עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

בפעם שעברה הבטחתי לעמוד על ההצדקה הסבירה היחידה לכיבוש עיראק, וגם להוכיח למה גם ההסבר הזה לא מחזיק מים.

עכשיו, מכיוון שאנחנו יודעים שלא היו לסדאם כלי נשק להשמדה המונית, ולא היתה כל סכנה מיידית שיתקוף את שכנותיו (לא עם הצבא המפורק שהובס ונמלט), נשאר רק הסבר אחד: האמריקאים רצו את עיראק כמקום מפלט לכוחות שלהם, למקרה שאלה יצטרכו לעזוב את ערב הסעודית. הסבר משנה: האמריקאים רצו את עיראק כבסיס פעולות למקרה שיצטרכו להשתלט על ערב הסעודית לאחר הפלת בית המלוכה בידי חולי הרוח המוסלמים.

עכשיו, אין ספק שחשוב לעשות הכל כדי שהחלאות הפנאטיות לא ישתלטו על אוצרות הנפט הגדולים בעולם. אבל ניתוח של המצב מראה שכיבוש עיראק לא רק לא הועיל למשימה זו, אלא אולי אף חיבל בה.

קודם כל, לארה"ב כבר היה את כוויית כבסיס לכוחותיה במזה"ת, וכוויית ממוקמת בצורה נוחה יותר לגישה מהירה להגנה על שדות הנפט הסעודיים. בנוסף, ארה"ב כבר הוכיחה שהיא בהחלט יכולה להנחית כוחות מן הים. לסיום, במצב היפותטי בו המלוכה הסעודית נופלת וסדאם עדיין בשלטון, ארה"ב יכולה לפעול ללא חשש – סדאם לא היה אפילו קרוב למצב שיאפשר לו לעשות בעיות.

אבל עכשיו, כשעיראק בוערת, ארה"ב תחשוש הרבה יותר להפנות את גבה למתקוממים העיראקים. ארה"ב יצרה יש מאין, תוך הוצאה אדירה בכסף וברצון טוב בינ"ל, חזית נוספת למקרה שיתעורר צורך להתערב בסעודיה. לכן ההצדקה הזו נופלת, ואנחנו נשארים עם טעות אסטרטגית איומה, שהורתה בשילוב של יהירות וחמדנות. האינטלקטואלים הגדולים של חבורת הניאו שמרנים האמינו, כמו מגדל כבשים אחד בשעתו, שהבנתם החודרת את המצב תאפשר להם, באיבחה חותכת אחת, לשנות את העולם, לצייר מחדש את המפות ולכפות על כל זולתם הסדר כראות עיניהם. אולי עכשיו, כשגם מעצמת העל היחידה בעולם נכשלת בכך, אנשים יבינו סוף כל סוף: זה לא עובד ככה.

אבל מה אני מקשקש? הרי יודע שיש רק דבר אחד שניתן ללמוד מההיסטוריה – שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה.

כמה קטנות

מכיוון שלקח לי זמן מאז הרשימה האחרונה, הצטברו כמה דברים. אגע בהם בקטנה, ואם תרצו הרחבה תגידו.

• מתגברת בתקשורת האמריקאית הקריאה – הצודקת מאד – שהשמאל חייב לנקוט עמדה נחרצת נגד הטרור ולהפסיק לטייח את פשעי הטרור והמדינות התומכות בו מרוב להיטות לגנות את מדיניות הממשל. בעניין זה התפרסם בסלון ראיון מרתק (למנויים בלבד) עם וויליאם שולץ, נשיא אמנסטי הבינ"ל, שאומר דברים דומים. לא כל השמאל אשם בכך (מכחכח בגרונו ומחווה לעבר עצמו…) אבל חלקים נרחבים מדי כן.

• הבית הלבן מתעקש להחרים 92 מיליון דולר שנועדו לפצות שבויים אמריקאיים שעונו בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. הכסף הוחרם מנכסי עיראק בארה"ב בהוראת בית משפט, ועכשיו הממשל טוען שיש להשתמש בכסף הזה לשיקום עיראק. האם לא מגיע לשבויים פיצוי על סבלם? אומר הממשל: אין שום כסף שיכול לפצות את החיילים האמיצים האלה על סבלם, ולכן לא ראוי לתת להם שום כסף. אתם בטח חושבים שאני צוחק, אבל זו האמת (קצת אחרי אמצע העמוד).

• בימים האחרונים, אחרי שמושל עיראק פול ברמר זומן לוושינגטון, היו הרבה דיבורים על זירוז העברת הריבונות לעיראקים, על לו"ז חדש ועל כך שהכיבוש "יסתיים" ביוני הקרוב (הכוחות האמריקאיים יישארו, אבל כ"אורחי" המשלה העיראקית שתקום). כל זה אינו אלא מסך עשן כדי להסוות את קשיי הקואליציה. מה שכן, זה נתן להם תירוץ למה הבחירות העתידיות בעיראק נדחו ל-2005, במקום אמצע-סוף 2004.

• ווסלי קלארק ממשיך לעשות פדיחות. לאחר שלא הפסיק לדבר על כמה שלמחות ולהתנגד זה פטריוטי (מה שכמובן נכון), מצא כבוד החנרל לנכון, בנאום בפני ותיקי מלחמות, להודיע שיתמוך בתיקון לחוקה האוסר על ביזוי הדגל האמריקאי. אני עדיין חושב שהוא המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר לנצח את בוש, אבל התלהבותי הולכת ופוחתת. הווארד דין, שבזמנו השתמט מתשובה בנושא, עדיין לא הודיע על עמדתו.

• אגב דין, הוא יצא פארש בתחום אחר. בארה"ב, מי שמקבל עליו הגבלות בהוצאת כספים בפריימריז זכאי למימון ציבורי למערכת הבחירות שלו. דין, שבתחילה דיבר הרבה מאד על רפורמה בחוקי מימון הבחירות, מצא את עצמו במפתיע מוביל בגדול בתחום גיוס הכספים, וברגע שגילה שהוא עשיר הלכו העקרונות קיבינימט, ודין ויתר על המימון הציבורי. בשל כך, הוא יוכל להוציא כמה שבא לו על הפריימריז. בעקבות זאת הכריז גם ג'ון קרי שיוותר על מימון ציבורי, בטענה ש"אני לא הולך להילחם עם יד אחת קשורה".

• הספר על ג'סיקה לינץ' יצא לחנויות, אבל ג'סיקה עצמה סותרת חלקים מתוכו. בספר נטען שהיא נאנסה במהלך שבייה, ולינץ' עצמה אומרת שלא ידוע לה על כך. גם הרופאים העיראקים, שטיפלו בה במסירות, מכחישים בתוקף שהיא נאנסה. מחבר הספר הוא ריק בראג, שפעם זכה בפרס פוליצר אבל מאז נאלץ להתפטר מהניו יורק טיימס לאחר שהתברר שהוא השתמש בחומר של עיתונאים אחרים ללא רשות, חתם על ידיעות ממקומות בהם לא דרך, השתמש בעבודה של כתבים זוטרים מבלי לתת להם קרדיט וכו'. אז מה זה בשבילו להמציא אונס?

עיטור זין הארגמן

לסיום, קטע אדיר שעליו למדתי בערוץ ההיסטוריה. היתה להם תוכנית על סקס במלחמת וייטנאם. דובר שם על כך שהחיילים האמריקאים הרבו לבקר אצל זונות, והתעוררה בעיה עם בית זונות אחד שהיה גובה רימון יד תמורת כל מציצה. סרן אחד נשלח לבדוק את העניין, ובמהלך הבדיקה מצא את עצמו נאלץ לרכוש את שירותי המקום. כנראה שהוא לא היה נחמד לבחורה, כי זו החליטה לתת לו ביס במה-שמו. הסרן קיבל על הסיפור את עיטור לב הארגמן, וקשה שלא להתרשם שבמקרה הזה, המינוח האנטומי של העיטור טיפה'לה לא מדויק…

ועם הסיפור המלבב הזה, ניפרד בברכת יום ירוק.

