טיסות מפלורידה לקנטקי, לוושינגטון, אל.איי ובוסטון, ובאישור "הדרגים הגבוהים ביותר של הממשל" הורשו האנשים הנחמדים האלה לעזוב – כולל שניים ממשפחת בן לאדן שהיו על הכוונת של רשויות החוק בארה"ב בשל חשד לקשר עם סניף ארה"ב של "ההתאחדות העולמית לנוער מוסלמי" – גוף שנחשד כחזית לגיוס כספים לארגוני טרור.

ריצ'ארד קלארק, לשעבר ראש המחלקה לביון נגדי במועצה לביטחון לאומי, אומר שכל העזיבות בוצעו באישור ה-FBI, ושהבולשת התבקשה לוודא "שאף אדם בלתי הולם" אינו עוזב את המדינה, אם כי קלארק מכסת"ח את עצמו למפרע באמירה "אין לי מושג אם הם עשו עבודה טובה". אבל דובר ה-FBI מכחיש זאת ואומר חד וחלק "ל-FBI לא היה כל חלק באפשור הטיסות הללו, בכל דרך שהיא".

עם זאת, קלארק מאשר ש"פקידי ממשל בכירים ביותר" אישרו את "הפינוי" באופן אישי. קלארק טוען שהחשש היה מפני פעולות נקמה של אזרחים אמריקאים בסעודים, אבל יש בעיה קטנה עם ההגיון הזה: משפחת בן לאדן עשירה היא. משפחת המלוכה הסעודית עוד יותר. אלה אינם אנשים שגרים בצ'כונה ועלולים להיתפס בידי המון זועם בדרך למכולת. הם נוטים לחיות בווילות מבוצרות ואחוזות מבודדות, ויש להם שומרי ראש למכביר. כמו כן, לארה"ב יש מסוד שנקרא "מעצר הגנתי", שנועד בדיוק לאנשים שנוכחותם דרושה אבל חייהם בסכנה מצד פושעים אחרים. ייתכן מאד שהאנשים החביבים האלה אכן פחדו מתגובת הציבור הנזעם, אבל זה כלשעצמו לא סיב הלתת להם לברוח – בוודאי שלא בלילחקור אותם היטב.

משפחות הקרבנות זועמות

אלן גרסון הוא עו"ד המייצג את משפחות נפגעי ה-11/9 התובעות את הממשלה הסעודית ואת האינטרסיים הכלכליים של משפחת בן לאדן. הוא מעלה תהיות באשר לסיבה שהנוסעים לא נשאלו כמה שאלות בסיסיות בטרם עזיבתם. "היו צריכים לשאול אותם אם ישלהם קשרים או ידוע להם על סעודים אחרים עם קשרים לאוסאמה בן לאדן. מה ידוע להם על מקורות המימון של אל קאעדה? מה ידוע להם על השימוש במוסדות צדקה בארה"ב ובמקומות אחרים ככיסוי לפעילויות טרור? למה לא הגיבה הממשלה הסעודית לתחינות אמריקאיות ב-1999 וב-2000 שיפסיקו להעלים עין משימוש ממימון טרור דרך מוסדות צדקה ובנקים בסעודיה?" אלה שאלות ראויות, ואין לי ספק שלאנשים שחקרו את הפיגועים היו גם אחרות. אולם כפי שמציין דייל ווטסון, לשעבר ראש מחלקת הביון הנגדי ב-FBI: "הם זוהו, אבל לא נחקרו או תושאלו באופן רציני".

אונגר בוחן את ההסברים האפשריים לפרשה זו ומציין כי הוא גילה שהנשיא לשעבר בוש האב, שלו ידידות ארוכת שנים עם הנסיך באנדר (שגירר סעודיה בארה"ב) שימש כיועץ בכיר לענקית ההשקעות קרלייל וסייע לה לגייס מיליוני דולרים מבעלי הון סעודיים.

בעוד שאונגר מודה כי ייתכנו סיבות מדיניות לגיטימיות לכך שכל הסעודים הללו הורשו לעזוב ללא התערבות מצד רשויות החוק, הוא חותם את סיפורו בהערה של ג'ון ל' מרטין, לשעבר ראש המחלקה לביטחון לאומי במשרד המשפטים. "מה שקרה ב-11/9 הוא פשע מזוויע. זה היה אקט של מלחמה והתשובה היא לא, זו לא צורה לחקור את הנושא".

אני אישית חולק על אונגר. ייתכן מאד שהיו סיבות מדיניות להרשות להם לעזוב, אבל אין שום סיבה הגיונית לפטור אותם מחקירה. אלא אם כן מישהו כבר יודע בדיוק מה ידוע להם – והוא נורא מעוניין שאף אחד אחר לא יידע.

קישורים והערות

ניר ביקש קישורים. עידו לא אמין כבר הביא קישורים, של סנופס.קום (אתר האגדות האורבניות המוסמך ברשת) המתנצל על שפקפק בנכונות הסיפור של מייקל מור בנושא, אבל אשמח להוסיף עוד. האייטמים של ג'ו קונאסון בסלון ושל קרייג אונגר בואניטי פייר הם למנויים בלבד (אני את של אונגר לא קראתי, ואני רק מצטט את קונאסון). אבל הנה לכם אייטם בניו יורק טיימס (אם מבקשים מכם להירשם קחו את הדקה. זה חינם), ועוד אחד באדינבורו איוונינג ניוז (כן, עיתון סקוטי). שני האייטמים הם מתחילת ספטמבר, ומאז לא שומעים על הפרשה. אבל גם פרשת חשיפת הסוכנת התחילה עם חשיפתה על ידי נובאק עוד בחודש יולי, ורק כשהאנשים הנכונים החלו לדרוש תשובות זה הפך לסיפור מספיק מעניין לתקשורת הכללית. אז אל תתפלאו אם גם זה עוד יחזור וינשוך לניאו-פסיכופתים בתחת.

רק מלה על הניתוח של סנופס לסיפור: האתר עושה מאמץ עילאי להיות הוגן ומאוזן, אבל דווקא אחד הציטוטים ה"מזכים" שלו הוא מרשיע מאד. "לא היה שום דבר שירמז שהאנשים האלה יודעים משהו", אומר ג'ון איאנרלי, שמוצג שם כדובר של הבולשת (a spokesman ולא the spokesman). 

