עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

שמעון פרס, שממש מתחיל להזכיר את אמוץ דולניקר מ"השועל בלול התרנגולות" האלמותי של אפרים קישון ז"ל, מצא לנכון לעשות תחרות השתנה עם נשיא איראן המתועב, מחמוד אחמדינג'אד. "גם את איראן אפשר להשמיד", התנפח האיש המעצבן, שמורחק בשיטתיות מכל עשייה ממשית, אבל לא שוכח להקפיד ככל האפשר על הדרם של תאריו הריקים.

ובכן, כשירות לשימע'לה, לאודי חמודי ולשאר מנהיגינו מאותגרי הביטחון העצמי ומוכי הטסטוסטרון, הנה, בקווים כלליים, מה שצריך להגיד בתגובה לנפיחות הפה של המעצבן מטהרן:

"מצער מאד ששליטי איראן אינם מקדישים את זמנם לשיפור חייהם של תושבי ארצם, ומעדיפים במקום זאת לבזבז את זמנם ומרצם באיומים מטופשים וחסרי כל שחר, ובליבוי שנאה כנגד אנשים המרוחקים מהם אלף קילומטרים ויותר. העם הישראלי מייחל ליום שבו יוכל העם האיראני לבחור באופן חופשי וישיר את מנהיגיו, ללא סינון מצד גופים ממונים בידי עצמם. בבוא יום זה, ישמח העם בישראל להושיט לעם האיראני יד לשלום ולשיתוף פעולה, שיועיל לא רק לשני הצדדים אלא למזרח התיכון כולו.

בהזדמנות זו אנו מבקשים גם להתנצל בפני העם האיראני על הסיוע שהושטנו לפני שנים רבות למשטר הדיכוי של השאח, רזא פהלאווי. באותן שנים האמנו כי אסור לנו, כמדינה קטנה ומוקפת אויבים, לוותר על הזדמנות ליחסי ידידות עם משטר של מדינה מוסלמית גדולה וחשובה. בזאת טעינו, כי אין טעם בידידות עם משטר שאינו מייצג את האוכלוסיה, שהיא מקור הריבונות האמיתי והבלעדי. אנו מקווים שבקרוב תינתן לנו ההזדמנות לכפר על משגה זה ולהראות לעם האיראני את פניה האמיתיות של הדמוקרטיה הישראלית.

עד שיבוא יום מאושר זה, אנו נאלצים באי רצון, אך בתוקף, להבהיר כי כל יד שתורם נגדנו תיגדע ללא היסוס, ואנו מקווים שהעם האיראני יידע למנוע ממנהיגיו לבצע משגים הרי אסון".

קח, שימע'לה. חינם אין כסף. צריך אולי ללטש, אבל זה בטח יותר טוב מהשטויות שיוצאות לך מהפה.

היצ'נס דביל משריש, אבל גם קול לא צודק לגמרי

לפני כשבוע פירסם כריסטופר היצ'נס – סופר ועיתונאי המקדיש את רוב זמנו להגנה על המלחמה בעיראק ולהוקעת מתנגדיה כמשרתי הרוע – כתבה במגזין סלייט בה האשים את הבלוגר והמזרחן חואן קול בסילוף מכוון של דברי אחמדינג'אד במטרה לטייח את תמיכתו בהשמדת ישראל.

ובכן, היצ'נס כרגיל נסחף בזעמו הצדקני. קודם כל, הוא ציטט מתוך קבוצת דיון פרטית, שמשתתפיה מתחייבים שלא לשתף אנשים שאינם מנויים עליה בתכניה. הסיבה לכלל זה הוא שחלק מהמשתתפים כותבים מארצות רודניות, ועלולים להיענש בחומרה רבה אם יתגלו דעותיהם.

דבר שני, קול טוען (ואני מאמין לו) שהדברים שהיצ'נס ציטט הוצאו מהקשרם. בימים האחרונים החלפתי שבעה אימיילים עם פרופסור קול, והוא טוען שהיצ'נס לקח מה שהיה חלק מחילופי רעיונות גולמיים ובוסריים והציג אותם כטענה מבוססת. בנוסף לעובדה שהיצ'נס לקח חומר מרשימת תפוצה פרטית שאוסרת על פרסום חומרים מתוכה, הוא לא חשב לרגע לפנות לקול ולבקש ממנו תגובה – ועובדה שקול לא מתבייש לענות בפירוט ובאדיבות גם לכותבים הרבה פחות ידועים ממר היצ'נס.

כשקול התלונן בפני העורך של סלייט, ג'ייקוב ווייסברג, ענה לו ווייסברג (שאותו ואת כתיבתו אני מעריך בדרך כלל) שהיצ'נס לא היה מחויב לקבל תגובה מפני שלא מדובר בידיעה חדשותית אלא בפרשנות-דעה. טכנית זה נכון, אבל במקרה הזה, כשאתה מגיב על משהו שלא התפרסם ברבים, ושאתה לא סגור על ההקשר שלו, זה נראה לי מתבקש.

אבל מספיק עם היצ'נס. בעוד שקול מבהיר בבלוג שלו שהוא רחוק מאד מלהיות אפולוגיסט של משטר המולות – הוא מסביר ש"אני מתעב אישית כל מה שאחמדינג'אד מייצג, שלא לדבר על חומייני המבחיל. חומייני הרג חברים שלי בצורה כל-כך יסודית עד שהגופות שלהם מעולם לא התגלו", וכותב במקום אחר ש"איבתו של אחמדינג'אד לישראל, הכחשת השואה שלו וגזענותו מגונות בתכלית" – אני חייב להודות שהגישה שלו ביחס למשטר האיראני אכן שאננה מדי לטעמי. הדברים נוגעים הן בנוגע לקיבעון שלהם על השמדת ישראל, והן בנוגע לנחישות שלהם להשיג נשק גרעיני. באשר לראשון, הוא אומר ש"יש הבדל בין איום צבאי חלש שנדון לכישלון לאיום צבאי ממשי". באשר לשני הוא אומר ש"לא מוכח שהם מנסים להשיג נשק גרעיני". קול מדגיש שאיראן לא תקפה אף מדינה באופן ישיר זה יותר ממאה שנה, ושאין שום סיבה להאמין שהם יעשו דבר כה מופרע והרסני לעצמם כמו תקיפה גרעינית.

כל זה טוב ויפה, אני לא נמנה על אלה שרואים באחמדינג'אד איזה היטלר, אבל אני כן מתייחס ברצינות לאובססיה שלו ושל בכירי משטר המולות בנוגע לישראל, וכן מתייחס ברצינות לנכונות שלהם להשתמש בטרוריסטים כדי לבצע מעשי אלימות שהם פקחים מכדי לבצע ישירות. כמו שכתבתי למר קול, אני לא זוכר מי זה היה שסיפר שביקר אצל האייתוללה חמינאי (המנהיג העליון של איראן) ומצא אותו שקוע בשרעפים. כששאל האורח על מה חושב מארחו, ענה חמינאי "אני מנסה לחשוב איך מחסלים את ישראל". קול מנסה להשוות בין ההתנגדות האיראנית לקיומה של ישראל להתנגדות של ארה"ב לקיומה של ברית המועצות (ומצטט את אחמדינג'אד הנוקט בטענה זו). ההבדל, כמובן, הוא שארה"ב לא התנגדה לכך שרוסים ישלטו ברוסיה. אני גם חושב שלהטיל ספק בכך שהאיראנים מבקשים להשיג נשק גרעיני – ולו רק למטרות הרתעה – זו תמימות קשה.