מי שעוקב אחרי היוזמה העסקית של ממשל בוש בעיראק מכיר היטב את השם האליבורטון. זוהי החברה שבראשה עמד, עד בחירתו לבית הלבן, סגן הנשיא דיק "מיקום לא ידוע" צ'ייני. לאחר שהבית הלבן, בדחיפתו הנמרצת עד חשד של צ'ייני, הכניס אומה שלמה למלחמה בעיראק באמתלה כוזבת, קיבלה חברת האליבורטון חוזים רווחיים מאד, ללא כל מכרז, לשיקום תעשיית הנפט של עיראק ואספקת דלק לצבא האמריקאי.

לאחר שהעיסקה המתוקה הזו (אחת בלבד משורה של חוזים ללא מכרז לחברות הקשורות לראשי הממשל) עוררה תרעומת, הבטיחו ראשי הממשל שאין פה שום בעיה: האליבורטון קיבלה את החוזים לא בגלל פרוטקציה, רחמנא ליצלן, אלא בגלל שיש לה ניסיון חסר תחרות בתחומים הרלוונטיים, ושזו העיסקה הטובה ביותר מבינתו של משלם המסים.

אז נחשו מה? לא בדיוק. אני בטוח שאתם המומים כמוני. מסתבר שבעוד מרכז תמיכת האנרגיה של הפנטגון משיג דלק לשימוש צבאי מכוויית במחיר של 1.08 עד 1.19 דולר לגאלון, האליבורטון כל-כך גרועה במה שהיא עושה עד שהיא נאלצת (בניגוד לרצונה העז, כמובן) לגבות מממשלת ארה"ב 2.65 דולר לגאלון. הפנטגון הודה שהוא מחפש מקור חליפי לאספקת דלק לקראת החורף, בעקבות פניות של חברי בית הנבחרים הנרי וקסמן (קליפורניה) וג'ון דינגל (מישיגן), שני דמוקרטים המבקרים זה זמן רב את הקשרים בין הממשל להאליבורטון.

אז לכל מי שחשב שהשחיתות לא יכולה להיות כה שקופה, ושהאנשים האלה מתוחכמים מכדי להשתין מראש המקפצה, שיחשוב שוב: הם אולי מתוחכמים, אבל הם בטוחים שהאנשים הקטנים טיפשים מספיק כדי לכייס אותם לאור היום.

ובאותו עניין

בוודאי שמעתם על 87 מיליארד הדולר שהקונגרס אישר לבוש? מה שלא שמעתם זה על התוספת לחוק ההקצאה שהוסרה ברגע האחרון. מדובר בסעיף שהיה מטיל עד עשרים שנות מאסר וקנסות גבוהים על כל מי שהיה מרמה את ממשלת ארה"ב בנוגע לכסף הזה. מה פה לא בסדר? לא ברור, אבל מסתבר שמישהו לא מעוניין בחוק שיעניש אנשים על גניבת הכסף, שהמחוקקים הקצו לבקשתו של הממשל לשיקום עיראק. הסנאטור פטריק ליהי (דמוקרט, ורמונט) היה מוכן לשים הגבלות על הסעיף – כמו למשל מועד פקיעה אוטומטי – וראש ועדת ההקצאות של הסנאט, טד סטיוונס (רפובליקאי, אלסקה) תמך בסעיף בשלב הוועדה. אבל בשלב המליאה הפכו פתאום כל הרפובליקאים לגוש מלוכד והתנגדו לכל פשרה בנושא. באשר ללמה, איך אומרים בערוץ ה"חדשות" של פוקס? – אנחנו מדווחים, אתם מחליטים.

עוד בעיראק

זה פשוט מטריף, איך שעכשיו פתאום מתברר שהיה ידוע לאורך כל הדרך שאין שום תכנון פוסט מלחמתי בעיראק. אמנם חלק מהמידע הזה אולי לא היה נגיש לתקשורת עד כה, אבל זה לא יכול להיות נכון לגבי כולו. כאן אפשר לקרוא על הדו"ח המבצעי של חטיבת הרגלים השלישית (ובתוך הכתבה הזו תמצאו קישור להורדת הדו"ח בשלמותו, לחובבי רוני דניאל שביניכם). מדובר בחטיבה שזכתה לשבחים (מוצדקים) על תפקודה בשלב הלחימה, כשחתכה דרך המדבר העיראקי במהירות שגרמה לבכירי הפנטגון להדס כטווסים, הדפה התקפות גרילה בדרך ולכדה את שדה התעופה של בגדד.

הדו"ח שלאחר המבצע קובע כי "הצבא לא ערך תוכנית המוקדשת למעבר מהיר ממצב לחימה לפעולות ייצוב ותמיכה". הדו"ח מציין כי מפקדי הצבא ייחסו חשיבות עליונה לכיבוש שדה התעופה, אך לא הכינו תוכנית לשימוש במתקניו – לדוגמא, לצורך הנחתת כוחות או ציוד שיסייעו בשמירה על יציבות. "תכנון ליציבות שלחאר המלחמה (מה שמכונה בעגה הצבאית פעולות צבאיות-אזרחיות, פצ"א או CMO) הן חלק מהותי מן הלוחמה במאה ה-21", קובע הדו"ח, ועם זאת הוא קובע כי בתכנון מלחמה זו "לא התמקדו מפקדי הצבא ב-CMO". ולמי שרוצה להבין את חוסר היחס של צבא ארה"ב לעניין חשוב זה: בכל צבא ארה"ב יש כיום גדוד אחד בלבד המתמחה בפצ"א, ורובו מורכב מכוחות מילואים. אז מה יקרה ל-87 המיליארדים, בהיעדר כוחות מיומנים שיעשו בו שימוש מושכל בפעולות ייצוב ושיקום? המממם.

בקטנה

הצלב האדום וגם מממשלות זרות מצמצמות את נוכחותן בבגדד ובערים אחרות בעיראק עקב ההתגברות בהתקפות על כוחות הקואליציה, ובעיקר עקב העובדה שלא עושה רושם כאילו יש לקואליציה מענה. ההתקפה בתיכרית, שנועדה "להוכיח לעיראקים שיש לנו שיניים", היא לא יותר מאשר מחוות תסכול.

בפעם הבאה: נדון בהצדקה היחידה האפשרית לפלישה לעיראק, ונסביר למה גם היא לא מחזיקה מים בסופו של חשבון. עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.

שני דברים קצרים:

הניו יורק טיימס פרסם ביום ראשון האחרון כתבה גדולה על כל מחדלי התכנון הפוסט-מלחמתי בעירק. הנימה הנכונה והכנה, ביחס למלחמה הזו ולשורת השגיאות המזעזעת שליוותה אותה מרגע הגותה, מתחילה לצוץ בתקשורת המיינסטרים (קחו את הדקה להירשם, זה בחינם ורוב מה שמתפרסם שם אמין…). "התכנון האמריקאי, אם ניתן בכלל לכבדו בתואר זה…". מלים כדרבנות.

אולי אני צריך להגיד "בשעה טובה" ולשתוק, אבל אני חייב לשאול שוב: איפה הם, ושאר תקשורת המיינסטרים ה"ליברלית" כביכול, היו בהתחלה, כשעוד אפשר היה להפעיל לחץ ציבורי? כשזה היה ברור לכל מי שהסתכל בצורה רצינית שזה המצב? הם ישבו בכלוב וחזרו כמו תוכים על ההודעות לתקשורת של הפנטגון והבית הלבן, זה איפה הם היו.