בכל מקרה, הנקודה היא שוב שבמקרה של סתם חשודים, עם הרבה פחות קרבה לכאורה לחשוד העיקרי, איש לא הסתפק כשאלה אם יש או אין מה שירמז. עצרו וחקרו טוב-טוב. גם ההבהרה שבמקרה של בן לאדן, אחד מחמישים אחים, המונח "קרוב משפחה" לא בהכרח מרמז על קרבה משמעותית – זה נכון בעיקרון אבל מיתמם. זו בוודאי קרבה גבוהה יותר מאשר של הערבי הממוצע, ובוודאי שאפילו קרובים רחוקים של בן לאדן עשויים לדעת כל מיני דברים על הקרוב-רחוק המפורסם שלהם, שסתם אנשים (אפילו מתלהבי ג'יהאד ממסגדי ארה"ב) לא יידעו.

הנקודה היא שהייתה כאן איפה ואיפה במידה שזועקת לשמים, ומעידה כאלף עדים על כך שלממשל היו שיקולים חשאיים, שהיו חשובים בעיניו יותר מהצורך למצות כל קצה חוט בחקירת הפיגועים.

אז מה הם באמת יודעים? וחשוב מזה -האם יימצא מישהו עם מספיק קוחונס כדי להכריח אותם לגלות? הישארו עמנו, ובינתיים שיהיה לכם יום ירוק.

ואנחנו חשבנו שרייגן היה מכה

נו, אז מה זה אומר? האסטה לה ויסטה לקליפורניה? לא צריך להיסחף. הכלכלה השישית בעולם תשרוד גם את זה, וחשוב לזכור שהשרירן החרמן מקיף את עצמו באנשים מנוסים בניגוד אליו עצמו, אבל זה פשוט לא ייאמן: אזרחי קליפורניה, הזועמים על מצבה המחורבן של כלכלת המדינה, נפלו בפח שטמנו להם האנשים האחראים במידה רבה למשבר הזה, והעיפו את המושל שסירב לתת לאותם אחראים פטור מגניבה.

נחזור בקצרה על הסיפור: חברת אנרון הונתה את מדינת קליפורניה בסכום של תשעה מיליארד דולר, כשיצרה מחסור מלאכותי באנרגיה על מנת לסחוט מהמדינה מחירים מופקעים. לאחר שהתגלו כל נוהגיה הנפשעים של אנרון, פנה המושל היוצא גריי דוייויס לוועדת הפיקוח על האנרגיה בממשל בוש בתביעה לחייב את אנרון להחזיר הכסף, וסגנו קרוז בוסטמאנטה הגיש תביעה בבימ"ש קליפורני על בסיס חוק קליפורני נגד הונאה עסקית.

במקביל, הוועדה לפיקוח אנרגיה, הנשלטת בידי חבר של קן ליי (היו"ר האחרון של אנרון לפני התמוטטותה) הגיעה עם הגנבים להסכם חביב: הם יודו בקנוניה, אבל ישלמו רק שני סנט על כל דולר שגנבו. נוח, נכון? הבעיה היחידה הייתה שכדי להכשיר את השרץ נדרשה חתימתו של מושל קליפורניה והנ"ל סירב לשחק. הוא אמנם אשם בכך שנפל קורבן לנוכלים האלה, אבל הוא סירב לעשות זאת פעם שנייה. ועל שום כך – לא בגלל שום דבר אחר – התארגנה כל היוזמה הזו להדיח אותו.

ואיך ארנולד קשור? מסתבר שב-17/5/01 נפגש ארנולד עם קן ליי ובכירים אחרים בתעשיית שודדי האנרגיה. איש מהמעורבים לא מסכים לספר על מה נסובה השיחה באותה פגישה. מעניין, לא? הגנבים הצליחו להיאחז בעובדה שגריי דייויס הוא באמת אדם מגעיל, המייצג את כל עוולות המעורבות של ההון הגדול בפוליטיקה (אצלו, מי ששילם זכה לקדם את ענייניו, מי שלא – לא), ולפטר אותו על אחד הדברים היחידים שהוא עשה בסדר.

בקיצור, אזרחי קליפורניה, בשברון לבם כי רב על המשבר, ועל הגילוי המדהים שאפילו בקפיטליזם לפעמים יש נסיגה ברמת החיים, זעמו כל-כך עד שעשו בדיוק מה שרצו אלה שאחראים יותר מכל למצוקתם, ושמו עליהם מושל שעל פי כל הסימנים מעורב בקנונייה עם אותם נוכלים. הרי זה ממש כאילו היה החמאס מארגן את הדחתו של ראש ממשלה בישראל, ומריץ מועמד משלו – והעם בישראל היה מספיק כסיל לבחור בו. אפילו אנחנו עדיין לא עד כדי כך טיפשים אבל איזה כיף – יש מי שכן.

צ'ייני ייזרק?

תזכרו שקראתם את זה לראשונה (בעברית כמובן) כאן: מתחילים הלחשושים שאם לא תיבלם מגמת השחיקה באמינותו של בוש ובפופולקיות שלו, הוא ינסה לרחיק את עצמו מכישלונות הקדנציה הראשונה שלו על ידי החלפת סגן הנשיא דיק צ'ייני ב….רודי ג'וליאני. מהלך כזה יהיה די פקחי וישיג כמה מטרות:

• הוא ירחיק את בוש מהתרעומת הגוברת על כך שבחוזים לשיקום עיראק וניצול תעשיית הנפט שלה זכו, ללא מכרז, חברות שמסיבה כלשהי לכולן קשר לתאגיד האליברטון – אותו תאגיד שבראשו עמד אחד דיק צ'ייני עד שנת 2000.
• הוא ירחיק את בוש מהפדיחה שבמשך חודשים על גבי חודשים הוסתר סגן הנשיא ב"מיקום חסוי", כביכול מפחד שיבואו הטרוריסטים ויסיימו את העבודה. אולי זה אפילו ישכיח את העובדה שבמשך כמה שעות לאחר ההתקפה הסתתר בוש בעצמו במקום לתפוס מנהיגות מיד. למי שלא זוכר, לקח זמן עד שההפקה ההוליוודית נכנסה לפעולה והנפיקה את "אקשן ג'ורג', מנהיג המלחמה".
• לסיום, ואולי הכי חשוב, זה ירחיק את ג'ורג' מאחד הבולטים בניאו שמרנים, שלחצו עוד מתחילת שנות ה-90 להילחם בעיראק בלי שום קשר לטרור או ל-9/11, ויקשר אותו במקום זאת אל מי שמזוהה (ובצדק, כמה שאני לא סובל את רודי) עם מנהיגות אמיתית בנוגע למלחמה בטרור.