אבל כמו שכתבתי לקול, נוכל לשוב ולעסוק בנושא כשיהיו התפתחויות חדשות. בינתיים תרמתי כמה גרושים לפרוייקט האמריקנה המצוין של קול, והוא סיפר לי שאחד הספרים הראשונים בפרויקט יהיה ספר אמריקאי טוב שיצא לאחרונה על השואה, ככה, בשביל לעשות קצת גלים…

אגב, למקרה שקורא את הבלוג שלי מישהו בעל הבנה צבאית גדולה משלי (שזה לא הרבה) – האם לגמרי מן הנמנע להשתלט באמצעות כוחות מוצנחים על אתרי הגרעין המוכרים של איראן, להשמיד אותם בצורה מבוקרת (או לחילופין לוודא שהם באמת מיועדים רק למטרות שלום), ואז לחלץ את כוח התקיפה וזהו? ככה לא מסתבכים בכלל עם השתלטות פיזית על איראן, ואפילו לא מפילים את המשטר ישירות. פשוט לוקחים לו מהיד את המקל. נכון, זה נשמע חסמבאי משהו, אבל אני בטוח שהיה מי שאמר דברים דומים על מבצע אנטבה.

ולסיום, שתי קטנות

1. נשבר הזין מהטמטום של הביורוקרטיה בישראל. באמת איש לא ידע שהגברת הראשונה של איסלנד מבקרת בישראל? אם היא באמת צעקה ש"בגלל זה שונאים יהודים" אז גם היא פרצופה, אבל עדיין.

2. בעלי החנות "קנבלו" הואשמו במעשה מגונה בפומבי, על תעלול הפרסום המטופש שלהם מלפני שנתיים וחצי, במסגרתו עודדו אנשים (ביניהם כמה קטינות) להתפשט בפומבי כדי לזכות בבגדים חינם. אני לא שמרן. אני אוהב סקס קינקי ואין לי בעיה עם עירום של בוגרים, אבל זמן ומקום לכל, ועת ואתר לכל חפץ. יש קו דק אבל לא שקוף בין שובבות נועזת לבהמיות גסה, והמטומטמים האלה חצו אותו ברגל גסה. אם מישהו יפתה את הבת שיום אחד תיוולד לי, בעודה קטינה, להתפשט למצהלות כל מיני בבונים, אני יכול רק לקוות שתעמוד לי סבלנותי לחכות עד שהרשויות יענישו אותו.

השארית העלובה של ליצני עלה נידף התעקשו להפיק את פיקניק(י) יום המריחואנה הבינלאומי, והתוצאה צפויה ממש כשם שהיא מתסכלת ומעציבה – פחות מאלף אנשים בשלוש ערים יחד, אחרי ארבע שנים רצופות של למעלה מחמשת אלפים איש בכל שנה. מן הסתם גם פחות מחמש מאות ואולי פחות משלוש מאות – אין לי מושג כמה אנשים היו באילת. בירושלים, על פי הדיווחים, היו רק כמה עשרות. גם בתל אביב היו כחמישים איש, עם הגברה ורמקולים של מסיבת כיתה. בלי צילונים, בלי קישוטים, בלי שום דבר שיצביע על השקעה מינימלית. רק חבורה של ילדים קטנים שמתעקשים להתחפש למבוגרים ולשחק בנדמה לי.

בשנה הבאה לא נטרח לתת לאימפוטנטים המצחיקים האלה את הכבוד שערן התעקש לתת להם הפעם. פשוט נעשה את זה בעצמנו, כמו שצריך, ונחזיר עטרה ליושנה. אולי אפילו נעשה משהו עוד השנה. נראה.

ועכשיו לעניינים שוטפים:

חלק מכם בטח התפלאו שאני לא מדבר על ההחלטה המהפכנית של מקסיקו, להתיר אחזקה של כל סוגי הסמים – החל בקנביס וכלה בקוקאין והרואין – בכמויות קטנות, המיועדות לשימוש אישי. ובכן, אני פשוט חיכיתי ל"נפילת הנעל השנייה", כמו שאומרים באמריקאית. ובכן, מסתבר שנשיא מקסיקו, ויסנטה פוקס, פתח רגליים לאמריקאים וסירב לחתום על הצעת החוק – שהועברה בעידודו – מבלי שייערכו בה "שינויים". במקסיקו מאשימים את פוקס בכניעה לתכתיבי ארה"ב – שנדהמה מהצעת החוק המהפכנית, שנועדה להפנות משאבים למלחמה בקרטלים מחד, ולגמילה של מכורים מאידך (מה שמכונה "גישת מזעור הנזק").

בקיצור, השמחה במקסיקו עדיין מוקדמת מדי. ארה"ב ממשיכה לכפות את המלחמה המלוכלכת שלה בסמים על שכנותיה, ואחר כך מתפלאת שמפת אמריקה, מהריו גראנדה לטיירה דל פואגו, נצבעת באדום (וכבוד לענת שתיוי ידידתי המצוינת על כתבה מעולה. רק חבל שמי שעשה הגהה חיפף בעליל).

שימות לאט לאט, כמו עכברוש

זכרייה מוסאווי, שכונה "החוטף ה-20" של ה-11 בספטמבר, נידון למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, ולא למוות כפי שדרשה התביעה. התביעה טענה שאילו היה מוסאווי מספר את כל שידע, ייתכן שהפיגוע היה נמנע. אולם במשפט התברר שלמרות שמוסאווי מאד רצה להיות חלק מהתוכנית השטנית, אפילו חולי הרוח שהגו וביצעו אותה החליטו שהוא מעורער מדי בשבילם. אמא של החלאה הקטנה התבכיינה שלשים את הבן שלה בכלוב לשארית ימי חייו זה יותר גרוע מאשר להוציא אותו להורג, ואני מוכרח להודות שזה מעורר בי שביעות רצון מסוימת. דליה לית'וויק האלילה מסלייט, האישה שהופכת פרשנות משפטית לחומר קאלט, כתבה מאמר טוב על הממצא המדאיג – רוב המשובעים החליטו לא להרוג אותו לא בגלל שמה לעשות, הוא לא היה מעורב בתוכנית, אלא בגלל שהיתה לו ילדות קשה (אמא חורגת, שש במתמטיקה, אתם יודעים…סתם, ילדות באמת קשה, אבל לא כל ילד מוכה נהיה ג'יהאדניק מניאק). זה אכן מדאיג, אבל התוצאה נכונה ונצטרך להסתפק בזה. אוקצור, ינעם לו הבטון של תאו והעכברושים האחרים, שיארחו לו לחברה עוד סוף ימיו, יהיו מתי שיהיו.

"טוב נו, נרעיל את הילדים שלכם טיפה פחות"

מה עוד היה לנו? חברות המים המסוכרים למיניהם בארה"ב מתחייבים לקצץ כמעט לאפס את מכירת שיקויי ההשמנה שלהם בבתי הספר בארה"ב. טיפה של שפיות.