עוד על עיראק ברשימה הבאה (ומן הסתם בעוד כמה שאחריה).

והנה משהו שקיבלתי מחבר באייסיקיו:

פנייה לציבור 

הציבור מתבקש בכל לשון של בקשה, 
לא להציק לראש הממשלה.
 
הוא יתום
הוא אלמן
הוא חד הורי
הוא חקלאי מהנגב
הוא סובל מעודף משקל
ומעבר לכל זה

יש לו שני ילדים אילמים, לא עלינו.

———————————–

שיהיה לכולנו יום ירוק.

ארץ ברוכת פרשיות הפכנו לאחרונה. גם השבוע לא כתבתי, אבל הפעם זה מסיבות חיוביות (בן דוד מאמריקה שלא ראיתי שבע שנים). היום הלך הנודניק (סתם, סתם) לבקר קרובים אחרים בחיפה, אז יש דקה להגיב על שפע הרעש הסובב אותנו:

היועץ (הפחדן) נגד הניצב (החוצפן)

מסובך הסיפור הזה של היועמ"ש, ארבל ומזרחי. מצד אחד, צודק מאד היועמ"ש. מזרחי חורג שוב ושוב מסמכותו -זוכרים את ההדלפות מחקירת נמרודי, את ההאשמה בקשירת קשר לרצח שבסוף נשאר ממנה רישום כוזב במסמכי תאגיד? – ואין שום דרך להצדיק את תמלול השיחות המדוברות.

יש הבדל בין האזנה לתמלול, ומצפים משוטר להקשיב לשיחה פרטית, לזהות אותה ככזו ולעבור לשיחה הבאה. לא לתמלל, לתייק ולבנות לעצמו ארכיב סודי בסגנון השטאזי. שריד, ארבל ושאר אבירי החוק מתרוממים על הרגליים האחוריות רק בגלל שהנפגעים הם מהצד השני. תארו לכם,לשנייה אחת, שהמתומללים היו אישי שמאל בכירים, ושפרקליטת המדינה וחברי כנסת היו קמים להגן על השוטר שחרג מכל סמכות ופעל מתוך מה שקשה לראות אלא כמניעים פוליטיים. כולם ביחד: "פשיזם!!! מדינת משטרה!!!".

מצד שני, זה באמת מסריח שהדבר קורה ערב חקירת ראש הממשלה, ושהיועץ פתאום אומר כמובן מאליו שמזרחי, שמלווה את החקירות של האי היווני ושאר השחיתויות של מגדל הכבשים לא ישתתף בחקירה. מצד שלישי, מזרחי באמת חרג בצורה רצינית, ואם היועץ המשפטי לממשלה אומר שצריך להדיח אותך, אולי באמת עדיף שלא תשתתף בחקירות רגישות עד בירור העניין. מצד רביעי, זה נורא חורה שאליקים היקר, שחוט שדרתו כספגטי מבושל מדי ושלעולם אינו מכהה בבעלי השררה, פתאום תופס אומץ לצאת חוצץ…נגד אויבי ראש הממשלה. הו, מסירות הנפש.

מסובך, נכון? ככה זה, שכל אחד עושה דין לעצמו ומחליט מתי מותר לו להפר את זכויותיהם של אחרים, נוצרת תסבוכת של "הוא התחיל! אבל הוא מניאק! ובכלל הוא היה הראשון ש…". והפקעת המסריחה הזו רק מדרדרת את המצב של כולם. כשראשי מערכת אכיפת החוק נוקטים דין אחד לאנשי שלומנו לידן אחר לאנשי ריבנו, שלא יתפלאו שהם מקבלים את זה חזרה בפרצוף.

פתאום זה לא בסדר

ומה עם פרשת יעלון (הידוע בכינויו "מקורות צבאיים בכירים")? במשך רוב הכהונה שלו הצליח בוגי היקר לעצבן את רוב המחזיקים בעמדות שמאלניות, כשהתבטא לא פעם נגד פשרות והסכמים עם האויב הפלסטיני. הימין חכך ידיו בסיפוק, ומופז ישן בשקט בידיעה שאימתו ועשה את שלה ברחבי הקריה, המתמלאת במיני-מי קטנים ללא כל צורך בשיבוט הלכה למעשה. ואז שכח יעלון באיזו קבוצה הוא משחק, והעז להביע דעה אחרת. אוי לה לאותה זוועה! רמטכ"ל פוליטי! אחים, שריפה בערה, מנהל תקין מה יהא עליו?????

שוב: מי שנותן לאלופים כמו דן חלוץ ועמוס גלעד לפתוח את הפה הגדול שלהם על ימין ועל ימין קיצוני, שלא יתפלא שמדי פעם יתפלק למישהו גם איזה דיבור שמאלה. הפרדה (בין צבא לפוליטיקה) פירושה הפרדה. כל דבר אחר מוביל למשהו שלא בטוח מה יהיה, אבל דמוקרטיה זה בטח לא.

אז לצד המשאלה הקבועה (וחסרת הסיכוי כנראה) שקצינים בכירים ישימו זמם לפיותיהם לפני שהם מבצעים את המעבר האוטומטי לכנסת ולממשלה, עולה תהיה מסוימת: אם לקח למי שלקח בדיוק שתיים וחצי שניות לברר מי זה "מקורות צבאיים בכירים" ולנזוף בו בשמו, ואם המקורות הצבאיים הבכירים לא טרחו כלל להסתתר מאחורי הכינוי המטופש, מה בעצם הטעם בתרגילים העיתונאיים השחוקים האלה?

סמל פאלי?

כשהטריקים הפרסומיים כבר לא עובדים

ראיתם את החוצפן המטופש הזה, משה תאומים? פרצופו האמיתי נגלה כשהוא שם ללעג ולקלס את כל דבריו המתחסדים על תרבות וערכים, והצליח להסתכסך עם מספר מדהים של כוכבי קבוצתו הפועל תל אביב, כולל כאלה שכל מה שרצו היה פרידה מכובדת ממועדון אותו סייעו להביא להישגים חסרי תקדים. עכשיו מצא הפרסומאי הכושל הזה (שאחראי לרוב הקמפיינים של שמעון "אני לוזר?" פרס) פתרון לעובדה שהקהל פשוט לא רוצה לשלם על שידורי כדורגל מליגת העל(ק): נכריח אותם.

תאומים החליט ש"מקובל בכל אירופה" לאסור על הצופים אפילו לשלם במיוחד עבור ערוץ מיוחד (כמו, נגיד, חמש פלוס) כדי שיוכלו להעדיף משחק מליגה אחרת על פני משחק מהליגה המקומית, המשודר במקביל. זהו כמובן קשקוש, והאמת שזה מתאים לאדם שהוא ביסודו מפא"יניק מהסוג הישן. אני שונא לצטט אנשים מלוקקים ומזויפים, אבל מה שנאמר בפרסומת ההיא של יאיר לפיד זה נכון: פעם, אף אחד לא שאל אותנו. שוקולד? עלית. פסטה? תלמה. מכנסיים? אתא. מי שרצה יותר מזה ביקש שההוא בשכונה שנוסע לחוץ לארץ (!!) יביא לו. מאז נעשתה הארץ הזו מעט יותר בת מחיה, ויש לנו יותר אפשרויות בחירה.

תאומים, איש עסקים כושל שנסחף באווירה המשכרת של תחום העיסוק שלו ושקע בחובות כבדים, רוצה לחייב אותנו לצרוך את המוצר שלו בכך שימנע מאיתנו לבחור במוצר אחר, שהוא במקרה גם טוב בהרבה. אם קודם עוד חשבתי שעשויה להיות שבת בה אתפתה לשלם 19.90 על שניים או שלושה משחקים מסקרנים במיוחד מליגת העל(ק), הרי שבעקבות היציאה הבהמית של תאומים, הסיכוי לכך קטן בהרבה. והאיש הזה עוד מתעסק בשיווק ופרסום. בדיחה.