הבעיה, כמובן, היא שהחלפת סגן נשיא – במיוחד סגן נשיא כמו צ'ייני, שנחשב לרב השפעה מכל מי שהחזיק בתפקיד לפניו – אינה יכולה להתפרש אלא כהודאה בכישלון כלשהו. אבל קארל רוב, יועצו הפוליטי של הנשיא, משוכנע שאין ספין שהוא למעלה מכוחותיו. אם בעוד חצי שנה עדיין יהיה הנשיא בצרות בסקרים, צפו לחיזוק הקבוצה הרפובליקאית ברכש ניו יורקי מסוים.

לאן טסה משפחת בן לאדן?

משהו שקראתי עליו די מזמן, אבל הוא עדיין רלוונטי. הידעתם שבימים שמיד אחרי 9/11, כשכל ארה"ב היתה סגורה לתנועה אווירית, הוטסו בני משפחת בן לאדן ששהו בארה"ב אל מחוץ למדינה, על חשבון משלם המסים ובהוראת דרגים בכירים בממשל, מבלי שנחקרו לגבי ידיעותיהם על מקום הימצאו של בן משפחתם? אם יובע עניין, אביא את הסיפור במלואו. גם על זה אני חושב שלא כתבו עדיין בעברית.

כמה דברים זריזים, סתם כדי להוריד אותם מהחזה:

1. עקרונית, הפעולה של חיל האוויר בסוריה היתה מוצדקת לחלוטין. מי שלא רוצה שנפציץ אותו, שלא ייתן מחסה לטרוריסטים. כאלה אנחנו, אימפריאליסטים תוקפנים. מפציצים את מי שמתפוצץ עלינו. אבל מעשית העסק לא נוהל טוב. לא לגמרי ברור מה בדיוק הופצץ, וההבדל בין להציץ בסיס ריק לבין להפציץ בסיס אמיתי ופעיל הוא עצום.

אם הבסיס ריק, זה נראה כמו מחוות זעם חסר אונים – כמו לדפוק אגרוף בקיר. בשביל זה לא שווה לצפצף על הקהילה הבינ"ל ומחאותיה החסודות. אבל אילו היה שם בסיס אמיתי, אפשר היה לדחוף לצדקנים את ההוכחות לגרון – כמו שארה"ב עשתה לברה"מ באו"ם במשבר הטילים. אבל ישראל בחרה ביהירותה שלא להוכיח את צדקתה, וכך נתנה לסוריה – סוריה! – לנחול ניצחון דיפלומטי מסוים. חבל.

2. הממשלה צודקת בעניין עובדי הנמלים. שינויים מבניים, הנפרשים על פני שנים, אינם מהווים הפרה של הסכמי העבודה שנחתמו לאחרונה. הסדר עם העובדים הקיימים אין פירושה כבילה נצחית לחוסר יעילות. מצד שני, שוב נתניהו עם הרטוריקה ה…..שקרנית, נו, שמאפיינת אותו. מה זה הקשקוש הזה לפיו בשום מקום בעולם לא שובתים בנמלים? כפי שהבהיר עיתון הארץ לפני כמה ימים, הרשימה של ארצות בהן היו שביתות של עובדי נמלים בשנה האחרונה בלבד גולה ממספר אצבעות יד אחת, אם לא שתיים. אבל תקשורת ההמונים ברובה נטולת מושג, ולכן נותנת לבעלי עניין משני הצדדים למכור לה ולציבור באמצעותה טיעוני סרק.

3. ידידי ועמיתי, עו"ד דן גולדנבלט נדון ל-28 יום בכלא. הסיבה היא סירובו לצאת לשירות מילואים בשטחים. אני לא מסכים עם כל דעותיו של דן (למרות שבגדול, עם אלה על הכיבוש כן), אבל אני חושב שחייבים להעריך את נחישותו ונכונותו לשלם את המחיר על דבקותו בעמדותיו. דן הוא אב טרי, ודבר זה מגביר את ההערכה. עם זאת, אני לא מסכים עם טענת מעסיקו של דן, ח"כ רומן ברונפמן, לפיה צריכה המדינה לוותר לדן. כל עוד לא הגיעה הממשלה למסקנה (המתבקשת) שמדיניותה בשטחים חסרת סיכוי וחייבת בשינוי, אין לה כל ברירה אלא להעניש את הסרבנים.

לא מדובר כאן בעבירה חסרת כל קרבן כמו שימוש בסם משנה תודעה, שאז מוצדק לדרוש מהרשות המבצעת שתפסיק להעניש דה פאקטו עוד לפני שינוי החוק דה יורה. סירוב ליטול חלק בחובה המוטלת מכוח חוק על כלל האוכלוסיה הוא עניין רציני שלא ניתן לעבור לעיו לסדר היום. סרבנים אמיצים כמו דן יודעים זאת, והם בוחרים בכוונה להעמיד את המדינה מול ברירה חדה: לכלוא עוד ועוד אנשים על עצם סירובם לשתף פעולה עם מדיניות אותה מוצאים אותם אנשים בלתי מוסרית, או לשנות את המדיניות על מנת לצעוד לאחור מתהום זו של קרע פנימי. אם בוחרת המדינה באפשרות השנייה, עליה לעשות זאת במודע, במוצהר, מתוך שינוי מהותי במדיניות ולא מתוך מלמול רפה ההופך את הציות לחוק לעניין של בחירה. אחרת מחר יתחילו אנשים לקבוע לעצמם אם וכמה מס הכנסה לשלם, ואם רוצים לקיים מדינה לא זו הדרך.

והערת שוליים לכל הפרשה הזו – למה בחרה מערכת וואלה! לשים תמונה של ברונפמן? יש לה תמונות של דן מתקופת הבחירות האחרונות לכנסת. תמוה).

מאוחר יותר נתייחס לניצחונו של האוסטרי בקליפורניה. עד אז – יום ירוק.