קטעים-צחוקים עם אבו-מוסעב

צבא ארה"ב תפס וידאו של זרקאווי והחברים שלו קצת עושים מעצמם צחוק – רב הרוצחים מתקשה בהפעלת כלי נשק , אחד האידיוטים שלו תופס בקנה של מקלע מיד אחרי שירו בו מחסנית שלמה באוטומט (לאלה מכם שהשתחררו מהצבא עוד לפני שלב הטירונות – קנה של רובה ממש מתחמם אחרי שיורים בו צרור באוטומט). דובר של צבא ארה"ב הציג את הקלטת והתענג על הגחכת האויב. נשמע מצוין, נכון? בדיוק ככה צריך להילחם בפנאטים – להגחיך אותם! ובכן, בעיקרון כן, אבל מתסבר שבןם בעיקרון לבין בפועל יש כמה מהמורות. פרד קפלן המשובח מסלייט ואיזה כותב(ת?) של הניו יורק טיימס מסכמים יפה את רוב ההשגות. תקציר למתעצלים:

1) למה זה פורסם על ידי צבא ארה"ב, שממש לא נהנה מאמינות באזור? למה לא להעביר את החומר לגוף תקשורת ערבי – אפילו אל-ג'זירה (ונראה אותם לא משדרים את זה)? או לראש ממשלת עיראק החדש?

2) ולמה לפרסם שהחומר נתפס במהלך מבצע של כוחות ארה"ב, במקום לתת את הקרדיט לכוחות העיראקיים?

3) אם כבר אמריקאים, למה הצבא ולא אנשי "הדיפלומטיה הציבורית"?

4) אם זרקאווי כזה ליצן, איך זה שהאמריקאים כל-כך מתקשים לתפוס אותו? (קפלן מסביר שהכוחות המיוחדים דווקא התקרבו מאד כמה פעמים).

5) ואם כוחותינו ממש קרובים לתפוס את המנוול, למה להפחית מערכו בעצם? האם זה לא יפגע בהיש כשהוא כן יילכד?

6) מסתבר שהנשק שזרקאווי מתקשה בהפעלתו הוא לא איזה עוזי, אלא כלי מסובך שחיילים אמריקאיים עוברים הכשרה די ממושכת בשימוש בו.

7) היות שמדובר בכלי אמריקאי, עצם העובדה שזרקאווי מחזיק בו אומר שהוא לקח אותו שלל – לא משהו שאנחנו בהכרח רוצים להבליט.

8) פרופסור לחקר הטרור ולוחם מארינס לשעבר אומר שיחסית למישהו שכוחות ארה"ב יושבים לו על הזנב כבר חודשים, זרקאווי נראה ממש נקי, בריא ולא מזה-רעב.

בכל מקרה, רק הזמן יגיד אם הניסיון הזה להוריד מקרנו של איש מחליא במיוחד צלח או לא – ולפי מה שהבנתי, זרקאווי וחבריו מצליחים יופי להשניא את עצמם על העיראקים, אפילו הסונים, גם בלי הגימיקים הללו.

יאללה, מספיק להיום. מחר נעסוק בניסיון העלוב של כריסטופר היצ'נס, שאומרים שהיה פעם עיתונאי אמיתי והיום הוא סתם כלב תקיפה של אדוני המלחמה, ללכלך על פרופסור חואן קול, שאותו ואת תותחיותו הזכרנו כאן לאחרונה.

לפני שניגש לסעיפים המובטחים, עוד כמה עדכונים על הסיפור של הופעת סטיבן קולבר בארוחת הערב של כתבי הבית הלבן. עם כל ההנאה מלראות מישהו מכריח את בוש לשמוע קצת אמת, בכל זאת קיימת סכנה שמצביעים מתנדנדים, שמבינים שמשהו רקוב בממלכת דנמרק אבל טרם הכירו במציאות די הצורך לתעב את בוש בכל נפשם ובכל מאודם {חיוך}, יקבלו אנטי ממתקפה חזיתית שכזו ולא יצביעו לכוחות האור בנובמבר הקרוב. את הסכנה הזו זיהה מצליף המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, סטני הוייר (המייצג את מרילנד), שאמר שבעוד שההופעה של קולבר היתה מצחיקה, היא היתה לעתים "קצת קשה מדי", וכי כמה בדיחות בה חרגו מהטעם הטוב. "בוש הוא נשיא ארה"ב, ומגיע לו קצת כבוד", אמר.
 
שיהיה ברור: טוב שקולבר עשה מה שעשה, וטוב שהוייר ניצל את זה לצרכים פוליטיים ערמומיים, שגם הוציאו אותו (ובהשלכה, את הדמוקרטים) טוב בעיני קהל היעד האסטרטגי, וגם סובבו לג'ורג'י בוי את הסכין. 96 שעות לאחר מעשה, הפוליטיקאי היחיד שהעז להגן על כבודו האבוד של פירלס לידר הוא לא מהמחנה שלו. בתחבולות תעשה לך מלחמה.
 
אגב, התקשורת הממסדית החלק לקלוט, באיחור אופייני, שלהתעלם מההופעה של קולבר או לפטור אותה באמירה הקצרה והלא מנומקת ש"הוא נפל על הפרצוף" לא יעבוד – לא כשכל אתר שמציע צפייה או הורדה של הווידאו קורס תחת עומס הביקוש. אפילו הניו יורק טיימס ירום הודו, (שכזכור, פרסם קרוב לאלף מלה על ארוחת הערב של הכתבים בלי להזכיר את קולבר אפילו פעם אחת), הואיל באצילותו להתייחס לסוגיה. כדי להדגים את מידת העניין שהסוגיה עוררה ברחבי הרשת, סיפר הטיימס שהאתר "גוקר" שאל את קוראיו אם ההופעה של קולברט היתה "אחד המעשים הפטריוטיים ביותר שראית", או "לא ממש מצחיק". העיתון שעדיין אוהב לחשוב את עצמו לכלי התקשורת החשוב והמשפיע בעולם רק שכח לספר מה היתה תוצאת הסקר – 88% (מתוך למעלה מרבבת משיבים) ענו "אחד המעשים הפטריוטיים". בסופו של דבר הגיעה הגברת האפורה והסנילית למסקנה המלומדת ש"התעלמו מזה לא מסיבות פוליטיות, אלא פשוט כי זה לא היה מצחיק". אהא. בדרך כלל כשכותבים על אירוע שהיתה בו הופעה קומית, אם היא לא היתה מצחיקה, לפחות מציינים את זה. אבל אולי זה ככה רק בקהילה מבוססת המציאות – קהילה שהטיימס לא תמיד רואה עצמו מחויב להימנות עליה, בשנים האחרונות.  
 
ועוד אגב אחרון על הפרשה – שכחתי לספר לכם שאחת הנוכחות באירוע ההוא היתה לא אחרת מאשר ואלרי פליים, שגם זכתה להתייחסות (משעשעת למדי) במונולוג של קולבר. ועכשיו באמת די עם זה. הלאה: 
 

"זה לא אני, המורה!"