וקטנה לסיום, על ג'ורג'י בוי

בתחילת השבוע הבא דיווח מהאיש שלנו בחצי הכדור הדרומי, שיספר על הילידים המוזרים שלוקחים את חוקי מימון הבחירות ברצינות ביזארית ממש. מחר או מחרתיים אהיה בביקור צפון, אבל אני מקווה להעלות משם סקירה קלה של אירועי ארה"ב ועיראק האחרונים. משהו זריז עד אז:
זוכרים את הנאום ההרואי של בוש על נושאת המטוסים לינקולן? התאריך היה 1 במאי, והמשתמט הזה "הנחית" מטוס קרב על הסיפון ויצא בחליפת טייסים סטייל טום קרוז והכריז על תום הקרבות הגדולים (אלה שמאז יש רק קרבות קטנים עם הרבה הרוגים מצטברים).

בקיצור, מאחורי המפקד העליון הנועז נתלתה אז כרזה שבישרה "המשימה הושלמה בהצלחה" (Mission Accomplished). עם גבור התקפות הטרור, הן במספר והן בתחכום, ככל שמתברר ששום דבר עוד לא הושלם ובטח שלא בהצלחה, מתחילים אנשים להיזכר בכרזה ההיא ולשאול את דוברי הממשל אם ההתייהרות הזו לא הייתה א-ביסלע נמהרת. תגובת המנהיגים הגיבורים? להאשים את מלחי נושאת המטוסים. לדברי הבית הלבן, הכרזה הזו (באירוע נשיאותי מבוים ומתוזמן עד דכא) היה יוזמה מקומית שלצוות הנשיא לא היה שום קשר אליו. אני לא חושב שאפילו הם מצפים שנאמין להם, אבל האריסטוקרטים תמיד מצאו שקל להאשים את המשרתים.

זהו להפעם. הערות מתקבלות בברכה, ולא רק לגופו של עניין. אם הטור ארוך לכם, קצר לכם, או שהייתם רוצים שארחיב בנושא אחר – נסו אותי. אני די גמיש.

אפשר היה לחשוב שאדם שאינו מועסק כרגע לא יתקשה לכתוב לעתים מזומנות, אבל מסתבר שהאבטלה אינה יפה למצב הרוח וגם לא למוזה, אז אתכם הסליחה על היעדרותי הממושכת יחסית. להלן הערות קצרות יחסית על יארועי השבוע ומשהו החולף:

לא ללחץ בינ"ל

הסכם ז'נבה הוא מסמך חשוב ומעניין, שאכן מהווה פריצת דרך הן מבחינת ההתייחסות הפלסטינית למדינת ישראל והן מבחינת הוויתור על "זכות השיבה". טענת קיצוני הימין, כאילו עצם המפגש ועצם ניסוח ההסכם מהווים בגידה, מעוררת גיחוך ובוז. במיוחד לאור חידלון האישים של ממשלת מגדל הכבשים, חובתו המוסרית של כל אזרח המסוגל לכך, לעשות כמיטב יכולתו לשבור את הקיפאון ולחפש דרכים להפסיק את ההרג.

עם זאת, כל ניסיון לגייס לחץ בינלאומי לאכיפת ההסכם הוא מעשה פסול מעיקרו וגובל (מה לעשות) בבגידה. עם כל ההערכה לחזון ולאומץ של יוסי ביילין ושות', הרי שהציבור הבהיר שהוא לא רוצה שהם ינהלו את ענייניו. ביילין מוקם על ידי מפלגתו שלו במקום לא ממש ריאלי, ומצנע קיבל בראש.

אז מפאת חשיבות הנושא, זה בסדר להשיג הסכם על תנאי עם הצד השני, ולנסות למכור אותו כל צד לציבור שלו (כמו שעושים עמי איילון וסרי נוסייבה). אבל הסכם שייאכף על ידי לחץ בינלאומי לא יהיה רק פסול מבחינה דמוקרטית, אלא גם חסר כל תועלת. רק הסכם שיתקבל בצורה לגיטימית, בהסכמה רחבה, יש לו סיכוי.

ראמספלד מכיר במציאות; המציאות מודה לו מאד

ממשלת בוש צהלה ושמחה. לאחר העברת הצעת ההחלטה באו"ם, ערך הממשל ועידה לגיוס תרומות עבור שיקום עיראק, וקיבל הבטחות של 19 מיליארד דולר. נחמד, רק שצריך לזכור שמתוך הסכום הצנוע בהרהב של 4.5 מיליארד דולר שהובטחו לשיקום אפגניסטן – פרוייקט שבנוגע אליו היו הרבה פחות ויכוחים על סמכויות וכאלה – מחצית מעולם לא הועברה. אז לא הייתי מבזבז את הכסף הזה עדיין.

ובינתיים, בחזית הבית: מישהו הדליף מזכר פנימי שכתב שר ההגנה דונאלד ראמספלד, ובו מודה כבוד השר שרוב ההשגות, שמעלים אלה מאיתנו שחושבים שהמלחמה הזו לא מנוהלת נכון, בעצם נכונות. תקציר דבריו של ראמי:

• הניצחון באפגניסטן ובעיראק אפשרי, אבל יהיה קשה ומתיש וייקח זמן רב (קרי: שנים).
• ארה"ב אינה עושה די במלחמה בטרור.
• לארה"ב אין תוכנית ארוכת טווח למלחמה בטרור
• לארה"ב אין אפילו את הכלים למדוד אם היא מנצחת או מפסידה במלחמה בטרור
• לארה"ב אין תוכנית לניצחון במאבק על המוחות והלבבות של הטרוריסטים העתידיים. הצעה אחת שמעלה ראמי היא להקים קרן פרטית שתמריץ (יעני תשחד) את המדרסות המוסלמיות להיות פחות קיצוניות.

לאל מכם שמכירים את ההיסטוריה האמריקאית של העשורים האחרונים זה בוודאי נשמע מוכר. ב-1971 פרסם עיתונאי בשם דניאל אלסברג בניו יורק טיימס סדרה של מסמכים שנקראו "מסמכי הפנטגון". מסמכים אלה הוכיחו שבעודם מוכרים לציבור לוקשים על "אור בקצה המנהרה" בוייטנאם, ידעו ראשי הממשל היטב שהעניינים רק מסתבכים ושבעצם אין סיכוי. המסמכים הללו נכתבו בשנת 1968. המלחמה הסתיימה רק שבע שנים לאחר מכן, בתבוסה. ובנימה זו: השבוע נהרגו קרוב לעשרה חיילים אמריקאיים בעיראק, יותר מכפול מהמספר הזה נפצעו, ומסוק אחד הופל.

הפראיירים עשו את שלהם

לאחר ש-CNN חשף כי מאות חיילים שנפגעו בעיראק מוחזקים בתנאים מחפירים בבסיס בג'ורג'יה, ומחכים חודשים לטיפול רפואי, הואיל הממשל בטובו להחיש לשם רופאים. זו רק הוכחה נוספת לצביעות של רטוריקת "בחורינו המצוינים" ולגישת "הפראיירים עשו את שלהם". בעניין זה, חשוב ומאלף לקרוא את הכתבה המצוינת של שחר סמוחה במוסף "הארץ" על חברת דיינקורפ, שמשמשת כצבא הפרטי למשימות מלוכלכות של הפנטגון. רק פאשלה צורמת אחת בכתבה של סמוחה: בארי מקאפרי הוא כבר לא צאר הסמים של ארה"ב מזה כשנה אם לא יותר, וזה מעלה תהיה מתי בעצם הוכנה הכתבה הזו.