1. קרקס קליפורנו

אריאנה האפינגטון הודיעה אתמול על פרישה מהמירוץ, והודיעה שתקדיש את שארית הזמן עד לבחירות בניסיון לקדם "שלושה לא וכן אחד":

להכשיל את היוזמה להחזרת המושל,

למנוע את בחירתו של אההההנולד,

להכשיל את הצעה 54 (הצעה גזענית במסווה מתוחכם של נאורות כביכול, שמטרתה לאסור על המדינה לאסוף, לנתח או ליישם מידע על מוצא אתני)

וכן להעלות להצבעה בבחירות הבאות (בעוד שנה) את ההצעה שלה עצמה, המכונה "הצעה לבחירות נקיות", שבעיקרה מימון ציבורי של מסעות בחירות בתמורה לאיסור על שימוש בכסף פרטי. כלומר, מועמדים יהיו זכאים למימון ציבורי (בסכום שייקבע על פי סוג התפקיד אליו הם רצים, האם מדובר בפריימריס או בבחירות רגילות, והאם הם נמנים על אחת משתי המפלגות הגדולות או על מפלגות שוליים. מועמדי מפלגות שוליים יקבלו 20 אחוז מהסכום של מועמדי הגדולות בפריימריז, וחמישים אחוז בכלליות).

אבל הדבר החשוב ביותר הוא שאריאנה עשתה את הדבר המכובד, ולאחר שמיצתה עד תום את הסיכוי להפוך סדרי עולם ולהכניס מישהי פרוגרסיווית באמת למעון המושל, היא עשתה את הדבר המכובד והפנתה את המאמצים והקולות לטובת הדבר החשוב ביותר שנותר: לעצור את המחטף המגונה הזה ולמנוע משרירן דביל, שמתחזה לאאוטסיידר אבל מקיף את עצמו באינסיידרים הציניים ביותר שיש (המושל לשעבר פיט ווילסון ועוד), מלהשתלט על המדינה המאוכלסת בארה"ב, ועל הכלכלה השישית בגודלה בעולם.

טוב, זה היה משפט קצת מסורבל אבל נדמה לי שהבנתם. אריאנה, שבזמן האחרון התפתחו אצלי חששות שהיא סתם עוד אופורטוניסטית עשירה ופוזיונרית, יצאה תותחית והגונה. היא לא יכולה לרוץ לנשיאות (נולדה במקום הלא נכון, מה לעשות), אבל אם היא תרוץ שוב למשרת המושל אני אעשה כל מאמץ לנסוע לקליפורניה ולהתנדב לעזור לה. אנחנו צריכים אנשים כמוה בפוליטיקה, גם אם היא לפעמים מאוהבת מדי באוצר המלים המרשים של עצמה.

2. הטרדה מינית ופשעים אחרים

ובינתיים הופכים הגילויים על מסכת ההטרדות המיניות של אהההנולד למבול. 15 נשים, נכון לרגע זה, חשפו כי ארנולד הטריד אותן מינית – הרים לאחת את החולצה, לאחרת הרים חצאית ונגע בתחת, לשלישית (מלצרית) הורה לגשת לשירותים, להכניס אצבע לנרתיק ולחזור אליו. כאלה. כווווולן משקרות? כוווולן אורגנו על ידי דייויס? לא סביר. האם זה יעזור, זמן קצר כל-כך לפני הבחירות? לא ברור. מה שברור הוא שהתקשורת בקליפורניה בגדה בלקוחותיה בקנה מידה שלא היה כמותו מאז…התקשורת הלאומית והמלחמה בעיראק. במשך כל הזמן הזה, לא מצאו זייני השכל של התקשורת הקליפורניה דרך להבהיר לציבור שארנולד מעורב בקנוניה לגזול מהם תשעה מיליארד (טוב, זה לא כסף). מסתבר שב-17/5/01 נפגש ארנולד עם קן ליי ובכירים אחרים מאנרון, שבאותה תקופה היו לחוצים מאד.

למה היו לחוצים? כי סגן המושל קרוז בוסטמאנטה הגיש נגדם תביעה להחזיר לקליפורניה תשעה מיליארד דולר. התביעה הוגשה על סמך חוק קליפורני שנקרא "חוק ההתנהגות העסקית הבלתי הוגנת", ומכיוון שאנרון ושודדי אנרגיה אחרים אכן תהתנהגו בצורה בלתי הוגנת ובלתי חוקית בעליל – דיווחים כוזבים על נתנוי מכירה ונתוני מתח, דיווחי העברה כוזבים, קנוניות – מה שאתם רוצים. במקביל, דרש המושל דייויס מסוכונת הפיקוח על האנרגיה של בוש להורות לאנרון להחזיר את תשעת המיליארדים. אלא שלזה לא היה הרבה סיכוי כי בראש הסוכנות הזו ניצב אדם שקיבל את הג'וב בזכות המלצה של קן ליי. הבחור הזה והחברים שלו מוצאים "פיתרון" – הם ימצאו את אנרון אשמה בקנוניה, אבל יחייבו אותה לשלם רק שני סנט על כל דולר שגנבה. נחמד, נכון? רק שלצורך כך דרושה הכמתו של הצד התובע, במקרה זה מושל קליפורניה.

אז בכירי אנרון וחבריהם במפלגה הרפובליקנית הגו את הקומבינה להיפטר מדייויס ומבוסטמאנטה כדי לעצור את הניסיון להחזיר לתושבי קליפורניה את הכסף שגנבו מהם. מה עשה שם ארנולד? מה נדון באותה פגישה? כנראה שלא נדע, כי התקשורת בקליפורניה שווה לנגב בה את התחת.

3. ומה פאפא בוש היה אומר?

סיפור חשיפת הסוכנת נרגע טיפה, אבל זו נחמה פורתא לממשל. מתרבות הרמיזות שהאיש מאחורי החשיפה הוא ליבי לואיס, ראש הלשכה של סגן הנשיא. אלא שזה לא לגמרי מוריד מהחכה את קארל רוב, היועץ הפוליטי של האידיוט. השמועות הן שרוב העביר ברחבי הבית הלבן את ההודעה שואלרי פליים היא מטרה הוגנת לנקמה בבעלה, ג'ו ווילסון. אמנם קראתי פרשנות אחת שאומרת שלמעשה, מי שהדליף את זהותה לא ממש עבר על החוק נגד חשיפת זהות סוכנים, אבל זה עניין טכני. אם המדליף ייחשף (וזה לא דבר בטוח בכלל) הממשל לא יעז להשתמש בטיעון הזה. גם ככה הוא יהיה בצרות – לא עם החוק, אלא עם מקור החוק, העם ריבוני.

אה, ולמי שתוהה בנוגע לכותרת הקטע הזה: "החושפים את זהותם של סוכנים חשאיים הם החתרניים שבבוגדים". זה מה שהיה לבוש האב, ראש ה-CIA בעברו, לומר בנושא.