אגב פליים, אחד מקווי ההגנה החדשים של לואיס ליבי (זה שלא הואשם בחשיפתה, אבל כן בעדות שקר ושיבוש הליכים בחקירת הפרשה), הוא "אני אישית דווקא לא שיקרתי בנוגע לפליים, אבל כנראה שאחרים מתוך הממשל שהעידו בפני חבר המושבעים המורחב החוקר את הפרשה לא כל-כך דייקו בעדותם". אח, תגידו מה שתגידו על ממשל בוש – אצלם נאמנות זו נאמנות. עובדה – ליבי לא אמר מי בדיוק לא דייק בעדותו. איזה גבר.

ועוד אגב פליים – מסתבר שבזמן שממשל בוש הפך אותה לפיון במאבק הפוליטי נגד בעלה, היא עסקה במעקב אחר התוכנית הגרעינית של איראן, ושחשיפתה, שהביאה לסיום הקריירה שלה, פגעה במעקב זה. 
 
 

המהגרים האלה, תמיד עושים בעיות

באחד במאי נערכו בערים ברחבי ארה"ב הפגנות ענק בעד מהגרי העבודה. ברבות מהערים נערכו שתי הפגנות – אחת בבוקר ואחת, לאלה שרצו להפגין אבל לא לשבות, בערב. בלוס אנג'לס הגיעו לשתי ההפגנות יחד כ-650 אלף איש. בשיקאגו הגיעו 400 אלף. במגזין סלייט החביב עליי ביותר הופיע מאמר מעניין ונכון על החשיבות של ההפגנות הללו ועל כך שבארה"ב, תנועת זכויות העבודה תמיד היתה קשורה לזכויות מהגרים ותמיד נשאה אופי מאד אתני. תיהנו. 
 

אל הימנו נסיונל

ואם כבר אנחנו מדברים על מאבק ההגירה, בטח שמעתם על כל הסיפור של הגרסה הספרדית להמנון האמריקאי, ועל דעתו הנחרצת של הנשיא בוש לפיה זה ממש פויה, וההמנון חייב להיות מושר רק באנגלית. דעה לגיטימית, כמובן. אבל אם זה ככה, למה בדיוק יש באתר משרד החוץ האמריקאי לא פחות מארבע גרסאות שונות של "הדגל זרוע הכוכבים" באספניול? ולמה היה מועמד אחד לנשיאות, שבמהלך חיזור אחרי הקול ההיספאני בשנת 200 נצפה כשהוא שר את ההמנון האמריקאי בספרדית? ולמה יש לו אותו שם כמו המנהיג הדגול שעומד כיום על קדושת האינגלז? זה לא קצת מבלבל? 

דילן שוב כובש את הרדיו

ולאיש שהיה אהבתי המוסיקלית הראשונה, וככל שעובר הזמן אני רק אוהב אותו יותר – בוב דילן כמובן. האיש, המשורר, המופיע הבלתי נלאה וגו'. למר צימרמן יש קריירה צדדית חדשה – בתור מגיש רדיו בתחנת הרדיו הלווייני XM. רדיו לווייני הוא אחד מסיפורי התקשורת החמים עכשיו בארה"ב. נוכח השתלטותן של שתי חברות ענק על רוב מכריע של תחנות הרדיו הרגיל, והמדיניות השמרנית-דורסנית-מייבשת של החברות האלה, קמו שתי חברות שמשדרות רדיו בלוויין – מה שאומר שאפשר לקלוט אותן בכל רחבי ארה"ב, בניגוד כמובן לרדיו רגיל.
 
אוקצור, דילן מגיש תוכנית שבועית בת שעה, בה הוא מנגן מוזיקה שהוא אוהב, כשבכל שבוע השירים נוגעים בנושא נבחר. הניו יורק טיימס הביא מבחר מתוך תוכנית שתשודר שבוע הבא לכבוד יום האם. אז כיאה לבנאדם שגדל על בלוז בשנות ה-40 וה-50, הוא מביא כל מיני דברים אקלקטיים, של בני אדם שבחיים לא שמעתם עליהם, ומעיר על כל שיר הערות שנעות בין הליניארי לרפסודי-אסוציאטיבי-דילני קלאסי. אבל אקלקטי זה לא רק אזוטרי ולא רק פלצני. מסתבר שהמאסטרו מחבב לא מעט גם את הראפר הוותיק LL Cool J. דילן מציג שיר של האיש, שנולד בשם ג'יימס טוד סמית', ונותן לו כבוד בחריזה (נחמדה, לא יותר), על כך ש"אל תקראו לזה קאמבק, הוא כאן כבר שנים, מתנשא מעל המתחרים עם פצצות לפנים" (תרגום חופשי) – וגם מבאר למי שלא ידע (כמוני), שהכינוי הזה הוא ראשי תיבות של Ladies Love Cool J. כבר כמה שנים שזימי שלנו, שבמשך שנים היה מפורסם בבריחתו מהתקשורת, מתרכך ונפתח, ומסתבר שהוא עושה את זה בצורה מגניבה ביותר. מעניין מתי אפשר יהיה לקלוט כאן את הרדיו הלווייני הזה. 
 

"ג'יב אל-אוויה" זה לא ללמוד ערבית

 מה עוד היה לנו לפני שזה מתיישן? אה כן – תום שגב. שגב לא זקוק לי כדי שאסביר כמה שהוא תותח, אבל במאמר האחרון שלו, בהארץ ביום שישי שעבר, הוא הביא אותה בקביעה שאני הקטן מרשה לעצמי לחלוק עליה. שגב מפקפק בטענה, לפיה חשוב מאד להרחיב לכלל אוכלוסיית התלמידים את לימודי הערבית, במטרה להקנות לציבור הישראלי הבנה טובה יותר של המתרחש במרחב המקיף אותו. לדעת שגב, ישראלים רבים מאד כבר יודעים ערבית, בין השאר כתוצאה משירותם הצבאי, וזה לא ממש מניב את התוצאה הרצויה. ובכן, לא בדיוק. לדעת להגיד "ג'יב אל אוויה" או "וואקף ולא באטחכ" ("תביא תעודה [מזהה]" ו"עמוד או שאני יורה" בהתאמה) זה לא לדעת ערבית. לדעת ערבית זה לדעת לדבר, לדעת קרוא וכתוב ברמה בסיסית ולהכיר במידה מינימלית את יסודות התרבות ועולם המושגים הערבי, ואת זה מעט מאד ישראלים לומדים. סתם, אבחנה שהיה לי חשוב להביע. 

אם נמשיך לטפוח לעצמנו על השכם, השכם יישבר

עוד אבחנה שחשוב לי להביע היא שנשבר הזין מהצדקנות הזחוחה של מנהיגינו העלובים. בנאומו בעצרת של יום השואה אמר ראש ממשלתנו החדש ש"היהודים היוו איום מוסרי על הנאצים". זו לא אמירה חסרת **כל** קשר למציאות – הנאצים אכן היו ריאקציה אלימה נגד המוסר המונותיאיסטי, היודיאו-נוצרי, אבל זו דרך מאד זחוחה ואנאלית משהו להסתכל על העולם – די דומה לאמירה של איזה טקסאני אחד והרבה מהחברים שלו, ש"הטרוריסטים שונאים אותנו בגלל שאנחנו מייצגים את החופש" – לא שגוי במאה אחוז, אבל פשטני, זחוח ומשרת בעיקר את האגו.
 