ודבר אחרון בעניין המלחמה: הפנטגון הורה להפסיק להשתמש בתרומות דם של חיילים מעיראק, היות שאחוז גבוה מהן נגוע בקרישי דם מסתוריים ושאר נגעים לא מוסברים.

מושחת בן יין

הפרקליטות החליטה השבוע לסגור, מחוסר הוכחות, את התיק נגד יצחק הרצוג, שנאשם בעבירות חמורות על חוקי מימון הבחירות בנוגע למערכת הבחירות של אהוד ברק לרה"מ ב-99'. ההוכחות חסרו בגלל שהמחוקק הדגול הזה שתק בחקירה. לאחר שהתפרסמו החשדות נגד מר הרצוג, הוא נאלץ לפרוש מכהונת מנכ"ל משרד רה"מ, ומיטיבו\מוטבו ברק מצא לו את התכשיר המושלם לשיקום התדמית: כהונה כיו"ר הרשעות למלחמה בסמים. בכהונתו זו הוכיח הרצוג בורות ואטימות ברמות שלא תיאמנה, והרס יחד עם מנכ"ל הרשעות חיים מסינג כל תקשורת משמעותית עם הגופים הפועלים לשינוי המדיניות, זאת לאחר קשרים מועילים ומפרים בתקופה שלפני כן.

בניגוד למנכ"ל הקודם, שלמה גל, שהודה למעשה בסוף כהונתו שאנחנו צודקים (על הפללת מעשני קנביס: "אין בזה הגיון, אין בזה שכל ויש בזה בזבוז אדיר של משאבי המדינה"; על מצע עלה ירוק: "שמונים אחוז ממה שכתוב שם אני מוכן לקבל"), חזרו ה"ה הרצוג את מסינג לשיטת השקרים הגסים. שתיים מפניני הרצוג המרובות: "ארה"ב כבר פתרה למעשה את בעיית הקוקאין שלה" ו"מאות אנשים מתים בישראל מאקסטזי מדי שנה".

אז לאחר שהתחמם לאור ההילה המזויפת של "לוחם בסמים", לאחר שהמנגנון הפוליטי התגייס לטובתו, ולאחר שהחקירה נגדו נפגעה עוד יותר כתוצאה מחסינותו בעקבות בחירתו המבישה למקום תשיעי ברשימת מפלגת האבודה לכנסת – לאחר כל אלה מקבל השרץ חותמת כשרות רשמית. אבל מושחת לא יהפוך עורו, ויש לי הרגשה שעוד נשמע את המלים "יצחק הרצוג" ו"נחקר תחת אזהרה" באותו משפט שוב.

עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.

לאחרונה הוציא המושל הזמני של עיראק, פול ברמר, צווים המבטלים את רוב ההגבלות על בעלות זרה של חברות ועסקים בעיראק. הצווים החדשים מאפשרים לאינטרסים זרים לרכוש כל עסק עיראקי למעט מחצבים טבעיים (יעני נפט וגז) ונדל"ן.

אבל מה שחמור באמת הוא שהצווים החדשים גם מרשים למשקיעים הזרים להוציא את הרווחים מתחומי המדינה. כמו כן הכריז המושל על כוונתו לקצץ במסים, במתכונת דומה לזו של הקיצוצים שהנהיג בוש בארה"ב. בנוסף, מתכוון ברמר לבטל את רוב המכסים ומסי המגן של עיראק, ולהתיר יבוא חופשי.

פירושו של דבר הוא שמשקיעים זרים יכולים לבוא, לקנות מהעיראקים את כלכלתם, למצוץ אותה עד תום ולא להשקיע דבר בחזרה. חשוב מאד לציין שמדיניות כזו אינה נהוגה באף מדינה – ובוודאי שלא במדינה מוכה המתאוששת ממלחמה, עשור של סנקציות ודור של כלכלה ריכוזית. גם בארה"ב, מקדש השוק החופשי, יש הגבלות על בעלות זרה של עסקים בתחומים כמו תקשורת ותעופה, ויש מכסי מגן חזקים מאד על מוצרים כמו תוצרת חקלאית. הסירוב המוחלט לבטל או אפילו להפחית את המכסים האלה, כדי לתת לאומות מתפתחות הזדמנות להתחרות, היתה הסיבה לכישלון שיחות הסחר העולמי בקנקון לאחרונה.

המקום היחיד שבו, לאחר שחרור ממדיניות רודנית ריכוזית, נפרצו הסכרים בבת אחת בצורה כזו הוא רוסיה. התוצאה היתה משבר כלכלי אדיר ממדים, שחיתות ברמות מטורפות וצמיחתה של קבוצה קטנה של בעלי ממון, המכונה כיום "האוליגרכים".

קשה לראות תרחיש שבו התוצאה לא תהיה דומה גם בעיראק, רק במידה חמורה יותר. שכן אפילו ברוסיה לא הותר יבוא ללא הגבלות, תוך הפקרת התוצרת המקומית לגווע מול יריב עדיף, ללא כל סיכוי להתפתח לכושר תחרותי. אפילו ברוסיה לא הותרה השתלטות בלתי מוגבלת שכזו על מגזר העסקים המקומי. לראיה: האוליגרכים, המיליארדרים הרוסים החדשים, הם אכן רוסים. הם משחקים בשוק הבינלאומי כמו אילי הון בכל מקום, אבל רובם חיים ברוסיה ורואים בה את ביתם ואת השטח לפעילותם העיקרית. יש גבול למידה שבה אדם – אפילו הוא עשיר במידה חריגה – משתין לבאר שממנה הוא שותה.

אבל בעלות זרה אינה אלא אימפריאליזם. התאגידים יבואו, ירוויחו כסף בעיראק וישקיעו או יוציאו אותו במקומות אחרים. אפילו תיאוריית "החלחול כלפי מטה" החביב כל-כך על הימין האמריקאי לא תופסת כאן, מפני שהמעגל הסגור נפרץ. העושר עולה למעלה, ואז נעלם.

עד שתיבחר ממשלה עיראקית לגיטימית זה כבר לא ישנה. השליטה המעשית בעיראק תהיה בידי קומץ בעלי הון, שייבחרו היטב על ידי דיק צ'ייני ודנאלד ראמספלד. כשתתגלע מחלוקת בין האינטרסים העסקיים של האחרונים, לבין צרכיו של העם העיראקי, תוכל הממשלה העיראקית לנפנף באוזניים – וגם זה אם תבקש יפה.

הברירה היחידה תהיה להסתכן בגורלה של יותר מאומה אחת, שניסתה להצר את צעדי ההשתלטות של גורמים עסקיים מארה"ב. הניאו שמרנים כבר פלשו לעיראק בגלל נשק בדיוני. האם מוגזם לחשוש שהם לא יהססו לעשות את זה שוב בגלל כסף אמיתי לגמרי?

סכיזופרן אחד מונה לרדוף אחר משנהו

נו, שמעתם על גנרל בויקין? הגנרל הנכבד הזה מונה לפקד על המאמצים (המעושים) לתפוס פושעים כמו אוסאמה בן לאדן וסדאם חוסיין. מסתבר שהגנרל הזה הוא…אה…איך להגדיר את זה בצורה סובלנית? א ביסלע קוקו. גנרל בויקין הוא נוצרי אדוק ביותר, כל-כך אדוק עד שהוא זכה בתמורה נאה על אמונתו: האל הטוב, מסתבר, נוהג לעדכן אותו אישית בנוגע לסוגיות הרות גורל.

מסתבר גם שבויקין מעולם לא השתחרר ממנטליות הילד בחצר בית הספר. זוכרים את עידן "אב'שלי יכול להביא לאב'שך מכות?" גם בויקין זוכר. . על קרב עם מנהיג מיליציה איסלמית בסומאליה אמר האיש היקר: "ידעתי שהאל שלי גדול משלו".