זהו, ברשימה הבאה נתפנה לענייני פנים, ולהתקפה המוצדקת בסוריה (ושצדקני האו"ם ידפקו ת'ראש בקיר). עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.

תזכרו שקראתם את זה לראשונה (בעברית לפחות) כאן. הסיפור הזה נחשף לראשונה לפני כחודשיים או יותר, אבל הוא תופס תאוצה בימים אלה. מסתבר שמישהו בממשל בוש הדליף לעיתונאים שהגברת ואלרי פליים – אשתו של השגריר לשעבר ג'וזף ווילסון – היא סוכנת CIA.

חלק מכם יזכרו את ג'וזף ווילסון כשגריר שנשלח לניז'ר – לבקשת משרד סגן הנשיא דיק צ'ייני – לבדוק את הטענות על כך שסדאם ניסה לקנות שם אוראניום, ודיווח שמדובר בשקר מוחלט. דיווחו של ווילסון לא עצר את בוש מלהשתמש בסיפור כ"הוכחה" לכך שסדאם מנסה להתחמש בנשק גרעיני, בנאום "מצב האומה" כחודשיים לפני הפלישה לעיראק.

לאחר הנאום יצא ווילסון בהתקפה חריפה על השימוש במידע השקרי – שהוכח ודווח כשקרי די והותר זמן קודם לכן – בנאום הנשיא לאומה, מסתבר שמישהו בבית הלבן החליט שיש לנקום באדם שככה מפדח את כבוד הדבליו.

רוברט נובאק, בעל טור בכיר ואחד המנחים בתוכנית "אש צולבת" של CNN, חשף את זהותה של פליים לפני כחודשיים. נובאק טוען שהמידע נמסר לו על ידי שני בכירים בבית הלבן. כמו כן הוא טוען שהמידע אושר על ידי ה-CIA, שביקש ממנו לא לפרסם את זהותה של פליים "אבל לא אמר לו שהגילוי יסכן אותה או כל אדם אחר".

מסתבר שפליים היא סוכנת העוסקת בסוגיות של הפצת נשק – מסוג הדברים שגם במדינות נאורות לא מהססים לחטוף בגללם אדם בשדה תעופה בינ"ל וראשי, ובמדינות נאורות פחות הורגים עליהם מבלי להניד עפעף. חשיפתה של פליים מעמידה בסכנה לא רק אותה, אלא בעיקר את מקורותיה. עכשיו כל אדם שידוע כי נפגש איתה, במדינה שיש לה מה להסתיר בתחום הניסיון להתחמש בנשק לא קונבנציונלי, נתון מן הסתם בסכנה. בנוסף, המאמץ למנוע התפשטות נשק בלתי קונבנציונלי נפגע כתוצאה מן הצעד חסר האחריות הזה.

אז נעזוב לרגע את שיקול דעתו המפוקפק של נובאק בגילוי זהותה של פליים, למרות שאפשר רק לתאר את מקהלת הזעם הקדוש שהייתה נשמעת לו היה מדובר בבעל טור ליברל, ולא בשמרן, שכך התעלם מבקשה מפורשת של סוכנות הביון. העניין הוא שמי שמסר לו את המידע עבר על החוק בצורה גסה, ללא כל סיבה נראית לעין מלבד נקמה במבקר של הממשל.

ה-CIA, שכפי שדווח כאן התחיל עוד קודם להתקומם נגד הפוליטיזציה חסרת התקדים של גופי ביון ומידע מודיעיני, דרש ממשרד המשפטים לחקור את ההדלפה. דמוקרטים בכירים – כולל מנהיג המיעוט בסנאט טום דאשל וכמה מן המועמדים לנשיאות – דורשים חקירה של תובע מיוחד. הבית הלבן, כצפוי, לא מתלהב מן הדרישה ומכחיש כי מקור ההדלפה הוא יועצו המיוחד של הנשיא, "הגאון המרושע" קארל רוב. לרוב קשרים הדוקים וממושכים עם שר המשפטים ג'ון אשקרופט, והדבר מספק לדמוקרטים סיבה נוספת לדרוש שאשקרופט ישעה את עצמו מן החקירה וימנה חוקר עצמאי. בינתיים החלה היחידה לביון נגדי במשרד המשפטים בחקירה מקדמית, שתכליתה לבדוק אם יש מקום לחקירה מקיפה בפרשה.

על פניו, נראה שאין בכלל שאלה: מישהו עבר על החוק, סיכן חיים ופגע בביטחון הלאומי; לממשל יש ניגוד אינטרסים בולט ויש לרדת לחקר העניין ללא חשש לכסת"ח. מצד שני, זה לא כזה סיפור. לא כאילו שהנשיא קיבל מציצה או משהו.

טוב, אורלי אזולאי "גנבה לי" את הסקופ (במוסף לחג של ידיעות אחרונות, לא מצאתי ב-YNET), וסיפרה בצורה לא רעה גם על עלייתו של ווסלי קלארק וגם על הפרנויות של הרפובליקאים, שלא מוכנים בשום פנים לוותר על האובססיה שלהם לקלינטונים. אליבא ד'תיאוריית הקונספירציה, קלארק ינקה את שדה המועמדים, ואז יתפנה בעצמו למען הילארי וישמש כסגנה. קשקוש כזה לא נשמע כבר הרבה זמן, שכן חוזקו העיקרי של קלארק כמועמד הוא בהיותו סמכות צבאית (דבר שהילארי חסרה לחלוטין). אבל הרבה מאד קולות של הימין – ולא רק צווחנים כמו ראש לימבו המאוס ואן קולטר הסהרורית – מתעקשים להיאחז בה. שיהיה להם רק לבריאות.

בינתיים יש סיפור הרבה יותר מעניין. ג'ו קונאסון המעולה מסלון מגזין והניו יורק אובזרבר מדווח על קלטת וידאו, מתאריך 24/2/2001 (שישה חודשים וחצי בלבד לפני פיגוע התאומים), בו אומר קולין פאוול במסיבת עיתונאים עם שר החוץ המצרי עמרו מוסא, שמדיניות הסגר על עיראק עובדת, ש"הוא לא פיתח שום יכולת משמעותית בנוגע לנשק להשמדה המונית" וש"הוא אינו מסוגל להקרין יכולת קונבנציונלית על שכניו". הציטוט הראשון הוא המרשיע, אבל גם השני חשוב. הציטוטים הללו מוכיחים, גם למי שמתעקש לעצום עיניים, שהניאו-שמרנים נאחזו סתם בפיגוע כדי לממש את הפנטזיה שלהם בנוגע למזרח תיכון חדש, בדומה מאד לאסטרטגיה הגדולה של שרון בלבנון. זה גם ייגמר באותו אופן.