אבל זה עוד מילא. האמירה של נשיאנו קצב בעצרת יום הזיכרון, לפיה "המלחמות נכפו עלינו בזו אחר זו, הלנצח תאכל חרב" – זו כבר צביעות מזוינת מהסוג הגרוע ביותר. אולי די כבר עם השקר הזה, שרק גורם לנו לעשות שוב ושוב את אותן טעויות? מבצע סיני נכפה עלינו? מלחמת לבנון נכפתה עלינו? יש אומרים שאפילו מלחמת ששת הימים לא באמת נכפתה עלינו, ושאפשר היה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בהרבה כדי להדוף את האיום שניצב בפנינו. עם הטענה הזו אני לא מסכים, אבל אין ספק שאת רוב האלימות שסבלנו ממנה מאז אפשר היה למנוע באמצעות התמודדות טובה יותר עם פירות אותו ניצחון.
 
בקיצור, די כבר עם הנראטיב הפשטני והזחוח של "אנחנו בסדר, כל הזמן תוקפים אותנו לגמרי סתם". הוא לא רק שקרי. הוא מונע מאיתנו לפתור את הבעיות הכי בוערות שלנו. 

ונראה לי…

שבנימה אופטימית זו נסיים. איך היה המנגל שלכם? שלי היה יותר מינורי מאשתקד, אבל מאד נעים, ותודה לברשה על הסטייקים המשובחים שהביא.

המזרחן חואן קול, בלוגר ופרופסור מאוניברסיטת מישיגן, מהווה זה שלוש שנים ויותר את אחד ממקורות המידע והניתוח החשובים ביותר על המלחמה הטראגית בעיראק. הוא לא מושלם, הוא נפל לפחות פעם אחת שאני זוכר בפח של איזו תיאוריית קונספירציה די הזויה, והוא כתב מאמר מתלהם שדוחה באופן גורף את הביקורת המוצדקת על פגמי המאמר ההוא על איך שהלובי הישראלי הוביל את ארה"ב למלחמה. (הלובי הישראלי אכן שיחק שם תפקיד לא בריא, אבל הוא ממש לא היה הגורם היחיד,והמאמר ההוא לקוי במידה מפתיעה למעמדם האקדמי של מחבריו).
 
בכל מקרה, למרות כל אלה, חואן קול הוא תותח-על שלא אחת קובע את נימת הדיון על עיראק ועל המלחמה בטרור ברחבי הבלוגוספירה, הן באמצעות אספקת מידע שמבהיר פתאום נקודות סתומות בדיון, והן בניתוח חריף המסתמך על הבנה עמוקה של התרבות הערבית והאיסלאמית, בעיראק ובכלל.
 
אוקצור, האיש פתח ביוזמה מבורכת ופשוטה ביותר: לתרגם לערבית את מיטב החיבורים הפוליטיים והספרותיים של ארה"ב, להדפיס אותם באופן החסכוני ביותר, להפיץ אותם ברחבי המזרח התיכון ועיראק בפרט. ככה, אתם יודעים, כדי שהעיראקים ייחשפו לעובדה שאמריקה זה יותר מתרבות פופ רדודה ומוצרי צריכה המוניים.
 
קול מספר שמאז העלה את הרעיון בבלוג שלו בסוף 2005, וייסד את "מכון האמריקנה הגלובאלי ופרוייקט תרגום ספריית האמריקאנה", שלחו לו קוראיו 13 אלף דולר. לטענתו, מספר קרנות להוטות ביותר לשפוך כסף רציני על הרעיון המשובח.
 
ולמה אף אחד מאלה שממשל בוש מינה לאחראים על "דיפלומטיה ציבורית" ועל "רכישת לבבות ומוחות" לא חשב על זה? אויש, תפסיקו כבר עם הגישה מבוססת המציאות הזו. באמת.
 

אני חותם, אבל לא מכבד

אגב ממשל בוש. כשנשיא אמריקאי חותם על הצעת חוק שעברה בשני בתי הקונגרס, ובכך הופך אותה לחוק, הוא רשאי להוסיף הערה. מבחינה חוקית אין להערות הללו תוקף – נשיאים אמריקאים נאבקים לשווא לזכות ב"זכות וטו לסעיפים נפרדים" זה שנות דור ויותר – אבל הן מאפשרות לנשיא להבהיר את הסתייגותו מהיבט זה או אחר של החוק.
 
הנשיא הנוכחי משתמש בהערות הללו לצרכים מעט שונים: להכריז על דעתו, לפיה הוא חופשי להתעלם מהחוק עליו הוא חותם. העובדה שבוש נוהג לעשות זאת היתה ידועה, וגם נשיאים אחרים עשו זאת בעבר, במקרים מוגבלים, ספציפיים ומנומקים. מה שלא היה ידוע הוא ההיקף שבו בוש עושה זאת: 750 פעמים מאז כפה אותו גורל אכזר על מולדתי השנייה, חתם האיש על הצעת חוק, ובאותה נשימה הבהיר שאין לו כל כוונה לציית לאותו חוק. העיתון בוסטון גלוב מציין שבוש נוקט את הצעד הזה באופן נרחב בהרבה מכל קודמיו, ומבהיר שאינו עושה זאת רק בנושאים הקשורים למלחמה בטרור, אלא במגוון רחב של נושאים. דמו-מה?

התקשורת סמולניתתתתתתת!!!!!1

ונישאר רגע עם גאון הדור הטקסאני. בשבת האחרונה נערך בוושינגטון אירוע שנתי ותיק בשם "ארוחת הערב של כתבי הבית הלבן", שהתקיים השנה בפעם ה-91. המסורת היא שאורח הכבוד באירוע הוא הנשיא, שנאלץ לסבול את חצי שנינותו של קומיקאי המופיע באירוע. ייתכן שיצא לכם לקרוא על האירוע או לראות בטלוויזיה, אבל מה שראיתם וקראתם זה לא הסיפור האמיתי. מה שכולם הראו זה את בוש והחקיין שלו מהתוכנית של ג'יי לנו, שהסתבלטו ביחד על בוש באורח פרווה ביותר. זה היה במסגרת הקטע הקומי שהנשיא עצמו מכין. אבל ההופעה האמיתית היתה של סטיבן קולבר, שאולי מוכר לחלק מכם מהתוכנית "דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט.
 
קולבר לא היה מצחיק בטירוף (למרות שהיו לו 3-4 יציאות ענקיות), אבל זה כי ההופעה שלו, יותר משהיתה קומדיה נטו, היתה מטווח ממוקד וענייני. הוא שחט, רמס, כתש וניגב את הרצפה עם בוש באופן שאני לא חושב שהיה כדוגמתו אי פעם באירוע הזה. ועל הדרך, הוא גם זרק לכתבי הבית הלבן, שהפגינו במשך רוב חמש וחצי השנים האחרונות חוט שדרה של ספוג ים מצוי, את האמת על עליבותם ישר בפנים.
 