נראה כי לבויקין אובססיה קלה בנוגע לסומאליה.לאחרונה נצפה בויקין , במדי א', נואם בפני קהילה נוצרית פונדמנטליסטית ומציג תמונה של מוגדישו בירת סומאליה, כשמעליה ענן כהה כלשהו. "גבירותיי ורבותיי, אלה הן נסיכויות האופל. זוהי נוכחות שטנית שהאל חשף בפניי כאויב".

עוד מהתקשורת של בויקין עם הכל יכול: "גו'רג' בוש לא נבחר על ידי רוב הבוחרים בארץ הזו (מה שנכון – ר.ב.) הוא מונה לתפקידו על ידי אלוהים". לסיום, בניגוד לדברי הבית הלבן על כך שהמלחמה בטרור אינה מלחמת תרבויות, מתעקש בויקין "הם שונאים אותנו כי אנחנו אומה נוצרית. אומה של מאמינים".

למה זה חשוב? כי זה לא מקרי. זו דוגמא נוספת לסוג האנשים שהממשל הזה מטפח: קנאים. פנאטים. חדורים לחלוטין בצדקתם הבלתי מעורערת. שחור ולבן. אנחנו והם. גם הנשיא עצמו הוא אדם שמעדיף במובהק שלא לחקור, לא להתעניין, לא להבין, אלא להתאים כל מידע חדש לתוף השקפת עולם קיימת, פשוטה וברורה.

ובכן, אני אזרח אמריקאי ואני לא מאמין. לא בדברים שמאמין בהם הגנרל בויקין. אני לא אומה נוצרית, או אפילו יודיאו-נוצרית. אני, בתפקידי כאזרח אמריקאי, שייך לאומה שחרטה על דגלה את ההפרדה המוחלטת בין ענייני מדינה לדת. ועל הכיוון אליו מובילים אנשים כמו בויקין אני יכול רק להגיד: שכל האלים יעזרו לנו.

על העברת הצעת ההחלטה באו"ם. זה צעד חשוב מאד בדרך לביסוס הכרה בינלאומית בלגיטימיות של מה שיקום שם בסופו של דבר. חשוב מאד לזכור שזה בעיקר צעד סמלי, ותכל'ס חיילים וכסף עוד אין, אבל אולי זה יעודד את הממשל לרדת מעץ היהירות ואשקרה לעבוד בגובה בעיניים עם שאר אומות העולם. זה לא שמדינות כמו גרמניה, צרפת, רוסיה ואחרות התפקדו פתאום למפלגה הרפובליקנית, או איבדו פתאום כל אחת את האינטרסנטיות המסריחה שלה, או שכחו את עלבון ההתנהגות השערורייתית של ארה"ב לפני ובמהלך המלחמה.

אבל באחד מהתקפי האחריות שפוקדים אפילו את האו"ם, החליטו כולם שיותר חשוב לקדם את שיקום עיראק מאשר לנטור טינה. אז הנה יש לממשל הזדמנות נדירה לתקן את אחת מהטעויות הקשות ביותר שלו. נראה אם ינצל אותה. בעוד חודשיים יש תאריך חשוב – המועד להגשת לו"ז לכינון חוקה ועריכת בחירות בעיראק. אם הממשל רציני בנוגע לשיתוף פעולה עם שאר העולם, הוא יעמוד במבחן ויספק "מפת דרכים" במועד הנקוב.

ביום-יומיים הקרובים: על ההחלטה המדהימה של פול ברמר, שמאפשרת לחברות זרות לבזוז את עיראק כמעט ללא הגבלה. הישארו עמנו.

סליחה…

סליחה, אתה יכול לגרד לי בגב?

לא, לא שמה. יותר למטה.

לא, מתחת.

כן, כן, לכיוון ההוא, למטה ומתחת. אההה….כן……כאן, בדיוק כאן.

דאון אנדר. באוסטרליה.

כאן אני יושב. בואו נקרא לזה טיול ארוך ללא תאריך סיום ידוע.

ואם ארוך, אז צריך גם לעבוד, לחיות ממשהו, לא?

ואם כבר אנחנו כאן, ועובדים וזה, לא נעשה ביטוח רפואי, חשבון בנק, איזה חסכון קטן, שיהיה?

(לחסוך? מה זה?)

ופתאום, לאט לאט, הכול משתנה. לא מרגישים בהתחלה (ויחד עם זה מרגישים בכל דבר שעושים), אבל פתאום גיליתי שהפסיקה לקפוץ לי העין בראי.

ושאני הולך לאט ברחוב.

לא, תחשבו על זה רגע. חוץ מסופי שבוע ויום כיפור וכאלה. מתי הלכתם לאט ברחוב בפעם האחרונה?

ושכשאומרים לי בוקר טוב זה לא בגלל שרוצים ממני משהו. (טוב, לפעמים כן, אבל אז הם לובשים עניבה ומחזיקים קלסר).

ושהתגובה האוטומטית לכל משפט היא לא מתחכמת ולא צינית, אלא פשוטה ולעניין.

ושהמוכר בחנות באמת רוצה שאני אקנה משהו ואהיה מרוצה ממנו ואחזור אליו שוב, ולא שאשפוך אצלו את כל מה שיש לי בארנק עכשיו ומהר ואעוף לו מהעיניים.

ושאני נוסע לפי התמרורים, (תצחקו, תצחקו…), בלי להתכוון. ככה, לפי התמרורים. שישים זה שישים. מאה ועשר זה מאה ועשר. ולא שעצר אותי שוטר עדיין. (האמת שכן, פעם אחת, ושאל למה אני בלי חגורה, וכשאמרתי לו שאתמול קניתי את האוטו ואין חגורה כי עוד לא הספקתי להתקין, הוא אמר "הנה היא, תראה, תקועה מתחת למושב. תקום שניה, יש לי מברג, אני אוציא לך.")

ושאני מחכה בנתיב שלי עד הרמזור ולא חותך לפני (רק ממש לפעמים, כשהוא ריק לגמרי, ואז אני היחיד שם ומרגיש זוועה למרות שאף אחד לא אומר שום דבר).

אני לא יודע מה זה בדיוק שהופך את האנשים שחיים כאן לשונים. בעצם כן.

זה לא דבר אחד. זה הרבה. קטנים אבל גדולים, והכי קטנים הם הכי גדולים, כי הם אלה שאף אחד לא חושב עליהם בכלל, אלא אם הוא במקרה מקשיב לתוכנית הבוקר בטלוויזיה ומנסה לדמיין את אותו הדבר קורה בבית ופשוט. לא. מצליח.

זה כמו יקום אחר! מדע בדיוני! מדינה של פליימוביל!

מה בא קודם?

האנשים לחוצים מהממשלה שמורכבת מאנשים שנבחרים על ידי ומייצגים את האנשים שהיא מלחיצה אבל נראים שונים לגמרי, שיוצרים את המצב שמלחיץ את האנשים הלחוצים עוד יותר מהממשלה שבעצם היא אחראית למצב אבל מי זאת הממשלה ומי מנהל אותה, כולם חברים של כולם והכול הולך לאותם כיסים ופקיד הוא פקיד הוא מושחת אבל לא אם הוא אח שלי כי אז זה קומבינה…

אז בנקודה קטנה בזמן, ביקום מקביל, מחוץ למעגל הפסיכי הזה, בערך באותה תקופה, באיזו שהיא נקודה בחלל הזמן והמרחב, מישהו התחיל מעגל אחר. הרבה יותר רגוע וכיפי.

ואני כאן, בשטח החופף שבין שני המעגלים, כמו העכבר של מאיר בנאי, מדווח לכם מהשטח, מהמעגל האחר, ומספר לכם איך זה ביקום המקביל. ולא שהכול טוב, אבל בסך הכול הרבה יותר טוב, כי מה שלא טוב נמצא בקנה מידה אחר לגמרי.