ולמי שיקנה את הטיעון המופרך של קונדוליסה רייס, לפיו "ככל שהסיפור התפתח, השתנתה התמונה", נפנה לדיווחו של כתב "הארץ" נתן גוטמן (במורד האייטם) על כך שיו"ר ועדת המודיעין של בית הנבחרים, הרפובליקאי פורטר גוס, והדמוקרטית הבכירה בוועדה, ג'ין הרמן, שלחו לראש ה-CIA מכתב המגנה אותו על כך שהקייס של הממשל למלחמה הסתמך בחלקו הניכר על מודיעין מ-1998. אילו היה מודיעין מהותי וחדש יותר, שני הפוליטיקאים הבכירים הללו לא היו מתבזים במשלוח מכתב שכזה. לא היה שום מודיעין חדש. רייס משקרת. ובאותה נימה: הארץ עגולה והים רטוב. שיהיה לכולנו יום ירוק.

זה באינגלזית, כי ניסחתי את זה עבור כל רשימת הדואר שלי, אבל אני מאמין שתסלחו לי.

May your cards come up aces,

May the gods show you graces

May you have inner peace

and your sorrows all cease

May you always be free

May the fruit from your tree

be acclaimed far and near

and may you have a good year

שנה טובה.

בכל פעם שאני חושב, שמערכת המשפט הישראלית לא תוכל עוד להפתיע או לזעזע אותי, קורה עוד משהו. הפעם זה סיפור קטן ולא נורא קריטי, אבל מרתיח בכל זאת.

אמי שתחיה ואני מנהלים משפט נגד קרוב משפחה. ירושה, כסף, לא סיפור נעים וגם לא רלוונטי לעניין שלשמו התכנסנו. אתמול (רביעי) היה אמור להיערך דיון הוכחות, ובכך היה אמור להסתיים סיפור שנגרר כבר כמה שנים טובות ועולה לרוב הנוגעים בדבר (מהצד שלנו) בעצבים ובריאות.

בקדם משפט, שנערך לפני כשמונה חודשים, טען העו"ד של הצד השני שלבית הדין למשפחה אין סמכות לדון בתיק. כבוד השופט שוחט שמע את טענתו ודחה אותה, בקבעו שדווקא כן יש לו סמכות.

אז מה אתם חושבים שאמר כבוד השופט האוויל אתמול? נכון – שאין לו סמכות לדון בתיק, ולכן הוא מעביר אותו לבית משפט השלום. החוצפן הזה גם אמר שהוא לא זוכר אם השאלה התעוררה או לא – למרות שפרוטוקול הקדם-משפט מוכיח בפירוש שאכן התעוררה השאלה. למעשה, על זה נסוב רוב הדיון בקדם-משפט. הוא גם הוסיף, בעזות מצחו כי רבה, שהוא נורא מצטער על בזבוז הזמן שנגרם ושהוא "לוקח על עצמו את האחריות". כמובן שאין לכך כל משמעות – אין שום דרך לממש את האחריות הזו, היות ששופטים בישראל, בנוסף לשכרם הנדיב והפנסיה הנדיבה עוד יותר שלהם, גם חסינים בפני (כמעט) כל דבר אווילי ושערורייתי שהם עושים בעוד ישבנם הדשן מונח על כורסת העור.

אז לקיחת האחריות שלו שוות לתחת, ואין מי שיפצה אותנו על החודשים שיחלפו עד שהתיק יידון – לעזאזל, בגלל החגים יעבור חודש מזורגג עד שהתיק בכלל יועבר לבית משפט השלום. לא שהייתי עושה את זה במציאות אבל אוח, כמה שהשתוקקתי באותו רגע לגבות את האחריות של כבוד האידיוט שוחט עם איזו אלת בייסבול עסיסית.

שיטות העבודה של הקלגסת

נישאר לרגע בענייני חוק ומשפט. קראתם על עמוס סולמי ושמעון כהן? מדובר בשני אנשים שישבו כמה שנים טובות על רצח שלא ביצעו  – בשנת 77. אז למה הם שוחררו רק עכשיו? כי חוקר המשטרה שהפליל אותם, אחד דניאל מרוז, הוקלט לאחרונה כשהוא מודה שעינה את השניים במטרה לסחוט מהם הודאה. עוד נשמע מרוז אומר בהקלטה שמדובר בנורמה במשטרה ושבכירים אחרים (ביניהם סנדו מזור, שנקשר בעניין דומה גם בפרשת כנופיית מע"ץ) היו מומחים לדבר. בלכ פעם שהיה מקרה קשה שהחלונות הגבוהים דרשו לו פיתרון מהיר, היה אחד ה"מומחים" נכנס לפעולה, משקר בבית משפט, מפברק ראיות, מפוצץ במכות את החשוד הראשון שנפל לידיים – וראה זה פלא, יש הודאה ו\או הרשעה. שמחה וששון,  לכל ילד בלון.

מי שחושב ששיטות כאלה פסו מן העולם עם פרישתם של חלאות כמו מרוז ומזור (היום שגרירנו ברומניה, והאיש שביקש אזרחות רומנית בעודו מכהן בתפקיד) – שימשיך לחלום. המשטרה הייתה ועודנה גוף כוחני, מושחת וכושל שהאמת אינה מעניינת אותו כהוא זה. מה שמעניין אותם הוא להשליט את שררתם על הזולת, להעניש כל מי שרק נתפש כמערער על סמכותה הקדושה ולרצות את הבכירים מהם. יידע כל אזרח הנופל לטלפי הקלגסת שהוא אינו ניצב בפני גוף שוחר חוק המבקש לגלות את האמת, אלא בפני אויבים המעוניינים לרמוס את זכויותיו ולהרוס את חייו. נכון, לפעמים זה לא כך, אבל לעתים קרובות עד להבעית זה כן, כך שיותר בטוח להניח שזה כך כל עוד לא מוכח אחרת.

איך אומרים סטונוול בעברית?