על פי מראה עיניים, וגם על פי דיווחים מצד עוזר בכיר לשעבר, החצים של קולבר פגעו ישר במטרה, ובוש רתח מזעם (וגם לורה לא נראתה מאושרת). אבל בדיווחי התקשורת ההמונית למחרת האירוע פשוט התעלמו לחלוטין מההופעה התקדימית של קולבר, והתמקדו בקשקוש עם החקיין. אליזבת' בומילר מהניו יורק טיימס, שכתבה אלף מלה על האירוע בלי להזכיר את שמו של קולבר אפילו פעם אחת, עושה רושם של מי שנחושה לחלוטין לרשת את ג'ודית' מילר בתפקיד מלחכת הפינכה של הממשל בעיתון המידרדר וההולך הזה.
 
טוף, זה מתחיל להיות ארוך, אז מחר נמשיך עם בוב דילן המלך בקריירה חדשה, הפגנות האחד במאי ומאבק ההגירה בארה"ב, טעותדי מהותית של תום שגב וקשקושים מתחסדים של פולטיקאינו, ירום הודם. בינתיים קבלו משהו שכתבתי לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. חג שמייח.

אני אמנם החמצתי את זה, אבל אחי המאומץ, מר שראל גרוסמן ירום הודו, התקשר לחלוק אתי את הרגע המשעשע בטירוף:

אתמול במהלך משחק הכדורסל של הצהובים יושב כתב של ערוץ 1 במשרדי תחנת הטלוויזיה הפלסטינית בבית לחם, ומבשר לאומה הנרגשת שגם עובדי רשות אל-שידור של אל-שעב אל-פלסטיניה צופים באמריקאים שלנו נגד האמריקאים (והיוונים והארגנטינים) של הספרדים. שואל הכתב שלנו את הכתב שלהם מה הוא מרגיש כשהוא רואה את זה, והפלסטיני אומר לו כדלקמן:

"באמת, אני מקנא בישראלים רק על שלושה דברים: על ההסתדרות, על חיל האוויר ועל מכבי תל אביב. כל שאר הדברים שיש לכם – הכור בדימונה וכל זה – לא מעניין אותי".

אכן, אין עוד מלבדו.

ולעניינים שוטפים:

פרץ יוצא פארש יותר ויותר מיום ליום. בהתחלה עוד נטתה דעת הקהל להעריך שהוא ניצח במו"מ עם אולמרט. שבעה שרים! לסיעה של 19 מנדטים! וואו, איזה כלי-כלי אחושרמוטה. אבל בבדיקה מדוקדקת יותר התברר שמתוך שבעה, שניים הם שרים בלי תיק. בנוסף, כמובן, התברר שבמאבק האמיתי – על תיק האוצר – הפסיד פרץ בגדול. למרות העובדה שקדימה לא יכלה בשום פנים ואופן – בניגוד להתייהרות המטופשת של אנשיה – להקים ממשלה "עם או בלי העבודה", הסכים פרץ להתכופף ולוותר על התיק היחיד שהיה מאפשר לו שליטה של ממש בהתחייבויותיו לבוחר.

הציפוי המבריק של "הישג המו"מ" של פרץ התקלף בגדול כשאולמרט סינדל אותו עם הקטע של ביטול סגני השרים – מהלך שקוף שנועד להקל את הזעם הציבורי על גודלה הממותי של הממשלה עצמה. מיד עלו הטענות (שעשויות להיות מוצדקות) לפיהן פרץ יתקשה להתמודד עם התפקיד המורכב של שר הביטחון ללא סגן, שיסייע במלאכת הניהול גופא (וזה לא רק משרד הביטחון. אין בעולם ממשלה בלי סגני שרים, ויש לזה סיבה). "אם פרץ לא יכול להתמודד עם התפקיד ללא סגן, שייקח תיק אחר", אמרו בקדימה, ונהנו להם מההשפלה הקטנה.

ההשפלה הזו – והחדווה שבה היא מבוצעת – מעלה את החשש שליברמן צודק, והממשלה הזו לא תאריך ימים יותר מזו של ברק. פוליטיקה היא משחק קשח ומלוכלך, אבל השפלות של שותפים, שנועדו סתם להעמיד למישהו את הזהו, הן מתכון בטוח להגברת הלחץ לעבר הסף הקריטי.

בנוסף, פתיחת הרגליים המסיבית לחרדים מובטח לה שתגביר את הלחץ מכיוון הרחוב על הח"כים של העבודה, ואלה הרי לא צריכים הרבה כדי להתחיל לתקוע סכינים בגב להנהגה. לא אתפלא אם ברוורמן, אחרי ניסיון של כמה חודשים, יחליט גם הוא שזה לא בשבילו ויפרוש – תוך הבעת דעתו המחראת על אבו שפם.

בקיצור, עד ינואר 2008 כנראה שיהיו בחירות שוב, וחבל מאד, כי לא נראה לי שהעם יבחר שוב בטיקט של ההתנתקות החיונית.

ולסיום, שני סיפורים מארץ האפשרויות:

במסצ'וסטס תובעים שני זוגות הורים את העיירה לקסינגטון ואת מערכת החינוך שלה, לאחר שמורה של ילדיהם בני השבע לא התייעץ עמם בטרם הקריא להם סיפור בשם "קינג אנד קינג", על נסיך שדוחה מעליו את כל הנסיכות המוצעות לו ובוחר באהבתו האמיתית – נסיך אחר. ההורים טוענים שבכך עברו המורה ובית הסר על חוק המחייב להודיע להורים בטרם ייערכו שיעורים בנושא חינוך מיני. המפקח על בתי הספר בלקסינגטון – פרוור עשיר של בוסטון – טוען שהסיפור לא הוקרא כחינוך מיני אלא כחינוך כללי על העולם שבו חיים הילדים, שהם בכל זאת תושבי המדינה היחידה בארה"ב שהפכה את הנישואין החד-מיניים לחוקיים.

אני אישית מבין את הנקודה של ההורים, אבל רק עד גבול מסוים. נכון שנישואין חד מיניים הם נושא שנוי במחלוקת, אבל אכן מדובר במסצ'וסטס, וחוצמזה, העובדה שיש אנשים שעדיין חיים בחושך לא אומרת שצריך להסכים עמם ולחלוק על התועלת שבאור. מי שרוצה לוודא שהילדים שלו לעולם לא ייחשפו לרעיון שהומואים ואורחות חייהם הם עניין מקובל, שישלח את ילדיו לבית ספר דתי.

ולסיום, סבתות השלום זוכו! חבורה של 18 פעילות קשישות נגד המלחמה, שנעצרו והואשמו בהפרת הסדר הציבורי לאחר שערכו הפגנה בפתח משרד גיוס בעיר ניו יורק, זוכו מכל אשמה והשופט קבע שעצם מעצרן היה שגוי. הסבתות העולזות יצאו מבית המשפט ופצחו בהמנונן הלא-רשמי: "אלוהים עזור לאמריקה, אנחנו צריכים אותך נואשות, כי אצלנו המנהיגים, הם רמאים, ואת העולם הם ממש מרגיזים".

בטח היו עוד דברים, אבל זה בסדר – ככה יהיה לי מה לכתוב מחר.

זהו, שלוש וחצי שנים מאד יפות עבורי בוואלה! תקשורת הגיעו היום לקיצן, ואני חייב לציין שזו החלטה טובה לכל הנוגעים בדבר. שחוק נשחקתי, שעמם החילותי להשתעמם, ובמצב כזה אפילו האווירה הנדירה באיכותה בוואלה לא מצדיקה המשך.