אני לא כאן כדי להוציא לכם את המיץ, נפולת נמושות שכמוני, וגם לא את הרוח מהמפרשים ולא את הדם מהעיניים או מה שלא יהיה.

אני כאן כדי לנסות לשכנע אתכם (אבל וגם ובעיקר אותי), שמכל מעגל אפשר לצאת, ולהתחיל לצייר חדש, ולתת לכם עפרון ביד ודפים עם המון המון שרטוטים של מעגלים יפים, שכיף לחיות בהם.

גזור ושמור.

(כל הזכויות שמורות לזיו מגן)

רשת ABC חשפה את זהותו של האדם שעמד מאחורי המכתבים המזויפים למערכת (ראו ברשומה הקודמת). מי שהודה ב"יוזמה" הוא סא"ל (ליוטננט קולונל) דומיניק קראקילו, מפקד הגדוד שחייליו השונים הוחתמו, לעתים "בהתנדבות" ולעתים בכלל ללא ידיעתם, על המכתב הפטריוטי.

אז כל עוד לא יוכח אחרת, מדובר בסתם מורעל טיפש שלא מבין מה מבדיל צבא של מדינה דמוקרטית מזה של רפובליקת בננות עלובה, או של דיקטטורה קומוניסטית עם משרד מיוחד לתעמולה פנימית. חשוב לזכור שלא כל ביטויי החושך באים מלמעלה. אילולי היו אנשים – גם בעמדות נמוכות יחסית – שנוטים לכך מטבעם, לא היתה לרודנים קרקע להכות בה שורש.

אז הממשל כנראה לא אשם, אבל כן מעניין לראות איך הדבר יטופל. הכסיל הזה פגע אנושות באמינות הצבא, והחשיד מעתה ואילך כל מכתב למערכת של חיילים מהשטח. כמו שניסח את זה דייויד סינץ', הכתב הבינ"ל הבכיר של CNN: יש גם סיפורים טובים מעיראק וזכותם של החיילים לספר אותם. זכותם לספר גם את הסיפורים הלא טובים. אני מתכוון, אם היית רואה היום מכתב למערכת מאת חייל בעיראק, האם היית מאמין בו? אני לא חושב שאני הייתי מאמין. זה עלבון לכל חייל אמריקאי".

אגב, המג"ד הזה היה מעורב גם באחד ממקרי אזעקת השווא של "מצאנו נשק ביולוגי". אבל בלי קשר, ורק בגלל המקרה המסריח הזה – המג"ד הזה חייב לעוף על טיל. אם לא, לא יהיה מנוס מן החשד שהוא לא פעל על דעת עצמו.

ביום-יומיים הקרובים: על ההחלטה השערורייתית של פול ברמר, מושל עיראק, שמרשה לעסקים זרים לבזוז את עיראק ללא הגבלה. עוד בעתיד הקרוב: מאמר של חבר שגר באוסטרליה, על ההבדלים בין שם לפה, וגם כמה מחשבות על האפיפיור הנוכחי, לרגל מותו הקרב על פי השמועה. הישארו עמנו.

בעוד הנשיא בוש "עוקף" את התקשורת הרשעה, שרק מדווחת על הצרות בעיראק, כדי להביא את הבשורות הטובות – מסתבר שיש כאלה המסייעים לו. העיתון "האולימפיאן", מהעיר אולימפיה במדינת וושינגטון, דיווח בשבת האחרונה שמישהו מארגן את חתימתם של חיילים על מכתבים זהים, הנשלחים למערכות עיתונים שונות ברחבי ארה"ב ומספרים כמה מוצלחת וחשובה העבודה בעיראק. העיתון הציג מספר מכתבים  זהים לחלוטין, והביא ציטוטים מחיילים שסיפרו כי לא כתבו ולא ראו את המכתבים הנושאים את חתימתם.

"איכות החיים וביטחון התושבים הוחזרו לקדמותם באופן כללי, ואנחנו מהווים חלק גדול מהסיבה לכך", נאמר במכתב, שממשיך ומתאר כיצד התושבים חוזרים ומביעים את הכרת התודה שלהם. מה שמשעשע הוא שהמכתב מתאר (כביכול) את שהתרחש בעיר כירכּוכּ, הנמצאת בחבל הכורדים. הכורדים אכן מהווים את הפלח היחיד באוכלוסיה העיראקית שיקבל את כוחות הקואליציה בשמחה, ולא שם נמצאות הבעיות של בוש ובלייר.

טימותי דיקנסון מתאר שיחה עם בנו, בו שיבח את בנו המוצב בעיראק על המכתב הנאה שכתב, ואשר התפרסם בעיתון המקומי. "איזה מכתב?" שאל הבן, והאב מאשר שאכן התפלא כי "זה לא סגנון הכתיבה שלו".

מה זה אומר, כשגורמים מסוימים חשים צורך לארגן עדויות שקריות כדי לתמוך במדיניותם הקורסת? אני לא מומחה, אבל השכל שלי אומר: לא דברים טובים. בינתיים תפס הסיפור תאוצה ודווח גם בחדשות הערב של CBS. האם מחכה לבוש פרשת "לטרגייט", בנוסף ל"אייג'נט-גייט"?

אחת התופעות הבולטות בהיסטוריה היא הסירוב ללמוד מכישלונם של אחרים. אנשים מסרבים לקבל את העובדה שצורות פעולה מסוימות פשוט לא מניבות את התוצאות הרצויות. "אני חכם. אני אעשה את זה נכון", אומר הטמבל התורן, ונכנס שוב לאותה מלכודת.

במיוחד אמורים הדברים לגבי הדינמיקה של הכיבוש. צבא ארה"ב מתחיל להיכנס לאותם מעגלים מרושעים שחיילי צה"ל מכירים היטב כל-כך. מכיוון שקצרה ידם לתפוס אתה אלה שעורכים נגדם מתקפות קטלניות מדי יום, הם פונים לענישה קולקטיבית.

חיילי ארה"ב עקרו מטעי תמרים בכפר דחולוואיה במרכז עיראק. לדברי התושבים, הודיעו להם כוחות ארה"ב באמצעות רמקולים שהדבר נעשה כעונש התקפות הגרילה הנערכות מן המטעים. העיתון "עיראק היום" מוסר שכאשר ניסה צלמו לתעד את העקירה, עצרו אותו החיילים וניסו לשבור את מצלמתו. העיתון מצטט את אל"מ ספרינגמן, מפקד הכוחות המוצבים באזור, כאומר: "ביקשנו מן החקלאים כמה פעמים להפסיק את המתקפות, או לספר לנו מי מעורב, אבל הם לא סיפרו". וזה שהם חוששים לספר כי ירצחו אותם, או אולי באמת ובתמים לא יודעים? לא חשוב.

זו ענישה קולקטיבית קלאסית. אצלנו קוראים לזה חישוף, ומנסים לפחות לתרץ את זה בצורך לעקור את המחסה ממנו אורבים המחבלים, אבל האמריקאים, שלא טרחו לשאוב מניסיונם של אחרים ולקצר את תהליך הלימוד, עדיין לא עברו את שלב הזעקה הציבורית על עצם הגישה של עונש קולקטיבי, זעקה שגוררת תירוץ מבצעי.

עוד לפני תחילת המלחמה אמרנו (אנחנו, מתנגדי המלחמה) שלא משנה כמה טובות הכוונות, הרי שפלישה בתנאים האלה, ללא מטרייה בינ"ל ובלא שמוצו האפשרויות האחרות, תביא לכך כוחות ארה"ב ישקעו באופן בלתי נמנע בדנמיקות של כיבוש המתוארות בעברית כביצה ובאנגלית quagmire – מלה שנחרטה בתודעה האמריקאית בהקשר של וייטנאם.