ולסיום, בעיתון הארץ פורסמה לפני שבוע כתבה על כך שהמשטרה נוהגת להשתעשע בתקיפת הומוסקסואלים שמסתובבים בגן העצמאות בתל אביב. צוטטו סיפורים מזעזעים של של אנשים שהותקפו באמצע העולם, בלי שום מגע קודם עם הקלגסים. בניו יורק השטויות האלה נגמרו כבר לפני 34 שנה, במקום שנקרא סטונוול – בר קטן שהפך מאז סמל להתנגדות של ההומואים לאלימות משטרתית. לאחר מקרה נוסף מני רבים, בו ניסתה המשטרה לפשוט על בר של הומואים בשם סטונוול, קיבלו כמה שוטרים מכות וגריניץ' וילג' הפך לאזור קרב במשך שלושה ימים, ומאז הפנימה אפילו משטרת ניו יורק – קלגסת בפני עצמה – שבעולם המודרני כבר לא מקובל לתקוף הומואים רק בגלל שהם הומואים. כנראה שההומואים התל אביבים צריכים לגדל לעצמם עמוד שדרה דומה, או לחילופין למצוא דרך להוכיח את ההטרדה המערכתית הזו באופן שאינו משתמע לשני פנים, בדרך שאפילו חותמת הגומי המשטרתית הידועה בכינויה בית משפט השלום לא תוכל להתעלם. כי בריונים לא מפסיקים אם לא מכריחים אותם.

בימים הקרובים נשוב לעסוק בפוליטיקה אמריקאית – בסקרים האופטימים שמציבים את ג'ורג'י בוי בעמדת נחיתות לראשונה מאז 9/11 (הדבר הכי טוב שקרה לנשיאות הכושלת שלו), במסיבת העיתונאים הלא ממש מוצלחת של ווסלי קלארק (שלא פגעה כמסתבר בעמדתו בסקרים) ובפרנויות של הרפובליקאים. עד אז, שתהיה לכולנו שנה ירוקה, מתוקה, רגועה וטובה.

טוף, הבטיחותי לכם דו"ח על מסעותיי, ולא אדם כמוני יאכזב (אולי יתעכב, אבל לא יאכזב). עקב בעיות ביורוקרטיות קשות לא יכולתי לעלות על הטיסה המקורית, ואהובתי נאלצה לנסוע בלעדיי, בעוד אני הולך להילחם בטחנות הניירת ולבטל את צו עיכוב היציאה שעדיין נשאר על כנו (טוב, סוחר סמים נוראי). מסיבה זו מצאתי את עצמי נוחת כעבור שלושה ימים לא בסחיפול, כי אם בשדה התעופה הבינ"ל (תהרגו אותי אם אני זוכר את שמו) של בריסל.

אהובתי ואני החלטנו שבעיר שהאטרקציה העיקרית שלה היא אנדרטה לפדופילים אין לנו הרבה מה לחפש, וקבענו להיפגש דווקא באנטוורפן. אנטוורפן עיר נחמדה, אבל הגענו ביום שני שכמסתבר הוא היום הכי לא מתאים. מקומות רבים פשוט סגורים כל היום, ואלה שלא נפתחים רק אחרי הצהריים. מה שלמדנו באנטוורפן הוא בעיקר שבאירופה, ההבחנה בין כביש למדרכה הרבה פחות מודגשת מכפי שאנחנו רגילים. השיעור הזה עתיד לחזור על עצמו לאורך הטיול, ורק במקרה לא מצאתי את עצמי מעוך מתחת לגלגליה של איזו חשמלית. למרות הרצון לבקר בקתדרלה המרשימה של העיר, החלטנו לא לחכות שלוש שעות ותפסנו רכבת לספייקניסה – פרבר של רוטרדאם שם התארחנו באותו יום.

על ספייקניסה אין הרבה מה לספר, מלבד לציין ששם חנכנו את ביקורינו בקופישופס. רכשנו שני גרם של זן שנקרא אוראנג'באד, והתענגנו עליו עד מאד. מבין שלושת הזנים שדגמנו בביקור, האוראנג'באד הוא ללא ספק הריחני ביותר, וגם השפעתו משובחת.

למחרת הלכנו לבקר בעיר עתיקה בשם ברילה. זה מן הסתם עניין של טעם, אבל מבחינתי יש משהו קסום בערים העתיקות והציוריות האלה. טיפסנו במגדל של הכנסייה המקומית, לקחנו שאכטה שהכנו מבעוד מועד והשקפנו על הנוף השטוח להחריד. לאחר מכן יצאנו לטיול בטבע הסובב את העיר. מסלול הטיול הזה נקבע בהתאם לידידים של אהובתי, שהתגוררה בהולנד במשך שנתיים וחצי, וטיול הטבע כלל ביקור בחווה שבה היא עבדה פעם. נחמד. בברילה גם למדנו לראשונה שרמי פורטיס אינו סתם רוקר, אלא ישות כלכלית אדירה. בארץ הוא משחק אותה אמן צנוע, ובהולנד בכל חור יש לו בנק. שערוריה, אני אומר לכם. את הביקור בברילה סיימנו בארוחה משובחת ביותר במסעדה אינדונזית (להולנד יש מיעוט אינדונזי גדול וטוב שכך, שכן בלעדיו היה המטבח שלהם משעמם טיכו).

ביום הבא נסענו לטייל באוטרכט. ברכבת לאוטרכט ביצעה חברתי האהובה שגיאה פטאלית כשהשיבה בחיוב להצעת הנישואין שלי. תאריך עוד אין, אבל אנחנו חושבים על האביב הבא.אוטרכט היא עיר גדולה, והחלק העתיק שלה הוא מרהיב. חבל רק שהגשם החליט לרדת דווקא באותו יום, מה שקצת הגביל אותנו. כמו כן, החלטנו לא לשלם שמונה יורו כל אחד כדי לעלות במגדל הקתדרלה, והסתפקנו בסיבוב בכנסייה, בביקור במוזיאון לתיבות נגינה (מומלץ בחום – דברים מרהיבים!) ובנשנוש אוכל רחוב למינהו. משם תפסנו רכבת (אחלה דבר, רכבת) לאמסטרדם.

אמסטרדם!

אח, אמסטרדם! איזו עיר. הגענו בערב, אז הסתפקנו בערב שקט בבית. אני הלכתי עם המארח שלנו שיריק לחברים שלו לראות את הולנד נגד צ'כיה. היה מאד מעניין לראות משחק בלי להבין שום דבר – גם בטלוויזיה וגם בסלון. מדי פעם אמרו החבר'ה משהו באנגלית כדי שאבין, וכמובן שענו לשאלותיי, אבל רוב הזמן הם דיברו הולנדית. שפה מוזרה, יא?