אני רוצה להודות מקרב לב:

לאורי בר שביט, איש יקר, שנתן לי את הג'וב הראשון שלי בוואלה!, במדור הספורט, לימד אותי את היסודות והמשיך להאמין ולסייע גם אחרי משבר די רציני.

ליהורם דילמאני ולברק רונן, שלקחו צ'אנס על המוניטין שלי כמשיגינער, ונתנו לי ג'וב בדסק החדשות.

לברק (שוב) שהפקיד בידיי את ניהול המדור "בחירות באמריקה" במהלך 2004, תפקיד ממנו נהניתי ולמדתי המון.

לדריה שועלי, שהאמינה בי, שיפרה את כתיבתי ומינתה אותי לראש דסק החוץ.

לצחי בירן, שתמיד תמך, ועזר, והקשיב וייעץ, ושהיה כיף להחליף איתו חוויות של אבאים.

לאבי משולם, שהביע לא פעם הערכה ליכולותיי והרבה לחפש דרכים לנצל אותן.

לתולי שרגאי, עורכת בחסד ששיפרה אותי כפובליציסט ואשה נחמדה לעילא.

לעפר אדרת, שהיה מאד כיף לעבוד איתו, לחלוק איתו דעות ולפרוק אגרסיות באופן הדדי, בצורה שאולי הרימה גבות אצל אנשים מסביב, אבל נראתה לי ולו הכי נורמלית בעולם.

לאביחי ברוך, שהפך כל משמרת למשעשעת.

לשרון אשד, שהיה כיף להחליף איתה חוויות הורות.

לליבי גלבר, שעזרה ברגעים אישיים קשים.

כמובן לגיא סבר, חבר אישי קרוב ביותר בלי קשר, שהרבה לסייע ועזר רבות להחזיר אותי לוואלה! בחורף 2003.

לענת שתיוי ולנעמי וינר (ידידה ותיקה הרבה מלפני תקופת וואלה!), שאני הכי שמח בעולם שעזרתי להכניס אותן לעבודה בדסק, כי היה פשוט כיף להעביר איתן משמרות.

וגם: לאדר ריכטר, נגה משל, חגית ברונסקי, רותם דנון, רונה זילברשטיין, ירון זילברשטיין, ספי אפרתי, יעל קישיק, דור קידר, שי מנדלסון, לי-אור אברבך, איתמר סיידא, נתי יפת,  דרור נחום, אוהד בולוטין, יאיר (ג'יי) רונן, נמרוד בן משה, כמובן החבר'ה המצוינים מהספורט, בראשם ממשיך דרכי במדור הפוטבול דוד רוזנטל המשובח, איזי עין דור המעולה ואוהד הרפז המגניב וגם חמי אוזן ודני בורשבסקי, לאודי הירש, לתומר, אורי, ליסנדרו ושאר החבר'ה הנחמדים מהסיסטם, שיצרו מסביב אווירה שבגללה היה פשוט כיף להגיע לעבודה בבוקר, ולסיום למנכ"ל וואלה היוצא, אילן ישראלי, שתמיד הקפיד לומר לי שלום, להתעניין בשלומי ולתת לי הרגשה שאני יותר מסתם בורג במכונה. ואם שכחתי מישהו מרוב עייפות (אני על הרגליים מלפני חמש בבוקר, וטחנתי היום איזה 150 ק"מ על האופנוע), אז אני מביע בזה התנצלות עמוקה.

אני בספק רב אם אמצא במקום אחר סביבת עבודה כה נעימה, ואין לי אלא לוודא שלפחות התגמול הכספי יצדיק את המעבר.

ספיקינג אוף וויץ' – אם למישהו יש הצעות, אוזני כרויה ואימיילי פתוח.

אתמול בערב החג אני יושב במשמרת, ולקראת סופה שואלת אותי העורכת שעבדה אתי "איך מאייתים את שמו של ראש ממשלת דנמרק, ראסמוסן". אמרתי לה "עם אלף אחרי הריש". אז היא שואלת "רגע, שם המשפחה זה מוסן?", ובתגובה עניתי "לא. שם המשפחה הוא ראסמוסן. השם המלא הוא אנדרס פוג ראסמוסן".

היא אמרה תודה, הוציאה את המבזק שלה, ואז צרחה: למה לעזאזל אתה יודע את השם המלא של ראש ממשלת דנמרק??!"

עניתי לה: "השאלה היא לא למה אני יודע את זה, אלא למה עוד לא מצאתי מישהו שישלם לי כמו שצריך על כך שאני יודע את זה".

וזו, תודו, תובנה די מעניינת.

אז אם אתם מכירים מישהו שמוכן לשלם כסף טוב על דברים כאלה (ויש, כמו שאומרים באמריקאית, עוד הרבה במקום שממנו זה בא), נא להודיע לי בהקדם. תודה.

ועם כל התיעוב שכולנו (אני מקווה שכולנו) חשים כלפי הטקטיקה של פיגועי התאבדות, יש לי שתי שאלות:

1) מתי היה הפיגוע האחרון? לצורך העניין, נכלול פיגועים בתחומי פלסטין העתידית ואפילו התקפות על חיילים, שכפי שמבינה אפילו חניכת בית"ר ציפי לבני, זה לא ממש פיגוע טרור.

2) כמה פלסטינים אנחנו הרגנו מאז אותו פיגוע אחרון?

אי אפשר להרוג לצד השני אנשים, כולל ילדות בנות שבע, ולצפות שהצד השני יגיד "שוין, מגיע לנו". לא משנה מי צודק, מי טועה, מי לא בא בחשבון בתור פרטנר וכל זה. זה פשוט לא עובד ככה. אתה הורג לו? הוא יהרוג לך. ואם הוא אין לו אמצעי לחימה כמו שלך, הוא ינקוט שיטות פרימיטיביות, מלוכלכות וכואבות אחרות.

ושמישהו יסביר לי: למה, במקום ירי ארטילריה גס ומטופש, אנחנו לא מנתקים להם את החשמל? העולם יצעק על האסון ההומניטרי? הוא כבר עושה את זה גם ככה. למה? לא מובן העניין בכלל.

לא יופק השנה בארץ על ידי, על ידי ערן ורד, על ידי יובל פוסטל או על ידי ליאור לובלסקי.

חוזר: אף אירוע של יום המריחואנה הבינלאומי לא יופק במאי שנת 2006 על ידי אף אחד מארבעתנו, ביחד או לחוד.

כל הצלחה שתירשם בהפקת אירוע זה לא תיזקף לזכות איש מאיתנו, וכל כישלון שיהיה בו לא יירשם לחובתנו.

תזכרו שאמרנו את זה עכשיו, קרוב לחודש לפני האירוע.

למה אני קופץ? כי איזה דביל ממפלגה קיקיונית אחת (שרץ עליה דיבור  שלם ברשת בימים האחרונים, וייתכן שהדיבור עוד לא נגמר, ותודה לרוגל על המחמאה ולגדי על הקידום 🙂 ) – בקיצור, הדביל מהמפלגה הקיקיונית מנסה בכוח להפיל את האשמה (שהוא יודע שתבוא ויהיה צורך להפיל איפה שהוא) עלינו. הוא עושה את זה על ידי כך שהוא מתיימר להפיק את האירוע תחת הכותרת "ארגון הגג העולמי ללגליזציה" (הודעה שישית בפתיל).