אבל אדריכל המלחמה הזו, דונאלד ראמספלד, לעג לשכמותנו. הוא קרא לנו שמאלנים סהרוריים שתקועים באופן אובססיווי בוויטנאם. הוא התעקש לעוות את הדיון כך שהוויכוח היה כביכול על סיכויי ההצלחה של ההשתלטות הצבאית ועקירת השלטון – שכן בוייטנאם, גם את זה לא הצליחו האמריקאים לעשות. כמה שלא הסברנו, שאין לנו כל ספק ביכולת של צבא ארה"ב לכתוש את סדאם במהירות אבל לא זו השאלה, התעקש ראמספלד להעמיד פנים שהוויכוח היה על שלב א'.

לאחר הפלת סדאם, בתחילת אפריל, כינס ראמי מסיבת עיתונאים ובה אמר "מעולם לא נמצאו רבים כל-כך טועים כל-כך בקשר לדברים רבים כל-כך". אלא שמה שאנחנו דיברנו עליו בכלל לא החל נכון לאותו רגע. מאז עברה חצי שנה. מי טועה בינתיים? לצערי, לא אנחנו.

עוד סימן לכך שהדינמיקה בעיראק מידרדרת לכיוון כיבוש מעורר שנאה, הוא שהחיילים האמריקאים במשימות שמירה באזור המרכז הבעייתי קיבלו הוראות לירות – גם על אזרחים – בלי לשאול שאלות. "לירות כדי להרוג. שום שאלות", אמר סגן פיטר קצפי בתדריך.

אפשר לגלות הבנה, ולומר שאין להם ברירה ואף אחד לא יישב סתם וייתן שיירו עליו. אבל איך הם הגיעו למצב הזה? איך הפכה משימת שחרור מרודן שנוא, שהייתה אמורה להתקבל בפרחים ואורז, למצב של "חייבים לירות על כל דבר שזז"? עשרות אזרחים כפר נפגעו מאז הוחל בנהלי הפתיחה באש האלה, וכל אחד רק מקטין את הסיכוי שארה"ב ובעלות בריתה הזניחות תצלחנה לעשות משהו חיובי מכל הסיפור הזה. אחד החיילים – טוראי פשוט – מספר ששאל את המתורגמן של יחידתו אם העיראקים שונאים "אותנו" (את האמריקאים). תשובת המתורגמן: "90 אחוזים שונאים אתכם. עשרת האחוזים הנותרים כבר עזבו".

ולסיום, שני סיפורים קטנים מצפון עיראק – נקודת האור היחידה של המלחמה הזו, כביכול.

הסיפור הראשון פשוט לא ייאמן. אני יושב ורואה CNN בשבת, ויש שם אייטם על הצגת המטבע העיראקי החדש (במשך חצי השנה האחרונה נאלצו האמריקאים להדפיס עוד ועוד שטרות עם הפרצוף של סדאם, כי גם לזה הם לא התכוננו). בקיצור, יושב שם דובר של פול ברמר, מושל עיראק מטעם ארה"ב, ומספר בשלווה גמורה את הפרט הבא: יש למעשה שני מטבעות חדשים בעיראק. במרכז ובדרום יש את המטבע החדש שעליו נסוב האייטם, ושער החליפין שלו הוא דינר אחד ישן לדינר חדש.

אבל בצפון, אצל הכורדים, יש דינר חדש אחר, ששער החליפין שלו הוא מאה דינר ישן לדינר חדש. עכשיו, אולי הזיכרון שלי לא משהו, כל הגאנג'ה וכאלה, אבל נדמה לי שהאמריקאים אמרו במפורש ובתוקף שהם לא מתכוונים לחלק את עיראק. עכשיו, אני לא הסמכות הגדולה ביותר לנושא, אבל אני כן תלמיד היסטוריה שדי בקיא בדברי ימי עולם, ולא זכור לי שום מקרה שבו במדינה ריבונית אחת יש שני מטבעות מוכרים. בוודאי לא בעידן החדש של המדינה הלאומית.

וכדי להחריף את הבעיה הקטנה הזו, יש לנו את בעיית טורקיה. כל בר דעת מבין שאין דבר מסוכן ונפיץ מאשר להרשות לצבא הטורקי להיכנס לחבל הכורדי העיראקי, שכן הטורקים מבועתים מן האפשרות של כורדיסטן עצמאית (למרות שלמעשה זה לטובתם) והעוינות בינם לכורדים אדירה. אבל האמריקאים כל-כך נואשים לתגבורת עולמית לכוחותיהם הנשחקים, וכל-כך צריכים כל מראית עין של תמיכה בינ"ל, עד שהם לא רק הסכימו שהכוחות הטורקים ייפרשו בצפון (במקום נגיד במרכז הבעייתי, או בדרום שם אין לטורקים שום עניין), אלא הם גם הסכימו לשלם לטורקים 8.5 מיליארד דולר שוחד תמורת הסיוע.

אז יש לנו סמל של עצמאות בדמות מטבע נפרד, ויש לנו פוטנציאל כמעט בלתי נמנע לחיכוך בדמות אויב שנוא שמורשה להיכנס. הכורדים כבר מתחילים למלמל על כך ששוב בוגדים בהם. מנהיגים של הפשמרגה (כוחות הכורדים) כבר איימו – בעיתון שרק אל-אווסט היוצא בלונדון – שיתקפו את הטורקים. הטורקים איימו בחזרה שאם יותקפו, יגיבו.

ראלף פיטרס, בעל טור ימני מהניו יורק פוסט הימני, אומר חד וחלק: "הכנסת הטורקים רק לצורך רווח פוליטי לקראת הבחירות הוא לא פחות מאשר בגידה בכורדים". קלייר שורט, לשעבר שרת הפיתוח הבינלאומי של טוני בלייר ושמאלנית ידועה שפרשה מממשלת בלייר בגלל המלחמה, מסכימה, וכך גם כל פרשן ומומחה אפשרי. כולם כאחד אומרים שהצעד רק יגביר את המתיחות באזור הרגוע ביותר בעיראק.

אבל הדמוקרטים, שמזמן קוראים לממשל להגביר את התמיכה הבינלאומית בפעולות בעיראק, ולהקל את העומס מעל בחורינו, לא נמצאים במצב למחות. אז הטיפשות הזו תתבצע, ותעלה בהרבה חיים ורצון טוב.

"אבל רחביה, בחיאת זומזום, מה אכפת לנו הצרות של אמריקה?" אני שומע את הטענה הזו לפעמים, אז הגיע הזמן להסביר. מעבר לכל הואקום האסטרטגי שייווצר ב"חזית המזרחית" כשהאמריקאים יתפנו בסופו של דבר, יש סיבה מאד פשוטה שעלינו כישראלים להיות מודאגים מן הכישלון האמריקאי בעיראק.

כשהמלחמה רק החלה, העילה, התירוץ וההצדקה היו שסדאם חוסיין מסוכן, כי יש לו נשק להשמדה המונית. אחרי שהתברר שזה לא נכון, השתנה הפזמון, ועכשיו התירוץ הרשמי הוא "המלחמה היתה מוצדקת כי סדאם היה דיקטטור נפשע שטבח בהמונים". אחרי שגם התירוץ הזה לא ימכור, אחרי שצבא ארה"ב ייגרר שלא בטובתו לאיזה טבח באזרחים, או אחרי שסתם יהיה ברור שהדמוקרטיה בעיראק מעניינת לממשל את קצה הזהו – כמה זמן ייקח, לדעתכם, לפני שהנשיא או מישהו ממקורביו יטען, בניסיון לקנות את הקול היהודי, ש"היינו חייבים לפלוש לעיראק כדי להגן על ישראל"? אני נותן לזה תשעה חודשים. ואם אתם לא חושבים שזה רע ליהודים, תחשבו שוב. שיהיה לכם יום ירוק.