טוב, המשחק נגמר בצורה מבעסת למדי (3:1 לצ'כיה), וחזרנו הביתה במצב רוח לא מרומם. בילינו ערב שקט וקמנו מוקדם ליום של שוטטות. הצבעים, האבנים העתיקות והתעלות חוברים כולם ליצור קסם נינוח שפשוט מזמין טיולים רגליים. עוד דבר שמאד מצא חן בעיניי באופן אישי היה שאמסטרדם כל הזמן הזכירה לי, באדריכלות ובהרגשה הכללית, את עיר הולדתי ברוקלין. טיילנו עד שנפלנו מהרגליים, אבל לא לפני שרכשנו גרם וחצי של "אורות הצפון" (יעני נורת'רן לייטס, שבהחלט שווה את כל הסופרלטיבים שמרעיפים עליו) ושתי מקטרות זכוכית יפות – אחת מסולסלת, שמקררת את העשן הנשאף, ואחת צבעונית ויפה, שמשנה את גווניה עם העישון.

חזרנו "הביתה", לדירה הנעימה של שיריק וסילביה, נחנו קצת, אכלנו ארוחת ערב ויצאנו לרקוד. הלכנו חצי שעה ברגל למקום שנקרא "שביל החלב" (מלקווך), שם ראינו להקה דרום אמריקאית שניגנה מין תערובת של רוק וסלסה בכיכוב אקורדיון. היה משעשע, אבל מרקיד.

פיט-פיט-פטריה

למחרת קמנו בסביבות עשר,אכלנו ארוחת בוקר קלה והלכנו לוונדל פארק – הפארק הגדול של העיר – כדי להתנסות במה שעבורי היה פעם רביעית ועבור אהובתי פעם ראשונה: פטריות הזיה. המגרעת העיקרית של הפטריות היא טעמן המזעזע, והצטערנו שלקחנו את הסוג הטרי ולא הסוג היבש (הקטן בהרבה בנפחו). שטפנו את הטעם באיזו סודה וחיכינו. לא לקח הרבה, אולי עשר דקות, והדשא החל לזוז ולרקוד לנו מול העיניים. אלא שמן השמיים לא שיתפו פעולה, החל לרדת גשם ונהיה קר, והתוכנית להעביר את הטריפ בחיק הטבע נגוזה. התחלנו לעשות את דרכנו מחוץ לפארק, כשבדרך עצרנו להתחממות בבית הקפה. הזמנו שוקו חם, שהיא לא יכלה לגעת בו ואני לקחתי רק שלוק להתחממות, ואז יצאנו מהפארק ועצרנו מונית.

זו הייתה מן הסתם הנסיעה ההזויה בחיים שלנו. הנהג דווקא יצא בסדר, אבל בהתחלה זה לא נראה ככה. בהתחלה הוא לא ידע לאן אנחנו צריכים, וכשהוא אמר שהוא כן יודע כמובן שלא האמנו לו. אני עוד ניסיתי (תוך כדי טריפ) להשוות את שמות הרחובות על פניהם חלפנו עם המפה המקומטת שבידי, אבל מהר מאד הכריעה אותי זרות השמות. תמונה אחת נחרטה בזיכרוני לנצח – פנייה חדה מרחוב עתיק אחד למשנהו, כשהבניינים הישנים, בצבעי שחור-לבן דרמטי, נראים כרוכנים לעברנו…

בסוף הגענו חזרה לדירה, ואפילו בדיוק במחיר שהנהג אמר כשעלינו למונית. שילמנו ודשדשנו למעלה. המארחת המקסימה שלנו לקחה הכל בסבבה והמשיכה לעבוד בחדרה בזמן שאנחנו התמקמנו על המזרון שלנו בסלון. במשך כל החצי הראשון של הטריפ לא יכולתי להפסיק לפהק – פיהוקים אדירים, בולעי יקום, מצחיקים להפליא. אהובתי, מנגד, המשיכה להצמיד את ידה לפיה בצורה היסטרית, וכמובן שעכשיו כל שעל אחד מאיתנו לעשות הוא לפהק ו\או להצמיד יד לפה בהבעה מודאגת, כדי להביא את השני למצב כפית. לאחר כחצי שעה של חוסר מנוחה התמקמנו במצב מאוזן ומחובק, והעברנו את שארית הטריפ באהבה רבה, כשמהחלון ניבטים דרקונים סיניים ירוקים ושעירי גבות, שכרכשו בגביניהם ונהמו אלינו באישור.

טוב, בערך בחמש וחצי בערב זה עבר, ברובו המכריע, והיינו כשירים לרדת לסופרמרקט המקומי ולרכוש מצרכים לארוחת הערב שהבטחנו לבשל. כמו הרבה דברים אחרים, גם הסופרמרקט בהולנד הוא חוויה רגועה. הכל מרווח, מסודר, ארוז יפה, סחורה משגעת…תענוג. מכל הדברים החביבים שיש שם ואין פה, הכי התלהבנו מחבילות קטנות וארוזות יפה של תערובת פירות ים (יורו וחצי סה"כ). בערב יצאו מארחינו לבלות ואנחנו נשארנו בבית, כדי לסיים לרדת מהפטריה באופן רגוע.

אין איאקס, יש שסק

היום האחרון עבר בשוטטות נעימה באמסטרדם, ברכישת הדגימה האחרונה של העשבייה המקומית – ווייט ווידו – ובלגימת בירה בחברת שיריק וסילביה. דווקא היום הזה היה שמשי וחם, מהסוג שהיה הופך את הטריפ שלנו למוצלח עוד יותר. לא נורא.

בערב היינו אמורים לחתום את הטיול באמסטרדם ארינה, במשחק של איאקס אהובתי נגד ר.ק.ס. למה לא הסתייע? כי הזמן (בין תום המשחק לטיסה) היה דחוק והתוכנית הייתה לשים את התיקים בלוקרים של תחנת הרכבת מבעוד מועד, כדי שלא נצטרך לחזור לדירה. אלא שכל הלוקרים היו תפוסים, ובמקום ללכת למשחק העברנו את השעות האחרונות לבד בדירה, בנעימים.

זהו, בשובנו קיבל את פנינו האדון שסק, הלא הוא כלבנו האהוב, וגרם לנו אפילו לשמוח על שובנו לארץ אבות. עד כאן יומן טיול, ובימים הקרובים נחזור לעסוק בענייני דיומא. בינתיים – שיהיה יום ירוק.