ולמה זה רלוונטי? אם נעזוב רגע את התוספת המצחיקה של "העולמי", אז "ארגון הגג למען הלגליזציה בישראל" הוא השם שתחתיו הפיקו ערן ורד ויובל פוסטל את שלושת ימי המריחואנה האחרונים (בסיועי הצנוע, בעזרת ליאור ל. ועוד אנשים טובים). כל האנשים הללו ואני בכללם איננו מתכוונים בשום פנים ואופן להשתתף בהפקת האירוע השנה.

בקיצור, למרות השימוש הנחשי בשם הזה, אל נא תתבלבלו: לא לערן ורד, לא ליובל פוסטל, לא לעבדכם הנאמן ולא לליאור לובלסקי יש קשר כלשהו להפקת פיקניק יום המריחואנה בעיר כלשהי בישראל בשנת 2006. אנחנו כן מתכוונים להפיק אירוע כלשהו ביוני השנה, אבל זה לא יום המריחואנה.

גזרו ושמרו.

הערות נוספות

* מה שנתיים, יא אהההההוד מזדיין? אמנם לאריק שרון היה את הלוקסוס הזה, כשנבחר בינואר 2003 והתנתק באוגוסט 2005, אבל ממש לא נראה לי שאולמרט ייהנה מאותה יציבות שלטונית. עם זה, עם השמטת ההתכנסות מקווי היסוד (שמעתי את התירוץ של לאפשר לש"ס לתמוך ולא 'תרשמתי) ועם ההתקפלות של העבודה מהווטו על ליברמן, מתחילה להיות ממש מסריחה הקדנציה הזו. נקווה שלפחות החבר הכי טוב של פולארד בכנסת יעשה משהו טוב למען הבוחרים שלו.

* אגב ההתקפלות של העבודה, אם הם מתקפלים גם על ליברמן וגם על תיק האוצר, פרץ מקבל איקס גדול, אדום וקשה מאד עד בלתי אפשרי למחיקה על הפרצוף.

* האיטלקים ממש דבילים, אם ברלוסקוני התקרב עד כדי כך לנצח. הם לא רואים שהוא התחרפן? שהשתן עלה לו לראש באופן טרמינלי? שהוא עושה מהם חוכא בעולם? (זה אגב מסביר יופי למה חמש שישיות מקולות האיטלקים בחו"ל הלכו לפרודי). מילא אם ברלוסקוני היה מצליח במיוחד כלכלית, אבל הוא לא (כלומר כר"מ, לא אישית…). אה, ואם אנחנו כבר בענייני ברלוסקוני – אם קרלו לא מביא גביע אירופה, תפטר אותו כבר!

* ענייני פרסומות: באמת שאני לא דוס, אבל הכוס והבז'ז'ים של אגם רודברג בגודל של קינג קונג מול הפרצוף כשבאים לפנות דרומה לאבן גבירול מכיכר רבין, זה טיפה'לה מוגזם. באותה נשימה אפשר לציין גם שאחת הפרסומות לליין הקיץ של קדס די פדופילית, ושהפרסומת החדשה בטלוויזיה של קרייזי ליין שובניסטית להחריד. רואים שם את שירז טל באה כביכול לחלץ את החברות שלה שנתקעו עם הג'יפ 4X4, אבל היא עושה טעות של כוסית סטריאוטיפית עם קש בראש וגורמת לג'יפ של החברות להידרדר מהצוק. בדיוק כשזה קורה, נאמרות המלים "יותר אשה מאי-פעם!" יופי נחמה.

בטח היה עוד משהו, אבל אני לא זוכר כרגע. חג שמייח לכולכם.

שלום אהוד. אתה זוכר שאתמול דיברנו, וסיכמנו שאתה מתמקד ביישום הסיבה היחידה לקיומך הפוליטי כרגע? יפה, אז זה עדיין תקף, רק לפני זה יש עוד עניין אחד קטן. העקורים. זוכר אותם?
 
למקרה שאתה לא זוכר, הרשה נא לי לרענן את זיכרונך: לפני שבעה וחצי חודשים, קודמך בתפקיד פינה קצת פחות מעשרת אלפים יהודים מבתיהם, מהסיבה המוצדקת מאד שהם גרו במקום שלא יכולנו להמשיך ולהחזיק בו. אתה זוכר שהוא הבטיח להם כל מיני הבטחות, בנוגע לשיקום החיים שלהם לאחר הפינוי? הבטחות שמאד הקלו על שאר העם לאכול את כל הסיפור הלא נעים? אז זהו, שיש עם זה קצת בעיות.
 
נכון, חלקם סירבו לשתף פעולה, סירבו להתארגן על הפיצויים שלהם עד הרגע האחרון וגם אחרי זה, אבל 227 יום אחרי תחילת הפינוי, הנימוק הזה כבר אוכל הרבה פחות. עוד מעט פסח, ועדיין יש מפונים שאין להם מקום נורמלי לעשות את החג. אמנם עם ישראל נדד במדבר 40 שנה, אבל זה היה לפני עידן ה-GPS, עם מנהיג כבד פה מכדי לשאול את הבדואים בדרך איך מגיעים. אתה אין לך תירוץ.
 
ששששש. לא ביקשתי שתענה. הסיפורים שלך, של יונתן בשיא ושל יוחנן בשפל כבר לא מעניינים אף אחד בשלב זה. אני יודע שיש לך עכשיו הרבה בעיות, עם השפם מצד אחד והקטטר מצד שני, וההתלבטות בין הסקס-אפיל הדובי של אביגדור לקסם הביישני של אלי. כמו שסיכמנו אתמול, קל זה לא הולך להיות. אז אם אתה רוצה שמישהו יאמין לך שיהיה בסדר עם ההתכנסות, אתה קודם כל צריך לאנוס את פקידוני האוצר ולמצוא פתרון זריז למפוני הסיבוב הראשון. אם יהיה אפילו מפונה אחד שאפשר יהיה לצלם באוהל דולף, או בקרוואן מט ליפול, או באיזה מלון שרוצה לזרוק אותו לרחוב, עם ילדים שלא רשומים בבית ספר כי הם לא יודעים איפה יגורו מחר, אתה יכול לשכוח מ-72 קולות בעד סיבוב נוסף בהצבעה בכנסת. גם 62 יהיה קשה, ואפילו על תמיכתם העיוורת של ששת הסבאים והסבתא לא הייתי סומך במצב כזה.
 
אוקצור, עד יום העצמאות אני רוצה לראות את אחרון המפונים מנפנף במנגל תחת גפנו ותחת תאנתו החדשים, או לפחות שיידע בדיוק איפה עצי הקבע האלה הולכים להישתל. אני לא רוצה יותר לשמוע על מפונים במלונות, בקרוואנים דולפים ושאר עניינים. רצית לרשת את הבולדוזר? תוכיח שגם אתה יודע להזיז הרים.
 
יאללה, גש לעבודה. הזמן קצר. כדורגל תוכל לראות אחרי שתסיים את המטלות שלך.